ניסן רילוב נפטר בפריז בשבת 10 במרץ, 2007, בגיל 88. ניסן הוא מהילדים הראשונים שגדלו במושב הראשון – נהלל – שם שיחק עם משה דיין. אביו היה מארגן הגנת נהלל ומוזכר בספרו של מאיר שלו "רומן רוסי". כאשר חנה סנש למדה בבית-הספר החקלאי לבנות בנהלל, היה ניסן החבר שלה.
מ-1938 היה ניסן ב"הגנה" ובפלוגות הלילה של וינגייט Special Night Squads ה-SNS. הפלוגות הללו פעלו כחלק מהצבא הבריטי. הן היו ממונעות ותקפו פלסטינים ללא התראה ולא כתגובה.
חבורות מורדים פלסטינים בעמק יזרעאל היו פוגעות בצינור הנפט מעיראק שעבר בעמק (מהעיר קירקוק לחיפה), וכשסילון הנפט פרץ ממנו, הם היו מציתים אותו ועמוד האש נראה ברחבי העמק. עמוד הנפט הבוער נראה למרחקים וסימל את המרד ואת כשלון השלטון הבריטי לחסל אותו. המרד היה מכוון נגד השלטון הבריטי ולא נגד היהודים שהיוו מיעוט של מהגרים חדשים.
וינגייט החליט לשים לכך קץ. ניסן סיפר לי שלאחר אחד הפיצוצים בצינור הנפט, החליט וינגייט שהמפוצצים מתאכסנים בכפר מסוים. הוא בחר לנסות לברר מי מתושבי הכפר הלין אותם. הוא נכנס לכפר עם פלוגת הלילה וערך את כל הגברים בצורת האות ח’. הוא נעמד מולם וקרא אליו את אחד הפלאחים ושאל בקול רם: אצל מי התאכסנו אלה שפוצצו את צינור הנפט?"
איש לא ענה. וינגייט חבט עם קת הרובה בראשו של הפלאח שעמד לידו וחזר על השאלה – ועל החבטה – שוב ושוב. הוא לא קיבל תשובה למרות שריסק את גולגולתו והרג את הפלאח לעיני כולם.
ניסן סיפר לי שהמראה הזה גרם לו להקיא. אז לקח וינגייט סמרטוטים, טבל אותם בנפט, וציווה על אנשי פלוגות הלילה לגשת לכל פלאח, לזרוק את הסמרטוט טבול הנפט לרגליו, ולדחוף את ראשו בכוח לתוך הסמרטוט. מדוע? כדי לאלף אותו – כפי שמאלפים חתולים לא לחרבן בבית – לא לפגוע בצינור הנפט.
כשגמרו לעשות זאת, אסף את אנשי פלוגות הלילה ואמר להם: "לי מותר לעשות זאת כי אני זר ואעזוב את הארץ הזאת. לכם אסור, כי אתם תישארו כאן ותצטרכו לחיות איתם".
ניסן נשלח לפנות פלאחים שנשכבו על דרך העפר כדי למנוע מהטרקטורים של נהלל לעלות על אדמותיהם שבעל הקרקע מכר לציונים (נדמה לי שהכפר היה "קוסקוס טבעון" שהפך ל"טבעון". כשמשך את הפלאחיות ברגלים מתחת לטרקטור זה גרם אצלו לשינוי, למהפך: נגמר לו מהציונות.
בלילה נשלח למארב נגד פלאחים שחזרו לקצור את שדותיהם בשטח שנמכר. היה ליל ירח והוא ראה פלאח זקן בא וקוצר את שדהו. המפקד ציווה עליו לירות. הוא ענה: "אינני יורה בזקנים". בהגנה ערכו לו משפט צבאי על "סירוב למלא פקודה" והוא גורש מההגנה. זה היה די חריג באותה תקופה ופירוש הדבר היה גם חרם ונידוי מהמשפחה והחברים.
ניסן רילוב עזב את נהלל ואת ההגנה ועבר לתל אביב, שם הצטרף לפ.ק.פ. כעבור זמן קצר פרצה מלחמת העולם השנייה ורילוב הצטרף לצבא הבריטי. לאחר המלחמה למד ציור בבית-הספר של אבני, אך במהרה החליט להגר לצרפת ועבר לפריז. בפריז היתה לו תקופה קשה אך בסוף הצליח להתפרנס מציור ומשיפוץ בתים.
הוא פיתח סגנון ציור ייחודי של צביעת גיליונות גדולים אותם קרע ולאחר מכן יצר קולאז’ מהקרעים. התוצאה לא היתה ציור מופשט אלא פסיפס צבעוני שהקרין רגש אחיד. הוא הצליח להתפרנס ממכירת ציוריו בפריז. בתקופת "אינתיפאדת האבנים" (1992-1987) ערך תערוכת ציורים בפריז תחת הכותרת "אבנים" ואת התמורה מהמכירות הקדיש לאינתיפאדה.
היו לו כפות ידיים גדולות של איכר ונשמה גדולה של ילד, במובן החיובי של המלה. הוא התחתן עם בחורה גרמניה בשם הדוויג ונולדו לו שני בנים – פיודור וקוסטיה. עד יום מותו היה פעיל מאוד בארגון תמיכה במאבק הפלסטיני. לפי בקשתו תקבור אותו משפחתו בפריז.
בצער, עקיבא אור
שאנשים בעלי יכולת אירגון גבוהה ורגשות נורמליים, לא יכלו להחזיק מעמד כאן, מבחינת סלידה מנטרלת – הן מהפרקטיקה הציונית, והן מהנוורוטיות והחטפנות הרגשית הקשות ההופכות בשרירותיות סדרי עולם: מחזקות חוסר ערך, ומחלישות ערך, בשרות ההיפוך הרגשי והמנטלי בשרות חמסנות היתר חסרת הגבולות. האיש ניסה לתרום בפ.ק.פ. אך הבין לבסוף שבמציאות כאן, מיטב משאביו ושנותיו יאבדו בחור שחור. מבחינתי – קטע אינדיקטיבי כאן לגבי יכולתו המארגנת הגבוהה (ולכן גם לרגשות חמלה וצדק טיבעי הנילוות לזה): "הוא פיתח סגנון ציור ייחודי של צביעת גיליונות גדולים אותם קרע ולאחר מכן יצר קולאז’ מהקרעים. התוצאה לא היתה ציור מופשט אלא פסיפס צבעוני שהקרין רגש אחיד".
על מה אתה מדבר אדון שרון?
הציונים קנו אדמות בכסף מלא מבעליהם החוקיים. המבנה חברתי-כלכלי פיאודלי (וגדוש שחיתות) ששרר בזמנו בקרב תושביה הערביים של פלסטינה לא התקיים באשמת הציונות. העובדה שבעלי קרקעות ישבו בסוריה (דוגמא נפוצה) והתושבים בשטח בפועל היו למעשה ואסלים העמידה את רוכשי הקרקעות הציונים במצב של אין ברירה-את הקרקע ניתן היה לרכוש חוקית רק מבעל הבית הנעדר. ולמרות זאת, במקרים רבים ניתן פיצוי לכפריים המסכנים (השיטה הפיאודלית מסריחה כמובן) וזה יותר טוב מגורלם של רבים מכפריי אירלנד שגורשו כל אימת שהקרקע שישבו בה החליפה בעלים. ואגב, ועדת חקירה בריטית שבדקה את ההאשמות על "נישול" כפריים מאדמותיהם בידי הציונים מצאה (בשנות השלושים) שברוב המקרים לא היה בסיס להאשמות.
בכתבה על נסן רילוב יש נקודה שראוי להבהירה בקשר לבעלות על קרקעות בפלשתינה.
מדוע הפגינו פלאחים נגד מכירת אדמותיהם?
האם לא הם מכרו את האדמות ?
ואם כך מי מכר את האדמות?
ב- 1845 הקים השלטון העותמני בפלשתינה משרד ממשלתי לרישום הקרקעות וחייב את כולם לרשום את הקרקעות שבבעלותם, בין השאר לצרכי מיסוי.
רוב הפלאחים שחיו על קרקעות חקלאיים דורות רבים ועיבדו אותם לא ידעו קרוא וכתוב וביקשו מקרובים יודעי קרוא וכתוב שגרו בערים ומעורכי-דין עירוניים, לרשום את קרקעותיהם עבורם כפי הנדרש בחוק.הללו עשו זאת אך תכופות רשמו את הקרקעות על שם עצמם.
כך נוצר מצב בו הבעלות החוקית על האדמות לא הייתה בידי הבעלים הממשיים שעיבדו אותן דורות רבים ברציפות וגרו עליהן.
מתיישבים ציונים שילמו מחיר גבוה עבור אדמות ועירוניים רבים מכרו אותן לציונים. כשהקונים באו לממש את בעלותם הופתעו הפלאחים שלא ידעו כלל על המכירה.
זה יצר מצבים כמו זה שרילוב דיווח עליו:.
הפלאחיות שנשכבו על הדרך כדי למנוע מהטרקטורים של נהלל לחרוש את שדותיהם לא היו אלה שמכרו אותן. הם גם לא קיבלו את הכסף.
הם איבדו בתים ושדות ללא כל פיצוי.
עקיבא אור
על כתבה איכפתית ויפה בנושא כאילו אפיזודי, אך למעשה משקף ואינדיקטיבי למציאות רחבה, ולכן חשוב. פנינה של אחריות, צדק חושפני ואמת. מתחיל מתוך הקנון הציוני של ה"וותיקים, המיישבים והבונים" אך מנקודה זאת – חושף את ההתנגשות עם המציאות הממשית והנוראה. תודה גם על הערתך החשובה אודות רמיית ניכוס הקרקעות תוך הוספת עוד גרעין חשוב לאמת העגומה מאחורי מיתוס "הרכישה החוקית" של קרקעות.
לעקיבא אור תודה על הדיווח וההספד, ועל הפרטים מאירי העיניים באשר ל"פלוגות הלילה" וראשיתה של טבעון אשר יש לי עימה קשר אישי.
באשר ל"רומן רוסי", לתומי חשבתי שרילוב המופיע ב"רומן רוסי" הוא שם בדוי, קוד למשפחת דיין לדורותיה. מה תולדותיו של רילוב האב? האם הנתק בין ניסן רילוב למשפחתו נמשך כל השנים?
ושוב תודה.
מי שמעוניין בפרטים על משפחת דיין יכול לקרוא את הביוגרפיה שכתב שבתאי טבת על דיין.
טבת היה מעריץ גדול של משה דיין כך שכל הקטעים הלא-מחמיאים אינם מופיעים בספרו.
בביוגרפיה יש סיפור על משה ואביו שמואל מטיילים יום חורף אחד בעמק יזרעאל כשלפתע נפתחות ארובות השמיים ויורד מטר שוטף. להפתעתם מופיע בדווי ומזמין אותם לאהלו.
הוא מדליק מדורה ומכין להם קפה והם נהנים מהכנסת האורחים שלו עד חלוף הגשם.
אז הם קמים, מודים לו, והולכים.
לאחר שהתרחקו אומר האב שמואל למשה:
"ראית את הברק הרצחני בעיניו ?"
משה מופתע ועונה
"הוא נתן לנו מחסה והכין לנו קפה, היו לו עיניים שחורות שאש הלהבה השתקפה בהן, מדוע אתה מפרש זאת כרצון לרצוח אותנו?"
כך כתב מעריץ של משה ששמע זאת כנראה מפיו.
ייתכן ששמואל דיין לא היה מיליטאריסט אבל בערבי שאירח אותו והגיש לו קפה ראה רוצח.
כך סיפר בנו, לא איזה שמאלן.
עקיבא אור
"רילוב" מ"רומן רוסי" אינו יכול לייצג את משפחת דיין משום ששמואל דיין, האב המייסד בארץ ישראל, היה רחוק מאוד מלהיות דמות מליטריסטית.
רילוב האב ב"רומן רוסי" היה אדם ממשי, חבר נהלל ותקופה מסוימת ממונה על הביטחון במושב.
ניסן לא אהב לדבר על משפחתו.
הוא היה בא לעתים ארצה להשתתף באירועים משפחתיים אך מהערותיו הבנתי שהקרע בינו לבינם לא אוחה עד יומו האחרון.
הוא לא היה איש של פשרות
הוא נותר בדעותיו האנטי-ציוניות שרק התחזקו עם השנים – והם בדעותיהם.
הוא היה קיצוני ביחסו לאנשים.
הוא ניתק כל קשר עם מי שנראה לו כגזעני.
יותר לא התייחס אליו.
לפעמים ניתק יחסים עם אנשים שלא היו גזענים אך משהו אצלם התפרש בעיניו כגזענות.
בדרך כלל הם התייחסו אליו בהבנה ולא נטרו לו על כך.
אתי היה לו קשר טוב עד יומו האחרון.
עקיבא אור
והבדל זה בין דורות משפחת דיין דוקא משתקף היטב בסיפור שהבאת. צריך לזכור שמשפחת דיין חוותה שנים קודם (כמשה דיין היה תינוק) התקפה ערבית על דגניה ומשה נקרא למעשה על שם חבר הקיבוץ שנרצח על ידי ערבים בסיטואציה אחרת. אירועים אלו, יחד עם החשש המופנם של העולים ממזרח אירופה מהזר ("הגוי האלים"), השונה והלא מובן, יצרו פחד בסיסי שהצברים הראשונים לא היו ממש שותפים לו. בניגוד לשמואל, ראיית משה את הערבים הייתה ריאליסטית יותר. הוא לא ראה בכל אחד מהם פרא רוצח אנטישמי בפוטנציה אבל ראה בהם "אויב לאומי" או "מכשול" שיש להתמודד איתו (וניתן להתמודד איתו) באמצעים כוחניים.
תסביך רדיפה איננו בהכרח תוצאה של רדיפות ולא כל מי שנרדף מפתח תסביך רדיפה.
יהודים חרדים נרדפו לא פחות – ואולי יותר –
מחילונים על ידי אנטישמים למיניהם אך לא לקו בתסביך רדיפה. הדתיים – להבדיל מהציונים החילוניים – לא סוגדים לפולחן השואה.
אורח חייהם הדתי היומי מעניק להם זהות יהודית ברורה ומוסכמת שאין עליה עוררין. רובם לא לוקים בתסביך רדיפה חברתית גם כשרודפים אותם
בעל זהות חברתית מוצקה אינו לוקה בתסביך רדיפה חברתית גם כשהוא נרדף בגלל זהותו.
לעומת זאת הציונים החילונים – הטוענים בתוקף שהם יהודים למרות חילוניותם – אין להם הגדרה מוסכמת ליהדותם, הם זקוקים לרודפי יהודים לשם הגדרת זהותם החילונית שבעיניהם היא "יהודית".
אין יהדות חילונית.
יש זהות ישראלית אך הישראלי הוא "גוי שמדבר עברית".ולא "יהודי חילוני".
שמואל דיין התעקש להגדיר עצמו כ"יהודי" אך כיוון שהייה חילוני לא יכל להצליח בכך. לכן סבל מתסביך זהות יהודית.
הוא נרדף לא על ידי ערבים אלא על ידי צורך פנימי להבהיר לעצמו את פשר יהדותו. אדם כזה זקוק לרודפים המגדירים אותו כ"יהודי".
הם מגדירים אותו כיהודי למרות חילוניותו.
בעיני ציוני חילוני "יהודי" הוא כל מי שנרדף על ידי שונאי יהודים.
מה יקרה אם לא יהיו שונאי יהודים?
הוא ימציא אותם בדמיונו כי הוא זקוק להם.
זה שורש הפאראנויה של הציונים החילונים.
הוא נובע מתסביך זהות, לא מרדיפות.
עד כאן שמואל דיין.
משה זה סיפור אחר.
זהותו החברתית הייתה "ישראליות" ולא "יהדות חילונית". "ישראליות" מוגדרת על ידי שפת האם העברית וע"י סגנון תגובה למצבים ואירועים. היא איננה זקוקה לרודפים כדי להגדירה..
זה מסביר את השוני בין תגובות שמואל דיין ומשה דיין לבדואי שנתן להם מחסה מהגשם.
עקיבא אור
עקיבא אור , הניתוחים שלך מאלפים. למדתי הרבה וסידרתי יותר את המחשבות. תודה לך
לעקיבא אור תודה על ההספד ועל תגובותיו הענייניות, במיוחד זאת האחרונה מיום 15/3/07 בה אבחנה מושכלת בין "יהודי" ו"ישראלי".
כחבר קרוב של ניסן במשך שנים רבות אני מודה לך, עקי על דברי הערכה היפים שכתבת לזכרו של ניסן. מן הראוי אולי לתקן כמה פרטים ביוגרפים.
ניסן נולד ב-1922 בחרסון בברה"מ של אז והוריו, שלא היו כלל ציונים, הגיעו ב-1928 ל"פלסטינה"(כך הוא קרא לארץ הזו עד יומו האחרון) בעקבות אחותו שהגיע לארץ כמה שנים לפניהם. ניסן והוריו גרו כל השנים בנהלל בצריף קטן ליד בית משפחת אחותו שהיתה חברה במושב.הוא סיפר לי פעמים רבות שמלכתחילה כבר בתור "ילד חוץ"(כפי שקראנו לילדים שלא נולדו בקיבוץ) הוא היה שונה מהצברים בני נהלל.אני מציין את סיפור הילדות השונה שלו כיוון שהוא עשוי להסביר אולי את ההומניזם שלו ואת היכולת שלו לעמוד לבדו כנער צעיר כנגד כל הקולקים של נהלל.
חשוב לציין כמו כן את עמדותיו הפוליטיות הביקורתיות תחילה ביחס למק"י ואח"כ בסוף שנות ה-60 ביחס למצפן. הביקורת על המפלגה התחילה אצלו במלחמת 48. הוא הבין בדיעבד שזאת היא מלחמה "ציונית" ותמיד התבייש לספר שבתור נהג בירושלים הוא הוביל במשאית שלו "רכוש נטוש" שנשדד מהבתים של התושבים הפלסטינים שם.בטרמינולוגיה של מק"י זאת המשיכה להיות "מלחמת העצמאות" ועל רקע זה הוא התרחק מהמפלגה ואח"כ בתחילת שנות ה-50עזב את הארץ. שנים אח"כ הוא היה מצטט לי בלעג את דבריו של מיקוניס על מדרגות קולנוע מוגרבי "העם בישראל לא ירים יד על ברה"מ" "על איזה עם מיקוניס מדבר?" הוא היה שואל רטורית. עם החברה של מצפן בלונדון הויכוח שלו היה שוב ביחס ל"עם בישראל". בשבילו אלה היו "תושביה היהודים של פלסתינה".
היו לו גם, כמו לכולנו גם כמה חסרונות אישיים אולם בזכרוני הוא תמיד ישאר דמות של אדם ישר ובלתי מתפשר שנשאר כל חייו נאמן לעקרונות הקומוניזם כפי שהוא הבין ופירש אותם לעצמו ולאנשים שמסביבו.
תודה אורי
ציינתי את תאריך הלידה של ניסן לפי המידע
שמסר לי בנו פיודור בטלפון מפאריס כשהודיע
לי על פטירת ניסן.
הוא ציין את תאריך הלידה: 1919.
האם הבן טעה ?
מה מקור המידע על התאריך 1922?
בתודה,
עקיבא אור
אני מאמין שאדם בוחר את עמדותיו, בחירה לא מודעת, כמשלים נפשי לאישיותו. אין מציאות אחת, אין עובדות לאשורן, הכל פרשנות אישית-תרבותית-מוסרית שתמיד תוצא מהקשרה.
ההקשר הוא רחב וניתן לפרשנות ובכך יופיה של תרבות חילונית פלורליסטית שיכולה להכיל בד בבד את הקטבים השונים והדיאלקטיקה שביניהם.
אם הרודף הוא תמיד פנימי ואין רודף חיצוני אזי כל אחד בעמדותיו נרדף ע"י משהו או מישהו שמסכן את המרחב הרגשי בו הוא רוצה לחיות.
ה"ציונים" המוזכרים במאמר ובתגובות, בסלידה המעוררת סלידה, היו והינם מונעים משרשרת התרחשויות שהפרשנות שלה הובילה למעשים. למרות התגובה ה"נאורה" של מיכאל ניתן לראות את תגובותיו של רילוב למציאות כחוסר ארגון ומייצגות מכלול רגשות אב-נורמאלי שלא מאפשר השרדות במרחב אגרסיבי.
למרות עמדתי זו, הציונית לכאורה ולמעשה, אני מחשיב מאד את הקטבים שרילוב מייצג כחלק בלתי נפרד של מערכת היוצרת דיאלוג מוסרי מאין כמותו, בעצם היותו.
נורית רילוב, בתו של ניסן ורחל קוטנר, נפטרה ממחלת הסרטן ביום 9.4.09. שאלתי את עקיבא אור, שבא לנחם בשבעה, מדוע הוא לא הזכיר את נורית במאמרו על ניסן. עקיבא אמר לי כי ניסן לא אמר לו אף פעם כי יש לו בת בישראל. ניסן ונורית עמדו בקשרי מכתבים בילדותה (הוא עזב את ישראל ואותה בשנת 1953). יחסיהם חודשו בשנות חייו האחרונות והוא הגיע לישראל כמה פעמים והתארח אצל נורית ואף נורית ובנה אסף התארחו אצלו בפאריס.
"הדתיים – להבדיל מהציונים החילוניים – לא סוגדים לפולחן השואה."
אולי בגלל שהתמודדות עם השואה תגרור בהכרח התמודדות עם עובדת התרחשותה על אף ההשגחה האלוהית…
להפך, השואה מחזקת את עובדת קיומה של ההשגחה האלוקית.
תשובה לדני
החרדים והשואה,
אולי אינך יודע אך זרם חשוב ביהדות הדתית
רואה בשואה עונש מאלוהים על חטא הנהייה
של חלק מהעם אחרי הציונות.
זה לא חריג, ר’ את דיווח התנ"ך על קורח
ועדתו.
עקיבא אור
האם הרישום העותומאני של האדמות חל רק על הצפון והעמק, או גם על איזורים בשרון, כגון ינוב/תנובות?
זה נשמע כיוון מעניין!
האם אפשר להפנות בקשה מהרב קאופמן שכתב בבטאונכם מספר פעמים להרחיב בנושא?
וכן, מה ההשלכות הנוכחיות, למשל על עירוב גברים ונשים באוטובוסים ומה חושב על כך כבוד הרב. האם הנשים צריכות לשבת בחלק הקדמי או החלק האחורי.