"אם חיים רמון היה מתנצל היינו סוגרים את התיק". האמירה הזאת של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, אפילו אם לא לגמרי התכוון או לא היה מודע, משקפת את חוסר ההתאמה של הפעלת המערכת הפלילית הקיימת למצבים כגון אלו שנדונו סביב העמדתו לדין של חיים רמון, ויתכן שהיא נכונה גם לגבי הנשיא משה קצב.
בעקבות אמירתו של היועץ מזוז, אפשר להשתהות ולתהות מהו מהותו של "צדק". האם מה שבוצע הוא פשע או שאיננו כזה? עבר עבירה או לא עבר עבירה? האם מעשה התנצלותו היה משנה בדיעבד את המעשה, אשר שופטים קבעו שהוא עבירה? ויותר מעניין, האם חיים רמון ידע שמעשה ההתנצלות הינו חלק מהשיקולים המובאים בחשבון בהכרעות דין במערכת הפלילית? האם בכלל הוצע לו להתנצל כחלק מהתהליך?
יצוין שאף אחד מהמעורבים במשפטים כגון אלו אינו מביא בחשבון מרכיבים כגון הכרה וקבלת אחריות על הצרכים של המתלוננות, האפשרות לתקן את המעשה על ידי פיצוי סמלי או התנצלות, ועוד מריכיבים שאין להם מקום במרחב של ההליך הפלילי כפי שהוא כיום. הפגיעה בקהילה הרחבה במקרים של אנשי ציבור הינו עוד נושא שלא נותנים עליו את הדעת בבואנו לעשות "צדק".
בשנים האחרונות מתפתחת פרדיגמה חלופית לחשיבה ולפרקטיקה הפלילית הקיימת, תחת השם "צדק מאחה", חלופה לפרדיגמה הפלילית האדוורסארית, הרואה את המעשה הנדון כפוגע בחוק ובמדינה, ולא מעשה הפוגע באנשים וביחסים ביניהם. אימוץ מודל זה היה משחרר אותנו מהבחירה המלאכותית להיות בעד או נגד ההרשעה, כי השיח היה משתנה.
המודל מדבר בעיקר על פרקטיקה שמטרתה להביא ל"איחוי" מרקם היחסים שנפגעו בעקבות המעשה הנדון: היחסים בין הפוגע והנפגע, היחסים עם הקהילות המעורבות, ומציב במרכז התהליך את הצרכים והקונפליקטים שנוצרו בעקבות המעשה אצל הנפגע, אשר נשארו ללא מענה בהליך הפלילי, אותם יש לפתור על מנת לאפשר החלמה ו"צדק". המודל מבוסס על פרקטיקות של פתרון קונפליקטים בקרב קהילות באוסטרליה ובניו זילנד, אשר הבינו ש"צדק" אפשרי רק אם תיתכן הכרה, תיקון, הבהרת העתיד והתייחסות לפגיעה במרקם היחסים שנפגעו.
אחד היישומים של המודל מבוסס על "מפגשי פוגע-נפגע" בעזרת מגשר, בהם הנפגע והפוגע מוזמנים להביא א/נשים משמעותיים בקהילתם. מטרת הפגישה הינה לאפשר זיהוי של הצרכים שנוצרו בעקבות המעשה או הפגיעה, והבטחה של הפוגע לא לחזור על המעשה בעתיד, לא נגד הנפגע ולא נגד אחרים. הניסיון בשטח מראה שהנפגעים מבקשים שיכירו במה שקרה ואם אפשר שיתנצלו בפניהם, כך שמי שמרגיש נפגע יעמוד במרכז התהליך ולא העבירה.
המודל מציע אפשרות לשלב עקרונות ומושגים של צדק מאחה בהליך הפלילי הקיים, ולא רק החלפת ההליך בפרדיגמה החדשה. ייתכן שאמירתו של מני מזוז מצביעה על ניצנים של אימוץ הצדק המאחה במערכת הפלילית הקיימת.
בארה"ב עברתי הכשרה לשמש כמגשרת במפגשי פוגע-נפגע בקליפורניה, באוניברסיטה בה עיצבו את אחד המודלים הנפוצים של צדק מאחה. אנשי ציבור יכולים לעשות שימוש בידע זה. זה עדיין לא מאוחר. חיים רמון יכול להביע התנצלות במסגרת מפגש דיאלוג. יתכן וגם משה קצב יכול ללמוד דבר אחד או שניים. גם עבורו זה עוד לא מאוחר.
לוותר לחיים רמון, מילא. מעשה מגעיל, אבל היו גרועים יותר.
בקשר לכבוד הנשיא, המצב שונה לגמרי. קצב השתמש בסמכותו כדי לשחד, להשתיק ולאיים על הבחורות, הפיץ עליהן שקרים והשתמש בכל משקלו הפוליטי והתקשורתי כדי להכפיש אותן. רק על אלה הוא צריך לשבת בכלא.
ובכל זאת… המאמר מביא גישה שונה וחדשה והוא ראוי לדיון. לגבי קצב, אני שותף למגיב הקודם: אין לו כפרה.
ממשלת פושעים: נשיא אנס, שר המשפטים מטריד נשים, שר האוצר גונב כספים, ראש הממשלה מקבל שוחד, שר הביטחון מפר בשיטתיות את זכויות האדם של הפלסטינים; וכולם, אבל כווווווללללםםםם שותפים לפשעי המלחמה האחרונה בלבנון, להרס החברה בישראל ולהמשך הכיבוש. "צדק מאחה"? מה שצריך זה סתם צדק ושיעופו הביתה (או לכלא)!
לא למקרה כזה התכוונו אלה שחברו את התיאוריה על הצדק המאחה. אין ספק שיש מקום להכנסת הליכים של צדק מאחה לתהליכים המשפטיים והקדם משפטיים, אבל נדמה לי ששכחת משהו בדרך:
להליך של צדק מאחה יש מספר קריטריונים והבולט שבהם הוא נטילת אחריות. במקרה הזה, מודה רמון בקיומה של נשיקה אבל בשונה לחלוטין מהאופי הפוגעני והפולשני של הנשיקה שתיארה המתלוננת.
קריטריון נוסף הוא מניעת פגיעה חוזרת במתלוננת: השופטים אומרים:"לטעמנו, הגירסה של הנאשם בחקירה הינה דוגמא מובהקת ומאפיינת את הנאשם, כיצד הוא מנסה להרחיק את עצמו מכל מה שעלול לסבכו, במחיר של אי אמירת אמת ובה בעת אינו בוחל להכפיש את המתלוננת."
את כמגשרת במקרה כזה, היית מפגישה מישהו שלא בוחל בהכפשה ובפגיעה נוספת במתלוננת?
קצינת המבחן שנפגשה עם שר המשפטים לשעבר יודעת דבר או שניים על הליך צדק מאחה מאחר והליכים כאלה מתקיימים במסגרת נסיונית שנקראת גפ"נ (גישור פוגע נפגע) בשירות המבחן למבוגרים, ועדיין היא לא המליצה על הפנייתו להליך הזה.
צחוק הגורל הוא שדווקא רמון שתרם לייבוש המרכז הארצי ליישוב סכסוכים ותכנית הצדק המאחה בתוכו, והמליץ על תהליכים של החמרת ענישה, מגיע לכך שעורך דינו מנסה להפנותו להליך כזה.
טעות! הנפגעת (בראיון לטלויזיה) אמרה שלא הייתה מגישה תלונה נגד רמון אילו היה מתנצל בפניה. הוא סרב, לא הודה בטעות ואף הכחיש, ובהמשך הכפיש.
(אני אישית חושבת שהנשיקה היתה תוצאה של אי-הבנה – קורה לפעמים)
אני מתעניינת בגורלן של קרבנות הנשיא ושר המשפטים. לצערי המאמר של הגב’ נבו לא נותן מענה הולם למצבן הקשה של אותן הנשים.
אני מתעניינת בגורלן של קרבנות האלימות במשפחה ובחברה ובקרבנות הניצול הקפיטליסטי בישראל. הן זקוקות לצדק חברתי ולאו דווקא ל"צדק מאחה"!
דווקא את מבלבלת את היוצרות. מי שזקוק לצדק חברתי זו את. הנפגעות זקוקות לצדק אישי. את יודעת מה הצרכים המדויקים שלהן? הם מבקשות פיצוי? הן צריכות בקשת סליחה? אולי לא רוצות דבר? רוצות נקמה?
למעשה בדרך כלל מי שמדבר על זכויות של קורבנות, מתייחס באופן פטרנליסטי לקורבנות ולא נותן להם לבחור ולהחליט לגבי צרכיהם. זה דווקא כן משהו שגושות של צדק מאחה כן עושות.