בשנת 1847 נבחר ליונל רוטשילד לפרלמנט הבריטי אך לא יכול היה לתפוס בו את מקומו. מדוע? משום נוסח השבועה על פיו חויבו נבחרי הציבור להישבע אמונים לכנסייה הנוצרית, שבועה אותה סירב רוטשילד לשאת (עד 1829 חייבה השבועה אמונים לכנסייה האנגליקנית, אולם אז שונה הנוסח בכדי לאפשר ישיבה בפרלמנט לנוצרים מכתות שונות).
למרות תמיכת הפרלמנט (הן של גלאדסטון הליברל והן של ד’יזרעאלי השמרן) בשינוי נוסח השבועה כך שיאפשר לבני כל הדתות לכהן בו, לא שונה הנוסח בשל התנגדותו של בית הלורדים ורוטשילד נאלץ לוותר על תפקידו. בבחירות הבאות שוב נבחר רוטשילד ופעם נוספת נאלץ לנטוש את תפקידו. בשנת 1848 נבחר יהודי אחר (דוד סלומונס) לבית הנבחרים, התיישב בכיסאו ונשבע את שבועתו תוך השמטת מלות הנאמנות הנוצרית. בשל כך נזרק סלומונס בכוח מבית הנבחרים ונקנס על התנהגותו זו. עברו עוד 10 שנים בטרם התקבלה בשני הבתים ההחלטה ששינתה את נוסח השבועה ואיפשרה לבני כל הדתות (המונותיאיסטיות!) לתפוס את מקומם בפרלמנט.
לתשומת לבם של אלו המעוניינים להסיג אותנו למאה ה-19 בענייני אזרחות ושבועות אמונים למיניהן; בנושא הכלכלי הם כבר עשו זאת.
