"אני חי לי במבוך / במקום בו המלאכים מפחדים לדרוך / … אתם אומרים שאנחנו שווים, וכשאני דופק לכם בדלת / surprise surprise אתם בכלל לא עונים" (תאמר נפאר).
הדפיקה על דלתנו היא ארוכת-שנים, ולמזלנו היא נמשכת, לא מתחלפת במהלומות. הדבר העצוב הוא שנותרנו, הישראלים-היהודים שבינינו, קהי-חושים. אנחנו ממעטים להעריך את הדבקות בדיבור, את הדחייה העיקשת של האלימות על ידי רוב מוחלט של בני המיעוט הערבי. אנחנו אפילו מסרבים להתרשם מכך שדבקות זו לא התערערה על אף שישים שנה של קיפוח, ארבעים שנה של כיבוש, שבע שנים של הקזת דם אכזרית והדדית בין מדינתו של המיעוט לבין עמו, הרג מפגיני המיעוט בידי המשטרה, זניחת הדו"ח האמיץ והמפוכח ביותר שיצא תחת ידינו כחברה – דו"ח ועדת אור – וקבלת חוקים גזעניים, כמעט מפורשים, כמו חוק האזרחות והכניסה לישראל.
כמו עם הפלסטינים בשטחים כך גם עם הפלסטינים אזרחי ישראל אנחנו מתנים את הקשב שלנו בתנאים מוקדמים כמעט בלתי אפשריים. המיעוט צריך לוותר, מראש, על הצגת תפישת הצדק שלו, שהיא שותפות מלאה, דו-לאומית, במדינה בתוך גבולות הקו הירוק. הוא צריך לשרת בצבא או בשירות אזרחי כתנאי להקטנת האפליה, ועוד. זו כנראה הסיבה לתשומת הלב המעטה יחסית לה זוכה מסמך חשוב מטעמו של המיעוט: הצעת החוקה שגיבש ארגון עדאלה, תחת הכותרת "החוקה הדמוקרטית". מדובר בהצעה מעמיקה שבולט כי הושקעה בה מחשבה רבה. המעט לו היא ראויה הוא התמודדות עמה. אקח על עצמי מקצת המשימה. אציג בתחילה את החיוב שאני רואה בה, ואעבור לצלליה.
ראשית מנסחי ההצעה מצהירים כי גבולות המדינה המוסכמים הם גבולות הקו הירוק, משמע, הם מאמצים פתרון של שתי מדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ורואים את החיים המשותפים כאן ממשיכים במדינה שבה רוב יהודי. שנית, הם מציעים "דמוקרטיה חוקתית", כזו שבה זכויות האדם מעוגנות בחוקה נוקשה וזוכים להגנת בית המשפט בדרך של ביקורת שיפוטית על תוקפם של חוקים הפוגעים בזכויות אלה. שלישית, הם משרטטים את זכויות הפרט, הזכויות המשותפות של האזרחות, באופן בהיר הדומה לחוקות דמוקרטיות אחרות. מרכזית כאן כמובן היא הזכות החוקתית לשוויון. רביעית, אני עצמי מסכים מאוד גם לחלק מהזכויות הקיבוציות הנתבעות "בחוקה הדמוקרטית": אוטונומיה תרבותית (המסויגת בצורך שלא תפגע ב"מיעוט שבתוך המיעוט"), והשתתפות המיעוט בסמלי המדינה. אומנם איני מקבל את הדרישה לשותפות מלאה, שוויונית, במישור הסמלים בין רוב המונה 80% באוכלוסייה לבין מיעוט, גם אם מיעוט יליד. אך אני שותף לדחיית מצב הדברים הנוכחי, לפיו הסמלים שמורים בלעדית לקהילת הרוב. חמישית, קשה לטעמי שלא לקבל את תביעת ההצעה להשבת העקורים אזרחי ישראל (איקרית, בירעם ואחרים) לאדמותיהם, אם הנסיבות מאפשרות זאת, שהרי דרישה זו לא משנה דבר וחצי דבר ביחסים הדמוגרפיים בין יהודים וערבים בישראל. כך גם ראוי להיענות לתביעה האזרחית להכרה ב"כפרים הלא מוכרים".
מהן מנגד בעיותיה של ההצעה? ראשית, הצעת החוקה קושרת את כל דרישותיה – שחלקן הגדול כאמור מוצדקות לחלוטין – במעבר לפרדיגמה חדשה, דו-לאומית (ובניסוחה המעט חמקמק: "מדינה דו-לשונית ורב-תרבותית"). משמע, ההצעה כורכת את דרישותיה בזניחה של פרדיגמת המדינה היהודית והדמוקרטית. לפעמים יש הכרח במעברים רדיקליים, אך משום שמעברים מעין אלה הם קשים ותובעניים מאוד, צריך לטרוח הרבה בכדי לשכנע שהם אכן הכרחיים. האם כדי להשיג את א’, ב’ ו-ג’, חייבים להשיג בהכרח גם את ד’ ואת ה’, שהם בלתי ניתנים לעיכול מבחינת הקהילה האחרת? הרי, כאמור לעיל, תביעות רבות המופיעות בהצעות החוקה אינן מנתצות את הפרדיגמה הציונית – הקצאת קרקע לערבים, אוטונומיה תרבותית לערבים (בדומה לאוטונומיה הנתונה לחרדים), השתתפות בסמלי המדינה, השבת העקורים (להבדיל מזכות השיבה לפליטים) – כל אלה ועוד ניתנים להשגה ואף ראויים לחתירה על פי תפיסות הומניסטיות של הציונות. מדוע אם כן לפנות בהצעה שנשמעת כמו "הכל או לא כלום"?
קושי שני הנלווה לתביעתה של "החוקה הדמוקרטית" להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית נוגע לתנאים הנחוצים ליציבותה של מסגרת שכזו. ההצעה לדו-לאומיות היא הצעה לתאומוּת סיאמית, בתנאים שהם קשים ביותר לתאומוּת מעין זו. אנו אמורים להיכנס אליה מבלי שנפתרת בינינו לבין העם הפלסטיני מחלוקת היסוד על זכות השיבה; כאשר ברקע הקרוב 3,000 הרוגים פלסטינים ויותר מ-1,000 ישראלים-יהודים; כאשר נוכחת אי-יציבות דמוגרפית; כאשר התרבות הפוליטית הדמוקרטית אינה חזקה בשני הצדדים; כאשר יש הבדלים סוציו-אקונומיים גדולים בין העמים; ועוד. אלו תנאים שונים בעליל מאלו שליוו את התגבשותן של הדוגמאות הקלאסיות של המדינה הדו-לאומית המוכרות לנו, שוויץ, בלגיה וקנדה.
קושי שלישי נוגע למכשול האפשרי שהצעת "החוקה הדמוקרטית" מציבה – שלא ברצונה – לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. מצד אחד, כדי שיבשילו התנאים למסגרת דו-לאומית נחוץ פתרון מקיף לסכסוך הישראלי-פלסטיני. שהרי לא ניתן לקיים שותפות, זכות וטו, מסגרת דו-לאומית, כשאין הסכמה רחבה של שתי הקהילות ביחס לערכים משותפים ותכליות משותפות, במיוחד בנושאים הנוגעים לחיים ומוות. ואולם כדי שהסכסוך הזה יסתיים צריכה לקרות בתווך טראומה קשה שהיא חמורה בהרבה מההתנתקות מרצועת עזה. נסיגה פחות או יותר אל הקו הירוק. והנה כדי שזו תתרחש, תנאי הכרחי הוא העדר "תוכנית שלבים" ברקע; העדר תביעה למדינה דו-לאומית. במלים אחרות, הנסיגה הגדולה, אם תתרחש, תהא תולדה של החלטה תועלתנית של הישראלים היהודים שזו הדרך היחידה להישרד. תהא זו החלטה, כי רק הוויתור על הכיבוש ונסיגה מלאה תאפשר את המשך הריבונות, את שמירת אי-התלות באחרים. והנה מסגרת דו-לאומית נתפסת בדיוק כוויתור על אי-התלות הזו. היא מבססת זכות וטו למיעוט בנושאים שנתפסים קריטיים.
נקודות המחלוקת ונקודות ההסכמה פרושות אם כן. הזמן לא עמד מלכת. הדפיקה בדלת התמשכה, אך הניצב מאחוריה הוא אסרטיבי יותר, רהוט יותר והוא דבק בנתיב הדיאלוג. במקום להיבהל, במקום לשאוף להחזיר את "גן-העדן" האבוד של מיעוט כנוע, שהוא כחומר ביד היוצר, נפעל סוף סוף על פי מידת ההוגנות.
נסכים על מתן מה שראוי היה לתת כבר שנות דור ויותר, ולא נתנה זאת בשום תנאי, שהרי היא זכות אזרחית ולא חסד, ונתעקש רק על אותם דברים שראוי באמת להתעקש עליהם: שערי הכניסה לישראל, השליטה בכוחות הביטחון שלה, ודומיננטיות (אך לא בלעדיות) בסמליה.
אני מקוה שמאמריו המקצועיים של סבן מדויקים יותר. גם בהצעת החוקה וגם בחזון של ערביי ישראל הם אינם מציעים שתי מדינות לשני עמים אלא שתי מדינותלעם הפלשתיני. החלק המוזר הוא שהשמאל מתנגד באופן נחרץ למדינת לאום יהודית אבל אין לו שום בעיה עם שתי מדינות לאום פלשתיניות.
כתשובה למאמר זה אני אביא את מאמרו של ד"ר גיא בכור אשר התפרסמה באתר שלו :
— קישור —
אני נאלץ לחלוק על דבריו של מורי אילן סבן, בעיקר לאור העובדה שביקורתו על המסמך נראית כפושרת מדי, והוא מתמקד בעיקר בקשיים הפוליטיים שמסמך זה מעורר ופחות בבעייתיות שבו לגופו של עניין.
ה"הכרזה" שבראשית המסמך נראית כתחילת חוקה של מדינה, לא דו לאומית, אלא פלסטינית! . כל ההתייחסות שם היא לעם הפלסטיני ולבעיותיו, כאילו שמדינת ישראל הוקמה בשביל או בזכות הערבים, ולא למרות הערבים.
אשר לזהות הלאומית, במסמך אין שום התייחסות לזהות קבוצת הרוב, פרט להתייחסויות שליליות לעבר. כל מדינה היא מדינת לאום, שיש בה רוב ומיעוטים. כמדומני שבלגיה היא לעניין לא יותר מהיוצא מן הכלל המוכיח את הכלל, אבל גם שם כבר יש אי-אלו תנועות ספרטיסטיות של שתי הקבוצות, מה גם שלאחר הקמת האיחוד האירופי המדינות המשתייכות אליו העבירו חלק ניכר מן הריבונות למוסדות על-לאומיים.
אמנם, קיימות מדינות שהן כביכול נייטרליות מבחינת השתייכות אתנית כמו צרפת או ארה"ב, ויתכן שזה מודל שמתאים דווקא לישראל מכיוון שפחות מעורר מלוקות. אבל גם במדינות אלה קיימת קבוצת רוב לפחות מבחינת השפה, ויש יתרון בחוקי ההגירה למשתייכים לקבוצה זו, בין אם במפורש או במשתמע.
מבחינת מבנה המדינה, משמעות המסמך הינה הפיכת ישראל למדינה דו-לאומית, בין אם ע"י מתן זכות וטו לנציגי המיעוט הערבי או ע"י הפיכת שתי הקבוצות לשוות בקירוב ע"י מתן זכות שבה למאות אלפי פלסטינים. אני תוהה אם עדאלה תומך בפתרון דומה גם לגבי המדינה הפלסטינית שתקום בגדה וברצועה, כלומר להפוך את המתנחלים לאזרחיה ולתת להם את אותן זכיות במדינת פלסטין, כולל זכות שיבה לאותם מתנחלים שירצו בכך, בין אם עזבו (גורשו?) מחברון ב-1929 או מגוש קטיף ב-2005.
האמת, יש במסמך גם כמה טעויות כל-כך קיצוניות שהן נראות משעשעות, כמו מתן זכות וטו על כל חוק ל"מפלגות הנחשבות ערביות", אבל זה כבר פחות חשוב. גם יש במסמך בעיות טכניות, כמו אי-התייחסות לאפשרות של חילופי שטחים. אבל אלה בעיות קטנות יחסית. וכמו המגיבים שלפני לא התחייסתי גם לסעיפים הכלליים על זכויות אדם, שמופיעים במסמך זה כמו בכל חוקה או הצעה לחוקה.
אני תוהה מתי כותבי המאמרים כאן יבינו את שורש הבעיה ויפנו לטפל בה במקום להעלות הצעות הזויות. מערכת היחסים בין הרוב למיעוט במדינת ישראל עכורים עד מאד, ואין לכך כל קשר למדיניות. מסקרים שפורסמו לאחרונה בעיתונות 70 אחוז מהיהודים מפחדים להיכנס לכפרים ערביים, 50 אחוזים מהיהודים לא מעוניינים להשכיר דירות לערבים או שערבים יגורו אצלם בבניין ו50 אחוזים מערביי ישראל מצדיקים את חטיפת החיילים ע|י חיזבאללה. יש כאן תהום עצומה, ואתם מתעסקים בהגדרות?
אל תשכחו, אתם חיים במדינה בעלת רוב יהודי ציוני מוצק, ואם אתם רוצים להביא לשינוי במערכת היחסים העגומה הזו בין הצדדים עליכם להתחשב גם ברגשות הרוב, לא רק ברגשות המיעוט. אותם 70 אחוזים שמפחדים להיכנס לכפר ערבי, לא ישושו להסכים להפיכת המדינה לדו לאומית. אותם ה50 אחוז שלא רוצים שכנים ערבים לא יקבלו אותם בזרועות פתוחות ברגע שהמדינה תהפוך לדו לאומית. להיפך.
אז בסדר, הערבים הם כבר לא מיעוט כנוע והם לא מפחדים להביע את דעותיהם – אני מקבל את זה ומסכים שצריכים להיעשות צעדים מרחיקי לכת, אבל מכאן ועד ביטול אופייה של המדינה, זה שנקבע ע"י הרוב המוחלט שלה? אתם באמת חושבים שזה יעבור? תנו לי לקצר לכם תהליכים ולומר לכם – זה לא. עד אז, בואו נהיה קצת יותר ריאליים ונפנה לטפל בנתוני הסקרים שהצגתי בהתחלה.
לאילן שלום,
בדרך כלל אני מסכים עם דבריך ומקבל את רעיונותיך, מלבד לעניין הפרדיגמה הציונית.
לדעתי (לעניות דעתי, כמו שאתם אומרים באקדמיה) הפרדיגמה הציונית היא פרה קדושה שזה כבר היה מן הראוי לשחטה. במיוחד עתה, ערב חג הפסח, שנוהגים להזכיר את הפרות השמנות שלפתע רזו והיו לשדפון ורעב. מה הניבה לנו הפרה הפרדיגמית הזו מלבד דם ואש ותמרות עשן? כמו פרות פרעה הבריאות היא הבטיחה תחילה הרים וגבעות ועתה אנו רואים שהיא כמו הפרות החולות, שעתידן מאחוריהן. צא ולמד, האם הציונות הצילה את העם מהשמדה באירופה? לא! האם הציונים כאן בכלל עשו משהו למען אחיהם ואחיותיהם הנשרפים? לא ולא! נאדה! הרי ישוב של חצי מיליון בני אדם שרובם צעירים ומלומדי מלחמה היו יכולים לעשות משהו, לאחר שהתאמנו כה יפה בפלוגות הרצח של וינגייט. אבל לא היה להם לא זמן ולא לב ל"יהודים הגלותיים" האלה ש"הולכים כצאן לטבח".
ואז קמה המדינה בדם ואש (בחורים שבאו מאירופה צוידו בנשק ושולחו ללטרון למות בקרב בטרם נרשם שמם על פיסת נייר) וגורשו מכאן כחצי מיליון בני אדם ומה יצא מזה? עוד דם ועוד צער ועוד נכות ועוד עזובה רוחנית עד כי היינו לזאבים לא רק כלפיהם אלא גם כלפי עצמנו.
אלו הם פירות הפרהדיגמה הציונית עד היום ועוד היד נטוייה. אז אני יגיד לך ת’אמת אילן, שבא מועד לשחוט את הפרהדיגמה הלא קדושה הזו, ולא ממש אכפת לי אם בעקבות השחיטה יהיה ראש ממשלתי מישהו כמו אבו מאזן, במיוחד כאשר האלטרנטיבה היא ביבי או אביגדור או אפילו ציפורה. חקסמח.
1/2 מיליון האנשים שישבו בארץ, חלקם הלא קטן בכלל זקנים, ילדים, אמהות לילדים וחרדים.
"מלומדי מלחמה"? אלה שהתגייסו לצבא הבריטי, אכן למדו מלחמה (וגם זה לא תמיד. הבריטים העדיפו להעסיק חלק ניכר מהם בשמירה ובתפקידים תומכי לחימה. מצד שני, רק 10% מהצבא הבריטי אכן נלחם).
אנשי היישוב בארץ התגייסו לצבא הבריטי, בין אם במסגרת הבריגדה ובין אם לא. 37 צנחנים נשלחו לחו"ל למשימות ריגול והצלה. יותר ממאה איש הוכשרו למשימה זו אך לא כולם נשלחו בסוף.
אין ספק שהיה אפשר לעשות יותר.
אך להאשים בכך את כל העם העברי היושב בציון? היום?
ואגב, היום אנחנו 6 וקצת מיליון איש בארץ. האם אנחנו *צבא* של ששה וקצת מליון, כולנו מלומדי מלחמה?
יש היום את סיירת מטכ"ל. האם זה אומר שכולנו יוצאי סיירת מטכ"ל? מה, לא? מפקדי סיירת מטכ"ל לא עוברים בית בית ומאמנים את כולם? לא הופכים את כולם ליחידת קומנדו?
זו ההשוואה לאימונים של וינגייט שציינת.
30,000 מתנדבים יהודים מהארץ שירתו בצבא הבריטי במלח"ע 2.
700 מתוכם נהרגו במלחמה.
— קישור —
אני ממליץ לכולם לקרוא ולהפנים.
מכירים את המשפט "לכל פעולה יש פעולת נגד בעלת עוצמה שווה או גדולה יותר"?
אז זו פעולת הנגד של הלאומנות הפלסטינית הגואה בשנים האחרונות בקרב ערביי ישראל, ולצערי נראה שהמצב הזה רק יחמיר, עד לפיצוץ בלתי נמנע.
אני תמיד טענתי שהשינוי ביחס כלפי ערביי ישראל יבוא מהאזרחים ולא מהמדינה. לצערי הרב הוא בא, רק לרעה.
הפיתרון צריך לבוא בשכל ולא רק מהבטן.
הצעת עדאלה לזכות וטו של המיעוט שקולה אחד לאחד להצעה להגביל הכרעות פרלמנטריות במינימום של 60% וכיו"ב…
הערבים לא מאומנים בדמוקרטיה, חלק מכך באשמתנו, ואילו אצלנו חוגגת הגזענות.
משני הצדדים לא תבוא כנראה ברכה ועל מערכת הגדה השמאלית, כפי שהיא נוהגת עם הצעת החוקה הדמוקרטית, לתת ביטוי גם לדיון הלגיטימי שמתנהל סביב הרעיון של ויתור ישראלי על שטחים הסמוכים לקו הירוק ומאוכלסים בפלסטינים.
ניתוחו של ד"ר סבן הינו מעניין ומאתגר, אבל אינו היחיד הראוי להכתב ביחס להצעת החוקה הדמוקרטית.יש להבין כי האנומליה של ישראל אינה לא רק מבחינת אי היותה מדינה דמוקרטית,כפי שניתן ללמוד מדוחות סיכוי ומספרים כמו הספר על החסמים שיצא ע"י מכון פלורסהיימר באחרונה,אלא היא גם א-נומלית כמדינת לאום. אין כלל האזרחים מהווים את הלאום שלה, ואין הלאום (היהודי) מזדהה בפעול בכללותו עימה. ישראל לא מכירה בזהות לאומית טריטוריאלית שנוצרה בה ולכן אין היא מדינת לאום.מי שגורס כי היא מדינת לאום יהודי, גורס דבר וסתירתו. כדי לנרמל את ישראל, ראוי כמובן שתהיה חוקה. אולם ראוי שזו תהיה חוקה של רפובליקה ישראלית שתגדיר לא רק את גבולות המדינה אלא את זהותה הלאומית. אם במקום
הגדרות כמו יהודי, ערבי, דרוזי, נקבל את ההגדרה ישראלי, שתהיה פתוחה לתכנים שונים של תת זהויות משנה, נוכל לקיים את ישראל כמדינת לאום לאוכלוסיות שונות שיהיו בה אזרחים שווי זכויות וחובות במדינה דמוקטית
באותה מידה ניתן להאשים את יהודי פולין, בכך שלא עשו די להתקומם. 3 מיליון יהודים היו בפולין. מתוכם, שירתו במלח"ע 2 בצבא הפולני 100,000. תוסיף לזה אנשים ששירתו במלח"ע 1 – הרי כמות עצומה של אנשים שיכלו להביס את כל צבאותיו של היטלר.
אגב, צבא פולין מנה מיליון חיילים, ופולין נכבשה בתוך חודש. ברה"מ איבדה במלח"ע 2 11 מיליון חיילים, ו-21 מליון אזרחים. ואתה מצפה שחייליו של וינגייט יזנקו עם סכין בין השיניים ויכריעו את המערכה?