שמעון צבר שנפטר בלונדון ב-19 במארס 2007 מדלקת ריאות, היה איש-רנסנס אמיתי: צייר, סופר, משורר וסאטיריקן וגם מיקולוג חובב (הוא גילה וקרא בשם לפחות למין אחד של פטריות). מעל לכל, הוא היה מורד.
שמעון צבר נולד ב-5/3/1926 בתל אביב. הוריו, מוכרי עופות בשוק הכרמל, שלחו אותו לבי"ס דתי. בנעוריו היה חבר תנועת בית"ר, אך לא התקבל לאצ"ל מפני שהטיל ספק בהשקפותיו הימניות של הארגון. אף על פי כן נעצר לחודשים מספר במחנה לטרון. אז גייס אותו עמוס קינן ללח"י, אך לאחר תקופת מועמדות לא התקבל לחברות, מאחר שהביע תמיכה ברעיון של מדינה דו-לאומית. לבסוף התגייס לפלמ"ח. במלחמת 1948 נפצע בירושלים. באותו זמן לערך, לאחר שקרא את ה"קפיטל" של מרקס, הצטרף לקבוצת "הקומוניסטים העבריים" (שם פגש את נעמי אשתו), ויחד עם חברים אחרים בקבוצה הצטרף למק"י. את מק"י עזב כעבור שנים אחדות, לדבריו: "מתוך שיעמום".
עבודתו העיתונאית הראשונה היתה כעורך גרפי של עיתון "במחנה". לאחר מכן עבד כקריקטוריסט ובעל טור ב"הארץ" וב"העולם הזה".
שמעון צבר היה פורץ דרך במאבק נגד הכיבוש וההתנחלות הציונית. הוא הותקף והושמץ לא רק על ידי הממסד הישראלי-ציוני, אלא גם על ידי כאלה שלאחר זמן הלכו בעקבותיו, אם כי פיגרו מרחק מה אחריו.
ב-22 בספטמבר 1967 התפרסמה ב"הארץ" מודעה אותה יזם צבר, בחתימת 12 אנשים (שאני גאה על היותי ביניהם), וזו לשונה:
זכותנו להתגונן מפני השמדה אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים
כיבוש גורר אחריו שלטון זר
שלטון זר גורר אחריו התנגדות
התנגדות גוררת אחריה דיכוי
דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי
קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע
החזקת השטחים הכבושים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים
נצא מהשטחים הכבושים מיד
היתה זאת המחאה הראשונה בעברית נגד הכיבוש של 1967 שזכתה לפרסום נרחב. היא התקבלה בזעקות זעם שוביניסטיות. עתה היא נראית כנבואית, אך כדי לראות את הנולד היה צורך רק בשכל ישר.
בדצמבר 1967 עזב צבר את הארץ ועקר ללונדון. באוטוביוגרפיה שלו (שטרם התפרסמה) הוא מסביר שמטרתו היתה "לנסות לגייס את דעת הקהל העולמית נגד הכיבוש". זמן קצר לאחר הגיעו ללונדון הוציא יחד עם חברים לדרך את כתב העת הסאטירי Israel Imperial News.
בזכרונותיו הוא כותב: "בניגוד לביקורות החיוביות שזכה בהן [כתב העת] בעיתונות הבריטית, הוא נתקל בקבלת פנים סוערת בישראל. להתקפה נגדו יצאו כמעט כל מי שקולמוס בידו ויש לו דריסת רגל בעיתונות, ובכללם עמוס קינן ועורך ‘העולם הזה’ אורי אבנרי". צבר נהנה ביותר מהתקפות אלה, מפני שראה בהן אישור לנכונות דרכו.
הוא תרם תרומות רבות, מגוונות ומקוריות ביותר לספרות העברית החדשה. בעניין זה ראו:
ספרו האנטי מלחמתי הסאטירי (והלמדני), "תורת המפלות"
The White Flag Principle: How to Lose a War (and Why).
הספר תורגם לתשע שפות.
ב-2004 הוציא שמעון צבר את "מדריך התיירים שלא היה מעולם"
[Much Better Than] The Official Michelin Guide to Israeli Prisons, Jails, Concentration Camps and Torture Chambers.
[יותר טוב מאשר] מדריך מישלן הרשמי לבתי-הסוהר, בתי-הכלא, מחנות-הריכוז ותאי-העינויים של ישראל.
חברת מישלן פתחה נגדו בהליכים משפטיים מפני שהשתמש במתכונת, בצבעים ובסמל האופיניים למדריכי התיירות שלה. אך התביעה בוטלה – למרבית צערו – כשנודע שכל המהדורה המוגבלת כבר חולקה חינם, ושהוא לא התכוון להוציא מחדש את ה"מדריך".
מבחינה מקצועית ראה שמעון צבר את עצמו בראש ובראשונה כצייר. בגיל 15 התחיל ללמוד בבית-הספר לציור של אבני, ועד מהרה היה לצייר פורה, בעל סגנון אישי מיוחד. היצירתיות האמנותית שלו נמשכה ואף התעצמה בשנותיו האחרונות, למרות חולשתו הגופנית.
שמעון ונעמי צבר נפרדו ב-1976. הוא השאיר אחריו שני בנים, יואב ורמי, ארבעה נכדים, ואת חברתו לחיים בשני העשורים האחרונים, יהודית דרוּקס.
יהי זכרו ברוך.
על פרשת מישליין ראי עוד כאן:
— קישור —