רמון, קצב, הירשנזון… מי לא? כולם בעלי עבירות. אפילו אם יורשעו בבתי משפט, אין להם סיכוי להענש. הרי במעשי הפשע שלהם אין קלון ואין גם שום בושה. ואני שמסרבת לקבל את הסיפורים והתירוצים של כל גבר שני בעל כוח שמנצל את מקומו ותפקידו כדי לפגוע בנשים בפרט, ובבני אדם בכלל, חושבת – אם יש עבירות מין שאין איתן קלון הרי שצריך לבדוק איפה הקלון. נראה לי שזו המדינה עצמה שהיא היא בעלת הקלון.
לכל מקום שאליו תפנו מבט תראו את הקלון והבושה. מדינה שדואגת רק לעצמה. מדינה שחשיבותה קודמת לחשיבותם של אלו החיים/ות בה. מדינת קלון. ואם אתן עדיין קוראות עיתונים, תוכלו לראות את הקלון לפרטי פרטיו יום יום.
נתחיל בסיפור הגדול של סרבנות השלום והיוהרה במלחמות וביכולת "ההרתעה" של המדינה, ונסיים בפרטי הפרטים של כל אלו שחיים תחת שלטון המדינה, בתוך ומחוץ לישראל.
עוד פרט מוזר. בקרוב, בחודש יוני, ימלאו 40 שנה למלחמת ששת הימים, מלחמת יוני 1967 שהיתה בעיני רבים/ות נקודת מפנה בהיסטוריית הכיבוש של המדינה. כבר 40 שנה שאין למדינה גבולות. כבר 40 שנה שמיליוני איש ואשה חיים תחת שלטון ואין להם זכות הצבעה, ואין להן חופש תנועה ואין להם/ן.. ואין להם/ן… ואין, ואין, ואין. ומה שקדם למלחמה הזו לא היה טוב יותר. הסירוב של ישראל להצעות שלום כאלה ואחרות יש לו סיבה. והיא, פשרה והסכמה עם מי שישבו בארץ הזאת לפני שהתחילה ההגירה הציונית, עם הפלסטינים, תביא אולי לסיומו של החלום הציוני של מדינה יהודית. אולי זה לא יהיה נורא כל כך כפי שמציירים לנו הפוליטיקאים העבריינים חסרי הקלון? אולי חזון למרחב אחר ושונה יביא את הקץ על הקריירה של אלו המנהלים את חיינו, החיים על חשבוננו, המנצלים את היותנו כאן כדי להתעשר, כדי לשלוט וכדי לנצל את מי "שבא ליד".
אני יכולה לדמיין את רמון, איש גדול המלא בעצמו, זחוח, שולח את לשונו לתוך פיה של אשה צעירה. אני יכולה לדמיין אותו נכנס כמה רגעים אחר כך לישיבת הממשלה המחליטה בעזות מצח לצאת למלחמה מבלי לשקול בחרדת קודש את המשמעות של מעשיה. כולנו יכולים לראות את ההקשר. את הזלזול בגופה וברצונה של אשה צעירה בדיוק כמו את הזלזול בחיינו ובחייהם של מאות אלפי בני ובנות אדם כאן ובלבנון. חיים של כה רבים/ות נהרסו בקיץ האחרון. תוכניות השתבשו, בתים נהרסו, א/נשים עדין מתים/ות. הם, אלו שישבו שם והחליטו, ידעו רק לחשוב על עצמם, ביהירות, בגאווה. לחשוב שאם ישראל תנצח אז לא חשוב מי שילם את המחיר. הם לא יכלו לדמיין לעצמם כשלון. הגאווה חסרת הקלון שלהם סינוורה את עיניהם. עכשיו פתאום כולם נזכרים להגיד שהם בעצם התנגדו למלחמה. גם בזאת אין להם בושה. לשקר במצח נחושה על העבר, על מה שקורה בעתיד. על החיים של כולנו.
לחיות במקום שבו לבצע עבירה אינו כרוך בקלון זה לחיות במקום לא מוסרי. זה לחיות את מה שכולנו יודעים אבל לא מוכנים להתמודד איתו. זה לחיות במדינה גזענית, שוחרת מלחמה. זה לחיות במדינה שחיי כולנו מוטלים על המאזניים של קיומה. אנחנו יכולים למות, העיקר שהמדינה תתקיים. כדאי לנו לשים לב ולהחזיר את הקלון לפושעים ולעבריינים, אחרת כולנו שותפים/ות לדבר עבירה.
יישר כח לחנה ספרן. מילים כדורבנות!
מאמר נכון ויפה, אבל מה הקשר לגזענות בפסקה האחרונה?
ושכחת לציין שאפילו שר המשפטים קורא לעבריין המין רמון, לחזור לשולחן הממשלה.
אוי למערכת המשפט ואבוי לנו
מוזר מה שקרה במשפט רמון.בית המשפט חשב שהוא אשם
הופעלו לחצים פוליטים,לחצים כלכלים ועוד לחצים שאיני מכיר ולפתע
כן הוא אשם אבל זכאי!!!
משהו נשתבש כאן!! אותו משהו שמשבש את המדינה כבר הרבה שנים.
האיש המבוגר מאביה של החיילת , דחף לשונו אל פיה, ואחר כך ניסה להשחיר את פניה
זה האיש שיקבע את עתידנו!!
"עד לאן רשעים יעלוזו"?
איני אוהד את מפרק ההסתדרות ומפריט הרפואה הציבורית הזחוח והשחצן הזה חיים רמון, שהוא כנראה גם זנאי לא קטן. אבל מבחינה משפטית לא היה מקום להעמדתו לדין וקל וחומר לא להרשעה. רמון טען מלכתחילה שסבר שהקצינה "מתחילה" אתו ולסברה זו היו אינדיקציות מסויימות, כך שגם בהנחה שהיתה זו סברה שגוייה, אמונתו הכנה שכך היה המצב משמיטים את היסוד הראשי של העבירה, היינו כוונה. לכן העמדתו לדין היתה לאמיתו של דבר מזימה של מזוז שהוכיח את נוכלותו כבר באי העמדתו לדין של שרון בעבירות שוחד עם דודיק אפל הבן יקר ואחר כך בית המשפט פישל בהרשעה מכיון שהיה ברור שרמון חי בטעות כנה עת נהג כפי שנהג עם קצינת צה"ל הפלרטטנית. מסקנה, רמון רע לישראל ועדיף שילך הביתה אבל הרשעתו בפלילים היתה מזימה ושערוריה משפטית. הראייה שהשופטת רצה לעיתונות (באמצעות ילדיה) והגנה על פסק דינה מול ביקורת ציבורית. כך לא נוהג שופט. כך נוהג יחצ"ן או עו"ד.
חנה איזה מזל שיש אותך וכל פעם שגופי וליבי מתמלא בזעם ותיסכול וכאב ואיני יודעת כיצד ליכתוב את זה, אני מוצאת את המאמרים האנושיים והמעמיקים שלך על מנת לדעת שאני לא לבד. אני מזדהה בכל מילה ומודה לך על הכתיבה.