חניכי "כל העיר" גידי ויץ ואורי בלאו חושפים לאחרונה פרשיות שחיתות מחרידות חדשות לבקרים במוסף "הארץ", וגם בעיתונים אחרים עושים עמיתינו את מלאכתם נאמנה. קשה מאוד למתוח ביקורת על העיתונאים בשעה זו, מבלי לחטוא לאמת. בלי עבודתם החשובה היינו הופכים כבר מזמן למדינה מוכת שחיתות ולא מתפקדת. רבים מידידי סבורים שגם היום אין לישראל תקנה, אבל לפחות מנקודת מבט רחבה של מאבק בלתי פוסק בשחיתות, והאימה שנפלה על המושחתים, יש לנו סיבה טובה להיות אופטימיים.
קשה היום להיות פוליטיקאי במדינת ישראל. רובם חשודים בעיני הציבור, ומפלגת "קדימה" במיוחד הפכה למאורת פריצים, מוצפת בעבריינים שהורשעו בעבר ומואשמים בהווה (כמה מהם יורשעו כנראה בעתיד). אבל חייהם הקשים כיום הם תוצאה ישירה של מעלליהם. לכל זה יש אפקט מרתיע ואפילו מפחיד. אנשי ציבור רבים מזיעים בלילות, פוחדים מהתחקיר הבא, מהגילוי הבא, מעֵדים שיגיחו פתאום מאפילת עברם המחפיר ויחשפו את האמת עליהם קבל עם ועדה.
אין לזלזל בהשפעה הקשה שיש לתופעות האלה על המשטר הדמוקרטי אצלנו. האיבה לנבחרים עלולה להידרדר לרמה של שנאה עמוקה למוסדות המקיימים את הדמוקרטיה הליברלית, ויש לזה סימנים ברורים כבר עתה. באורח פרדוקסלי, התסמונת הזאת מאפיינת לא רק את הציבור הרחב, אלא גם את הפוליטיקאים שניזונים מקיומה של הדמוקרטיה. יש שנאה גם כלפי נרדפי החוק וגם כלפי אוכפי החוק. לעתים נדמה שאין לה קשר ישיר לשחיתות, אלא לזהותם של המושחתים. אנשים מוכנים לעלות על בריקדות כדי להוקיע את המושחת שמייצג את הצד השני, אבל מתנגדים לכל מלה של ביקורת על המושחת שמייצג אותם.
אלה שמתעבים את אהוד אולמרט בגלל השחיתות בשנת 2007, נוטים להתגעגע לביבי נתניהו שניצל בעור שיניו מהעמדה לדין בעשור הקודם. מי שקורא את התגובות בעיתונים ובאינטרנט, עשוי להגיע למסקנה שגל התיעוב כלפי אולמרט נובע יותר ממעשיו הטובים (השתתפותו בחיסול כמה התנחלויות ממאירות) מאשר מהחשדות בנושאי טוהר המידות. אמנון אברמוביץ’ תרם רבות ליצירת הגל העכור הזה כאשר יצר את מושג "האתרוג" על כל הכרוך בו. הימין קלט שדוברים מובהקים של המרכז הלאומני כמו אברמוביץ’ מוכנים להגן על המושחת שלהם כדי לקדם מטרות פוליטיות מוגבלות, המקובלות כאילו על "השמאל". כך נוצרה זהות בין מתינות מדינית לבין שחיתות.
מפרספקטיבה של כמה שנים אנחנו רשאים לקבוע, שגם הימין איננו נקי מצביעות בנושאים האלה. גם להם יש שפע של אתרוגים, וראש הממשלה לשעבר אריאל שרון זכה להיות אתרוג של שני הצדדים. בעבר הלא רחוק ראו בו נץ קיצוני וידיד המתנחלים, ולכן יצאו להגנתו כל אלה המתעבים עתה את עצם איזכור שמו בציבור. המתנחלים ובני בריתם הרבים ראו בו "בולדוזר" המקדם את מטרותיהם. דווקא הנטייה של שרון לצפצף על החוק היתה חביבה עליהם במיוחד. הם השתמשו בה כדי לקדם אינטרסים סקטוריאליים, לגזול אדמות לא להם, לרמוס את שכניהם ולקיים רמת חיים גבוהה על חשבון הציבור. בימין מקננת חשדנות רבה כלפי שלטון החוק בכלל, ובתי המשפט בפרט, כיוון שהקמת ההתנחלויות מהווה עבירה על עקרונות המשפט הבינלאומי. למרות שבתי המשפט בישראל מועלים בתפקידם, ולא אוכפים את החוק כדי לעשות צדק לאוכלוסייה בשטחים הכבושים, הם נתפסים בימין כאויבים. מכאן שצביעותם של המוחים נגד שחיתותו של אולמרט בימין היא מבנית ולא מקרית. הם פוחדים שראש הממשלה יוריד איזו היאחזות בלתי חוקית מסכנה, ומתעלמים מכך שהוא חלש מדי מבחינה פוליטית ובעצם פועל נגד כל סיכוי של הידברות רצינית להסכמי שלום באורח עקבי.
בקרב הפרשנים הבכירים בתקשורת התעצב בהדרגה טיפוס דומיננטי שיש לו מאפיינים די ברורים: יליד הארץ, שחצן, ערמומי אבל לא חכם, אופורטוניסט, מרדן בעיני עצמו אבל בעצם קונפורמיסט מובהק. רוב הפרשנים בקטגוריה הזאת זונחים את הפוליטיקאי האהוד עליהם בשעת צרה, ואז מעמידים פנים שתמיד חשבו עליו רעות. הם גם ראשי המבקרים של המלחמות שבהן תמכו בהתלהבות בתחילת הדרך. לעתים מתרחשת סטיית תקן קטנה, הנובעת בעיקר מתדמיתו העצמית של הפרשן התורן. דן מרגלית, למשל, עלה לפני יותר משנה על הגל של מאבק בשחיתות. הוא תרם מעט מאוד לנושא הזה מאז שחשף את חשבון הדולרים של לאה רבין לפני שלושים שנה, אבל עתה הפך ראש וראשון ללוחמים במועלים למיניהם. הלוך הרוחות החדש של מרגלית גרם לקרע מוחלט בינו לבין ידיד נפשו אולמרט. מכאן גם המריבה הקשה בינו לבין פרשנים אחרים, שמתייחסים בחשדנות רבה למפנה הנפשי והפוליטי בהתנהלותו של עמיתם.
הסטנדרטים המקובלים כלפי אנשי ציבור הם אפוא יחסיים, ולא ניתן להתייחס אליהם ברצינות. שורר אצלנו שילוב מוזר שמרכיביו הם אדישות והתמרמרות. הרטינות נגד שחיתות מסוות בעצם תחושה של חוסר ביטחון קיומי בציבור. התשתית המוסרית שלנו פגומה מעיקרה, שכן החיים כאן מבוססים על השפלתו ודיכויו של עם שלם החי בשכנות קרובה לנו. לא רק שקיימת בחברה הישראלית כמיהה לאיש חזק שישליט סדר ומשמעת, אלא שהיא איננה מהולה בשום עכבות מוסריות. הבוז לאנשי ציבור שהגיעו לחקירות במשטרה ולבתי המשפט נובע יותר מחולשתם מאשר משחיתותם. שרון נתפס כאיש חזק, שונא ערבים ומזלזל בעקרונות המשפט הבינלאומי ולכן סלחו לו על שחיתותו הנוראה; גם משה דיין קיבל יחס דומה מהממסד ומהתקשורת למרות שגנב עתיקות במאות אלפי דולרים. אבל אנשי הממסד הנוכחי מצטיירים כלוזרים שהפסידו במלחמת לבנון השנייה, ולכן כל מעידה שלהם גורמת לציבור הנאה עצומה.
מבלי לערוך השוואות היסטוריות ישירות, קיימת כאן סיטואציה המזכירה מאוד את גרמניה של ויימאר בין שנת 1918 לשנת 1933. פוליטיקאים מהמרכז ומהשמאל המתון נתפסו בגרמניה שבין שתי מלחמות העולם כאחראים ישירים לתבוסה במלחמת העולם הראשונה, וגם להסכמי ורסאיי המשפילים שבאו בעקבותיה. הם תמיד הוקעו כמושחתים, בצדק ושלא בצדק, ולמסע נגדם היה אופי פאשיסטי, אנטי-דמוקרטי ומיליטריסטי. בארץ מתלבטים דמוקרטים כנים בין רצונם להילחם בשחיתות שאיננה אלא סרטן חברתי וגורם נוסף במדיניות הרחבת הפערים בין שכבות שונות באוכלוסייה, לבין דאגתם לעתיד המוסדות הנבחרים. הרבה אנשי תקשורת מכל התחומים נוהגים בחוסר זהירות בנושא הזה. לעתים, עצם העובדה שאדם מסוים מכהן כנבחר ציבור מהווה סיבה טובה להכפשתו ולהתרת דמו. יש להיות זהירים ונבונים גם בטיפול בעסקנים מכל הסוגים. אם הוקעת השחיתות הופכת למסע צלב בלתי מבוקר נגד כל הרשויות החוקיות, אז נפתח הסכר שכוחות אפלים עלולים לנצלו לרעה.
אסור לנו להשלות את עצמנו. המשטר של קדימה-עבודה-ליברמן לא יחזיק מעמד אפילו לאורך הקדנציה הנוכחית, ורעידת האדמה הפוליטית היא עניין של חודשים ולא של שנים. המהומה תספק הרבה כותרות והרבה חומר לכתבי הרכילות (המכנים את עצמם פרשנים פוליטיים) אבל לא תביא לשינוי חברתי-פוליטי מהותי. הסיבה היא פשוטה, ולכן כל כך לא מובנת לרבים מצרכני התקשורת הפוליטית שלנו: אם ישראל זקוקה לשינוי, הוא יכול לבוא רק משמאל ואין לשמאל פוטנציאל שלטוני בחברה הישראלית של ימינו. כיום שולט כאן ממסד של מרכז-ימין, שהחלופה היחידה שלו היא ימין בלתי מהול. כלומר, כוחות פוליטיים לא פחות מושחתים מאשר "קדימה", המתנגדים לכל שינוי חברתי-כלכלי שוויוני ולכל ויתור לערבים. כיוון שישראל זקוקה לשלום, להידברות עם הסורים ועם הרשות הפלסטינית, לצעדי פיוס דרמטיים ומשמעותיים כלפי האזרחים הערבים ולהכחדת הדומיננטיות של הניאו-ליברליזם בחשיבה הכלכלית, אין מה לצפות מנתניהו ומחבר מרעיו. חידוש מערכת ההגנה על העובדים, התבססות האיגוד המקצועי בכל אתר במשק, מדיניות הומאנית כלפי העובדים הזרים, מיסוי כבד על העשירונים העליונים, ביטול אפליית הנשים בכל מקומות העבודה, הזרמת כספים מסיבית למערכת החינוך, העלאת שכרם וקרנם של המורים, פעילות קדחתנית ממוסדת לשיפור המצב הכלכלי של הציבור הערבי והציבור המזרחי, כל היעדים החשובים האלה אינם ברי השגה בעשור הקרוב לפחות.
אם בונים בית על יסודות של חולות נודדים, הוא ייסדק עד מהרה ובהדרגה יתפורר ויהפוך לגל חרבות. אם בונים מדינה המתיימרת להיות דמוקרטיה על יסודות של לאומנות יהודית והדרת האחר ואידיאולוגיה לוחמנית שמטרתה היא הישגים טריטוריאליים ודמוגרפיים, התוצאה בהכרת אותה התוצאה.חבל"ז
ברכותיי ! זכית בפרס : כמות השטויות לתגובה אחת המוגבלת לחמש שורות !
שחיתות הינה בעיה אשר קיימת אלפי שנים ( שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד, ורודף שלמונים; יתום לא ישפטו, וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (ישעיהו, א, כג) . השחיתות קיימת בכל מדינה ולא רק במדינה שאתה כל כך שונא . השנאה שלך כלפי כל מה שהמדינה מייצגת היא כל כך גדולה שאפילו כתגובה למאמר זה אתה חייב לציין זאת , עזוב אין לך מה לכתוב אל תכתוב .
חיים,
תודה על המאמר. לגבי התחזית לעשור הקרוב, מה סיכוייו של לחץ חיצוני, כמו סנקציות וכמו העמדה לדין של ישראלים החשודים בפשעי מלחמה (שיש לה כמובן ביסוס מוסרי, לפני הדיון בתועלת שהיא מביאה) ,לחולל כאן שינוי ?
נראה שלי שצריך להיות ברור שאי אפשר בעת הזאת לחולל שינוי בדעת הקהל הישראלית, כשרב הציבור מפגין אדישות. אבל אפשר להשפיע על קבוצת מקבלי ההחלטות בישראל, והאמצעים שצוינו לעיל רלבנטיים מאד לגביה.
אודה על התייחסותך.
תגובה ל"תגובה": אתה צודק חלקית. אכן שחיתות היא תופעה אוניברסלית המאפיינת מדינות עומים ותקופות וכנראה תלווה גם את הדורות הבאים. זה לא אומר שאין לה סיבה. יש לה סיבות רבות ואני הצבעתי – אמנם בדרך ההכללה – על סיבה מהותית ויסודית להתפקרקות המוסר בישראל. אתה לא יכול לחנך ילד או נער לערכים את אתה מעביר לו מסרים כפולים שאין הוא יכול לישבם ואפילו להקשות ולשאות נאסר עליו. הטיעון הכל כך צבוע ושקרי שכביכול ערביי ידראל נהנים משוויון זכויות וכו’ ושבני האדם שווים מול החוק, הכל נוכח מציאות הניבטת מכל מוסד ופעילות מוסדית – אלה מחנכים את הנער – לאמיתו של דבר – לא לערכים הפורמליים אלא לצביעות כערך עליון משתלם וחיוני. זהו, יותר לא אפרט. רק אתייחס לטענתך שאני שונא את המדינה. אז נתחיל בזה שמדוע עלי לאהוב מדינה שמצד אחד מלסטמת את המיעוט הערבי ומאידך מקפחת יהודים שאינם נהנים מכוח מיקוח בשוק האלקטורלי כמו למשל ניצתולי שואה ושראשי הממשלה שלה האם אופורטוניסטים המתמחים בנדל"ן וששרי האוצר שחלה הם…. ונשיאה הוא….? וכי ישעיהו ששפך אש וגפרית על הממסד של ימיו, וכי הוא התנבא מתוך אהבה? ואתה הרי מביא אותו כדוגמא ומופת? לא התכוונתי להעמיד עצמי מול הנביא ואיש הרוח הענק שאני חגב לידו, אבל נשמה יש לכל אחד.