אחד מסימני ההיכר של מלחמות אזרחים, הוא האכזריות הקשה המאפיינת אותן. השנאה בין הצדדים הלוחמים בקֶרב אותו עם קשה לעתים מזו הקיימת בין מדינות לוחמות. ראו מה מתרחש עתה בעיראק. הרג סיטוני של אזרחים, חלקם הגדול ילדים ונשים שכלל לא מעורבים בלחימה. הצדדים הנִצים הם בני אותה דת, אולם הדבר אינו מונע מהסונים להפציץ ולהרוס את האתרים הקדושים ביותר לשיעים, ואילו השיעים משיבים באותה מטבע לסונים. מאות אלפי סונים גורשו מבתיהם בבגדד, ומספר הפליטים המבקשים מקלט בירדן ובסוריה כבר עבר מזמן את המיליון.
אנשי ימין בוודאי יקפצו מיד ויטענו "ככה זה אצל הערבים". שטות מוחלטת. כך היה ברואנדה, בקמבודיה, במלחמת האזרחים ביוגוסלביה, במלחמת האזרחים בספרד ולפני כן במלחמת האזרחים בארצות הברית. וכך יהיה גם אם תפרוץ מלחמת אזרחים בישראל. מידת העוינות, האיבה, השנאה הקיימת בין המתנחלים, בעיקר הגרעין האידיאולוגי-משיחי הסוחף אחריו שובל של אומרי הן, לבין מתנגדיהם הוא לא פחות מזו השוררת במדינות אחרות שעברו או עוברות סאגה דומה. מלחמת אזרחים בישראל, אם תפרוץ, תהיה בין בני אור, יהודים וערבים המתנגדים לכיבוש, לבני חושך, אנשי ימין פאשיסטי, שהרוב המכריע בו יהיו יהודים (אולי יצטרפו אליהם כמה תימהונים המתקראים "ציונים דרוזים") שירצו להמשיך ולקיים את משטר זכויות היתר בשטחים הכבושים. תוצאת מלחמת האזרחים בישראל – אם תסתיים בניצחון בני אור או בני חושך – תלויה כמובן בהרבה גורמים, בהם עמדת הממשלה והצבא. אם הצבא יתפרק לגורמים, וחלק מיחידותיו יעברו למתנחלים ואחרים יצטרפו לבני האור, שפיכות הדמים תהיה קשה, בנוסח עיראק. אם הצבא והממשלה יהיו בצד בני האור, המלחמה תהיה קצרה יותר וכוחות הרשע של המתנחלים ותומכיהם יוכו שוק על ירך.
מכל מקום צריך להיות ברור, כי רבע מיליון יהודים בשטחים הכבושים, רבים חמושים וקנאים, הם הזרעים שעלולים להצית את מלחמת האזרחים, והיא תהיה קשה. תקוות בני האור היא, שבדומה למלחמת האזרחים בארה"ב, שם השתחררה המדינה מהעבדות, התוצאה בישראל תהיה דומה – שחרור מהשיעבוד לכיבוש ולמשטר האפרטהייד שהוקם שם.
הדגל
לרגל יום העצמאות קיבלו מנויי עיתון "הארץ" לבתיהם את דגל ישראל שצורף לעיתון, "מתנת בנק הפועלים". הנה לנו דוגמה קלאסית של האמרה כי הפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל. מדוע מוכן "הארץ" להיות אכסניה לציניות הזו של ראשי בנק הפועלים שכיסיהם תפוחים מהמיליונים שנשדדו מלקוחות משקי הבית, ראויה לבירור נפרד.
מה שברור הוא כי שודדים אלה שנהנים מחסות החוק, סבורים כי הלקוחות הם חבורה של אידיוטים שיקפצו לדום לרגל מתנת הדגל, ובחסות זו יוכלו להוציא מכיסינו עוד כמה שקלים שיממנו את משכורות ורווחי העתק.
תגובתי היתה פשוטה. השמדתי את הדגל, שממילא הוא לא הדגל שלי כבר 40 שנה, ואת שייריו שלחתי חזרה לבעלת הבנק גברת שרי אריסון, למנכ"ל וליו"ר הדירקטוריון, כדי שיוכלו לפזר את שיירי אפר הדגל יחד עם אפר הסיגרים במאפרותיהם המפוארות.
מסיפורי יום העצמאות
לקראת יום הזיכרון לחללי "מערכות ישראל" מפרסמים העיתונים סיפורים שונים שנועדו לפאר ולרומם את הנופלים ואת בני משפחותיהם.
סיפור כזה פירסם "ידיעות אחרונות" ביום שישי 20 באפריל 2007.
עמי שרייר בן 62 איבד את בנו יפתח במלחמת לבנון השנייה. כיצד החליט לקדש את זכרו? הסכיתו ושמעו:
הוא עלה על קבר בנו וביקש את רשותו להתנדב לשירות מילואים בגדוד 101 של הצנחנים שם שירת הבן, וכך "לסגור מעגל".
"הרשות ניתנה" ועמי שרייר התנדב לשירות של שבועיים בשטחים הכבושים שם עשה הגדוד במלאכת הכיבוש והטרור הממלכתי הישראלי.
כמה מייאש לקרוא ולדעת, שחלק מהמציאות המטורפת של ישראל 2007 בא לידי ביטוי באותו עמי שרייבר, אב שכול, שחושב שהפעילות הנכונה להנציח את בנו שנפל במלחמה מיותרת, היא "להמשיך את דרכו" במסגרת פעולות כיבוש ודיכוי ושמירה על משטר האפרטהייד למען המתנחלים, שם עשה בנו את שירותו בטרם מלחמת לבנון השנייה.
ואיך מסביר האב את המעשה? "הציונות נכנסה לבן לוורידים כבר בתיכון בעקבות ביקור במחנה ההשמדה אושוויץ. אז החליט כי את השירות הצבאי יעשה במסלול קרבי".
הנה לכם אישור לנכתב בטורי מהשבוע החולף: אושוויץ כמטהר הפשעים הישראלי. האב לא רואה את האבסורד הנורא במעשהו ו"העיתון של המדינה" מלווה זאת במחיאות כפיים.
הטרור הישראלי עובר מבן לאב ולהיפך.
נזכור
ביום הזיכרון הישראלי אני זוכר גם את אלפי הקורבנות של הטרור הממלכתי הישראלי, את מאות הילדים הפלסטינים, הנשים הפלסטיניות, הקשישים הפלסטינים, האזרחים הפלסטינים, יחד אלפים רבים, שנהרגו ונרצחו על לא עוול בכפם, אך ורק משום שהם פלסטינים, על ידי כוחות הכיבוש הישראלים, צבא, שב"כ ומתנחלים.
גדעון,
אתה כותב שהדגל אינו שלך כבר קרוב לארבעים שנה. אתה, מן הסתם, מתכוון למן יוני 1967. אני, כמובן, מצטרף עליך בקריאת התיגר על המדינה הכובשת, אך אני מוצא כמה בעיות במשפט זה. בעיה ראשונה היא שהסיפור הרמוז במשפטך הינו שעד 67 ישראל לא הייתה מדינה חשוכה. אלא שבפועל עד 1966 ערביי 48 סבלו ממשטר האפרטהייד של המשטר הצבאי, וכמו כן יש להזכיר את אחריותה של ישראל בנכבה, כמו גם את פעולות הטרור של יחדית ה-101 הידועה לשימצה ועוד ועוד. קרי, גם עד 1967 ישראל הייתה מדינה שאין להניף את דגלה. בעיה שנייה היא שהדגל הישראלי הוא פסול גם ללא פשעי המלחמה של אנשי הצבא והממשל הישאלי. הדגל הישראלי הוא פסול, כיוון שהוא סיבמול של דת אחת בלבד מתוך שלל הדתות של קבוצת הישראלים. הוא דגל שמדיר את האזרחים המסולמים והנוצרים. בעייה שלישית היא שגם לו ישראל הייתה מדינה נאורה בעלת דגל נאור, הרי שגם אז דגלה לא היה דגלו של אדם ליברלי רציונלי. פיסת הבד המכתנה דגל היא עבודת אלילים של דת המדינה, שהליברל כופר בה.
עורכו של העיתון, מר שוקן, פירסם לפני כמה ימים מאמר מפורט בו הוא קורא לשינוי ההימנון.
ההימנון הנוכחי מבטא יותר מכל את אופייה היהודי והציוני של מדינת ישראל. עורך עיתון הקורא לשנות אותו מן הסתם גם מבטא בכך את האג’נדה שלו.
גדעון לוי ועמירה הס אינם יכולים להחשב כ"שופכי ציונות", וגם מרכוס ובנזימן אינם נמנים עם המחנה הציוני אם לשפוט על פי הדעות אותם הם מביעים במאמריהם.
אז מי נשאר?
לאורי וייס,
כיום גם אני מסכים עם הערותיך, אולם אז לפני 1967, הייתי במודעות שונה. אמנם גם לפני 1967 התנגדתי לממשל הצבאי, אולם אז קיבלתי במידה רבה את התזה ששלטה שמדובר במדינה מוקפת אויבים הרוצים להשמידה, ועל כן צריך לראות גם את העוולות בקונטקס הזה, מה שכמבון מאד מבהיר את הפשעים והחטאים.
לא כך אחרי 1967. ככל שהעמיק הכיבוש הלכו והשתנו תודעתי והשקפתי. את התוצאות אתה רואה בין השאר בטוריי.
לליברל,
האזרחים החפים מפשע שנרצחו בישראל ראויים לזיכרון. אני רק חושב שזו צביעות וציניות שאלו שגרמו לשפך הדם מנכסים לעצמם את הזיכרון.אני משתדל לא להשתתף בעצרות הרשמיות שמארגנים הצבא, הממשלה ושאר גופים רשמיים. קודם הם הורגים ואחר הם תופשים את פוזת העצב.
לנתן,
לא כתבתי שעמי שרייבר טען שאושוויץ היא הצדקה לכיבוש. תקרא שוב בלי התלהמות. את השימוש הציני בשואה עשה דווקא שרייבר עם הסיפור של ביקור בנו באושוויץ כמקדם התנדבות של בנו ליחידה קרבית.
ליהויכין,
התפרצת לדלת פתוחה. כתבתי שבמלחמת האזרחים ארה"ב השתחררה מהעבדות, וזה נכון. היא לא השתחררה, עד היום, מהאפלייה והגזענות.אבל בכך לא עסקתי. גם מי שמתעב את ארה"ב רצוי שלא ילקה בעיוורון. יש הבדל בין עבד שהוא רכוש אדונו, לבין אדם שסובל מאפליה.
לפוסט ציוני,
חסוך את ההתרגשות וההתלהבות. הכל מטאפורי.
לק. נאמן,
הגזמת. עיתון הארץ רחוק מלהיות פוסט ציוני.
קרא את גיליון יום העצמאות, הציונות נשפכת שם ממרבית עמודיו.
עמי שרייר לא טען ש"אושויץ הוא הצדקה לכיבוש" אלה "שאושוייץ הוא הצדקה לשרות קרבי בצבא (או לחילופין הצדקה לקיומו של צבא)", והוא כמובן צודק.
העם היהודי הוא כידוע היחידי בהסטוריה האנושית שהיה ניסיון מתוכנן ומסודר למחוק אותו מעל פני האדמה , וזו אכן הצדקה לכך שלאותו עם יהיה צבא.
חבל ששוב עושה ספירו שימוש ציני בשואה על למנת לתקוף את מדינת ישראל.
האם גם דגל שבדיה ושוויץ בעל הצלב פסול בעיינייך? ולגדעון גם אני מסכים שהכיבוש שהמתנחלים והצבא כופה הוא הרסני אך האם אזרחים ישראלים חפים מפשע שנרצחו בתוך גבולות ישראל אינם ראויים בעיינייך אף הם לזיכרון.
"כוחות האור יכו את כוחות החושך שוק על ירך"
הכותב מייחל כנראה לארמגדון בנוסח השמאל הפוסט ציוני שבו ה"כריסטוס" המייצג את כוחות הקידמה והשלום יכסח את הצורה ל"אנטיכריסטוס" המתנחלי משיחי.
ואחרי כן תבוא מלכות השמיים.
חזון אפוקליפטי תלוש מן המציאות כיאה וכיאות להוזים ולמחשבי קיצין למיניהם.
כמה משעשע: אותו כותב מרבה ללהג על הימין האוונגלי בשל אמונתו של האחרון בחזונות אפוקליפטיים המנותקים מן המציאות.
אכן, נקווה שהתוצאה תהיה בדומה למלחמת האזרחים בארה"ב – המדינה השתחררה מהעבדות, הכושים יכלו עתה ללמוד בכל מקום, לעבוד בכל מקום, לגור בכל מקום ואפילו לשבת בחלק הטוב ביותר באוטובוס.
איזה יופי של שחרור מעבדות.
תקשיב ידידי המגיב:
באנקרה אין קזינואים מזה חמש שנים, וכנ"ל בטורקיה כולה.
כך שאין שום "אינטרסים של תיירות" המשחקים כאן תפקיד כלשהו.
למגיב "שמאלן מזדקן", שמחתי למצוא אותך גם כאן…
נו, חלפו הימים.
עכשיו מגיבים מחליפים את עורם לפי הצבע של לוגו האתר (ראו מר שרון ו-NFC).
ויליאם גאן, אומר לך משהו? לא? אומדיה?
גם לא? kooloindos?
פעם בוואלה, פעם ביאהו. נחמד
ולא נשכח גם את השואה שהטורקים ביצעו בכורדים, שלא מוכרת על ידי ישראל מחמת האינטרסים האימפריאלים של ארה"ב ומחמת האינטרסים של תעשיית התיירות בקזינואים באנקרה.
גדעון, היטב עשית בשורפך את הדגל הציוני, אבל מוטב היה לו היית מקיים את הריטואל המלא:
דריכה על דגלי ישראל, בריטניה וארה"ב, רמיסה של בובות בדמות בוש ובלייר, שפיכת נוזל דליק על הערכה הנ"ל, והצתת כל התכולה לקול מצהלות ההמונים.
טוב הייתה עושה מערכת הארץ לו הייתה מצרפת לגליון יום העצמאות ערכת "פוסט ציונות" התואמת את האג’נדה הרדיקלית של עורכיו.
הערכה תכלול אינשאללה את דגלי היישות הציונית ואת דגל אמריקה, מיכל פלסטי בנפח 100cc המכיל בנזין, וקופסת גפרורים.
הפוסט ציוני ידליק את הערכה בזמן טכס הדלקת המשואות בהר הרצל, ואת האפר ישלח למוזיאון השואה, כמחאה על התעלמות הממסד הציוני מטבח העם הנערך בפלסטינים.
שואתם של אחרים, כמובן. לא הצוענים ולא הטוטסי נחשבים.
השחורים בארה"ב לא יכלו לעשות את כל מה שציינת, גם אחרי השחרור מעבדות. על הסגרגציה שמעת?
הטורקים טבחו בארמנים. לא בכורדים.
ומבלי לזלזל חלילה וחס בקורבנות הארמניים, ואני סבורה שזו חרפה שלא לומדים על זה בתוכניות הלימוד (אם נורא רוצים, כדי לא להרגיז את התורכים אפשר ללמד את זה בתור הטבח שעשו העות’מנים. לא התורכים) – זה טבח. לא שואה.
והוא בהחלט לא נעשה באופן תעשייתי ומאורגן על ידי אומה מודרנית שנחשבה לפסגת התרבות המערבית.
מיכאל שרון כותב למעלה משנתיים בגדה. קרא את מאמריו כאן. לאחר שיהיה לך ניסיון ומעט אינטלקט ותצליח אולי להגיע במאמץ עליון לעשירית מרמתו, זכור ששרון היה רדיקל עוד בטרם נולדת בתחילת שנות ה-70, מעולם לא היה חסיד שוטה, אלא הוגה מקורי שתרם בשלב מוקדם למחשבה המקורית של השמאל בישראל, אף שהדבר מוצנע.
השואה היא בפרוש מקרה מיוחד וחד פעמי בהיסטוריה האנושית מבחינות רבות.
בניגוד לכל המקרים האחרים של רצח עם, שואת העם היהודי במלחמת העולם השנייה לא הייתה פעולת נקם של אספסוף זועם, או פרק אפל בסכסוך דמים מתמשך. היא לא הייתה פעולת נקם, משום שלמחולליה לא הייתה שום עילה לנקום. העם היהודי לא היה אויב ומעולם לא היה סכסוך כל שהוא בין העמים. ניתן לומר לכן שהשואה הייתה מקרה ייחודי של ג’נוסייד בדם קר. היא גם לא בוצעה על-ידי אספסוף. היא הייתה המקרה היחיד בהיסטוריה בו הג’נוסייד היה תוצאה של החלטה מחושבת.
בניגוד לכל המקרים האחרים של רצח עם, השואה ברובה לא הוצאה לפועל על-ידי אנשים ברבריים שפעלו באופן ספונטאני על דעת עצמם או בעידוד או העלמת עין של השלטונות. נהפוך הוא, השואה הוצאה לפועל על-ידי אנשים שקולים שמלאו תפקידים ניהוליים, הנדסיים, ובירוקרטים שונים במכונת השמדה מתוכננת לפרטיה. כולם הועסקו על-ידי ממשלת גרמניה והעם הגרמני וקיבלו ממנו משכורת במיוחד עבור ביצוע המשימה הזו. השואה הייתה הג’נוסייד היחיד שהוצא לפועל כפרויקט הנדסי מנוהל ביסודיות .
השואה גם יוצאת דופן במשך הזמן הרב שהיא ארכה. רצח היהודים לשיטותיו השונות בוצע לאורך שנים מ-1939 עד 1945. בכל המקרים האחרים של רצח עם, הרציחות בוצעו בפרץ אלים קצר יחסית, ותוך ניסיון לסיים מהר כדי להעלם מבלי להשאיר עקבות.
השואה הייתה המקרה היחיד בהיסטוריה של ג’נוסייד בינלאומי. בכל המקרים האחרים היה מדובר בעם אחד שרוצח עם אחר, או חלק אחר של אותו עם עצמו בארץ אחת. בהשמדת יהודי אירופה נטלו חלק עמים רבים באופן פעיל, והיא בוצעה נגד יהודים מארצות רבות.
המסקנה המצערת ממכלול כל המאפיינים הללו היא העובדה ששואה כזו קרתה באופן הזה דווקא ליהודים היא לא מקרה. כזו שואה יכלה לקרות רק לעם היהודי. אין ולא היה עוד עם שחלו עליו כאלו מאפיינים פוליטיים, תיאולוגיים, ודמוגרפים, ואין עוד עם שנתון באופן כה עקבי לאורך מאות שנים בכל העולם לשנאה גזענית, שזכתה לכינוי מיוחד אם כי לא מדויק – אנטישמיות.
מכאן ברור כי הלקחים לגבי השואה צריכים להיות בראש ובראשונה הלקחים הספציפיים לגבי הצורך בהבטחת קיום העם היהודי, ורק אחר כך לקחים אוניברסאליים לגבי מניעת רצח עם ושנאה גזעית ככלל.
לק. אמנון,
אינני יודע אם עמוס שוקן הוא פוסט ציוני. המאמר בו הציע לשנות את ההימנון כך שגם אזרחי ישראל הפלסטינים יוכלו להזדהות איתו, אינה ראייה חותכת. יש ציונים רבים שסבורים כי יש לשנות את ההימנון ברוח מאמרו של שוקן.
עמירה הס וגדעון לוי הם מיעוט מבין הכותבים.
בנזימן ומרכוס הם ציונים, על פי עדותם.
אין לי עניין להפריך אותך, הלוואי והיית צודק. יתכן שהארץ יהפך ביום מן הימים לפוסט ציוני, אני בוודאי אשמח. כיום הוא עדיין נמצא בשלב הציוני.
לליברל,
אכן גם דגל שוויץ פסול בעיניי בשל הצלב המתנוסס עליו.
ראשית, רוב מלחמות האזרחים שהתקיימו במאה העשרים, ובעיקר האכזריות שבהן (רואנדה, עירק וכו’) היו על רקע שיוך אתני או דתי ולא על רקע אידיאולוגי (ספרד ובריה"מ לאחר המהפכה הן דוגמאות חריגות. אפילו מעללי פול פוט בקמבודיה היו משולבים בסכסוך אתני). לכן, הדוגמאות שהבאת בפנינו הן בעיקר אזהרה מאירת עיניים מפני "פיתרון" של מדינה אחת לפלסטינים וליהודים ו/או של זכות השיבה. דומני מהכרת דיעותיך כאן שאתה תסכים עם זאת וחבל שלא הבהרת זאת.
מלחמת אזרחים בין המתנחלים ושאר הישראלים או השמאל היא מאוד לא סבירה מצד שני. לא רק שמלחמות אזרחים על רקע אידיאולוגי הן עניין נדיר למדי, אלא שדוגמאות העבר הקרוב מפריכות אפשרות זו במידה רבה. הסכמי אוסלו היו אסון גמור מבחינת המתנחלים ותומכיהם, ובכל זאת כמעט ולא היו עימותים אלימים של ממש בין יהודיים בעיקבותיו (רצח רבין הוא חריג שלא יכול להיחשב כמלחמת אזרחים) ומחאת המתנחלים הייתה ברובה המכריע מחאה אזרחית בלתי אלימה. כך היה גם סביב ההתנתקות ופינוי מאחזים. המתנחלים הוכיחו שלמעט מיעוט מבוטל מתוכם לא יפעילו אלימות רצחנית כנגד המדינה גם במקרה שיוחלט על פינויים.
זה מה שקורה (ארמגדעון),למי שאינו לומד/מכיר/מבין ויודע את ההבדל בין לנין לסטאלין-נוטש תורת אבות (סוציאליזם אינטרנציונלי) ופונה לרעות בשדות דמוקרטיה בורגנית (על גדתם השמאלית בלבד יאמר לזכותו),עושה בהם (כאורי אבנרי,חיים ברעם,מיכאל שרון ואחרים רבים וטובים מהם),למען לחם פירסומו אע"פ שהמצב בכללותו רק מתדרדר (על אף הצעותיו,דרישותיו,בקשותיו והגיגיו המתחסדנים).שום שינוי אמיתי הרי לא יוכל להתרחש,שאין הדמוקרטיה במקומותינו מסוגלת לחוללו.
הדמוקרטיה אינה יכולה להתקים באמת בתוך מסגרות בורגניות (של לאומיות,דת וצרכנות אישית) מפני שאז היא משרתת רק חלק מהעם דבר שהוא בלתי אפשרי מעצם הגדרתה.
היא תמיד תאנס בצורה כזו או אחרת.הדמוקרטיה האמיתית והיחידה,שיכולה להתקיים,חייבת (בנוסף להפרדת רשויות מוחלטת),להיות "ארוזה" בתוך מעטפת סוציאליסטית,משום שרק מעמד העובדים יכול לנהל את המדינה! זה דה-יורה,מפני שרק מעמד העובדים מניע את גלגליה!! וזה דה-פקטו.
מה שמביא אותנו אל הראי:
מה באמת קורה עם אוונגרד הדמוקרטיה בתוך המפלגות והארגונים הסוציאליסטים הקיימים כולל הסתדרותינו? האם ניתן ליצור בתוכם סיעות תוססות חדשות? מהם הכילים הדמוקרטיים שחוקות ארגונים אלו מספקות? כיצד ניתן לתקנן אם צריך? ובכלל כיצד "מתחילים מלמטה בכל הקשור להתארגנות עממית פועלית?
נראה לי שאלו שאלות כבדות קמעה עבור מי שלא היה בכיתה כאשר לימדו את האות גימל…
האיש שהגיב תחת השם "שמאל מזדקן" נתקף כנראה באקסטזה דתית והוא רואה בדימיונו את ארמגדון ואת כריסטוס ואנטי כריסטוס. זה מאד מעניין אבל כמובן לא שייך לעניין. הבסת המתנחלים שוק על ירך דווקא תציל אותנו מארמגדון. יש בין המתנחלים והימין הישראלי יותר מדיי קבוצות הרוצות "להסיר את השיקוץ" – שם קוד לפיצוץ המסגדים במה שמכונה "הר הבית". מעשה כזה יעמת את ישראל עם כל העולם המוסלמי, סכנה שקשה להפריז בחומרתה. הבסת המתנחלים תציל אותנו גם מהסכנה הזו.
ואם כבר מדובר בארמגדון, אחת הסכנות לכך היא הנשק הגרעיני בכמויות מטורפות המצוי בידי ישראל.
מאבק לחיסולו של המאגר הזה, גם הוא יציל אותנו מאימת הארמגדון.
גדעון ספירו כפי הנראה אינו מפנים את העובדה שחלומו הרטוב בדבר "כוחות הרשע של המתנחלים ותומכיהם יוכו שוק על ירך" אין לו שום סיכוי להתגשם מן הסיבה הפשוטה שצאצאי השמאל הרדיקלי כבר שנים אינם משרתים בצבא, ואלה העומדים להתגייס במרבית המקרים מסרבים לעשות זאת.
את מי מקווה ספירו לשלוח להתעמת עם הציבור המתנחלי?
המירב שיוכל לגייס למשימה הוא קומץ של אנשי שמאל (מזדקנים ברובם) שעדיין יכולים לתפעל כלי נשק.
רק שתדע שזה לא נדיר בשמאל הסהרורי. פעם (כמה ימים אחרי אסון ורסאי), הסביר לי מכר שמאלני-רדיקל ש"כל עוד יש כיבוש אנחנו צריכים להמשיך ולצפות שיקרו דברים נוסח אסון ורסאי". אמרתי לו שהטיעונים שלו הם באותה רמה כמו האנשים שכורזים בשוק לא להביא ביד כי זה מביא לפיגועים. והוא אמר שהטיעונים שלי הם "ימניים" ולכן פסולים מראש.
האמת היא שגם לנין לא היה הומניסט גדול, ולא שוחר זכויות עובדים.
פעם, בשחר המהפיכה, התנדבו עובדי הרכבת בעיר אחת לעבוד ביום ראשון, באופן חד פעמי, על מנת שהסחורות יתעכבו פחות ויהיה אוכל לאנשים.
לנין שמע על כך, והכריז: "רעיון מצויין! הבה ננהיג שבת סוציאליסטית אחת לחודש!" ומאז, פעם בחודש, עבדו בברה"מ ובארצות קומוניסטיות נוספות בשבת, וללא תשלום נוסף, כמובן.
הראה לי ארץ אחת שהקפיטליזם החזירי שולט בה, שבה בעל מפעל מעלה על דעתו להעביד את פועליו ביום השבתון שלהם בלא תשלום. אפילו באנגליה בימי המהפיכה התעשייתית, כשזכויות הפועלים היו בשפל המדרגה, לא נשמע כדבר הזה.
למפקפקים – עיינו בכל כתבי לנין.
אליבא דספירו בישראל 2007 פועלים שני כוחות מנוגדים,הקלריקלי החשוך,והליברלי הנאור אליו משתייך האחרון,מה חבל שלא השית ליבו במתכוון או שלא במתכוון למחנה השלישי המרכזי זה אשר מנותק משיג ושיח קיצוניים מימין ומשמאל ומהווה את רוב תושבי הארץ,זה הכח אשר ימנע מלחמת אזרחים -שהינה בבחינת פריבליגיה נוכח מצבינו-ויאזן בין מטורפי הימין למטורפי השמאל,צר לי מר ספירו שחלומך לא יתממש ככל הנראה,מה גם שקשה לי לראות כיצד אנשי "כוחות האור" שרובם מתנגדים לשימוש בכח מכל סוג שהוא ,נלחמים במתנחלים,שרובם המכריע משרת ביחידות העילית בצבא.
אין לי שום צל של ספק שכאשר ייפסק הכיבוש האכזרי, תשרור אחוות עמים ולא יהיו עוד מתיחויות בין יהודים לערבים, בין מזרחים לאשכנזים, בין צפונים לדרומים, גברים ונשים, מעסיקים ומועסקים. בכל אשם הכיבוש, והכל ייעלם מייד כשהוא יבוא לקיצו. אתם תראו, שאפילו ההתחממות הגלובלית תושפע לטובה.
עבר כבר כל כך הרבה זמן מאז שכתבת, וספק אם מישהו יקרא את התגובה שלי, אבל בשביל ספק שכן, אני חייבת לכתוב:
באיזה זכות אתה מבקר את עמי שרייר, אבא של יפתח? יש לך מושג מה עובר עליו? אני מקוה שלא.
בתור ידידה של יפתח, עזוב אותו בשקט, זה כל כך לא חכמה.
לידידתו של יפתח שרייר,
אכן לא נהוג לשפוט אדם בשעת צערו, אבל יש לזכור שהסיבה למותו של יפתח היא שמוסדות המדינה והצבא הקריבו את חייו במלחמה נפשעת, שלא הייתה לה כל הצדקה (ולא, אינני פציפיסט, אבל בתור מי שהתפכח משטיפת המוח של מערכת החינוך הציונית, אני יודע שרוב מלחמותיה של מדינת ישראל היו מלחמות ברירה שבהן השלטון וכוחות הצבא שלחו חיילים (ואזרחים, מכאן ומשם) אל מותם.
הבחירה של אביו של יפתח "להוקיר" את זכר בנו ע"י כך שיצטרף לאותם הכוחות שאחראים למותו, היא מעוררת תמיהה והשתאות אצל כל אדם שלא עבר (או הושפע) דרך מערכת החינוך הישראלית.
האבא מראה במעשיו, שהמדינה (לאמור: דגל, המנון, מטבע ומוסדות ציבוריים בסה"כ) נמצאת מעל חיי אדם!
זוהי האידיאולוגיה של מוסולוני ימ"ש, ומפחיד לראות אותה כאן (וזה הולך ומחמיר למרבה הצער).
גדעון ביקש להראות את האבסורד שבבחירתו של אביו של יפתח לשרת את רוצחי בנו (ממש כך!) ל"מען זכר הבן". הבחירה הזו נראית מעוותת וחסרת כל הגיון לעניות דעתי (ואני מניח שגם לעניות דעתו של גדעון). אם את אינך רואה צעד זה כמעוות, אין לי יותר מה לומר לך.
הגענו לפרשת דרכים.
תגובה לבן,גידעון ומנהלי האתר.
ממש במקרה, תוך כדי חיפוש אחר הנצחת יפתח ז"ל, מצאתי את האתר הזה..
בן כתב:"גדעון ביקש להראות את האבםורד שבבחירתו של אביו של יפתח לשרת את רוצחי בנו"
והרי כשבאתי לכתוב תגובה אני רואה ש"..לא יפורסמו תגובות הכוללות דברי הסתה.." ??!
..אז באמת 300 מילים לא יספיקו אבל פטור בלא כלום א"א.
יש לי חדשות בשבילכם: מלחמת אזרחים ה"מיוחלת", לא תהיה. ולא בגלל שאתם לא תרצו פשוט אנחנו הקצינים והלוחמים ורוב רובו של עם ישראל {שמאמין במדינה ובזכותו של העם הזה לחיות בארצו אחרי 2000 שנות גלות}לא ניתן לכם את ההנאה הזו.
וכן,אני חושב שזה מעשה גבורה להתנדב לגדוד שהבן שלך נפל בו!
ובן היקר בתור אדם משכילת אני קצת מתפלא עליך.
איך אתה נשאר במקום שהצבא והממשלה שלו הם רוצחים? איזה פחד..
נ.ב. אם הויזה זה הבעיה,אשאיל לך את הדרכון האמריקאי בכיף@
אהרון,
כאשר שולחים אותך למות בקרב שאין לו כל הצדקה, אני לא רואה איך הדבר שונה מרצח, גם אם המוות עצמו נגרם ע"י צבא אויב.
העובדה שהמלחמה עצמה הייתה פשע מצד ממשלת ישראל, היא זו השנויה במחלוקת, ועל-כן הזדעזעת מתגובתי.
כמו רבים מקוראי אתר זה, אני משוכנע כי מלחמת לבנון 2006 הייתה נפשעת, וכי מדינת ישראל פעלה כבריון שכונתי לאחר שקיבלה סטירה מארגון גרילה (שלא לדבר על הגיחות האוויריות לשמי לבנון בשנים קודמות, הפרה של החוק הבינ"ל).
אני מניח שאתה רואה את אותה מלחמה באור שונה לגמרי, וחושב כי הייתה עוד אחת מאותן "מלחמות אין ברירה". על-כן אתה נזעק, ורואה דברי כהסתה.
עם זאת, לא קראתי לפגיעה באיש, על אחת כמה וכמה לא קראתי לרצח, אלא טענתי היא כי הצבא הישראלי אחראי למותו של מר שרייר, ואינני מבין למה אביו מתכוון לשרת אותה מערכת שאחראית למות בנו. אין זו הסתה, אלא אם אתה מרחיב מלאכותית גבולות המושג.
לעניין האחרון, בתור "אדם משכיל" עליך להכיר בזכות חופש הביטוי, ולהבין כי לאופוזיציה יש מקום להביע דעתה גם אם אין היא לרוחך. אין לך שום זכות לקבוע היכן אני או כל אחד אחר יבחר מקום מחייתו. תכונה זו משוייכת למדינות טוטאליטריות, ופליאתי כי אנשים "משכילים" נושאים תכונה זו.