לבנון מצויה במצב של מבוי סתום. נדמה שהיציאה מן הסבך לא צפויה בקרוב. יש הסבורים שלא צפויה כל התפתחות במשבר הפוליטי שנפתח עם פרסום החלטה 1559 על ידי מועצת הביטחון של האו"ם (לסיום הנוכחות הצבאית הסורית במדינה, החלטה משנת 2004) ושהעמיק עם הרצח של ראש הממשלה לשעבר רפיק חרירי והמתקפה הישראלית הנפשעת בקיץ שעבר. יש המרחיקים לכת וטוענים כי ניתן לצפות לשינוי במצב הפוליטי בלבנון רק לאחר הבחירות שיתקיימו בארה"ב בשנה הקרובה. יתכן ופרשנים אלה אינם טועים.
השלב האחרון של המשבר הלבנוני נפתח בעקבות הפסגה הערבית שנערכה בריאד ב-28 במארס האחרון. בעקבות הפסגה יש הסבורים בתוך לבנון שהגיעה "שעת ההכרעה", קרי ניתן להגיע ל"ניצחון מהיר ומקיף" על הצד היריב (האופוזיציה את הממשלה, הקואליציה את החיזבאללה). זאת, כמובן מבלי להביא בחשבון את השלכות צעד זה על לבנון השסועה. יש גם החושבים שניתן לתרגם לשפת המציאות הצהרות תמיכה מפוקפקות, שניתנו על ידי גורמים בינלאומיים ואזוריים, וכך להכריע את היריב.
יש כוחות בלבנון שסברו שיש ממש בהכרזותיו של סגן נשיא ארה"ב דיק צ’ייני בתחילת 2006 לפיהן יש לשלב את לבנון ב"מזרח התיכון החדש" שתחת ההגמוניה האמריקאית. שלב הכרחי ב"שילובה של לבנון" היה המתקפה הישראלית שניסתה לנטרל את החיזבאללה וכל ההתנגדות הפוליטית המקומית לתוכניות האמריקאיות. זאת, בדרך להכנעת דמשק ובהמשך לכיבוש עיראק. כידוע, תוכניות אלה נחלו כישלון חרוץ בעקבות ההתנגדות העממית הלבנונית הנחושה וההשלכות הפוליטיות של כשלון התוכניות האמריקאיות שטרם שכחו בארה"ב ובישראל. עתה, מדברים על "סיבוב נוסף" נגד לבנון בקיץ הקרוב. יש כוחות פוליטיים בלבנון הסבורים שהם יכולים להפיק רווח כלשהו מן המהלך הצבאי הצפוי.
בהנחה שניתן יהיה להגיע להכרעה הפוליטית הפנים-לבנונית על ידי התערבות צבאית מבחוץ, הכוחות התומכים בממשלה דרשו להפסיק את השיחות המתקיימות בין סעד חרירי (מנהיג הרוב בפרלמנט) לנביה ברי (יו"ר הפרלמנט). הם דורשים להעמיק את ההתערבות של כוחות זרים בזירה הלבנונית ואף מאשימים את ברי ב"ניסיון חטיפה" של הפרלמנט. גם ראשי הכנסייה המרונית הבהירו שהם מצדדים בעמדת הממשלה.
הכוחות המצדדים בהעמקת המעורבות החיצונית בלבנון דורשים זאת במגמה "לפרק את המיליציות של החיזבאללה", לצרף חיילים נוספים לכוחות חיל המשלוח של האו"ם, להפסיק את התערבות איראן בענייניה הפנימיים של לבנון ולשים קץ ל"הברחות הנשק" דרך הגבול המשותף עם סוריה.
מול תוכניותיו של ממשל בוש באזור, תוכניות שנחלו כישלון חרוץ מאז הפלישה לעיראק לפני כארבע שנים, כוחות האופוזיציה בלבנון אינם מסוגלים להציב אלטרנטיבה. אין בין כוחות האופוזיציה מצע משותף לשחרור לאומי, אין בנמצא הסכמה סביב השינויים הדמוקרטיים הנחוצים בלבנון ואין תמימות דעים לגבי הרפורמות החברתיות הדחופות כל כך. במלים אחרות: האופוזיציה בלבנון אינה יודעת מה היא רוצה.
היא דורשת רק את "שילובה" במסגרת מנגנוני השלטון והממשלה, שלדבריה היא "גרורה של ארה"ב". אם אכן הממשלה היא גרורה אמריקאית, מדוע האופוזיציה צריכה לשבת בממשלה כזו? בפני האופוזיציה עומדות רק אופציות מעטות: התפטרותם של 58 חברי הפרלמנט הנמנים עמה, הקדמת הבחירות לפרלמנט אבל על בסיס אנטי-דמוקרטי ועדתי (כנהוג עד עכשיו בלבנון) או להמשיך את החרם שהוכרז על הממשלה המכהנת בשנתיים הבאות. כל האופציות הן ברירת מחדל, באמצעותן לא ניתן לקדם את הדמוקרטיה ואת הצדק החברתי בלבנון.
בהיעדר אופציה ממשית לשינוי, העמדה הרווחת (הן בקואליציה והן באופוזיציה) היא שיש להמתין עד להתפתחויות נוספות. למשל: ניצחון של הדמוקרטים על הרפובליקאים בבחירות בארה"ב – תוך הנחה שלדמוקרטים יש עמדה שונה מזו של ממשל בוש בכל הנוגע למזה"ת. כולם יודעים שאין לצפות דבר מן האיחוד האירופי, כי מדיניות החוץ של האיחוד היא דומה עד מאוד לזו של ממשל בוש. גם הכרזותיה של ראש ממשלת גרמניה אנג’לה מרקל בביקורה האחרון בביירות הן דומות מאוד לדבריה של מנהיגת הדמוקרטים ויו"ר הקונגרס האמריקאי, ננסי פלוסי. שתיהן שבו והביעו תמיכה בממשלת פואד סיניורה, ממשלה השנואה על מחצית הלבנונים. שתיהן מצדדות בגישה הישראלית בכל הנוגע להפרות הספקת האש על ידי החיזבאללה, אבל הן כלל לא מתייחסות להפרותיה השיטתיות של הפסקת האש מצד ישראל. אין להן גם מה להגיד לגבי השבויים הלבנונים בישראל או בנוגע להשבת חוות שבעאה לריבונות הלבנונית. השאלה הנשאלת עתה היא: האם קיימים הכוחות בעם הלבנוני המסוגלים לשבור את המבוי הסתום? האם ניתן להציב אלטרנטיבה של שחרור לאומי וצדק חברתי? אני סבורה שהתשובה היא חיובית.
לבנון הינה מקרה קלאסי של אבחנה מעמדית (נתוח מצב קים בכפוף לעקרונות סוצ’).
ז"א כל אחד שם,עסוק בעשיה למען עצמו ומעמד הפועלים ואיתו המדינה הולכים ונשחקים כדי עבדות וחדלון ממש.
משום שארץ זו מפולגת לכל כך הרבה מיעוטים אתנים שונים בני דתות שונות עד לרמת החמולה ואף מתחתיה,הספקטקל ה"דמוקרטי הבורגני" שולט בכל כיפה ובעוז ו"מציע" מגוון של בעיות לאומיות ודתיות להתחבט בהן.
מעמד הפועלים פשוט מושלך הצידה.
בנוסף עיקר הפגיעות הישראליות במלחמה האחרונה,כוונו לעבר התשתיות של המדינה וע"כ,גם כאן,מעמד הפועלים בלבנון הוא הנפגע העיקרי.כמו כן בלבנון קיימות בעיות חמורות ביותר של ניצול עובדים (שכר מינימום),הלנות שכר ואי כיסוי הפסדים לחקלאים ובעלי חוות זעירים (מפגעי טבע ומלחמות).
ז"א הקרקע בלבנון מוכנה להתעוררות והתארגנות פועלית,מפני שכמו בישראל,דבר לא ישפר את מצבם של המוני הפועלים העשוקים מלבד מהפיכה סוציאליסטית.
כאן נשאלת שאלה הטובה לכל מקום ולא רק ללבנון:
מהו תפקידם של אירגונים סוציאליסטים קיימים,שתבשילם הוקדח במשך השנים ולא זו בלבד שלא קדמו את רעיונות הסוציאליזם,אלא אף מונעים הם עליתם של כוחות חדשים ורעננים מהשטח?
האם ניתן "לכבוש" את המוסדות של ארגונים ומפלגות אלה ולפעול מבפנים או להתחיל הכל מחדש מבחוץ?
אנני מומחה ללבנון.
מצבו של השמאל הסוציאליסטי בלבנון עד כמה שידוע לי הוא בכי רע.מה היא יכולתו להשפיע ולנתב את ההמונים אל הבנת הסוציאליזם וקבלתו? ובאיזה שלב של הסכמה לרעיונות אלו נמצא העם הלבנוני ברגע זה (פועלים,איכרים סטודנטים וכד’)?
אנני יודע.
תפקידו של המאמר היה לדון בנושאים אלה.במקום זאת התקבלה סקירה על אירגונים פרו בורגנים (לאומים,דתות ומפלגותיהם) על שלל קימבוניהם לעתיד ואילו שאלות המפתח קבלו כתשובה רק משפט סיום אחד מעורפל בדוגמאת:
השאלה הנשאלת עתה היא: האם קיימים הכוחות בעם הלבנוני המסוגלים לשבור את המבוי הסתום? האם ניתן להציב אלטרנטיבה של שחרור לאומי וצדק חברתי? אני סבורה שהתשובה היא חיובית".
אנני מחלק ציונים אך זה בפירוש לא מספיק.
המפתח לסוציליזציה/סומליזציה של לבנון הוא בהעמקת הידידות עם האחות הגדולה סוריה, וקבלת סיוע נדיב מאמא איראן.
כל כך קל ללכת שבי אחרי פתרון הקסם של הפונדמנטליזם שיש להצדיע לפעילים הקומומיניסטים הלבנוניים המצעים אלטרנטיבה דמוקרטית אמיתית מול ארה"ב ואיראן.