אחת התחבולות החבויות ב"מבחני אישיות" למיניהם, הבאים לחקור לכאורה את יציבותו הנפשית ועקביותו האישיותית של הנבחן, היא פיצול שאלה אחת לשתי שאלות, והצבת שני חלקי השאלה במקומות מרוחקים זה מזה. למשל: שאלה מספר 18 תהיה: "אבי הוא (היה) אדם טוב. כן/לא". שאלה מספר 69: "אני אוהב/אהבתי את אבי". הנבחן צריך לזכור שאם ענה "כן" על שאלה 18, עליו לענות "כן" גם על שאלה 69. ברור שיש בכך משום חוסר הגינות, אך זה נושא למאמר אחר. בבואנו לקרוא מסמך פוליטי מפורט, שאינו כרוז או תשדיר בחירות, ניטיב להבינו בדרך דומה: זיהוי זיקה סמויה בין אמירות שנכתבו במכוון במרחק "גיאוגרפי" ניכר זו מזו.
* * *
רובו המכריע של דו"ח הוועד המרכזי לקראת ועידת מק"י ה-25 משקף את עמדותיה המסורתיות של המפלגה הוותיקה בישראל, שבעוד שנתיים תציין 90 שנה להיווסדה. אין צורך לומר שרבות מעמדות מק"י הן ייחודיות ביחס למפה הפוליטית בישראל, המתאפיינת באחידות רעיונית כמעט מלאה תוך הסוואתה באווירה מתוחה של וַכחנית קולנית.
התנגדות לכיבוש, להפרטה, לגלובליזציה הקפיטליסטית ולמדיניותו של ג’ורג’ בוש אינה בבחינת עניין של מה בכך בישראל, וחשוב שקיים בישראל כוח פוליטי משמעותי המחזיק בעמדות אלו וברבות אחרות.
מרבית קביעותיה ועמדותיה של מק"י, כמו גם של חד"ש, חריגות בחברה הישראלית, אך משותפות לכל החברים והפעילים בהן. אם כך, מדוע לערוך ועידה? רק משום שהמפלגה מחויבת בכך על פי התקנון? לעניות דעתי, לא. בכל גוף עשויות להתעורר מחלוקות, וכל מי שקורא אתר זה, ושאר פרסומים שבהם מובאים עמדותיהם של חברי מק"י וחד"ש, יודע שלא על כל דבר ועניין היתה הסכמה, במיוחד בעניינים התלויים בנו עצמנו, ואינם בגדר הצהרה אידיאולוגית או קביעה לעתיד בלבד.
הרכב הרשימה לכנסת, השותפים לאותה רשימה, הבחירות לרשויות המקומיות, מפגש כזה או אחר עם אישיות כזו או אחרת, מסמך חזון כלשהו – כל אלה הם רשימה חלקית בלבד של עניינים שלא היתה בהם הסכמה.
מחלוקות אלו מיטשטשות בדרך כלל בכמה שיטות: היחס הוא לכל מחלוקת בנפרד בלא זיקה לאחרות. הן מוצגות לעתים כ"וויכוח בין מק"י לחד"ש", אף שלחברי מק"י רוב מוחלט בכל מוסדות חד"ש הארציים, ואם המחלוקות לא היו חוצות את מק"י גופא היו ודאי מוכרעות ברוב מכריע תוך זמן קצר.
כשמדובר במסמכים כתובים, ניתן לזהות עניינים שבמחלוקת בכמה דרכים:
1. הדרך שהצגתי בתחילת הדברים (פיצול משפטים).
2. בדברים שלא נאמרים.
3. במידת ההתייחסות לכל עניין ועניין.
* * *
הבה נעיין בפרק 2, תת הפרק: "המפה הפוליטית בישראל", בפרק 5: "המאבק לשוויון האוכלוסייה הערבית בישראל", ובפרק 7: מאבק רעיוני וחזית פוליטית.
ניתוח המפה הפוליטית מוקדש ברובו למפלגות הציוניות. מנסחי הדו"ח מקפידים לעמוד על ההבדלים ביניהן, אף שבשעת מבחן, כמו במלחמת לבנון השנייה, נוטות כולן להתייצב "לדגל" כשעיניהן עצומות לרווחה.
בדו"ח נקבע שמרצ "נמצאת בפני דילמה":
"יש המציעים לה להתמזג עם העבודה, אבל יש המציעים גם פניה שמאלה לעמדה יונית ודמוקרטית לא מגמגמת". מן הראוי היה כאן לפרט יותר. מי מציע זאת ומי מציע אחרת? במהלך מלחמת לבנון השנייה לא ראיתי איש מהנהגת מרצ שיצא חוצץ נגד עצם "צדקתה" של המלחמה. גם במהלך האינתיפאדה השנייה איש מהם לא קרא תיגר על "מיתוס קמפ דייוויד", לפיו הסיבה לכישלון אותה ועידה היא סירובם של הפלסטינים לקבל את "הצעותיהם הנדיבות" של אהוד ברק וביל קלינטון. רומן ברונפמן העז להביע פעם סולידריות עם סרבני המצפון, ובהזדמנות הראשונה נדחק מהנהגת מפלגתו, ופעיליו התפזרו או חברו לחד"ש.
בעניין המדיניות הכלכלית והיחס לגלובליזציה, מרצ היא ודאי חלק בלתי נפרד מהמחשבה האחידה, וכל התייחסותה לעניין מסתכם בתביעה "לגלות חמלה תוך ביצוע הרפורמות".
לי נדמה שהצגת הדברים הזאת נכונה יותר לגבי מפלגה אחרת, אך לכך נגיע בהמשך.
למפה הפוליטית בציבור הערבי מוקדשת פסקה אחת: "מפלגות ערביות, כמו בל"ד, תע"ל, מד"ע והתנועה האיסלאמית, מייצגות, בדרכים שונות, אחדות אתנית לאומית אחת (‘הערבים’) מול אחדות אתנית לאומית אחרת (‘היהודים’)".
כאן אין דקויות, אין "יחי ההבדל הקטן". התנועה האיסלאמית ובל"ד חד הן. ה"דרכים השונות" הן כה דומות זו לזו, עד שחבל להתעכב עליהן, כפי שהתעכבנו קודם לכן על המבדיל בין קדימה לעבודה, בין העבודה למרצ ובין מרצ למרצ. גם בתוך התנועות והמפלגות הערביות אין מחלוקות. אין כל ויכוח בבל"ד בדבר שיתוף יהודים במאבקים שונים, ואף בשורות המפלגה עצמה. נציגי התנועה האיסלאמית לא הרימו ידיהם בעד תוכנית ההתנתקות של שרון, והעלו נימוקים שונים לכך…
להיעדר הפרופורציות האלה אין כל משמעות אם לא נרחיק לפרקים 7 ו-5 ושם נקרא את המסקנות הנובעות מהן:
פרק 7: "הסיבה המרכזית לבעייתיות הקיימת בחד"ש היא הצטמצמות הרוחב הפוליטי שלה במהלך השנים… במציאות החלל שנוצר בשמאל הישראלי, אפשרי וחיוני להרחיב את חד"ש בקרב הציבור היהודי והערבי כאחד".
יפה. צריך להרחיב? צריך. בציבור היהודי והערבי? בהחלט! השותפים הפוטנציאליים אמורים אף הם להבין זאת? כמובן.
אבל ב"ציבור הערבי" לא יבינו, כי שם כו-לם (חוץ מאיתנו) דוגלים באחידות אתנית. ובציבור היהודי? אל תצפו ליותר מדי, אבל בכל זאת… מרצ בדילמה.
* * *
פרק 5 מאלף ועתיר רמזים עוד יותר מפרק 7. קחו לדוגמה את תת הפרק על הפונדמנטליזם. אמנם מנסחי המסמך טורחים להבהיר שקיים פונדמנטליזם באיסלאם, ביהדות ובנצרות, אך שאר הסעיף עוסק בפונדמנטליזם הראשון. בנוסף, מדוע מוזכר המושג רק בפרק של האוכלוסייה הערבית? הרי במדינה שבה רוב האוכלוסייה היא ממוצא יהודי, עיקר הסכנה לערכי השוויון וההומניזם נובעת דווקא מהפונדמנטליזם היהודי. שליחיו בכנסת הם שדרשו הכנסת סעיף בחוק כבוד האדם וחירותו, המוציא מתחולתו את כל עניין הנישואין והגירושין.
מן הסתם הפונדמנטליסטים המוסלמים בירכו על כך, אך הכוח לכפות זאת היה אך ורק בידי "עמיתיהם" היהודים!
הפונדמנטליזם היהודי הוא אחד ממקורות הלגיטימציה לכיבוש השטחים, במיוחד בירושלים, במקומות שבהם אתרים קדושים לדת היהודית. ציבור גדול של חובשי כיפות לומד במסגרת זרם חינוכי הנהנה בתקציבים ממשלתיים מלאים, שם מציגים את הנצחת הכיבוש כצו אלוהי!
אך כל זה לא מוזכר בדו"ח, שכן איזכור הפונדמנטליזם נועד לחדד את המחלוקות הקיימות בתוך האוכלוסייה הערבית.
ח"כ דב חנין יכול להופיע באירוע הגאווה בירושלים ולגנות את הסתת הרבנים נגד הקהילה הלהט"בית, ושבוע אחר כך להופיע לצידו של ח"כ משה גפני ולגנות עמו את הקיצוץ בתקציב שיקום השכונות. כך גם בינינו לבין התנועה האיסלאמית: יש מפריד (זכויות הנשים) ויש משותף (גזל נכסי הוואקף, שוויון בתקציב לשירותי הדת, דרישה לפתיחת מסגדים הנעולים מאז 1948, ניסיונות מצד כוחות הכיבוש ליישם הלכה למעשה את סיפוח הר הבית), אך אין זה מעניינו של הדו"ח. מטרתו העיקרית היא להדגיש את המאחד בין מק"י לגורמים בציבור היהודי, ואת המפריד בין מק"י לגורמים בציבור הערבי.
עוד באותו תת סעיף מובא ציטוט מפי השיח’ יוסף אלקרדאווי: "פטריוטיזם הוא מעשה ידיהן של המדינות הקולוניאליסטיות ומטרתו לפורר את אחדותם של המוסלמים".
כנגד מי כוּונה אותה אמירה? נגד מק"י? נגד המפלגה הקומוניסטית המצרית? לעניות דעתי, היא הופנתה למשטרו של גמאל עבדול נאצר ולשאר המשטרים הפטריוטים-מתקדמים שקמו בעולם הערבי, למגינת לבם של המעצמות האימפריאליסטיות ובברכתם של ברית המועצות, המפלגות הקומוניסטיות באזור ושאר המחנה המתקדם, על אף חילוקי דעות עמוקים למדי שהיו לנו עם כל אחד ממשטרים אלה.
ניתן לומר שה"נציגה" הישראלית לזרם הפטריוטי, שאותו מגנה איש האחים המוסלמים, היא בל"ד. אבל כאן בל"ד נעלמת. המחלוקת באוכלוסייה הערבית היא בין מק"י לפונדמנטליסטים. איזכורו של זרם שלישי, בעולם הערבי בכלל ובקרב ערביי הארץ בפרט, יסתור את הפִסקה מהפרק "המפה", המציגה את בל"ד ואת התנועות האיסלאמיות כמקשה אחת.
סוף סוף נזכרה מק"י להתייחס לחזון ראשי הרשויות הערביות. עיקר הביקורת על הדו"ח מתמקדת במושג "דמוקרטיה הסדרית". למען האמת, גם אני איני רואה במודל זה את החלופה הנכונה לציונות. אך אותו חזון מורכב משני חלקים עיקריים: בעיה ופתרון. על הפתרון אפשר להתווכח (את עמדתי לגביו אביא במאמר שיפורסם בגיליון הבא של "דגל אדום", ביטאון הפורום הקומוניסטי), אך הצגת הבעיה היא בגדר פריצת דרך. ספק אם אי פעם הובא ניתוח שהוצג ברבים, על ידי שורת אישי ציבור מזרמים וממפלגות רבים (חלק ניכר מהם אנשי חד"ש ומק"י, כמו שאוקי חאטיב, יושב ראש ועדת המעקב), המציג את האפליה הגזענית הנהוגה בישראל כנובעת בראש ובראשונה מהמפעל הציוני-קולוניאלי ויעדיו.
הסבר כזה ניתן אמנם בקצרה בספרי ועידות קודמות של מק"י (וכאן מובאים קטעים ממנו כציטוט מהוועידה ה-18). אני מקווה שבנוסח ההחלטות הסופי שיתקבל בוועידה זו, הוועידה ה-25 ולא הוועידה ה-18, אכן יובא ניתוח כזה, וכדי לנסחו היטב מומלץ לעיין גם בחזון ראשי המועצות הערביות.
בפרק 5 אשר לפנינו ההתייחסות לציונות נדחקת לקרן זווית. רשימת הדרישות של מק"י ביחס לאוכלוסייה הערבית נוגעת להשלכותיה של האפליה בתחומים שונים (חינוך, שלטון מקומי, תעשייה וכד’), אך לא מצביעים על האידיאולוגיה המהווה זרז ומקור להצדקתה של אותה אפליה. אותו מקור אינו תורת הגזע, עבור האוכלוסייה היהודית שאינה דתית אינו "אתה בחרתנו", ואין לו דבר וחצי דבר ל"משא האדם הלבן" מבית מדרשו של רודיארד קיפלינג.
הגזענות בישראל, על כל היבטיה, נובעת בראש ובראשונה מהציונות: "ארץ ללא עם עבור עם ללא ארץ".
בדו"ח מותקף אהוד אולמרט שהגדיר את ישראל כ"מדינה יהודית ציונית". ממש חוצפה! 59 שנים קיימת מדינת ישראל, והנה קם איזה ראש ממשלה לא-פופולרי ומעז להגדירה כיהודית-ציונית! לא נורא, ממילא ימיו ספורים בתפקידו…
את שלל הציטוטים מהוועידה ה-18 (1976) מסכם הסעיף הבא: "החלוקה המכרעת היום במאבק הפוליטי הקונקרטי אינה בין ציונים ללא ציונים".
זוהי עם כן מגמת דו"ח הוועד המרכזי של מק"י לקראת ועידתה ה-25:
אין מקום לחזית בין מק"י, כגורם מוביל, לשאר מתנגדי הציונות.
יש מקום לחבירתה של מק"י, כגורם משני, למערך פוליטי שרובו יורכב מגורמים ציוניים-מתונים או ציונים-מתלבטים.
מק"י מחכה למרצ.
* * *
אפשר שבאותו ציטוט מהוועידה ה-18 טמון למעשה מוקד המחלוקת בין מק"י וחד"ש בשנים האחרונות. ב-1976 מרבית הציבור היהודי בישראל לא רק שתמך בכיבוש, אלא שלל, ברוח גולדה מאיר, את קיומו של העם הפלסטיני. לעומת זאת, הקונסנזוס ששרר אז בתחום הכלכלה דגל במדינת רווחה, במיסוי פרוגרסיבי ובתעסוקה מלאה. חלק ניכר מהמשק היה נתון בבעלות ציבורית. רובם המכריע של העובדים היו מאוגדים וחתומים בהסכם קיבוצי. המושג "הפרטה" טרם הופיע בלקסיקון. לא רבים ידעו מהו "עובד קבלן".
לפיכך אך טבעי הוא שאז ביקשה מק"י לחבור לחלקים בתוך המחנה הציוני שהחלו מפתחים גישה ביקורתית כלפי הכיבוש ומתנגדים למדיניות הדיכוי ההולכת ומתקבעת בשטחים הכבושים ולמפעל ההתנחלויות הממאיר ההולך ומתרחב.
"המאבק הפוליטי הקונקרטי" ב-1976 אינו "המאבק הפוליטי הקונקרטי" ב-2007. עקב פעילותן של חד"ש ותנועות המחאה, ובשל הנסיבות האובייקטיביות, הרוב המכריע כיום קיבל זה מכבר את נוסחת "שתי המדינות". מדוע נוסחה זו אינו מיושמת בפועל? כי המשא ומתן בין העמים הגיע לשלב שבו כבר ליכך את שולי אדרתה של הציונות. במוקדם או במאוחר יעלה על שולחן הדיונים זכות השיבה, ומי שסבור שניתן יהיה להגיע להסדר קבע של שלום ולסיום הסכסוך בלא שינוי מהותי בהגדרות היסוד של מדינת ישראל אינו אלא טועה.
התנועה הציונית גם אינה יכולה להיאבק למעשה בגלובליזציה של ההון ובאימפריאליזם האמריקאי. קיומה של מדינת אפרטהייד ציונית בלב המזרח התיכון מחייב תמיכה מתמדת מבחוץ, והישרדותה של המדינה ככזו מאלצת אותה לרַצות ללא סוף את המעצמה המעניקה לה את חסותה.
אפשר שיש ציונים שאינם שלמים עם המדיניות הנאו-ליברלית בתחום הכלכלה, אך ספק אם יהיה ציוני אחד שייאות לשלם את המחיר שייגבה על מדיניות כלכלית אחרת: קרע עם ארצות הברית ומוסדות ההון הבינלאומיים. ראו לאן הגיעו יחסי ונצואלה-ארה"ב, שלא לדבר על קובה. לא לחינם הדגישו מייסדי הציונות את רצונם להקים את "חומת המגן של אירופה בלב הברבריזם האסייתי".
המאבק המעמדי מוזכר פעמים רבות בדו"ח הוועד המרכזי. אך למאבק המעמדי ביטויים שונים, בהתאם לתנאי הזמן והמקום שבהם הוא מתנהל. אין דומה מאבק מעמדי בארצות הקפיטליסטיות המפותחות לזה המתקיים בארצות העולם השלישי, המצויות תחת חסותן של הראשונות (וישראל בכלל זה).
במזרח התיכון, כמו גם באמריקה הלטינית, באפריקה וברובה של אסיה המזרחית – המאבק המעמדי הוא המשך המאבק לדה-קולוניזציה. הוא אינו מתנהל בעיקרו בין העובדים לבעלי ההון בכל ארץ וארץ, אלא בין ההמונים של עם החָסות לבין מוסדות ההון הגדול, המצוי מחוץ לתחומי הארץ הנתונה.
בניגוד לאמירה בפרק 7, שלפיה "ניתוח מעמדי מתאים יותר למציאות הישראלית מאשר המודל הפוסט-קולוניאלי", יש לקבוע כי "בישראל קיימת מציאות מעמדית התואמת את העידן הנאו-קולוניאלי", ובמציאות כזאת המאבק המעמדי, לפחות בשלביו הראשוניים, תואם לחלוטין את המאבק ה"פטריוטי", החותר ליעדים דומים תחת סיסמאות של "חירות לאומית" והתנגדות לדיכוי על בסיס לאומי.
שיתוף פעולה עם ציונים בפעילות נקודתית, אד-הוק, ייתכן גם ייתכן. אך חזית פוליטית קבועה אינה יכולה שלא לכלול בסעיפיה את ההתנגדות לציונות על היבטיה השונים.
את האפרטהייד בדרום אפריקה הפיל הקונגרס הלאומי האפריקאי, שבו פעלו יחדיו קומוניסטים ומתנגדי אפרטהייד שאינם כאלה.
את הגזענות בישראל, את הכיבוש, את תלותה של ישראל באימפריאליזם ואת מדיניותה הנאו-ליברלית הנובעת מתלות זו – תפיל חזית בין הקומוניסטים למתנגדי הציונות שאינם כאלה.
יובל, התשובה שלך היא לא עונה לשאלה בצורה ממצה.
השאלה נישארת עדיין ללא סיפוק.
כלומר, מדוע הפורום מקבל את הפתרון של שתי מדינות? למה המרקסיזם-לניניזם לא רשאי לדרוש את האיחוד למדינה אחת? מה מונע ממנו לעמוד על הצורך במדינה אחת למרות האינטרנציונלים אליו הוא מחוייב? ולבסוף, מה פוסל מדינה אחת בשם פלסטין אף על פי העובדה שכל השטח (ויותר ממנה – בירדן למשל) מרכיבה את פלסטין המקורית?
במקרה אחרון זה מקופלת השאלה מדוע קראתם לזה "הפורום הקומוניסטי הישראלי" ולא "הפורום הקומוניסטי בפלסטין"?
אנג’לו איידן – ירושלים
מצטער, שכחתי אתכם.
לשקדי, אני מסכים. בין הוועידות 23 ו-24 עזבנו את מק"י והקמנו את הפורום הקומוניסטי הישראלי.
לצ’רניינקו עניתי קודם רק על עניין הפורום הקומוניסטי ולא על עניין דרום אפריקה:
לא שאני מאושר ממה שקורה עכשיו שם, אבל מבחינתי קומוניזם זו לא רק פילוסופיה מרכסיסטית, זו גם מסורת פוליטי-ארגונית. אני לא חושב כאקדמאי המביט במפה או בתרשים ושואל "מה אני הייתי עושה" (If I was a horse); אני "חייל" שמטפל בגזרה שלו. בפני אנשי ה-NMC עמדו כמה אפשרויות פעולה. אילו הייתי שם הייתי קובע את עמדתי בין הקצוות. מאחר שזו לא הגזרה שלי, אני סומך על שיקול דעתם. אולי לאחר נפילת ברית המועצות הם בחרו לסיים תחילה את האפרטהייד "הפוליטי" וכך לזכות בכלים למאבק באפרטהייד ה"כלכלי"? אולי היו שם גורמים אופורטוניסטיים שפשוט האמינו בנאו-ליברליזם?
(כיום זה קצת שונה, כי NMC אימף עוד בימי מנדלה כנשיא מדיניות נאו-ליברלית מוצהרת).
אגב, אותה גישה נקטה חד"ש בבואה לקבוע את עמדתה בעקבות הסכם העקרונות בין ישראל לאש"ף ("הסכם אוסלו"). זו תשובתי גם לאלו ה"מגנים" את הנהגת מק"י ב-1948-1947 לתמוך בתוכנית החלוקה: לכל החלטה יש השלכות. כשהמצב מורכב לא משאירים ב"סימן שאלה". זה יכולים להרשות לעצמם אקדמאיים היושבים מול מפות או מבחנות. במציאות צריך לנשוך שפתיים ולסמוך על המופקדים בזמן ובמקום (להוציא מקרים של "עריקה מובהקת", כלומר מעבר לשירות אינטרס אחר)
ברוח זו אני משיב גם בכל הנוגע למדינות שעברו מהפכה סוציאליסטית: בעבר ברית המועצות וכיום סין, קובה או וייטנאם.
מה רע בתמיכה מתמדת מבחוץ? יש הרבה מדינות שקיימות ככה לאורך שנים. אגב, הרשות הפלסטינית שלך גם לא היתה מתקיימת יותר מכמה ימים בלי "תמיכה מבחוץ".
אכן, מרצ נמצאת בפני דילמה. התמוססות בקונצנזוס, כפי שבאה לידי ביטוי בתחילת מלחמת לבנון השנייה, מערערת את ההצדקה לעצם קיומה. בתוך מרצ יש המציעים לה להתמזג עם העבודה אבל יש המציעים גם פנייה שמאלה לעמדה יונית ודמוקרטית לא מגמגמת.
במיוחד יש לציין את החב’ ז. גלאון, שמצליחה להטריד את הרשויות בפניות לבג"ץ השכם והערב, באופן שמכביד על מכונת הכיבוש והדיכוי.
דיכוי חברתי או דיכוי לאומי? כמו רבים מחברי הפורום הזה, אני סבורה שהדיכוי הלאומי הוא זה שעליו יש למקד את כל הפוקוס, הדיכוי החברתי הוא נושא משני בחשיבותו. לא רוצה להזכיר שמות ספציפיים, אבל רבים מהמנופפים כאן בסיסמאות דמוקרטיות באופן בלעדי, ומבלי להזכיר בשמץ של איזכור את הנושא החברתי, הם בעצם קומוניסטים "עד הסוף". הכל שאלה של סדר חשיבות. קודם לטפל בדיכוי הלאומי, אח"כ נראה (ומה שיוצא, אני מרוצה).
נכון,
זו לא סיבה מספקת בכדי להיאבק על התמזגות האומות באזור עכשיו.
בשביל מאבק זה צריך ביסוס אחר.
אנג’לו איידן
סליחה על האיחור. הפעם, המחשב שלי נגמר ללא תקנה.
זו הפיסקה המסכמת את מצב מרצ בפסקת המפה הפוליטית בדו"ח לועידת מק"י:
"מרצ נמצאת בפני דילמה. התמוססות בקונצנזוס, כפי שבאה לידי ביטוי בתחילת מלחמת לבנון השנייה, מערערת את ההצדקה לעצם קיומה. בתוך מרצ יש המציעים לה להתמזג עם העבודה אבל יש המציעים גם פנייה שמאלה לעמדה יונית ודמוקרטית לא מגמגמת."
כדי להגיע למסקנותיו יובל קצת מגזים בטקטיקת פיצול המשפטים שהוא מציע…
מק"י איננה מסתירה נכונותה לשיתופי פעולה עם מרצ אבל איננה מרככת את ביקורתה על חולשותיה של זו. הדוח לועידת מק"י מתווכח ארוכות עם עמדות מרצ ביחס להתנתקות.
הדוח מבקר גם את התנהגות מרצ בזמן מלחמת לבנון השניה.למשל:
"מחנה השלום הציוני איכזב גם במלחמת לבנון השנייה. תנועת שלום עכשיו מילאה פיה מים, ואילו בהנהגת מרצ הייתה הסכמה בדבר ההצדקה לפתוח במלחמה והדעות נחלקו לגבי הצורך להפסיקה. בניגוד להנהגתם, פעילים במרצ השתתפו בפעולות המחאה נגד המלחמה. רק ימים ספורים לפני תום המלחמה ארגנה מרצ בת"א משמרת מחאה נגד המלחמה."
לצ’רניינקו,
חבריי מהפורום הקומוניסטי אינם בחד"ש כי ההנהגה שניסחה דו"ח זה מטילה וטו על הצטרפותו של הפורום הקומוניסטי כמרכיב במסגרת חד"ש, כפי שהם מתנגדים לצירופו של כל גוף שאינו סולל את דרכה לקונסנזוס, וחשוב לא פחות: שיש בו פעילים יהודים הגוזלים מהיהודים שבמק"י את ה"שאלטר" על ההגדרה "חזית יהודית-ערבית" ("תראבות", למשל).
העמדה הזו קבועה בפסקה הבאה בדו"ח (פרק 7):
"חזית של מרכיבים לא חייבת להיות חזית של מפלגות. לא נייצר באופן מלאכותי מפלגות כדי שתהיה לנו חזית. בחד"ש צריך להיות מקום למגוון של התארגנויות לעשייה ולפעילות. הקו האדום היחיד שלנו היה ונשאר: בחזית איתנו אין מקום להתארגנות המכוונת נגד מק"י."
מילון מונחים:
"לא נייצר באופן מלאכותי מפלגות" = לא נקבל ארגונים שחבריהם פרשו בעיקרם משורותינו.
"התארגנות המכוונת נגד מק"י" = התארגנות שבשמה מוזכר השם "קומוניסטי" על נטיותיו ושאינה מק"י.
העובדה שאני פעיל כיחיד בחד"ש אינה מחייבת את שאר חבריי בארגון.
על שאר התגובות אשיב מאוחר יותר.
תודה לכל המגיבים.
יש 2 מציאויות: לאומית וכלכלית. המצב הכלכלי בישראל אינו קשור לקולוניאליזם ורוב רובם של האזרחים כן מרגישים במתחים בין המעסיקים ובעלי ההון לעובדים ולכן האוירה החברתית שהשתררה בבחירות האחרונות.
ההפך מהמצב הניאו-ליברלי לא חייב להיות ונצואלה, הוא יכול להיות גם שבדיה.
בגלל 2 המציאויות יש להתאים את בעלי הברית הנכונים: להיות עם בל"ד בכל הנוגע לנושאים פוליטיים ולהתנגד לבל"ד הליברלית קפיטליסטית בכל התוקף (ובכלל זה לבשארה שמזדהה עם "שינוי" מבחינת מדיניותם הכלכלית וכבר קרא להם יותר מפעם אחת "ידידי הטובים") בכל הנוגע לעיניינים כלכליים.
בקצב הקפטיליזם המטורף שישראל עוברת בשנים האחרונות בסוף לא יהיה אפשר לתקן את הנזק. המאבקים יהיו על שיפורים קטנים מדי וישראל תהפוך למדינת כל אזרחיה עם מבנה של קפיטליזם חזירי כמו בארה"ב. אם כבר אני חושב שהמאבק הראשון בחשיבותו הוא המאבק החברתי, המאבק הפוליטי יצמח כבר מתוכו בגלל עיקרון השיויוון שמנחה את המאבק החברתי.
בכל אשמה הועידה ה-23, תמיד אמרתי ש-23 זה מספר של מזל רע, ושהיה פשוט צריך לדלג על המספר הזה. בהיסטוריה רבת השנים של תנועתנו המפוארת לא חסרים מקרים של "חורים", כגון שכל החומר הקשור בועידות מסויימות הועלם, או שעשו "פוטושופ" והוציאו דמות כזאת או אחרת מתוך תמונות של אירועים ועצרות, אם סר חינה/חינין. שלא לדבר על טיהורים וכיוצא בזה. אז מה אם פשוט היו מדלגים על 23???
ברצוני להתייחס לנקודה אחת במאמר. יובל הלפרין אומר:
" במוקדם או במאוחר יעלה על שולחן הדיונים זכות השיבה" ומיד אחר כך:
" קיומה של מדינת אפרטהייד ציונית בלב המזרח התיכון מחייב תמיכה מתמדת מבחוץ".
אלא שפינוי רוב ההתנחלויות והצבא מהגדה, ויצירת רצף טריטוריאלי בין שטחי הרשות (המדינה) הפלסטינית, יחסל את משטר האפרטהייד ויהפוך את ישראל למדינה קפיטליסטית "רגילה" עם הבעיות הרגילות שמאפיינות מדינה כזו. זכות השיבה היא כבר עניין נפרד.
טענתו המרכזית של יובל הלפרין מופיעה בסוף מאמרו: היום, לטענתו, אין אפשרות לחזית משותפת עם ציונים נגד הניאו-ליברליזם.
קביעה זו איננה מתיישבת עם הנסיון של כולנו (למשל – בהפגנת הסטודנטים שתוארה ברשימתו של מתן קמינר). הנסיון הזה, ונסיונות רבים נוספים, מוכיחים דווקא שבישראל אפשרית חזית רחבה מאד נגד הקפיטליזם הדורסני.
סמיר, השאלה שלך במקום היא.
ברצוני לענות לך.
וזה גם בגלל שאני הייתי בין מקימי הפורום, אבל בעיקר בגלל שהשאלה הזו היא מאוד חשובה בזמן הנוכחי.
מכוון שאני עובד קשה בשביל הגיל שלי, זה ימתין ליותר משבוע. לפני זה, אני רוצה להתייחס למה שכתב יובל.
אני רק מקווה שהתשובות שלי תתפרסמנה באתר זה.
אם לא, אז תוכל לקרוא אותן באתר שלי בקרוב:
— קישור —
אנג’לו
הכותב הלפרין הפועל רבות במסגרת חד"ש, וטוב שכך, בניגוד לחבריו ב"פורום הקומוניסטי" (קומוניסטי?), עשה קפיצה, סלטה, והפכה את ישראל למשטר האפרטהייד של דרום אפריקה. אבל דווקא באמצעות פסקה זו אנו מגיעים למקנה הבלתי נמנעת שהפלסטינים חייבים להמתין עוד שנות יובל עד שתוקם בארץ מסגרת כמו ה-ANC, ובינתיים שיסבלו מהכיבוש בשקט. אגב, ה-ANC הגיע לקומבינה עם הבורגנות (הלבנה) הדרום-אפריקאית: אתם תוותרו על האפרהטייב, אנו נוותר על הסוציאליזם. וכעת אין אפרטהייד בדרום אפריקה, בגרסה הקודמת, יש אפרטהייד מסוג אחר: חברתי והוא לא פחות קשה מקודמו!
אם כבר עזבתם את מק"י, מדוע קראתם לזה "הפורום הקומוניסטי הישראלי" ולא "הפורום הקומוניסטי בפלסטין"?
לחשוב לדייק 1, 2, 3: ההערות שלכם רק מחזקים את מה שהצגתי כמסר העיקרי של הדו"ח: מק"י מחכה למרצ.
לעופר יהלום: ישראל לא תהיה מדינה "רגילה" גם לאחר סיום הכיבוש במהרה בימנו. בעצם ב"רגילה" אתה מתכוון לאירופית, או למערבית; וישראל לא תהיה כזו הן מהיותה מדינת חסות של מדינה "מערבית" אחרת, והן משום שאינה מדינת כל תושביה, אלא "מדינה יהודית" שכל משאביה הפנויים שמורים למיליוני יהודים שאולי פעם יגיעו לכאן.
"ייהוד הגליל", "כיבוש העבודה" וכד’ היו יעדי הציונות לפני הכיבוש ואף לפני קום המדינה, ולצערי יהיו כנראה גם זמן רב לאחר סיומו.
לכל המבדילים בין "פוליטי" ל"חברתי": אני חולק על כל הגישה שלכם. אני לא רואה זאת כשני תחומים נפרדים. יש גם "אזרחי"; וכל השלושה הם אחד. הנאו-ליברליזם אינו החלטה של כל מדינה ומדינה לחוד. בעידן הזה מדינות חייבות לבחור בין חסות האימפריאליזם לבין מדיניות כלכלית שאינה נאו-ליברלית. בעודי כותב מודיע צ’אבס על פרישה צפויה מקרן המטבע הבינלאומית.
כששכנתנו מצרים נקטה מדיניות פטריוטית ועצמאית היא הלאימה את תעלת סואץ ועמדה מול התקפה משולשת: ישראלית-צרפתית-מצרית. כיום, כשהיא גרורה אמריקנית, העובדים נאבקים נגד מדיניותה הנאו-ליברלית של ממשל מובארק.
התמשכות הכיבוש והגזענות הציונית מנציחה את היותה של ישראל נטע זר באזור, ולכן היא חייבת לשלם "פרוטקשן" לאחת המעצמות האימפריאליסטיות בדמות הפרטה פראית וחיסול מדינת הרווחה, כי למשקיעים בינלאומיים זה יותר נוח; או בדמות שירותים לוגיסטיים-צבאיים, כפי ששירתה את בריטניה וצרפת בקנונייה הנ"ל ואת ארה"ב בכל תוקפנות שהיא נגד עמי האזור.
ישראל אינה שבדיה, וככל שמתחזקת מסגרת האיחוד האירופי על חשבון ריבונותן של המדינות ה"דגם השבדי" ממילא הולך ונשחק (אגב, זה טיעון חשוב נגד רעיון "המדינה האחת").
לפלמון: זו לא סתם עזרה מבחוץ, זו חסות קולוניאלית. מדינה שמגיל 0 מחנכת את ילדיה על קדושה "העצמאות" בעצם אינה עצמאית ואינה מדינה.
קודם כל, לא כל שמאלי הוא מרקסיסט , לפחות לפי הגדרתו העצמית והצורה שבה הרוב (הלא-מרקסיסטי) רואה אותו. ותתפלא, אבל אני יודע משהו על המרקסיזם, למרות שאני רחוק מאוד מלהיות מומחה.
המרקסיסטים תומכים בכך שבסופו של דבר תקום מדינה עולמית אחת, מכיוון שרואים בלאומיות סוג של תודעה מזוייפת. אבל בכל זאת נשאלת השאלה מדוע יש להתחיל דווקא בחיבור בין העם הישראלי לפלסטיני.
מדינה עולמית אחת?
מאיפה לומדים את ה-"מרקסיזם" הזה?
מי יודע עוד כמה עיוותים למדת!?
מרקסיסט/ית פועל/ת למען מטרות של תקופה עכשיווית ובאזור בו היא / הוא חייה / חי. עכשיו ופה! ביחד עם הכוחות הפרוגרסיבים שקיימים פה ועכשיו, אבל גם ביחד עם מפלגות אחיות שגם עובדות ב-פה וב-עכשיו שלהן.
אנג’לו איידן – ירושלים
הסיכוי העיקרי של חד"ש להיות אפקטיבית באיזה צורה היא שיתוף פעולה עם ציונים סוציאליסטים. מאחר שפיתרון שתי מדינות לשתי עמים מקובל על חד"ש, זה נראה לי כמו בסיס מכובד למאבק משותף. את הציונות חד"ש גם מאמצת דה פאקטו, כשהיא פועלת במוסדות ציוניים כמו הכנסת: כמו שאמרים, הציונות היא המשחק היחיד בעיר.
לא כנס איתך לויכוח על מטרתו של המרקסיזם בטווח קצר או ארוך.אבל אין סיבה לשאוף לאיחוד עם ישראל למדינה אחת, רק מכיוון שנכבשו על ידה.
לא בגלל זה עזבנו את מק"י. את פתרון שתי המדינות אנחנו מקבלים. את/ה יכול/ה לעיין באתר שלנו על שאר עמדותינו:
— קישור —
ונקודה נוספת: את מי אני מייצג? כשאני כותב בשמי – רק את עצמי.
יובל הלפרין
אתה חייב ללמוד מרקסיזם בדחיפות.
מי שתומך בעיקרון של מדינה לכל עם לא שייך לף זרם שמאלי.
אנג’לו איידן – ירושלים
— קישור —
משיטוט באתר הגדה גיליתי שהפורום הקומוניסטי תמך בחד"ש בבחירות האחרונות.
אם כך, כדאי באמת לצרפו כמרכיב בחזית.
בלי שום נקיטת עמדה בנושא הנדון, המתודולוגיה המוצגת בפיסקה הראשונה שגויה לחלוטין. תשובה "כן" על "אבי היה אדם טוב" – איננה מחייבת "אני אוהב (אהבתי) את אבי". רבים האנשים הטובים שאינם אהובים עלינו. שיתוף פעולה עם ציונים לא יכול להזיק בתחום החברתי ושיתוף פעולה עם לא-קומוניסטים אינו יכול להזיק בנושא האפרטהייד.למען הגילוי הנאות הכותבת היא לא ציונית ולא קומוניסטית.
יש לי שאלה דומה אליך: מדוע אתה תומך במדינה לכל עם, אבל רק שני עמים – הישראלי והפלסטיני – אתה מנסה לדחוס למדינה אחת, בשם איזה אינטנציונליזם?
והאם גם את "יוגוסלביה המקורית" אתה קורא להפוך למדינה אחת?
ודאי שאת צודקת. הרי מדובר במבחנים שלא נובעים רק מתוך דאגה לנבחן, אלא גם להעניק למערכת כוח להדיר אנשים מתפקידים מסוימים במסווה "רפואי" ו"מקצועי", אבל שוב, זה נושא למאמר אחר. רוצה דוגמה קצת יותר הוגנת?
שאלה 14: אני מאמינה באסטרולוגיה (כן/לא)
שאלה 58: כשאני נפגשת עם בחור חשוב לי איזה מזל הוא (כן/לא).
לעניין שיתוף הפעולה, כתבתי: שיתוף פעולה כן, חזית פוליטית קבועה (שרצה לבחירות וכד’) לא.
חבר יובל הלפרין, צריך גם לגלות טיפה של צניעות בכל הקשור לביקורת מק"י. מק"י היא מפלגה של אלפים בעלת מסורת מפוארת של מאבק. אתה מייצג קבוצה של כמה בודדים, ללא כל פעילות פוליטית, ללא שורשים חברתיים וללא כל פרספקטיבה. אנו, הקוראים של אתר הגדה השמאלית, זקוקים גם לטיפה של גילוי נאות מצידך על מנת שנבין מה בדיוק ומי בדיוק אתה מייצג…
הקוראת המכנה את עצמה גילוי נאות ותובעת גילוי נאות מכותב המאמר שזיהה את עצמו בשמו – מדוע לא תגלה לנו מי היא ואת מי היא מייצגת?
זה לא מגוחך בעיניך?
מגוחך לדרוש צניעות בטון כזה שחצני ומתנשא. עוד יותר תמוה זה לבקש ממני להציג את עצמי דווקא כאן. קוראי הגדה השמאלית מכירים אותי לפניי ולפנים, מה גם שאני תמיד מזדהה בשמי האמיתי, להבדיל מאחרים.
מעניין למה לתנועה אחת שאתה כה מזלזל בה הקדישו כמעט פסקה שלמה בפרק 7 והגדירו את צירופה לשורות חד"ש כקו אדום! (ראו ציטוט בתגובתי הראשונה).
הפורום פעיל פוליטית. יש לנו עיתון ואתר אינטרנט וחברינו פעילים במסגרות נוספות. בכל ועידה או מועצה מתלוננים על חולשת מק"י באום אל-פאחם. לא אומרים שאותה חולשה החלה בדיוק כשנוסד הפורום הקומוניסטי…
מה זה "ללא מורשת"? המורשת שלנו היא מורשת מק"י ההיסטורית, בניגוד לכמה מראשי מק"י הנוכחית שבעיקר מתנצלים על אותה מורשת ומתביישים בה, ברוח גורבצ’וב יקירם. אגב, כשפרשנו חזינו את הקרע המסתמן בשורות מק"י, שכיום ידוע לכל למרות כל הניסיונות להסוותו.
זה לא דיון על מדינה אחת או שתיים. עדיף היה אילו כתבת את הטענה הזאת בשרשור של מאמרו של אילן פפה. חשבתי באמת לכתוב על זה בהזדמנות אחרת. אבל אם כבר העלתה זאת, יש כמה תפיסות של "מדינה אחת" שכל אחת מוטעית מסיבות אחרות.
שתי הנקודות החשובות הן, לדעתי:
1. איחוד של שתי ישויות קפיטליסטיות מחזק את הקפיטליזם. ראה האיחוד האירופי, שכל מתנגדי הקפיטליזם, ודאי הקומוניסטים העקביים, מתנגדים לו ולהמשך התפתחותו על חשבון ריבונות המדינות.
2. ב-67′ ישראל הייתה מדינה קיימת שכבשה במלחמה תוקפנית שטחים לא לה. במצב כזה צריך בראש ובראשונה לתבוע את סיום הכיבוש הצבאי. כרגע הכוח להחליט בפועל על מדינה אחת הוא בידי צד אחד, ועצם העלאת התביעה למדינה אחת בעיתוי הנוכחי נותנת לממשלה הכובשת לגיטימציה לקבוע חד צדדית את גורלו של העם הנכבש ושל השטח הכבוש.
גם ההתנחלויות לא חוקיות, ותביעה למדינה אחת פירושה ש"דין אריאל כדין תל אביב", וזו תהיה מסקנה חד סטרית: לא "שתיהן פסולות", אלא "שתיהן כשרות".
זכור שאלז’יריה כבר הייתה חלק מצרפת. מרבית האלז’יראים כבר קיבלו אזרחות צרפתית עם זכות הצבעה, והם לא רצו את זה, הם רצו מדינה "משלהם" (גם אם מדינה קפיטליסטית לעולם לא שייכת ממש לעם החי בה).
דוגמאות נוספות הן: צפון אירלנד, סהרה המערבית, קורסיקה, מזרח טימור, הכורדים בטורקיה, נמיביה, רמת הגולן.
בכל אחד מהמקומות הללו התנהל, או עדיין מתנהל, מאבק להקמת מדינה נפרדת (או מעבר למדינה קיימת), אף שלכאורה תושבי המקום הם "אזרחים שווים" של המדינה הכובשת.
רק אחרי שיסתיים הכיבוש אפשר יהיה לדון באיחוד, אבל מה שיקבע את עמדתי באותו דיון תהיה השאלה אם האיחוד יקדם את הסוציאליזם, וכאן אני שב לטענה 1.
טעות, נמיביה לא רלוונטית לרשימה הנ"ל…