הרחק מזרקורי התקשורת מתנהל בימים אלה בבית המשפט המחוזי בירושלים משפט הזוי עד דמעות. יש מי שיטען שהוא דווקא משפט מהותי, העוסק בדמותה של המדינה ויתכן ששני הדברים נכונים. במשפט המכונה "מדינת ישראל נגד דיאנה אל-קורד", מבקשת המדינה לבטל את קצבת השארים שאל-קורד מקבלת בגין פטירת בעלה, היות ובשעה שהלך לעולמו, הוא התגורר מחוץ לגבולות ירושלים. ליתר דיוק, לא ממש מחוץ לגבולות העיר, אלא רובו של הבית נמצא מחוץ לגבולות העיר, שכן הגבול העירוני חוצה אותו לשניים – חלקו בגבולות העיר וחלקו בשטחים.
הבית מצוי בענתה, צפונית לירושלים, כפר אשר בחלקו מצוי בתוך גבולות העיר וחלקו בשטחים. בדומה למבנים רבים במזרח עיר, קווי הגבול של 67′ סומנו כך שהם חוצים את הבית לשניים באופן שרירותי. הגבול פשוט עבר בתוך סלון הבית. מי שהיה המפקד הצבאי של ירושלים בעת מלחמת ששת הימים, שלמה להט, סיפר לי בזמנו שמצבים כאלה נוצרו "כיוון שהיה ברדק לא נורמלי", והגבולות שורטטו ללא התחשבות במצב בשטח, ע"י שרטוט קואורדינטות וסימון קו רציף ביניהן.
משפחת אל-קורד התגוררה באותו בית בשכירות. לפני שנכנסו לאותו מבנה בדקו כמיטב יכולתם שהוא מצוי בתוך גבולות ירושלים, זאת מתוך מודעות לכך שבשנים האחרונות הביטוח הלאומי ומשרד הפנים מבטלים את התושבות של אלה המתגוררים מחוץ לגבולות העיר. בעל הדירה הציג כהוכחה את העובדה שהבית מחויב בארנונה מטעם העירייה. לכך הוא הוסיף שהאשפה לאורך הרחוב נאספת על ידי העירייה. הם גם פנו למועצת ענתה בשאלה היכן עובר גבול השיפוט של העיירה, ושם סופקה להם מפה המוכיחה שהרחוב הספציפי בו הם שכרו את הבית מצוי כל כולו בתוך גבולות ירושלים. הם לא טרחו לפנות לעיריית ירושלים שכן ידעו שממילא העירייה אינה מספקת תשובות לשאלות אלה.
בשנת 2002 בעלה של דיאנה אל-קורד חלה ומת, מותיר אלמנה ו-5 ילדים קטנים. לאחר מכן החלה דיאנה אל-קורד לקבל קצבת שארים כחוק. שלוש שנים מאוחר יותר, ב-2005, המוסד לביטוח הלאומי הודיע במפתיע על הפסקת תשלומי קצבת השארים בטענה שהתברר שרוב הבית נמצא בשטחי הגדה. האלמנה המבוהלת מיהרה לעבור דירה, אך התברר לה שאין בזה די. בעקבות שינוי הכתובת היא אומנם זכאית להמשיך לקבל קצבת ילדים, אבל לא את קצבת השארים כיוון שבשעה שבעלה חלה ומת הוא התגורר בבית שרובו מצוי מחוץ לגבולות המדינה.
כעת מתנהל משפט שמנסה לקבוע איזה אחוז של הבית נמצא בתוך גבולות העיר. המדינה, מצוידת במפות של "המרכז למיפוי ישראל" טוענת שיותר מ-60% של הבית מצוי מחוץ לגבולות העיר. המשפחה, מצוידת במפות של האו"ם טוענת שיותר מ-60% של הבית מצוי בתוך גבולות העיר. באשר למפות של מועצת ענתה, אין המדינה מוכנה אפילו להתייחס. מאחר שבית המשפט מכיר בסמכותו של "המרכז למיפוי ישראל", סיכוייה של אל-קורד לזכות במשפט הם לא גבוהים. באשר לטענה שהמשפחה פעלה בתום לב כאשר בדקה את מיקום הבית והתבססה על תשלומי הארנונה לעירייה, המדינה טוענת שתשלום ארנונה אינה ראיה למיקום הבית ואם העירייה גבתה ארנונה שלא כדין, פתוחה לפניה הדרך לתבוע החזרים. כנגד הטענה שהעירייה אוספת זבל באותו רחוב, המדינה טוענת שאכן הדבר נכון, שכן המדרכה מצויה בירושלים, ואף חזית הבית – אבל כאמור, שאר הבית לא!
המפה לפי מועצת ענתה | המפה של האו"ם | המפה שמציגה המדינה |
מעמד זה נמנע על אותם אירועים שאין אתה יודע אם לצחוק או לבכות. מדינה – באמצעות המוסד לביטוח לאומי, משקיעה אנרגיות רבות ומשחיתה את זמנו של בית המשפט במאבק נגד אלמנה בשאלה "העקרונית" כמה אחוזים מהבית מצוים בתוך גבולותיה. היש דוגמה גרוטסקית יותר לאטימות חושים ולפשיטת רגל מוסרית? היש הוכחה משכנעת יותר שהמדינה איבדה את המצפון? המשפט של אל-קורד הוא דוגמה מאלפת לא רק להעדר אבחנה בין עיקר לטפל, אלא לכך שאיבדנו לא רק את הבושה אלא גם ערכים יהודיים אלמנטרים. איבדנו את הפרופורציות ויחד איתם את צלם האנוש. מדינת היהודים חומסת את כבשת הרש של אלמנה ויתומיה ועוד היא מבקשת גושפנקה של בית המשפט. לאן נעלם הצווי לא תענה גרים ולא אלמנות ויתומים? אולי המדרש התכוון שאין לענות אותם ובלבד ש-60% מביתם יימצאו בתוך הגבולות המוניציפלים של העיר?
ואולי צודקים הטוענים שמדובר בסוגייה מהותית. במדינה ללא גבולות ברורים, המנסה כל הזמן להזיז אותם מזרחה ולנגוס עוד שטחים, שאלת הגבולות היא "אם-כל-הבעיות". בגללה דם נשפח כמים. לכן, הבית של אל-קורד הוא תמצית הסכסוך כולו, מטפורה לטריטוריה שלמה. קו דימיוני חוצה אותו באופן שרירותי ובגללו – בגלל קו דמיוני ושרירותי, המדינה שופכת את דמה של אל קורד וילדיה שהם כל ילדינו בזעיר ענפין. כל האלמנטים מרוכזים בכך – אטימות, רשעות, מאבק סרק על דברים טפלים, התעמרות בחלשים ועוד. ואולי, בעצם, הדיון כולו אינו עוסק בבית של אל-קורד אלא בבית הלאומי שהקמנו לפני 60 שנה. השאלה איננה איזה אחוז מהבית של אל-קורד נמצא כאן או שם, אלא איזה אחוז מביתינו הלאומי נמצא בחלק המוסרי של המפה ואיזה אחוז מצוי בחלקו האפל שבו שולטת הרשעות והאטימות. איבדנו את הפרופורציות ויחד איתם את צלם האנוש. היו ימים שקווי המיתאר היו ברורים, וידענו שאנו רוצים להשתייך לצד האנושי של העולם. כעת הגבולות השתבשו ורוב ביתינו הלאומי מצוי בתוך גבולות שרירות הלב, האטימות וקשיות העורף. השאלה היא איך מזיזים את הגבולות על מנת להחזיר את המדינה לתוך החלק הנאור של האנושות.