בכנס על מרקס שנערך בשבת 5 במאי במועדון "הגדה השמאלית" התנהל ויכוח מעניין בין חררדו לייבנר ותמר גוז’נסקי בנוגע למה שחררדו הגדיר בהרצאתו כ"אופייה הציוני הקולוניאליסטי של הבורגנות הישראלית". הטענה של חררדו היא שלא ניתן להסביר את ההירארכיה החברתית וצורות הדיכוי והאפליה הקיימים בישראל באמצעות ההגדרה המעמדית המרקסיסטית המתייחסת רק למצבו הכלכלי של האדם. כהוכחה לכך הוא הביא את המקרה של הכפר הלא מוכר דאר אל חנון, שם מן הסתם יש כמה אנשים עשירים יותר מרוב העובדים היהודים בישראל, ואף על פי כן מעמדם של האחרונים נחשב לגבוה יותר במדינה "הציונית". מצידה של הבורגנות הישראלית, ניתן גם כן להבחין באופי הדואלי, או בשני הפנים של מעמדה: הפן הקפיטליסטי ומה שהוא כינה הפן "הציוני", כלומר בניין העל הפוליטי והאידיאולוגי השליט. כך למשל המקרה של כביש חוצה ישראל מלמד כיצד פרויקט כלכלי משמש בד בבד גם או בעיקר תכלית פוליטית "ציונית".
תמר גוז’נסקי מצידה ביטלה מכל וכל את הדואליות האמורה וטענה שהמודל המרקסיסטי ככתבו וכלשונו מספיק כדי להסביר גם את המקרה הקולוניאליסטי הישראלי. לדבריה, בישראל, כפי שבכל מקום אחר, הגורם הקובע הוא מעמדו הכלכלי של האדם ובמובן הבסיסי הזה אין שום הבדל בין "הפועל היהודי והערבי". יתר על כן, מעמדה הנמוך או העדר מעמדה של "האוכלוסייה הערבית" בישראל משקפת ומשעתקת את מעמדם "הפועלי" של "הערבים" בישראל. כך גם מצידה של הבורגנות הישראלית, הפן "הציוני" איננו אלא ביטוי פוליטי-אידיאולוגי המשמש כאמצעי לקידומה של התכלית הקפיטליסטית, קרי, הצבר ההון עד אין סוף, כתכלית לשמו. ברוח זו, מן הסתם, נכתב גם בזמנו ספרה "התפתחות הקפיטליזם בפלסטינה", כלומר ההתפתחות הכלכלית נתפסת על ידה ככוח המניע, כמושג המסביר והתכלית של ההתפתחות הפוליטית הציונית בפלסטין.
לעניות דעתי חררדו ללא ספק צודק יותר בכך שהוא מצביע על חסרונו של המודל המרקסיסטי המקורי כמושג מסביר של המציאות הישראלית-פלסטינית. ברור לגמרי, באופן היסטורי ולוגי-מושגי, שזאת ההנהגה הציונית שקבעה א-פריורי על פי "מגילת העצמאות" את מעמדם הנחות של הפלסטינים בישראל. במלים אחרות, מעמדם הפוליטי הנמוך של התושבים הפלסטינים בישראל הוא זה שקובע את מעמדם "הפועלי" בתחתית המדרגה של הסולם הכלכלי ולא להפך. יתר על כן, בעיניהם של הפלסטינים הבורגנות הישראלית היא ישות אמורפית חסרת משמעות המשרתת את הצבא ומוסדות השלטון של המדינה. אולם על פי "הניתוח המעמדי" של תמר גוז’נסקי אלה הם דווקא הצבא ומוסדות השלטון העושים את דברה של הבורגנות הישראלית.
לדאבוני, גם חררדו נעצר בשלב של "השאלה הזהה" ואין הוא מציע בסופו של דבר כיצד להתיר את הסבך של הבורגנות הישראלית. בדבריו הוא רק הזכיר לנו את "החיבור הדיאלקטי" המתקיים כאן בין "הבסיס" הקפיטליסטי ו"בניין העל" הפוליטי הציוני. אולם היכן ומתי לפי מרקס ואנגלס חיבור כזה לא מתקיים? ואם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם? נראה איפוא שגם הוא עדיין שבוי בתפיסה המרקסיסטית הישנה לפיה האינטרס הכלכלי קובע ומסביר בהכרח, במוקדם או מאוחר, את ההתנהגות הפוליטית.
כדי להסביר את האופי הדואלי או ריבוי הפנים של התנועה הציונית והשלטון הישראלי נחוץ פשוט להשתחרר לחלוטין ממיטת הסדום של המודל המרקסיסטי הישן ולאמץ פרשנות ניאו-מרקסיסטית בעלת יכולת הסברית וכושר שכנוע רבים יותר, כמו למשל הפרשנות "ההגמונית" של אנטוניו גרמשי, או הסינתזה ההגלינית-מרקסיסטית של אלכסנדר קוז’ב. ייחודן ויתרונן של הפרשנויות האמורות טמון בעיקר בכך שהן מסבירות את הניגודים החברתיים במושגים פוליטיים, כלומר כמאבקים על שלטון והגמוניה אידיאולוגית ותרבותית. לכן לפיהן הצבר ההון נתפס אך ורק כמומנט או כאמצעי להשגת השלטון והעוצמה הפוליטית ולא כתכלית לשמה. לאורן של הפרשנויות האמורות נראה איפוא שעצם השאלה בדבר אופייה הכפול של הבורגנות הישראלית נעוצה בהבחנה המרקסיסטית השגויה בין "בסיס" ו"בניין העל", הבחנה הסותרת בהכרח את היסוד הפוליטי ההגמוני הקובע את המציאות החברתית.
הנה כי כן, כאן ועכשיו, הקומוניסט אינו מסוגל לפתור את "הדיאלקטיקה של האדון והעבד" במקרה הישראלי, דווקא משום שהוא תופס אותה ביסודה כשאלה כלכלית ולא כשאלה פוליטית.
אודי אדיב טועה בהגדרת הויכוח.
ההשקפה המעמדית של תמר גוז’נסקי- וחבריה במק"י – משמעה שהציר המעמדי הוא הציר המארגן העיקרי של המציאות בעולם וגם בישראל בכלל זה.
זה הבסיס המאפשר למק"י לקיים שותפות יהודית-ערבית עמוקה לאורך כל כך הרבה שנים.
תמר איננה טוענת להעדר הבדלים חשובים בין יהודים וערבים, בין נשים וגברים וכיו"ב. די לקרוא את הדוח לועידת מק"י הקרובה כדי לראות את היקף הניתוח המוקדש לשאלות "לא מעמדיות" שגם הן קיימות במציאות.
מבחינת חררדו וחבריו הציר המרכזי הוא הציר הקולוניאלי. לכן, המאבק ביסודו הוא לאומי. גם יהודים יכולים להתייצב "בצד הנכון" אבל ביסוד התייצבות כזו עומדת העדפה של סולידריות על פני אינטרס.
כך זה שמתעלמים מלנין.
את המציאות הישראלית-פלסטינית ניתן להסביר במודל המתואר במאמרו של לנין "האימפריאליזם כשלב עליון של הקפיטליזם", וכך גם את רוב תופעות הקפיטליזם ב"עולם השלישי".
אכן אחד הטרגדיות של השמאל הישראלי על כל חלקיו היא חוסר היכולת (או הנכונות?) לזהות את האנומליה המובנית בפרדיגמה הלאומית. המודל הקולוניאליסטי או הקפיטליסטי נכשלים פעם אחר פעם בנסיון להסביר את הפלונטר הציוני. בין השאר מפני שגם בפרמטרים הקפיטליסטיים והקולוניאליסטיים הפרוייקט הישראלי יורה לעצמו ברגל בקביעות, לטובת מנגנוני ההדרה והבידול הייחודיים המהווים את לב ליבה של האידיאולוגיה הדתית שלו.
כך הוא מפסיד גם את ה"עוצמה הפוליטית" המיוחלת מפני ש"מבנה העל" של המדינה היהודית נועד קודם כל לשמר זהות אתנית-דתית (מופרכת למדי) שאינה מצויידת בכלים לקיום לאומי-אזרחי נורמלי.
התשתית הדתית ספוגת הפרנויה של הלאומיות הישראלית מזוהה משום מה אך ורק עם הימין המתנחל המבטא אותה בגילוי לב כמעט תמים. נזקיה האמיתיים הם בתודעה החילונית כבייכול שאינה נותנת לעצמה דין וחשבון מה המקור האמיתי של חרדתה הקיומית מפני אובדן ה"רוב הדמוגרפי" וגו’.
חזרתי רק אתמול מביקור בקובה לרגל ה1 במאי
ולצערי לא יכולתי להשתתף בכנס על מרקס,ולכן
אני מסתמך רק על הפרשנות של אודי,ומתנצל מראש
אם אני "מפספס" דבר חשוב.
אודי טועה בניתוח המכניזיסטי שלו ולא דיאלקטי,גם בפרשנות לנאמר על ידי המשתתפים בוויכוח וגם בהצעתו שה"ניאומרקזיסם" מסביר טוב יותר את המציאות ."כושר השיכנוע" של הניאומרקזיסטים רחוק מכל הוכחה והטענה שהצבר
הון הוא רק אמצעי להשגת שילטון ועוצמה פוליטית מופרכת ביסודה.בעלי הון נוטים דווקה
להתרחק מפוליטיקה ומשתמשים בפוליטיקה לא כמטרה לעצמה אלא כאמצעי,מחוסר ברירה,
לצבור עוד יותר הון(כמובן שיש מקרים חריגים
כמו גאידמק,למשל).עוצמה פוליטית ושלטון אינם יכולים להתקיים ללא הצבר הון.המצב הוא הפוך=עוצמה פוליטית היא אמצעי להשגת כח כלכלי,הצבר הון,כך ברמה
האינדיודואלית וגם ברמה שבין מדינות.
אודי לא מתעמק בגישה הדיאלקטית של מרקס=מרקס
לעולם לא טען שהבסיס "יוצרת"באופן חד כווני את בניין העל,באופן מכאני ועל פי הלוגיקה הטרום הגליאנית של "סיבה-תוצאה".בניין העל פועל בחזרה על הבסיס,משפיע ומשנה אותו,הוא גם תוצאה אך גם סיבה,ובכך ההסבר והמסר
המשחרר והמהפכני של מרקס,אחרת,היינו צריכים
להמתין מהצד להחלפת הקפיטליזם בעצמו .
המעמד הנחות של הפועל הערבי לעומת הפועל היהודי מקורו ושורשו לא באידאולוגיה הציונית
אלא בשלטון של הבורגנות היהודית במדינת ישראל
הזקוקה לניצול הפועל היהודי בעזרת "בניין על" לאומני וגזעני כשהפועלים הערבים הם קורבנות כפולים של אותו ניצול מעמדי ובנוסף
גם ניצול "אידאולוגי",לאומי.אין כל צורך ב"הסבר" ניאומרקזיסטי של "אידאולוגיה של הומוגניות" או "הסברים" אחרים
כוון שכאן מדובר ב"אטרוגניות" מזויפת ושקרית
של הבורגנות המפרידה בני אדם על פי לאום,
אודי: לדעתי ביקורתך אינה הוגנת לא כלפי מק"י בכלל ולא כלפי תמר בפרט. למיטב ידיעתי, איש במק"י איננו טוען שאין משמעות לאידיאולוגיות (לרבות לאומיות וגזענות) ככוח מניע וכי הכל מתמצה בכלכלה, יחסי ייצור וכו’. המחלוקת האמיתית, לדעתי, נוגעת לאופי ומידת הקשר בין תופעות פוליטיות שונות כגון קולוניאליזם, ניצול כלכלי, דיכוי לאומי, אידיאולוגיות שונות ועוד: בעוד שאתה, חררדו ואחרים טוענים, כל אחד בדרכו, כי (1) אין קשר בין התופעות הללו וכל אחת עומדת בפני עצמה (ולכן גם המאבק נגד כל אחת עומד בפני עצמו), או, לחילופין, (2) הבסיס המשותף הוא פוליטי-אידיאולוגי ביסודו, במק"י טוענים כי הבסיס המשותף לכל התופעות הללו הנו כלכלי לאחר הכל, אם כי הקשר מורכב ומפותל ואיננו נוגע "סתם" ליחסי ייצור ושליטה באמצעי הייצור. אגב, במאמר פרי עטי האמור להתפרסם בקרוב ב"מצד שני" העליתי בעצמי טענה אודות הכוח המניע של האידיאולוגיה הציונית בקולוניזציה של פלשתינה, אך ניסיתי להראות כיצד כוח זה קשור בטבורו לקפיטליזם.
השתתפתי בכנס שנערך בשבת בתל-אביב, כנס מרקס 2007. קודם כל אני מקווה שהכנס יתקיים שוב בשנה הבאה, וגם בזו שלאחריה. היה זה כנס מוצלח בהשתתפות הרבה אנשים. המקום נעשה קטן ויש לשקול לקיימו במקום אחר ו/או במקום נוסף כי ראיתי שיש אנשים שהגיעו ובגלל חוסר מקום נאלצו לוותר וחזרו הביתה. שנית, השתתפתי (כצופה) בוויכוח בין תמר גוז’נסקי לבין ג’רארדו לייבנר. אין בכוונתי לתת ציונים, אבל ללא ספק תמר גוז’נסקי עולה בכמה דרגות בטענות שלה ובעומק הטענות על ג’רארדו לייבנר.
אודי אדיב צודק לחלוטין בטענה שהמודל הקולוניאליסטי להסבר המציאות בארץ איננו מארכסיסטי.
יש המון ניתוחים מארכסיסטים של קולוניאליזם. כולם מתמקדים בדינמיקה של המטרופולין (מדינת האם) של הקולוניאליזם וביחסיו (הכלכליים, קודם כל) עם המושבות.
חיררדו מציע מודל שונה לחלוטין של קולוניאליזם. טענתו הבסיסית היא שמארכסיזם איננו מסוגל להסביחר את המציאות שנוצרה ולכן נדרשת הגישה החדשה שהוא גיבש.
אין הרבה מה לומר אלא, שבין היתר, גם אנגליה וצרפת הן מדינות קפיטליסטיות ושם הלאומיות איננה מהווה אמצעי לדיכוי המיעוטים, פשוט משום ששם התפיסה היא רפובליקנית בעיקרה, לאזרחות יש שם מעמד אוטונומי וכך אוניברסאלי. אכן הקפיטליזם הולך טוב עם לאומיות (לפחות במובן של ריכוך הפער המעמדי)ובוודאי שעם "קולוניאליזם", אבל הוא בוודאי לא מסביר את המציאות הישראלית. אם נצא לרגע מסיסמאות, הכיבוש הישראלי באמת טוב לכלכלה היהודית? האם קץ הכיבוש היהודי לא יוליך לצמיחה חסרת תקדים כאן? האם זה לא קפיליסטי לשים קץ לכיבוש? בישראל נראה שהעניין הפוך, הלאומיות הישראלית מעוורת את האינטרס הכלכלי.
עוד הערה אחת: נראה לי שאתם עושים הנחות למדינת ישראל, שעה שאתם מכנים את המצב בשטחים כ"קולוניאליזם". "כיבוש" הוא מילה יותר חזקה, אין בה שום יומרה "לתרבת", לא במובן האנגלי של המנדט הכפול ובוודאי לא במובן הצרפתי של האדם החדש; אין בה שום ניסיון להסוות את השערוריה הפוליטית.
אני מודה ומתוודה – אני בור ועם-הארץ. אינני מתמצא, חוששני, בכל המושגים והמונחים וההקשרים דלעיל… האם יש סיכוי לאיזשהו מאמר, המיועד גם למי שכמוני, אינם יודעי-ח"ן? בתודה, דני.
בטקסט אחר, אבהיר את עמדתי כפי שבאה לידי ביטוי בכנס ומעבר לכך (הזמן לא אפשר לנמק את הכל). כעת רק אחזור על שלוש טענות שטענתי בכנס ולא מקבל ביטוי בתיאור של אודי ובדברים אחרים: 1) ביקשתי לא להפריד בין קולוניאליזם לקפיטליזם ולבחון כיצד האחד טמון בשני 2) טענתי שהציונות איננה רק אידיאולוגיה אלא גם (לא רק) פרקטיקה קולוניאליסטית וככזאת היא לא רק חלק מ"מבנה על" רעיוני אלא מההוויה המטריאלית. יותר מכך כפרתי, בלי לנמק זה נכון, בהפרדה הדיכוטומית שבין בסיס למבנה על במרקסיזם הקלאסי. 3) טענתי כנגד המודלים והחיפוש אחר תורות ומודלים (ולא משנה אם הם מרקסיסטיים, ניאו-מרקסיסטים, פוסט-משהו או פרה-משהו אחר) והצעתי לנסח את הקטגוריות לניתוח תוך התייחסות למציאות המנותחת. זה לא אומר להתפרק מתובנות והתקדמות תיאורטית ממקומות אחרים, אבל להעמידה למבחן הרלבנטיות הקונקרטית ולדלות מהן את מה שמתאים לדיון במציאות אותה אנו מנתחים.
"המודל הקולוניאלי" שנוצר בין כותלי החוגים ללימודי תרבות הוא אכן לא מרכסיסיטי.
אבל המודל הלניני, בעיקר על פי המאמר "האימפריאליזם כשלב עליון של הקפיטליזם" אינו מדבר על שליטה של מטרופןלין בקולוניה, או של עם אחד בעם אחר, או של תרבות אחת בתרבות אחרת;
אלא על שליטה של ההון בעולם המפותח על משאבים ואנשים בעולם שעדיין לא עבר מהפכה תעשייתית בורגנית.
זאת כדי להרפות את המתח המדיני בתוך המדינה האימפריאלית. בפרלמנט הבריטי רואים בבירור שהאימפריאליזם החל כשדולה (לובי) של בעלי הון שדרשו מהמדינה לסייע להם לנצל את אוצרות הטבע, כוח האדם ו"שוק הצרכנים" בכל פינה בעולם.
קולוניאליזם לא החל מהמדינה. בראשיתו הוא היה כמו היום: דומיננטיות שנובעת מפערי פיתוח כלכלי בין ארץ לארץ. בשלב מסוים ה"משקיעים" ביקשו מהמדינה שממנה הם באו להתערב צבאית למען האינטרסים שלהם, ובהדרגה הפכה הנוכחות המנהלית והצבאית של המדינה המפותחת עניין של קבע.
גם לאחר שחרור הקולוניות לכאורה, התערבו מדינות מפותחות צבאית כשמישהו בעולם השלישי רצה לפגוע בבעלי ההון שלה: נאצר במצרים, מוצאדק בעיראק, איינדה בצ’ילה וכו’.
כשמעצמה קולוניאלית נאלצה לסגת צבאית ומדינית מקולוניה מסוימת, היא העדיפה להשאיר אחריה שלטון לא בהכרח "מערבי". דווקא שלטון בעל אידיאולוגיה מסורתית (כמו בסעודיה ובירדן, למשל) עסוק בעיקר בלשמר את עצמו ולשרוד, ולכן ישמש כסוכן נאמן של בעלי ההון הזרים, שגם הם מעוניינים בשמירת הסטטוס קוו.
הציונות שירתה ומשרתת את הקפיטליזם משני הצדדים: היא מרפה את המתח המעמדי בקרב היהודים ומפנה יהודים בעלי מוטיבציה רדיקלית למקום רחוק (זה מה שהבטיח הרצל לקיסר וילהלם השני בפגישתם המפורסמת), והוא יוצא למעצמות האימפריאליסטיות מאחז קבוע במזרח התיכון, שעקב מצבו יבצע כל שידרשו ממנו. היו תקופות שהוא נשאר המאחז היחיד שלהן כאן.
אני מרקסיסט מתחיל (בן 21, בערך שנה אני קורא כל מיני ספרים קלאסיים של המרכסיזם בעיקר בצד הכלכלי)
והייתי רוצה לקבל עצות איך כדאי להמשיך את העיון שלי (האם כדאי להתעמק בפילוסופיה, הסטוריה ןכו’)
בויכוח שלו עם המארכסיזם חררדו טועה, לדעתי, ביחסו למארכסיזם "הפרדה דיכוטומית בין בסיס לבניין על".
הפרדה כזו כלל איננה קיימת אצל מארכס, לנין (או גראמשי).
אפשר להתווכח עם המאכסיזם גם בלי להציג אותו בצורה קריקטוריסטית.
כמי שנכח בכנס (לאמיתו של דבר רק בחלקו מסיבות אישיות), נראה לי שהמודל של תמר גוז’נסקי יותר נכון מזה של חררדו לייבנר, ובוודאי יותר נכון מזה של אודי אדיב.
בהחלט יתכן שבין ערביי ישראל יש אנשים המשתייכים לשכבות הגבוהות, ואולי אפילו יש כמה כאלה בין תושבי הכפרים הלא מוכרים.אבל זה לא משנה את העובדה שמעמדם המשפטי נמוך משל היהודים, שלא לדבר על כל שאר צורות האפלייה נגדם. ההסבר שנתן אודי אדיב, לפיו הטרנספר של 48 נבע מן ה"מגלומניה של המנהיגים הציוניים" כבר נראה לי ממש חסר היגיון. מנהיג יכול להיות מגלומן, אבל הוא לא יוכל להגשים את תכניותיו בלי שיש לו תמיכה מן הציבור, ולא משנה באיזה צורת משטר הוא פועל.
וניתוח כזה גם יכול לתת את אחד ההסברים להתמוטטות ברית המועצות: הבולשביקים ביצעו מהפכה במדינה שהיתה בשלב מוקדם-יחסית של התיעוש והקפיטליזם, באמצעות הפרולטריון הקטן שהיה אז ברוסיה, ואחר כך השתמשו בכוחה של המדינה כדי לבנות כלכלה סוציאליסטית ולהשיג תיעוש מהיר יותר.
אבל כאשר נמשכה ההתקדמות הטכנולוגית, מערכות המדינה ("בניין העל") כבר לא התאימו לכלכלה החדשה, והמדינה לא יכלה להשתנות מכיוןן שלא היתה דמוקרטית ולכן התמוטטה.
הבעייה בטיעונים של חררדו(וגם של אודי),היא
בחוסר הבנה מעמיקה של המטריאליזם הדיאלקטי,והמטריאליזם ההיסטורי,
שהוא הבסיס של החשיבה הפוליטית-כלכלית של מרקס.
חררדו,בהבנתו של הדיאלקטיקה,נמצא עדיין בשלב
ההגליאני,האידאליסטי,בו עדיין לאידאולוגיה
ולדעות יש להן חיים משלעצמן,עצמיים,כמו רוחות
המרחפות בחלל ריק.
מרקס "העמיד על הראש" את הדיאלקטיקה של הגל,
בנתוח מדעי-הסטורי,מטריאליסטי של החברה
האנושית.
כמו שנאמר קודם,המרקסיזם לא טוען שהכלכלה,
ה"מטריאלי",החומרי,קובע הכל ובונה את "מבנה
העל" של האידאולוגיות באופן מכאני,חד כווני.
לכן,רק הצירוף של הדיאלקטיקה ההגליאנית על
בסיס הנתוח ההסטורי-מטריאליסטי,יכול
להסביר את האידאולוגיות,"ציונות",או כל אידאולוגיה אחרת.
חררדו מדגיש ש"הציונות איננה רק אידאולוגיה
אלא גם (לא רק)פרקטיקה קולוניאליסטית…שהיא
גם חלק מההוויה המטריאלית".
מרקס היה אומר,לעומת זאת,ש"ההוויה המטריאלית"
,הפיזית,הקיומית,הקונקרטית,היא זו שיוצרת
ומפתחת את האידאולוגיה הציונית.לכן,ההשמדה
הפיזית של יהדות אירופה(פיזית,קונקרטית,ולא
"אידאולוגית")מהווה מרכיב כו חשוב באידאולוגיה הציונית.
זה נכון לניתוח הציונות של טרום המדינה,וזה
גם נכון לניתוח הציונות במלחמת העצמאות,וגם
נכון לניתוח הציונות שבתקופת ה"כיבוש",וגם
זו של מלחמת לבנון.
ואם תשימו לב להבדלים והפרטים השונים של תקופות הציונות השונות,על רקע
המשותף,ואם תצליחו להבחין בגווני האפור העדינים(וצבעי תכלת,שחור וכתום),תגלו שבכל
תקופות "התפתחות ודעיכת" הציונות,הגישה הדיאלקטית-מטריאליסטית והמטריאליזם ההיסטורי
מספיקים בהחלט,ואין כל צורך ב"מודלים"אחרים,המחזירים אותנו ל"פלונטר" ההגליאני,טרום מרקס.
חיררדו, לפי הערותיך נראה ששוב, מקוצר זמן (אולי) אינך מתיר את "הסבך" של הקפיטליזם הישראלי. באשר לשלושת הערותיך, נראה לי שהן אכן כן מקבלות ביטוי מלא בדברי.
1) אתה מבקש "לא להפריד בין קולוניאליזם וקפיטליזם" אולם מי מבקש כן להפריד? לא ברור על כן, כפי שטענתי אל מי ועל מה בדיוק אתה מדבר כאן?
2 ) "הציונות" איננה רק "בנין על" אלא גם "חלק מהוויה המטריאלית. אתה, אכן, כופר בכך "בהפרדה הדיכוטומית בין ‘בסיס’ ל’מבנה העל’", אף על פי כן, ממש כפי שטענתי, אתה עדיין מסביר את "הציונות" באמצעות הדיכוטומיה המרקסיסטית של "בסיס" ו"בנין על".
3) אתה מציע לבסוף להתייחס " למציאות המנותחת " ולא לתיאוריות מופשטות. הצרה היא שההתייחסות הזו,היא כשלעצמה ביטוי ברור להעדר התייחסות ל" למציאות המנותחת " והסתפקות בטענה כללית שלמעשה, שוב, איננה אומרת דבר.
יובל, הבעיה עם לנין שהוא, בעקבות מרקס, מדגיש את היסוד המתקדם באימפריאליזם, בכך שהוא כשלב הגבוה ביותר של הקפיטליזם, "מתרבת" את העמים הקולוניאליים באמצעות התיעוש והמודרניזציה של החברה. מהלך שיביא בסופו להתמוטטותו של הקפיטליזם במלחמת עולם ראשונה ול- "המהפכה הפרולטרית". מצד אחר אבל לנין תומך "בזכות העמים להגדרה עצמית" ובמאבקם כנגד האימפריאליזם, כלומר, האימפריאליזם לפיו הוא סוג של אדנות פוליטית מעצמתית ברת ביטול כאן ועכשיו באמצעות המאבק הלאומי כפי שנעשה אכן ברוסיה, סין, וכל יתר המאבקים הלאומיים בארצות הקולוניאליות.
התנועה הציונית, הייתה אכן בראשיתה תנועה קולוניאלית ששרתה את האימפריאליזם הבריטי ובמובן הזה ההסבר המרקסיסטי" של לנין אכן נשמע רלבנטי. אולם, כאן ועכשיו, מדינת ישראל איננה עוד תנועה קולוניאלית המשולבת פשוט במערכת האימפריאליסטית האמריקאית, אלא שלטון פוליטי עצמאי הקיים כשלעצמו ובשביל עצמו. הנה כי כן גם "המודל הלניניסטי" איננו מסביר את "הרצון לעוצמה" וסוד כוחו של השלטון הישראלי.
כמו מתנגדי המארכסיזם בעבר, גם חררדו תוקף בהערתו את הצורך בתאוריה בכלל ("לא צריך מודלים").
אבל, כמו שכתב גראמשי, במציאות כל אחד מאיתנו משתמש בתאוריה כשהוא בא להתמודד עם המציאות.
עדיף להשתמש בתאוריה באופן מודע ולחשוף גם אותה לדיון הביקורתי.
למעשה, חררדו מאמץ תאוריה שהיא מקובלת מאד בישראל כשהוא מקבל כנקודת מוצא של הדיון את החלוקה הלאומית.הסוגיה הלאומית משתמש במסגרת
שלוש שאלות למרכסיסטים:
1)מדוע לא חזה שום מרכסיסט בעולם את קריסת ברית המועצות?
ומה ההסבר המרכסיסטי לאחר מעשה לקריסה זו?
2) מדןע חזה שום מרכסיסאט בעולם את השביתה הכללית הגדולה ביותר בהיסטוריה כאשר 9 מיליון פועלים צרפתים שבתו במאי 1968 משך 20 יום מבלי לדרוש דרישות כלכליות, ולמרות התנגדות כל המפלגות והאיגודים המקצועיים לפריצת השביתה?
3) מה ההסבר המרכסיסטי למאבק השמאל הציוני הידוע בשם "כיבוש העבודה" בשנים 1920 ואילך
נגד מעבידים יהודים לשם העסקת פועלים יהודים יקרים ובעלי זכויות סוציאליות במקום פועלים ערביים זולים חסרי זכויות סוציאליות?
בתודה על כל הסבר מרכסיסטי
עקיבא אור
אודי:
שוב,"שכחתה"את המרכיב המעמדי בהסבר שלך
בקשר לקולוניאליזם ולאימפריאליזם,וכמובן,בקשר
לציונות.
אצל לנין ואצל מרקס,החברה האנושית היא לא
סתם אסופה של פרטים מצד אחד ושלטון מצד שני אלא חברה מעמדית,בה חלק חי,קיים ומתעשר על חשבון החלק השני,גם בתוך העמים,הלאומים והמדינות.כל ניתוח מדיני-פוליטי,ללא התיחסות
לחלוקה מעמדית של אותה חברה(גם בקשר לציונות)
איננו מרקסיסטי,ואיננו נוגע לשורש הבעייה.
למה "הרצון לעוצמה" הזה מופנה "מזרחה" ולא "מערבה"?
איך הוא מסתדר עם ביטול חוזה חותם עם סין על אספקת מטוסי פאלקון? אני חוזר, חוזה חתום.
מי שהוראת פטרונו חזקה מחוזה חתום הוא עבד נרצה, כלי שרת לכל דבר, בדיוק כמו בראשית הציונות, אם לא יותר מכך.
וזו לא הדוגמה היחידה.
זה גם לא נכון לטעון שהאימפריאליזם אינו זקוק למעוז כל כך נאמן כמו ישראל. כל העבדים הנרצעים מדברים בשם הרצון לעוצמה. בית המלוכה הסעודי מציג עצמו כשומר האסלאם אל מול "תרבות המערב". יש משרת נאמן ממנו? יש אולי אחד, זה שהוזכר לעיל.
נתונים כלכליים-סטטיסטיים (תל"ג, רמת חיים וכו’) אינם סימן לעצמאות, לא בישראל ולא בסעודיה. להפך, ככל שהכלכלה המקומית "מפותחת" יותר היא נשלטת יותר על ידי שחקנים זרים. הכלכלה בישראל היא ישראלית כפי שמכבי תל אביב היא קבוצה ישראלית.
לדעתי אחד החסרונות בשמאל הרדיקאלי בישראל הוא שהוא נוטה "נוזף" בישראלים על רצונם לעוצמה, במקום לסובבה 180 מעלות, כלפי מי שהיא צריכה להיות מופנית.
פרופ’ יוסף אלגזי כותב כאן על הרפובליקה הרומית. אני דווקא חושב על הורדוס. "עוצמת" ישראל כיום מזכירה לי את עוצמתו המדומה של "המלך" הורדוס. לא פלא שכיום זה באופנה להלל אותו בארץ, כי הציונים דהיום איבדו כל רצון לעוצמה בפני אדוני העולם, והם מוקירים דמות היסטורית שלמעשה היא כל כך פתטית שקשה אפילו לשנוא אותה, כמו האיש שמסתובב ברחוב באישון לילה וזועק "אני נפוליאון".
לויכוח כאן משתרבב בהתמדה קול יחיד ומיוחד – קולה של האמת הצרופה. זהו קול סמכותי, לפעמים הוא מבקש רק שאלה ובמקום זה מחלק ציונים וקובע קביעות, לפעמים כמו משגיח כשרות נאמן הוא טוען ש"המודל הקולוניאליסטי איננו מארכסיסטי", לפעמים הוא מתקן טעויות בהגדרת הויכוח (ואין כמוהו לאתר טעויות), פעם הוא מכריז "חזרה למארכיזם" (ובענווה מפתיעה הוא מסייג את דבריו, הסמכותיים לרוב, ב-"לדעתי") ופעם אחרת הוא נוזף בנו ומזכיר את חשיבותה של התיאוריה. של מי הקול הזה? למה הוא פוחד להזדהות ולצאת לויכוח גלוי? במקום זאת הוא מעדיף לעוות טענות ולהפוך לאישי דיון שהוא עקרוני וחשוב לבנייתה של אסטרטגיה לשינוי חברתי כולל בארץ הזאת.
רק דוגמטיים גמורים שלא למדו כלום מכישלונות המאה ה- 20 עדיין סבורים שישנן השקפות עולם הטוענות לאמת המלאה. לכל היותר תפיסות או פרשנויות מסוימות של המציאות החברתית יכולות לטעון להתקרב לאמת או להציע מידה מסוימת של אמת, אבל כל מי שרציני וכנה יודע ויודה שהאמת איננה נתונה בכיס של מישהו ולא ניתנה בתורתו של מישהו אחר.
אם במציאות החברתית אנשים מתנהגים על בסיס לאומי, עדתי וחמולתי וכן גם מעמדי ומגדרי (וסדר הדברים איננו סדר חשיבות כלשהו) התפקיד הראשון של מי שרוצה לשנות את המציאות איננו להכחיש אותה או לגנות אותה על כך שהיא איננה מתפקדת כפי שהייתה אמורה לתפקד ב"תיאוריה". התפקיד הוא לנתח את המציאות, כדי לבנות אסטרטגיות לשינוי על בסיס של ידע והבנה. כמובן שניגשים לניתוח המציאות בעזרת תיאוריות ומערכת מושגים קודמת (לא צריך להטריח את גראמשי כדי לטעון זאת). אבל, ניתוח לא-דוגמאטי של המציאות הוא זה שמסוגל להגמיש ואף לשנות הנחות מוקדמות וחלק מהמושגים התיאורטיים ההתחלתיים בהתאם לממצאי הניתוח ובמהלכו. במלים אחרות, אם נקודת המוצא שלנו היא מרקסיסיטית, אז אין להיתייחס למרקסיזם כמערכת חוקים נוקשים שנותנים לנו את האמת שעלינו "לגלות" בכל חברה וחברה בכל רגע היסטורי (זו תהיה גישה תיאולוגית למרקסיזם). במקום זאת, אפשר להיתייחס אל המרקסיזם כאל נקודת מוצא מתודולוגית, מאוד פורייה ורצינית, אבל את המושגים המרקסיסטיים צריך לבחון ולנסח מחדש אל מול כל מציאות היסטורית קונקרטית. חלקם יואילו להתמודדות עם המציאות, חלקם לא ואחרים נצטרך להגדיר מחדש. לאנשים שאינם כת של מאמינים בתורה סגורה, נקודת המוצא צריכה ךהיות הפרובלמטיקה שמעמידה לנו המציאות בה אנו פועלים ולא התיאוריה כ"אמת צרופה".
חררדו לייבנר
נ.ב.: מכיוון שהויכוח איננו אישי אבל הוא אנושי ולא עם קולות הנושאים עמם את האמת, נשמח לדעת את השם של מי שמסתתר מאחורי כל מיני קביעות. אודי ואני נוהגים להגיב בשמנו, קשה לי להאמין שתמר תיכנס לדיון בעילום שם מה גם שיש לה אפשרות להגיב בשמות העט הידועים שלה. אז מי זה שמתיימר לייצג אותה?
תמר, אודי וחררדו מייצגים השקפות עולם שונות ולכן הויכוח הוא חשוב.
ככל השקפת עולם ראויה לשמה טוענת להיותה אמת.לכן הטיעון כנגד השקפה אחת שהיא מציגה עצמה כ"אמת צרופה" הוא חלש.
וזה באמת לגמרי לא מועיל להפוך את הויכוח לאישי – גם כיוון שאז הוא לחלוטין לא מעניין ולא מלמד כלום וגם כיוון שכל המעורבים בו, למרות ההבדלים הגדולים בהשקפות העולם שלהם, יכולים להיות שותפים בפוליטיקה הישראלית העכשווית.
יובל, אני מתקשה להאמין שבמחוזות השמאל הישראלי עדיין קיים סוג החשיבה המרקסיסטי הדוגמטי של ה- Sixties . לפני 37 שנים, בויכוח הפנימי עם הנהגת "מצפן" טענתי בדיוק את הטענה שלך, לפיה אין בישראל "בסיס" קפיטליסטי עצמאי ואגב כך, גם אין פרולטריון גדול ועצמאי דיו המסוגל לשאת על גבו את "בנין העל" הפוליטי הישראלי. בניגוד לך, אבל, הסקתי אז את המסקנה האפשרית היחידה מהניתוח הלניניסטי הזה והצטרפתי למאבק הלאומי הפלסטיני, כנושא של המאבק האנטי אימפריאליסטי באזור. (נראה שלאותה מסקנה הגיע היום גם עזמי בשרה למרות שמשיקולים וממניעים לאומיים ערביים)לימים הבנתי שטעיתי בגדול ושהמאבק העיקרי והמשמעותי הוא המאבק על ההגמוניה הפוליטית והתרבותית כאן ועכשיו, במדינת ישראל למרות ו\או דווקא בגלל ההגמוניה של הגלובליזציה הקפיטליסטית האמריקאית.
מה יוצא מכל הדיון והויכוח התיאורטי לחלוטין הזה? איפה אתם חיים? אין לכם במה להתעסק? את מי זה מעניין בציבור הרחב והפחות רחב? לקחתם בחשבון שאלה דברים הזויים במידה רבה? איזה השפעה יש לדיון שלכם? כלום, אפס. אתם לא יודעים איפה היום ברה"מ וסין? והקיבוצים לא עלינו? או אולי אנחנו צריכים לחיות כמו בצפון קוריאה? במה אתם עוסקים, ריבונו של עולם (אם מותר להזכירו)? זר שייקלע לקטעים הנ"ל יחשוב שאלה קטעי ארכיון משנות העשרים או פיליטון, די מצחיק.
לאודי – טענתך בעבר שבישראל אין בסיס קפיטליסטי עצמאי לא ביטאה ניתוח מארכסיסטי.
גישה מארכסיסטית רואה בכל חברה – כולל גם בחברה הישראלית על המיוחדות שלה – חברה מעמדית.
השלטון הפוליטי, "המאבק על ההגמוניה", יכולים לנוע בגבולות שאופן הייצור מתווה להם. במשטר קפיטליסטי המניע של הכלכלה הוא הרווח והשלטון הפוליטי מחוייב לפני הכל לדאוג שהשיטה הכלכלית תתפקד,כלומר שההשקעות יניבו רווחים לבעלי ההון. הוא לא יכול למשל להוריד את הריבית לאפס. כל זאת בהנחה שלשיטה יש מרחב תמרון ולא קורסת מתוך הסתירות הפנימיות שלה, כגון ירידת שער הרווח הנובע מתוך הפעילות הכלכלית עצמה.
כל השיטות הכלכליות שעד עכשיו מבוססות על הניצול אלא שלא דומה ניצול העבד באופן הייצור הקדום לניצול איש היי טק במשטר הקפיטליסטי המפותח. איש ההיי טק מנוצל ע"י בעלי השליטה בחברה אל מאידך גם מנצל ע"י השכר הגבוה שהוא משתכר, באמצעות השוק, צרכנים ועובדים שהשליטה המונופוליסטית שלהם בשוק פחותה משלו. באופן כללי אפשר לומר שאחרון מקבלי הקצבה בארצות הקפיטליסטיות המפותחות נהנה מניצול העולם השלישי, העבודה הזולה ואוצרות הטבע.
זה הבסיס לסולידריות הלאומית מחד ומאידך.
באזורים שבהם החיכוך בין שני העולמות גבוה הסכסוך הלאומי, המאבק האנטי קולוניאלי והאנטי אימפריאליסטי מחריף ואיתו הסולידיות הלאומית. לכן זאת ההסיבה שהסולידריות של מעמד הפועלים הפלסטיני עם הבורגנות שלה חזקה הרבה יותר וכמעט שלא קיימת עם מעמד העובדים הישראלי וההיפך. הסולידריות הזאת קיימת אולי (בניירות עמדה) בכדי שיהודים יוכלו להכנס לכנסת על חשבון מצביעים ערבים (ודי לחכימא)
ישראל פוטרמן
המתדיינים מנהלים ויכוח אקדמי. הם מתייחסים למרכסיזם כאל עבודת מחקר. כל שאלה אצלם מובילה לשאלה הבאה.
אבל מרקס, אנגלס וכמובן לנין לא היו חוקרים. הם היו מנהיגים פוליטיים.
מנהיג פוליטי לא פונה לאינטלקטואלים, אלא לחיילים.
מטרתו, על פי האמירה המפורסמת, אינה רק להשקיף על המציאות ולתארה, אלא לשנותה.
הוא לא אמור "לשכנע", הוא אמור "לגייס".
כך שהכללים החלים על החוקר האקדמי, שאותם מתאר ידידי חררדו לייבנר באופן יפה להפליא, לא בהכרח חלים עליו. לאנשים, מה לעשות, יש משיכה לאבסולוטי, לפשוט, למתומצת. לעתים, בעיקר בעיתות משבר, הם נוהים אחר נותן התשובות (גם אם אינן מושלמות), ולא אחרל המשתף אותם בלבטיו ומסביר להם שאין אמת צרופה.
נכון, המודל המרכסיסטי אינו אלא דרך אחת להסתכל על המציאות. שאלות כמו "מה הבסיס ומה בניין העל" "מה נובע ממה" וכו’ כמוהן כשאלת "ביצה ותרנגולת".
אבל בפועל מודל זה הצליח לפרוץ מה"נייר" אל ה"מציאות". לגייס המונים לדחיפת ההיסטוריה לצד שמאל. שאר התופעות שנקראו "שמאל" התאפיינו בעיקר בפרגמנטציה, בלהגיד "מה שלא", במה אנחנו"נגד", במה "לא אמת צרופה".
אני לא חושב שאני "דוגמטי", אבל "דוגמטי" זה לא כינוי הגנאי הנורא ביותר בעולם. אני מעדיף להתקרא "בולשביק" או "מהפכן-שמרן", כלומר: השאיפה מרחיקת הלכת, בלי להיכנס כעת לפרטים, היא המרת יחסי הכוחות ולא ריסון בעלי הכוח הנוכחיים או "ייצוג החלש" או "האחר". וזה כרוך בין השאר ב"חליבת" הפשוט מתוך המורכב, אף פעם לא באמצעות התפעלות מהמורכב ונבירת יתר בו.
תיקון קטן ליובל:
מרקס,אנגל ולנין היו כן היו גם חוקרים
וגם אנשים פוליטיים,שהקדישו כל חייהם לפעילות
מהפכנית כדי לשנות את החברה.גם צ’ה גברה
חקר ולמד בלי סוף(בימים אלה מתפרסמים חלק
בלתי מוכר של כתביו).
אנשים אלה לא הסתגרו במגדלי השן של האקדמיה או פעלו רק בחוגים של אינטלקטיאלים,
אלא "ירדו" אל העם,וחיו עם הפועלים ולחמו
אתם.יתכן שהטענות של חלק מהמשיבים צודקות
(ואולי בלי כוונה),בכך שלפחות בחלק מהכותבים,
העסוק האובססיבי אחרי מונחים מילוליים,"מודלים" או טיאוריות "חדשניות
ובלתי "דוגמטיות",הוא תירוץ לשמור על הכסה
המרופד של "איש הרוח".
יחד עם זאת,הוויכוח הטיאורתי חשוב לא פחות
מהמעשה הפוליטי.לגבי הטענות נגד ה"מרקזיסם
האורטודוקסי",רצוי להזכיר דברי מרקס עצמו
לביתו:"תעלי ספק בכל,אך לא במציאות"
אני, אדם שדוגל בחירות ובשוויון, לא מבין את הגישה האנטי-מעמדית שאתם מציגים כאן. אני מסכים שפערים כלכליים יוצרים אי-צדק חברתי, אבל אם ומדינה מיישמת עקרונות סוציאליים ודואגת כי תהיה שכבה גדולה של אנשים שחיים היטב (שכבה בנונית גבוהה), קצת עשירים וקצת עניים… מה רע בזה? למה לשאוף לשוויון רדיקלי? שוויון רדיקלי לא יכול לעלות דרך פוליטיקה, מצטער להגיד לכם. זו שיטה כל כך רדיקלית, שאם רצונם של מספר אנשים לחיות בחברה קומוניסטית, עליהם לנסוע לאיזשהו אי ולעשות זאת. כל עוד ישתמשו בשיטה הפוליטית של "הרוב קובע", יסבול המיעוט מהשיטה הזו, שתקבל באופן צודק פרשנות שלילית, הקומוניזם גם הוא אימפריאליסט כל עוד הוא לא מתבצע ר-ק בקרב קומוניסטים.
את שיטת הרוב קובע ניתן להצדיק כשיש אפשרות לפשר בין דברים, כשמדובר בגישה כה רדיקלית, על התומכים בה למצוא מקום משלהם ליישמה.
עוד 2 שאלות למרכסיסטים ולניניסטים:
1) איזה מעמדות היו בברית-המועצות ?
2) האם היה מאבק מעמדי בברית-המועצות?
אם לא היה מאבק מעמדי מדוע קרס המשטר ?
בציפיה מתמשכת לשאלות אלה ולקודמות.
עקיבא אור
אל תהיה נודניק.
בויכוח בין מרקסיסט א’ למרקסיסט ב’, אין טעם שייכנס באמצע אנטי-מרקסיסט.
תכתוב מאמר לגדה השמאלית ותתווכח שם על דעותייך, במקום להתפלא מדוע אין מתייחסים אליהן במסגרת הויכוח הזה.
ברית המועצות הייתה מדינה סוציאליסטית בעולם קפיטליסטי, לכן היא לא הייתה "אל מעמדית" לחלוטין כפי שהציגה את עצמה.
היו בה הבדלי הכנסה הנובעים מתפקיד, ומנהל שמקבל שכר גבוה יותר מעולם לא נחשב כשייך למעמד אחר.
רוב הנכסים ואמצעי הייצור היו בידי הציבור, וחולקו בצורה הרבה יותר שוויונית וצודקת מאשר במשטר קפיטליסטי.
וזו אחת הסיבות למשטר: שיעור ההשקעה בחינוך, בריאות, רווחה, ספורט וכד’ הקטינה את הערך העודף הנותר בידי המפעלים התעשייתיים, ובתנאי תחרות עם העולם הקפיטליסטי זו עמדה נחותה. ראשי המעצמות הקפיטליסטיות ניצלו זאת וכפו על ברית המועצות מירוץ חימוש ותחרות פרועה בנושאים אחרים.
אפשר לומר שהמשטר נפל מכמה סיבות:
1. "יותר מדי סוציאליזם": אי הכרה בכך שבעולם קפיטליסטי יש צורך להתפשר על סקטור פרטי גדול ועל ערך עודף שיאפשר עמידה בתחרות. כך הבין לנין כשהנהיג את הנא"פ, כך לא הבין סטאלין שביטל את הנא"פ, וכך מובן בסין ובקובה כיום.
2. "דמוקרטיה": טרוצקי היקר הבין שהליכי הדמוקרטיה הפרלמנטרית, ואפילו דומים להם, אין להם מקום במשטר סוציאליסטי העומד על נפשו. לכן הוא פיזר את האספה המכוננת והנהיג יחד עם לנין את המבנה הפוליטי החד מפלגתי. הבוגד גורבצ’וב ביטא בספריו הראשונים עמדות שהזכירו את ביקורתו של קאוטסקי, בעניין זה (ואת הפרשנות המסולפת לרוזה לוכסמבורג המוכרת במערב), וברור שהדבר הביא לנפילת הסוציאליזם.
אני שוב חוזר על הטענה המינימליסטית, שמעצם היותה כזאת מעידה על המצבים האחרים:
אילו נאצר היה נבחר בבחירות רב מפלגתיות, הוא לא יכול היה להלאים את תעלת סואץ.
3. עיוותים פנימיים, שחיתויות, הזיות אוטופיסטיות בדבר "הריצה אל הקומוניזם" ו"האדם החדש", שהביאו לנאיביות שעיוורה את עיניהם של מקבלי ההחלטות מסדקים וחורים שהלכו ונפערו מולם.
לשאלת המאבק המעמדי, משטר שעבר מהפכה סוציאליסטית המאבק המעמדי הגיע לכדי הכרעה. כמו בקוטב הצפוני, את יכול ללכת רק דרומה ולא צפונה. מאבק מעמדי בארץ כזאת יביא לקפיטליזם הקשה והאכזרי ביותר. ראו ארגון "סולידריות" בפולין. היו להם טענות צודקות בהתחלה? היו. האם מצבם של עובדי המספנות שמהן צמחה "סולידריות" טוב יותר כיום? דומני שרובם פוטרו, אם לא כולם.
כך יהיה בסין אם היא תלך בדרכן של מדינות מזרח אירופה.
שוב אני מציין בהוקרה את טרוצקי הגדול (לפני שנעשה "טרוצקיסט") שדיכא ביד קשה את מרד המלחים בקרונשטאט.
"בעולם קפיטליסטי"? – הרי ברוב שנות קיומה של ברה"מ בחלק ניכר מהעולם יה משטר דומה לשלה.
אתה גם רואה את "גורבצ’וב הבוגד" באנטי תזה לסטאלין, הנאמן ללנין, לחבריו בצמרת המהפכה, לעם הסובייטי, לשיחרור לאומי ולמאבק בלתי-מתפשר בפאשיזם.עם נאמנים כאלה, מי צריך בוגדים?
ידעתי שאתה תהיה הראשון להגיב,
אבל על סטאלין אתה לא מדייק. לא כתבתי שהוא היה נאמן לדרכו של לנין. דווקא מניתי את מדיניותו כאחד הגורמים למפולת בעתיד.
תשובות באיחור לעקיבה אור:
לשאילות מיום 10/5/07=
1)היו שני מרקסיסיטם שחזו קריסת ברה"מ=
אחד היה ליאון טרוצקי(ראה ספרו"המהפכה הנבגדת")
השני היה צ’ה גברה(כן,צ’ה גברה)ראה נאומו
בביקורו בפרג ועוד כתבים אחרים שלו.
שאילות 2)ו3)בלתי ברורות ומובנות
לשאילות מ12/5/07:
1)בברה"מ לא היו מעמדות במובן הקלאסי(בורגנות-פרולטריון)אבל נוצרה "קסטה" ביורוקרטית שהחזיקה בשלטון וגרמה בסופו של דבר למהפכת נגד וחזרה למשטר קפיטליסטי.
קסטה זו לא היתה יכולה לצבור הון במסגרת
של מדינה מעוותת פסאודו סוציאליסטית ולכן
נאלצה לפרוץ את המגבלות שהיו קיימות לצבירת
הון בלתי מרוסנת כפי שהתרחשה עם קריסת ברה"מ.
אופי ושורשי התופעה שונים לחלוטין ממדינות
קפיטליסטיות בהן יש חלוקה מעמדית על פי בעלות
פרטית על אמצעי הייצור.
שאילה 2)קבלה תשובה ב1)
מציע לך לקרוא את כתבי לנין ובעיקר
"האסון המאיים עלינו ואיך למנוע אותו",כרך 34
של עבודותיו,דפים 157-206.,וכתבי צ’ה גברה
ובמיוחד "רישומים קריטיים על כלכלה מדינית,
פורסם באנגלית ב2006.
דווקא לא ידעת מי יגיב ראשון – אתה לא חוזה עתידות. ועל כך אמר האדמו,ר מטוקבק "כנסו כנסו.."
ואם הדיון כבר הופך להיות דו-שיח כזה, אציין שקיימת גם בתוך מק"י סיעה שהיא לא רק ממעריצי לנין אלא גם ממעריצי סטאלין. לאמיתו של דבר, מדובר בבני משפחה אחת יוצאי ברה"מ שאני שומע מהם כמה הוא היה אדם גדול בחלק גדול מהפעילויות שאני הולך אליהן, כולל בהפגנה בבילעין, במסיק הזיתים וגם בכנס שהתקיים בגדה השמאלית. לא שהייתי קודם סטאליניסט, אבל ככל שהם "מנפחים את הראש" כך אני משתכנע שהם טועים.
ובענין טרוצקי, אתה תומך בדעותיו של טרוצקי הלניניסט (בערך) של 1920, ולא בטרוצקי של 1930. אני מעדיף דווקא את מה שאמר עוד בסביבות שנת 1910: "ב’צנטרליזם הדמוקרטי’ של לנין תחליף המפלגה את רצון העם, לאחר מכן יחליף הועד המרכזי את המפלגה, ולבסוף יחליף דיקטטור אחד ויחיד את הועד המרכזי".
אציין שגם טרוצקי התנגד לנא"פ לכל אורך הדרך, למרות הכחשותיו המאוחרות יותר.אבל חשוב יותר הוא שבנושא אחד הוא היה "ימינה" מסטאלין, כלומר הצעתו שאמצעי הייצור יהיו בבעלות המדינה אבל בניהול העובדים. חוששתני שזה פתרון לא ישים שמראה על תמימות מסויימת, מכיוון שהוא מתעלם מהדינמיקה שנוצרת אצל אנשים וארגונים מרגע שהם מגיעים לשלטון, ומהצורך שלהם להמשיך להחזיק בשלטון ולהגביר את כוחו.
לעניין קרונדשטאט – זה נושא מורכב למדי; קודם כל, שום משטר לא יכול להשלים עם מרד נגדו, מכיוון שחיסול המשטר בצורה כזו עלולה להוביל לאנרכיה, ולכן עליו לדכא מרידות – אולי לא ביד ברזל כפי שנעשה במקרה ההוא. אבל השאלה היא האם המורדים לא צדקו בדרישותיהם להנהיג דמוקרטיזציה של המשטר.אזכיר לך שבניגד לנאצר, הרי שאטלי, איינדה וצ’אבס נבחרו בבחירות דמוקרטיות.מה כל ארבעתם השיגו זה כבר ויכוח נפרד.
ואתה אומר שמדינה סוציאליסטית בעולם קפיטליסטי בעירו צריכה כמות מסויימת של קפיטליזם כדי להישרד.אבל יתכן מצב הפוך: השוק החופשי-בחלקו בסין ובקובה יוביל ליצירת מעמד בורגני, שיצבור כוח פוליטי ויפיל את השלטון.
מה שכתבת לגבי טרוצקי והצנטרליזם הדמוקרטי איננו מדוייק, וזאת בלשון המעטה. הדברים שציטטת נוגעים למה שמכונה תיאוריית החילופיות של טרוצקי (substitutionism) שאיננה מהווה ביקורת על הצנטרליזם הדמוקרטי אלא על הנהגות שמחליפות את העם במקום להוביל אותו. ראוי לה לביקורת להיות מדוייקת, וממילא הגונה.
לעופר(הקודם):
לא מובן המשפט שלך שטרוצקי היה "ימינה"
מסטלין בנושא ניהול אמצעי הייצור.לדעתי
המצב הפוך=סטלין,כמו בנושאים אחרים,כגון
הסוציאליזם במדינה אחת,שיטת השלבים ונושאים אחרים,היה תמיד ימינה מטרוצקי.
יש להבדיל בין בעלות על אמצעי ייצור(בידי המדינה)לבין ניהול אותם האמצעים.
לגבי ניהול,יש שתי רמות,רמת ה"מיקרו"(רמת המפעל,יחידת הייצור)ורמת ה"מקרו"(מערכות
מרכזיות,תשתיות,תכנון לטווח ארוך,בידי המדינה).כששתי רמות אלה מתערבבות,כפי שקרה
בברה"מ,בה נקבעו למפעלים וליחידות ייצור
מכסות "מלמעלה",המצב שנוצר היה בלתי יעיל
ובלתי נכון.
הרצון של סטלין ומנגנון השילטון לרכז כל
הרמות ולשלוט בכל דבר(אפילו באומנות !) על ידי תכנון מרכזי
בלתי יעיל ופשטני,היתה עמדה ימנית,כנגד
עמדתו של טרוצקי,שהיתה שמאלית יותר,אבל גם
אנןשית,מורכבת ונכונה יותר,וקרובה יותר למרקס ואנגלס.
צ’ה גברה גילה את הריכוזיות הלא נכונה בכלכלת
ברה"מ וכתב על כך,ומומלץ ביותר לקרוא את
הביקורת שלו בספר נפלא שיצא לאור לאחרונה
"רישומים קריטים לכלכלה הפוליטית".
במיוחד מעניין הדיון שלו על "כלכלת המעבר"
בין קפיטליזם לסוציאליזם,והצורך בכלכלה
"הומנית",ושמירת ערכים אנושיים מעל ומעבר להגדלת תפוקות וייצור בכל מחיר.
לעופר כסיף – למען הדיוק, דבריו של טרוצקי על ה- substitutionism נאמרו בהקשר של ניתוח המצב בברה"מ לאחר מלחמת האזרחים, שבה חלק דגול מן הפרולטריון מת ברעב או במלחמות, ולכן רוב הפרולטריון ה"חדש" ורוב חברי המפלגה באו משורות האיכרות, והיו קשורים לאינטרסים אחרים או חסרים לחלוטין חינוך ונסיון פוליטי, ולכן ההשתלטות של הבירוקרטיה על המפלגה והמדינה היתה קלה יותר. אבל זה מראה על תוצאות שליליות שעלולות לצמוח מן הצנטרליזם.
לאשר פרוליך – בכוננה שמתי את המילה "ימינה" במרכאות, לעומת "שמאלה" (קומוניזם אחיד ומונוליתי שמנוהל מלמעלה).אציין שבניגוד ליובל אני סבור שגם טרוצקי היה ימני – באמת -בחלק מהשיטות שדגל בהן, כלומר בתקופה שיהה בשלטון, תמך בריכוז הכוח בידי המדינה והמפלגה (ולא בידי הסובייטים), והתנגד לאיגודים מקצועיים חופשיים.
לעופר יהלום:
אתה כותב "ימינה"(לגבי טרוצקי).ימינה
ממי ?ימינה מסטלין?.תזכור שטרוצקי פעל
בתקופה של מלחמה נוראית וכאוס טוטאלי ובכל
זאת,יחד עם הגרעין הבולשביקי,ניהל את העניניים באמצעות הסוביטים,זה היה סטלין שמיד
שהגיעה לשלטון,רדף את הבולשביקים וחסל אותם
במגמה של שלטון רכוזי אבסולוטי.
אבל כאן לא המקום לדון בנושא זה כוון שהמאמר דן בנושא אחר,אם כי ראוי ורצוי מאוד
לקיים דיון נרחב בסוגיות דמוקרטיה מהפכנית
ואמיתית,כוון שציבור רחב מאוד חושש מסוציאליזם ומקומוניזם,בטעות,כתנועות חברתיות
בלתי דמוקרטיות,או שמובילות בהכרח,לרכוז השלטון ולרודנות.
לצערי,הספרות הענפה הקיימת בנושאים אלה
שנכתבה על ידי מרקס,אנגלס,לנין,טרוצקי,ולטר
בנחמין,וגם צ’ה גברה,לא כל כך מוכרת.
תשובה לאשר פרוליך,
ב- 1991 קרסה ברית-המועצות, מעצמה מספר 2 בעולם, עם כלכלה מולאמת,ובשליטת טוטאלית של מפלגה המודרכת על ידי המרכסיזם להפתעתם המוחלטת כל המרכסיסטים בעולם.
המרכסיזם לא עזר להם לחזות קריסה אדירה זו אפילו יום אחד מראש.
יתר על כן, בברית המועצות לא פרצה מלחמת אזרחים כדי להחזיר את השלטון הקודם.
כאשר קרס משטר הצאר ב-1917 נלחמו חסידי הצאר משך שנתיים (1921-1919) בניסיון להחזיר את המשטר לשלטון אך ב 1991 לא נלחמו אנשים שחונכו משך שלושה דורות בברית – המועצות כדי להחזיר את המשטר שקרס. העובדה שכל המרכסיסטים בעולם ב-1991 הופתעו לחלוטין מקריסה זו מלמדת
שמשהו יסודי לקוי בתיאוריה המרכסיסטית.
אם אתה סבור שלנין צפה קריסה זו 70 שנה מראש, או שצ’ה גווארה ראה זאת 20 שנה מראש עליך לצטט אותם ולא לתבסס את טיעונך על פרשנות שלך לדבריהם. אני מציע שתצטט את דבריהם במקור.
אתה כותב ששאלה מס’ 2 שלי איננה ברורה.
אנסח אותה מחדש:
במאי 1968 פרצה בצרפת השביתה הכללית הגדולה ביותר בהיסטוריה כאשר 9 מיליון פועליפ שבתו משך 20 יום. (האם זה ידוע לך?)
מדוע לא חזה שום מרכסיסט בעולם שביתת ענק זו אפילו יום מראש ?
המרכסיזם אמור לשמש כלי להבנת החברה והמאבקים המעמדיים בה. אך ב- 1968 הוא נכשל לחלוטין בהבנת החברה והמאבק המעמדי בצרפת.
יתר על כן – השובתים לא העלו דרישות כלכליות. הם שבתו למרות התנגדות האיגודים המקצועיים לשביתה ולמרות התנגדות המפ’ הק’ לשביתה. כשהמפ’ הק’ הבינה שרבים יעזבו אותה אם לא תתמוך בשביתה היא שינתה מדיניות והחלה לתמוך בשביתה ולנהל מו"מ לשיפור תנאי העבודה (שאיש לא דרש)
כשחזר ג’ורג’ סגואי, מזכל הסג’ט, מהמו"מ והודיע לשובתי "רנו" על השיפור בשכר ובהטבות סוציאליות שהשיג קראו לו השובתים:
"איננו רוצים פרוסה יותר גדולה מהעוגה הכלכלית – אנו רוצים לנהל את המאפיה"
הם דחו את כל ההטבות והעלו דרישה חדשה :
ניהול עצמי של המפעלים בידי הפועלים.
המפ’ הק’ הצרפתית התנגדה לדרישה זו.
מה ההסבר המרכסיסטי לשביתה זו שפרצה בתקופת שפע כלכלי בצרפת, בתקופה ללא אבטלה, ולעובדה שהפועלים דחו את כל ההטבות הכלכליות שהוצעו להם ?
מדוע לא חזה שום מרכסיסט תופעה חברתית מסיבית כזאת מראש ?
מה בשאלה 3 לא ברור לך ?
האם לא ידוע לך המאבק של השמאל הציוני למען
"כיבוש העבודה" בשנות ה- 20 בפלשתינה?
אם זה לא ידוע לך כדאי שתברר במה מדובר.
אם זה ידוע לך כיצד אתה מסביר את המאבק הזה במושגים מרכסיסטים ? הרי המעבידים היהודים
אולצו להעסיק פועלים יהודים שעולים יותר כסף
והפועלים היהודים נאלצו להסתפק בשכר נמוך מזה שהיו מקבלים אצל מעביד שלא העסיק קודם ערבים.
ובכל זאת – למרות שגם המעבידים וגם הפועלים הפסידו כסף המאבק ניצח בסופו של דבר.
מה ההסבר המרכסיסטי לתופעה זו ?
עקיבא אור
לעקיבא אור כמה תשובות קצרות:
אני מתנצל אם אענה רק על חלק מהשאילות שלך
כוון שהרשימה שלך ארוכה ודורשת טיפול מפורט
(גם הנימה שלך קצת "חקירתית" ולא של דיאלוג,ובכל זאת…).
1)נניח שטופלתה על ידי אחד שמכריז עצמו כרופא
שיניים וגרם לך לאבד את כל שינך,הדבר עדיין
לא מוכיח שום דבר לגבי יעילות רפואת השיניים.
לא מספיק שמישהו מכריז עצמו כמרקזיסט,והיום,
וגם בעבר יש אלפים רבים שמכריזים עצמם כמרקסיסטים ואומרים דברים מנוגדים לחלוטין
האחד מהשני.ככל הנראה,חלק מהם,אינו מקרזיסט.
לגבי שאילתך הראשונה:
ברה"מ בזמן קריסתה לא היתה מונהגת על ידי
מרקזיסטים אלא על ידי חבורה של ביורוקרטים.
אותם ביורקרטים הם אלה שגרמו לקריסת ברה"מ
במו ידיהם,על כן השאילה "למה לא חזו אותה
קריסה" הינה מיותרת.
2)אתה לא אומר זאת אבל אני מניח שאתה רוצה
לטעון שמשהו במרקזיסם עצמו (בשיטה,בעקרונות
עצמם שלה)היה לקוי וזה שגרם לקריסת ברה"מ.
תשובתי היא שכוון שההנהגה של ברה"מ התרחקה
מהמקרזיסם ומעקרונותיו,התוצאה הייתה קריסת
ברה"מ.
שיטת החשיבה שלך לוקה בפגם לוגי=אתה טוען
לאורך כל שאילותך טעונות "סילוגיות"(SILOGISM)=אתה טוען שהירח לבנה,וכוון שהגבינה
גם לבנה,כנראה שהירח עשוייה מגבינה.
טעות לוגית זו חוזרת גם לגבי השאילה שלך
על צרפת ב1968.
3)שביתה זו(כמו שביתת הסתודנטים בישראל
ב2007)מוסברת היטב על ידי המרקזיסם(ולא
תמיד על ידי המרקזיסטים)=
דרישות הסטודנטים היו "חינוך חינם",ולא
הפחתת שכר הלימוד.הממשלה מתכננת להכפיל את
שכר הלימוד במסגרת פירוק וחיסול מדינת הרווחה
(WELFARE STATE).מצב זה נגרם בגלל הקטנת שיעור הרווח של הבורגנות והצורך של הממשלה
הבורגנית להקטין את המיסוי על ההון כדי לאפשר
לבורגנות המשך קיומה כמעמד מועדף.הקטנת המיסים גורמת לגרעון בתקציב הממשלה והצורך
בקיצוץ בהוצאות שלה.
כל זה מוסבר מצויין על ידי המרקזיסם,פשוט
צריך לקרוא בו,וזאת כנראה הנקודה החלשה של
השואל.
לגבי צ’ה גוורה והחזוי שלו לגבי ברה"מ ובכלל,היום יש אינטרנט ואפשר למצוא כל דבר
בלחיצת כפתור,
מציע לך הספר "רישומים קריטים לכלכלה המדינית
של צ’ה גברה "שפורסם לאחרונה באנגלית ותוכל
למצוא באתר של AMAZON.COM .כן מציע לך הספר
האחרון בעברית של אשר דוידי,הכולל ביבליוגרפיה ענפה על החשיבה של צ’ה.
מצטער,אבל אין לך ברירה אלא לקרוא בעצמך!.
אני מתקשה להבין כיצד ניתן לבצע ניתוח רציני של המצב הפוליטי בישראל-פלסטין מבלי להתייחס לחוק האזרחות הישראלי, ולקשר הנובע ממנו לקהילות היהודיות ברחבי העולם. לולא היה גל הגירה של מובטחי-אזרחות מחבר המדינות בתחילת שנות ה-90, ייתכן כי כבר הייתה כאן מדינה ערבית פלסטינית.
האם אין כל חשיבות לחוק השבות? מהבנתי את המרקסיזם מדובר בתורת ניתוח תהליכית, שמנסה להמנע מקיבעון סטטי. והנה, הרי כל יהודי בחו"ל הוא אזרח ישראלי בפוטנציה, ומובטחות לו זכויות יתר מעל ללא-יהודים באוכלוסיה, ואין זה משנה כלל עד כמה ינוצל הוא עצמו, ואילו כל מי שאינו יהודי וגם לא אזרח, אלא תושב, או מהגר עבודה, הוא פליט בפוטנציה, ואין זה משנה כמה הוא מבוסס.
היכולת לקבוע מי הוא אזרח ומי אינו אזרח היא הפריבילגיה הבסיסית שניתנת למדינת-לאום, ובמקרה הציוני, עשו בה שימוש מבריק:
הנה לכם חיץ בל-יתואר, המקבע את הפילוג של מעמד העובדים בישראל-פלסטין.
מכאן שאי אפשר לנתח את הבעיה הישראלית-פלסטינית מבלי להתייחס לפזורת מובטחי האזרחות שאינם מתגוררים בה, ולמבנה המעמדי של קהילות מובטחי האזרחות במקומות שונים בעולם. כבר הזכרתי את חבר המדינות; ומה עם צרפת? כיצד זה שישנם כל-כך הרבה מהגרים יהודים צרפתים בשנים האחרונות? בורגנים יהודים צרפתים הם-הם האחראים ללא מעט מרכישות הקרקע באיזור דרום תל-אביב. מה ההשפעה שלהם על הפקעת הקרקעות ביפו?
היכן כל השאלות האלה בניתוח המרקסיסטי שלכם?
לאשר פרוליך שלום,
תשובותיך הן התחמקות – ולא תשובה עיניינית – לשאלות שהעליתי. לכן אנסח אותן שוב.
1) בברית-המועצות לא הייתה בעלות פרטית על אמצעי ייצור.לכן לא היו שם מעמדות במובן שמרכס נתן למושג "מעמד" לפי מרכס "מעמד" נקכע לא לפי הכנסה ולא לפי תפקיד אלא לפי יחס הבעלות לאמצעי הייצור. שום ביורוקרט בברה"מ לא היה "בעלים" של אמצעי ייצור.
אם אין בעלות אין מעמדות ואין מאבק מעמדי.
מדוע קרס משטר שאין בו בעלות פרטית על אמצעי ייצור ואין בו מאבק מעמדי?
בקשר לשביתה בצרפת ב- 1968 שאלתי אותך על השביתה של 9 מיליון פ-ו-ע-ל-י-ם,
אני חוזר פ-ו-ע-ל-י-ם ולא סטטודנטים.
הפועלים שבתו לא יום אלא ע-ש-ר-י-ם יום.
מדובר בשביתה כ-ל-ל-י-ת ששיתקה את כל צרפת.
אפילו שידורי הטלביזיה הופסקו.
הם לא הופסקו בגלל שהסטודנטים שבתו אלא בגלל שעובדי הטלביזיה – שאינם סטודנטים – שבתו.
הם לא דרשו העלעאת שכר או שיפור כלכלי כלשהו
כל האיגודים המקצועיים ומפלגות השמאל, כולל המפלגה הקומוניסאית התנגדו תחילה לשביתת ה-פ-ו-ע-ל-י-ם (אני לא מדבר על הסטודנטים)
הפועלים לא העלו דרישת כלכליות וסירבו לסיים את השביתה גם לאחר שמנהיגי האיגוד המקצועי הקומוניסטי קראו לסיומה כשהשיגו ב"הסכמי גרינל" העלאת שכר היסוד ב 15% , קיצור שבוע העבודה, הגדלת החופשות בתשלום, והקדמת גיל הפנסיה. הפועלים המשיכו לשבות למרות זאת.
הפועלים דרשו לנהל את המפעלים בעצמם.
כל המפלגות, כולל המפ’ הק’ התנגדו לכך. שום מרכסיסט בצרפת או במקום כלשהו לא חזה אפילו ב 1 למאי 1968- שב 15 למאי תפרוץ שביתה כללית. או שפועלים ידרשו לנהל את מקומות עבודתם.
זה לא כשלון לחזות תאריך אלא כשלון לחזות תהליך חברתי ומאבק מעמדי.
לאחר פרוץ השביתה לא חזה שום מרכסיסט את דרישותיה.
עצם פריצת שביתה בתקופת שפע כלכלי והיעדר אבטלה היא כשל התיאוריה המרכסיסטית להבין תהליכים חברתיים בחברה תעשייתית מודרנית לאחר מלחמת העולם השנייה.
אגב, הסטודנטים בצרפת ב-1968 לא שבתו נגד העלאת שכר הלימוד.
ממשלת דה-גול לא העלת את שכר הלימוד.
החינוך הגבוה בצרפת היה – ונשאר – בחינם
הסטודנטים דרשו שיתוף בקביעת מדיניות החינוך
בקביעת נושאי החינוך ובצורה בה הוא מתנהל.
גם את מאבק הסטודנטים לא חזה שום מרכסיסט – בצרפת או בכל מקום אחר – מראש. ושום מרכסיסט לא נתן הסבר לתופעה לאחר מעשה.
אני חוזר – לא מדובר בכשל לחזות תאריך אלא בכשל לחזות תהליך.
מדוע נכשל המרכסיזם לחזות תהליכים חברתיים אלה?
אנא ענה על שאלותי באופן עינייני בלי מטאפורות מרפואה, בלי להפנות אותי למקורות שאתה מסרב לצטט ובלי טיעונים פסבדו-לוגיים.
בציפייה לתשובה עיניינית
עקיבא אור
נא לא להקיש ENTER בסוף כל שורה אלא רק בסוף פיסקה. אני מכניסה את התגובות הראויות כאן לבסיס נתונים, וזה מאד מקשה על התהליך.
לעקיבא אור:
שוב אתה שואל בסגנון של חוקר משטרתי ואני לא
עומד תחת חקירה ומותר לי לענות על פי שקול דעתי החופשית.לגבי "ציטוטים",אני הצעתי לך
לקרוא חומר רב ואתה לא מוכן לכך.אני מעדיף
קריאה עצמית ולא ציטוטים כוון שלפעמים,
הם מוצאים ומנותקים מהקונטקסט,מהדיון ומהרקע
המחשבתי,מהDISCOURSE ,ומציע גם לך להתאמץ
ולקרוא בעצמך.
לגבי שאילתך הראשונה,לביורוקרטים בברה"מ
לא היתה "בעלות" על אמצעי הייצור,אבל היתה
להם כח החלטה רכוזית ובלתי מוגבלת=הם קבעו
מסוג האומנות שהאומנים היו חייבים ליצור,ועד
מכסות הייצור של כל מפעל ומפעל.
אומנם נכון שאלה לא היו "מעמד" על פי ההגדרה
הקלאסית-כלכלית,אבל מבחינת ניהול הכלכלה והחברה,פעלו כ"קסטה" שלטת.בסה"כ,מבחינה כלכלית ברה"מ צמחה וגדלה בקצב מוצלח ומהיר בהרבה מהכלכלות המערביות המקרקעות,אבל עקר הייצור הופנה לפתוח נשק וגם מירוץ לחלל,ולא לצרכי האוכלוסיה.
הסיבות לקריסת ברה"מ לא מקורן בפגמים במרקזיסם כפי שכבר הסברתי לך,אך אתה מתעקש לחזור על טענות אלה ללא כל הוכחה.אם אתה טוען שנפילת ברה"מ נובעת מפגמים במרקזיסם נטל ההוכחה חל עליך.
אם תרצה ללמוד על סיבות לנפילת ברה"מ שוב אני מציע לך לקרוא את כתבי צ’ה גברה ובמיוחד
הספר של LEON TROTZKY "THE REVOLUTION BETRAYED".אם אחרי קריאת חומר זה עדיין יש לך ספקות,אשמח להמשיך ולשוחח אתך(לא בחקירות)
מרקס אף פעם לא נתן הגדרה של מעמד, אלא ניתח מקרים קונקרטיים בעבר, שבהם אכן המעמדות היו מבוססים על בעלות על אמצעי ייצור.
בכל אופן (או-"ומכאן ש"), לא נראה לי שאפשר לתת הגדרה על-היסטורית למושג "מעמד", אלא רק לנתח כל מקרה לגופו וכך לקבוע מהו מעמד. כל הגדרה על-היסטורית עשוייה להיכשל, כפי שמראה הניסיון מבריה"מ. זה לא בגלל "פגם במרקסיזם" אלא בגלל הדינמיות של היחסים החברתיים וכתוצאה מכך של ההיסטוריה.
באשר לשביתת הסטודנטים,וגם לקריסת בריה"מ, אתה טוען כי אף מרקסיסיט לא חזה אותם.
מעבר לתשובות שכבר קיבלת, אני רוצה להוסיף כמה דברים.
מטרת המרקסיזם היא לנתח את המציאות כדי להבין מה דרך הפעולה שהכי כדאי לנקוט בא.
חיזוי של תופעות כמובן יכול לעזור, אבל זו לא מטרה בפני עצמה, והמרקסיזם לא מתיימר לחזות כל תופעה מראש וזו גם לא מטרתו, כך שלא ברור מה נטפלת לעניין החיזוי.
לאשר פרוליך
תודה על תשובותיך, הדיון בינך לבין עקיבא אור מאוד מעניין. אני לא יודע למה אתה מאשים אותו בחקירות. התחושה היא של דיון מנומס ומאתגר (בוודאי בהשוואה לדיונים אחרים פה…)
מי מחליט ?
המסמך המשפיע ביותר, הנפוץ ביותר, והידוע ביותר אשר כונן את התנועה הקומוניסטית העולמית כולה הוא "המאניפסט הקומוניסטי" שמרכס וידידו אנגלס פרסמו בלונדון ב-1848..
המשפט הראשון -והקובע – בפרק בראשון במאניפסט
נפתח במלים:
"ההיסטוריה של החברה היא ההיסטוריה של המאבקים בין המעמדות בחברה"
מי שטוען שמרכס ואנגלס לא נתנו הגדרה ברורה למושג "מעמד" שומט את הבסיס של המאניפסט הקומוניסטי.
אם לא ברור מהו "מעמד" לא ברור מהו מאבק בין מעמדות.
ה"מאניפסט" פורסם במאות שפות ומהדורות.
בהמשך המסמך מופיעים המושגים "בורגנות" ו"פרולטריון"
בהקדמה למהדורה האנגלית של 1888 הוסיף פרידריך אנגלס את ההערה הבאה:
"ב"בורגנות" הכוונה למעמד הקפיטליסטים המודרניים שבבעלותם אמצעי הייצור החברתיים המעסיקים עובדים שכירים. ב"פרולטריון" הכוונה לעובדים השכירים המודרניים שאין להם אמצעי ייצור משלהם והם נאלצים למכור את כוח עבודתם כדי לחיות"
ברור שבעלות על אמצעי ייצור כמו מפעלי תעשייה ואדמות ממלאת תפקיד מרכזי בהגדרה זו.
בארצות הקפיטליסטיות אין שום מחלוקת על כך.
אך כאשר דנים בכלכלה שבבעלות המדינה – כמו בברית-המועצות – אי אפשר להגדיר "מעמד" כי אלה שמחליטים הכל בנוגע לייצור הם עצמם שכירים ולא בעלי אמצעי ייצור, אפשר לפטר אותם בכל רגע, ואין להם אפשרות להעביר את סמכותם לצאצאיהם. במצב כזה כל ההסבר של מרכס ואנגלס למאבק בין מעמדות בתוך החברה מאבד את הבסיס העיוני שלו.
איזה מאבק מעמדי היה בתוך ברית-המועצות ?
אשר פרוליך כותב כי:
" לביורוקרטים בברה"מ לא היתה "בעלות" על אמצעי הייצור,אבל היתה להם כח החלטה רכוזית ובלתי מוגבלת=הם ..אומנם נכון שאלה לא היו "מעמד" על פי ההגדרה הקלאסית-כלכלית,אבל מבחינת ניהול הכלכלה והחברה,פעלו כ"קסטה" שלטת."
מהי "קסטה"? האם המאניפסט דן במאבק בין קסטות?
פרוליך מסכים שהפקידים שהחליטו הכל בברה"מ לא היו "מעמד" אבל מסרב להסיק את המסקנות העיוניות הנובעות מכך.
אם הפקידים המחליטיםת (שהם שכירים כמו הפועלים) הם רק בעלי סמכות החלטה אז המאבק בינם לבין הפועלים איננו על ביטול הבעלות אלא על ביטול סמכות ההחלטה.
שום מרכסיסט בעולם לא הציע בעבר ולא מציע כיום את ביטול המונופול על סמכות ההחלטה בכלכלה ובפוליטיקה.
מרכסיסטים מציעים רק שהם עצמם – ולא יריביהם הפוליטיים – יהיו המחליטים.
הם לא דרשו להפקיע את המונופול על סמכות ההחלטה הפוליטית מידי קומץ של מחליטים.
עקיבא אור