השבוע התריע חברי שלום ירושלמי, מעל דפי "מעריב", נגד הניסיון של רבים בתקשורת ובפוליטיקה להעניק תמיכה טקטית לראש הממשלה אהוד אולמרט, כדי למנוע בכל מחיר את בחירתו של בנימין נתניהו. אני מבין היטב ללבו של ירושלמי. הוא צמח ב"כל העיר" וכמו כולנו למד לבוז לאולמרט, להליכותיו, לאורחו ולרבעו. רבים מתושבי ירושלים, בלי שום קשר להשקפתם הפוליטית בנושאים לאומיים וחברתיים, סבורים שאולמרט היה ראש עיר גרוע מאין כמוהו. רוב הירושלמים, ואני לא מוציא את עצמי מהכלל הזה, אוהבים את עירם בלהט גדול, ואולמרט יצר אצלנו את התחושה, שהוא מצפצף על העיר ועל תושביה, ועסוק בעיקר במסעותיו ברחבי העולם, בהאדרת יוקרתו ובתגבור הונו הפרטי. זה בלתי נסלח בעינינו. באופן אישי, הייתי אחד מהמתונים מבין מתנגדיו של אולמרט, וזכרתי לו לטובה את מאבקו בפשע המאורגן בתחילת דרכו הפוליטית. בשבועון שבו עבדתי אז, "העולם הזה", קראו לו "שקרן" והצדיקו דווקא את רחבעם זאבי, ידידם האישי של פושעים תל-אביבים, אבל מעולם לא הסכמתי לקו הזה. אבל מקץ שנים אחדות מאסתי גם אני באולמרט, ובדרך שבה נהג בתקשורת החופשית במדינה.
באורח אישי אולמרט הוא כמעט בלתי נסבל. יש לו אולי חן מסוים, כך לפחות טוענים ידידיו, אבל השחצנות שלו מקלקלת את השורה. ניתוח קר של דרכו כפוליטיקאי מעלה שאין לו שיעור קומה של מדינאי אמיתי. הוא חושב, פחות או יותר, כמו כולם ובשעות משבר פועל בהתאם לקווי המתאר המשוקללים של ההסכמה הלאומית. כבר לפני עשרים שנה הגעתי למסקנה שבנושא הרעיוני הוא יצר סינתזה בין דוד בן-גוריון לזאב ז’בוטינסקי מתוך הנחה (די סבירה, לפחות בעיני) שלאורך רצף היסטורי גדול אין הבדל משמעותי בין שני המאורות הגדולים של הציונות האקטיביסטית. למרבה הצרה ישראל זקוקה עתה למפלגה מובילה ולמנהיגים חדשים, שינסו למצוא דרך חדשה שאיננה המשך של המדיניות הציונית המסורתית כלפי האזור בכלל והפלסטינים בפרט. אולמרט, מעצם מהותו, איננו מסוגל לספק את הסחורה הזאת. אחרי שהתנער מארץ ישראל השלמה מבלי להפנים את עקרונות מחנה השלום העקבי, הוא הפך לעוד עסקן שמסוגל במקרה הטוב לשמר את הקיים, אבל לא לחולל שינוי מדיני וחברתי כלשהו.
לפני ארבע שנים הוא כמעט ונופה מהמערכת הפוליטית על ידי אנשי הליכוד, שלמדו גם הם לתעב אותו, אבל הצליח, במיומנות בלתי מבוטלת, להסתתר מתחת לצלו הגדול והעבה של אריאל שרון. תזכורת קצרה לקוראים רבים שאולי שכחו: אולמרט התחיל את דרכו הפוליטית כנסיך (אביו היה חבר כנסת מטעם תנועת החירות) אבל בלט לראשונה כמתנגד מובהק למנהיג מנחם בגין. הוא קרא תיגר על מנהיגותו של בגין כשהיה סטודנט בן עשרים באמצע שנות השישים, חבר לשמואל תמיר והצטרף לליכוד לא כחבר בתנועת החירות הדומיננטית אלא כחלק מסיעה קיקיונית בשם "לעם" שליכדה את האגף הימני בזרם הבן-גוריוניסטי (יגאל הורביץ, זלמן שובל) עם רפורמיסטים ימניים מהתנועה הרביזיוניסטית כמו אליעזר שוסטק, שמואל תמיר ואולמרט עצמו. במשך שנים נחשב לנטע זר בליכוד, לטרמפיסט שהגיע לגדולה כמו זבוב שדבק בכנפיים הגדולות של נשרים כמו תמיר ובגין.
עלייתו של אולמרט לשלטון היא אולי אופורטוניסטית, אבל האיש בהחלט מייצג זרם רעיוני שאותו גם עזר לשכלל. חבירתו לשמעון פרס ולאריאל שרון, שהם בן-גוריוניסטים במהותם, לא היתה מקרית אלא מבנית, פרי של קריירה ודרך פוליטית עקבית במשך שנים רבות. כך הגיע גם לרעיונות הסטאטוס קוו, המקובלים כל כך על מחנה המרכז בארץ. דיבורים על שלום במקום עשיית שלום, סיכול כל הידברות עם סוריה, בירבורים על פינוי "מאחזים" במקום טיפול שורש בנושא ההתנחלויות, המשך המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית ומהילתה ברטוריקה "חברתית". לכן היה שר כלכלי שהלך בדרכו של יריבו המר ביבי נתניהו. ההבדלים בין השניים הם מזעריים והשנאה התהומית ביניהם היא בעיקר אישית. שניהם מאמינים בהגמוניה אמריקאית מוחלטת בזירה הבינלאומית, שניהם נשענים על הזרמים הכי חשוכים והכי שמרניים בארצות-הברית, שניהם שוללים שוויון כלכלי ותומכים בשוק חופשי פרוע, ושניהם היו מעדיפים להשאיר את כל המתנחלים במקומם, אבל מחויבים לפעול בהתאם להנחיות מוואשינגטון.
כאשר אולמרט מצא את עצמו מבודד אישית ופוליטית בתוך הליכוד, הוא הבין שקיימת סתירה משוועת בין עליית כוחו של המרכז הלאומני בדעת הקהל הישראלית, בעיקר בקרב המעמדות המבוססים, לבין האיבה כלפיו במרכז הליכוד. כמו ידידו חיים רמון הוא מצא את עצמו בתוך מסגרת שמגבילה אותו ומקצצת את כנפיו. הוא היה זקוק לנווה מדבר, שרק שרון היה מסוגל לספק לו. כך השכיל אולמרט להידחק איכשהו לעמדה מובילה בסיעתו של שרון בליכוד, ולהשתתף בהקמת "קדימה". כל התהליכים האלה העצימו את כוחו הפוליטי של אולמרט אבל לא שינו דבר באישיותו. הוא עדיין בלתי סובלני כלפי ביקורת, מתראיין גרוע שלא מסוגל לעצב לעצמו סדרי עדיפויות נכונים. הוא גדל בתוך עסקנות קטנה ואינטרסנטית, ועדיין חי בתוך הביצה הזאת גם כראש ממשלה. התנהלותו במלחמת לבנון השנייה היתה פועל יוצא של הווייתו כעסקן פוליטי בינוני מינוס.
לכן קשה לאנשים הגונים כמו העיתונאי שלום ירושלמי לשאת את נוכחותו בלשכת ראש הממשלה. עוד לפני דו"ח וינוגרד ירושלמי סבר, כמו רבים מאיתנו, שאולמרט אינו מתאים לתפקיד ושמוטב שאיש כזה יפרוש בכלל מהפוליטיקה לפני שייאלץ לעשות זאת בגלל הפרשיות הקשות שליוו אותו לאורך שנים רבות. עתה יצא ירושלמי בכותרת שנונה למדי, "הקומבינה נגד האלטרנטיבה", ובה תקף את תסמונת האתרוג. כך הפך שוב הנושא הפרסונלי למרכזי גם בפובליציסטיקה של ירושלמי וגם בטענות של פרשנים אחרים כמו יעקב אחימאיר. הטענה של אחימאיר ב"מעריב", ששרת החוץ ציפי לבני קיבלה אשראי מוגזם בתקשורת ולכן גם האכזבה ממנה מגוחכת, היא טענה נכונה. אבל אחימאיר טועה שהוא מתרכז בצורך "לבדוק את אישיותה של לבני". הבעיה נעוצה לא באישיות אלא בדרך. לבני לא העלתה מימיה אפילו רעיון חדש אחד. היא מסתפקת בשתיקות מכובדות שהקנו לה מעמד של אדם רציני ובלתי אינטרסנטי. את התפקיד הקלאסי של שרת חוץ, לרסן את ראש הממשלה ואת שר הביטחון ולמנוע הרפתקאות מיותרות, היא ממלאת רק באורח חלקי, פחות טוב מאשר משה שרת, אבא אבן ואפילו משה דיין. מבחינה רעיונית היא לא אלטרנטיבה למשטר הקיים, ואולמרט צודק שגם היא אחראית למלחמת לבנון השנייה ולכל מוראותיה. זה נכון לגבי כל מי שהצביע עם הקואליציה בתקופת המלחמה ובוודאי לגבי מי שכיהנה כשרה בכירה במהלכה.
כיוון שאין בתוך מפלגות ההסכמה הלאומית (שלהן יש רוב מוחלט בכנסת) שום ויכוח אמיתי בנושאים הפוליטיים והחברתיים המרכזיים, ממילא לא קיים בארץ דיון אמיתי על האסטרטגיה אלא רק על הטקטיקה. זה קצת מגמד את הקומבינה שעליה מדבר ירושלמי. לא כדאי לעלות על בריקדות נגד אולמרט וגם לא בעד אולמרט. לבני מציעה את המדיניות הנוכחית אולי בשפה קצת יותר מתונה; ביבי מציע הקצנה מסוימת של המדיניות הנוכחית אולי בשפה קצת יותר תוקפנית; פרס מעלה את הרימום האישי שלו לדרגה של אידיאולוגיה והוא חייב לפרוש מהפוליטיקה מיד. ההכרעה האסטרטגית של הבוחרים הישראלים חייבת ליפול בין החלופות הבאות: משא ומתן רציני עם סוריה או הכשלתו השיטתית; נכונות לנסיגה מכל השטחים תמורת שלום או המשך המצב הקיים; משטר שמנציח את הפערים החברתיים והכלכליים או מהפכה חברתית במדינה. החלופות האלה אינן מונחות על סדר היום הלאומי. הקומבינה שעליה מדבר ירושלמי עוסקת בנושאים אישיים ולא בהכרעות מדיניות וגם האלטרנטיבה היא פרסונלית ולא רעיונית.
צריך לנוח קצת מנושא ה"מי" ולעסוק בעיקר בנושא ה"מה". עד כה ביצעו ממשלות ישראל השונות את מה שהציבור הרחב רצה, ולכן מלחמת לבנון השנייה היתה אסון בלתי נמנע. כדי למנוע את האסון הבא צריכים לאתר לא רק אנשים חדשים אלא בעיקר מדיניות אחרת.
כפי ששאלתי ללא תגובה במאמרך הקודם, אשמח להבין את יחסך למרקסיזם.
נעים לפגוש אנשים עם שכל ישר ,והגון.
מאמר טוב מאוד שמנסה להתרכז בעיקר ולא בתפל כפי שאוהבים לעשות בפוליטיקה ובתקשורת בארץ, הקריאה להתרכזות ב"מה" ולא ב"מי" היא קריאה נכונה ביותר, בעיקר כאשר ההבדל בין אנשים כמו ברק לנתניהו לא כזאת גדולה ובין עמי איילון לאולמרט היא אולי ברמה של היושר האישי וקצת קוסמטיקה.
תוכל אולי בבקשה לפרט קצת תוכל לפרט קצת על כך שרחבעם זאבי היה חברם האישי של פושעי תל-אביב?
מסכים לחלוטין עם דבריך רק אוסיף ואומר כי שנוי המדיניות או בצורה רחבה שנוי האסטרטגיה
כל כך הכרחית שהיא עצמה חייבת לגרור אנשים חדשים.
כלומר שנוי קו החשיבה הוא הסיבה שתוצאתה היא אנשים חדשים עם השקפה פוליטית חדשה.
מעבר לזה , אני שואל את עצמי מדוע בחרה הועדה להתעלם מאחריות שרת החוץ המשמשת כחוליה המקשרת בין הממשלה הישראלית לידידותיה ואויביה שמחוצה לה?
האנשים האוחזים בהגה המדינה, כמעט כולם, עסקנים בינוניים. לפיכך השאלה הפרסונלית מאוד משמעותית, וזאת מכיוון שהמציאות הנ"ל היא תולדה של תוכן רעיוני. אני מסכים שיש חשיבות פחותה לשאלה מי יבחר מתוך הגלריה המנהיגותית הנוכחית, אבל אולי לפני שקופצים לדבר על רעיונות שהכרח הוא שיבנו על כירעי תרנגולת מערכתיים, יש לחשוב כיצד מצמיחים יסודות למנהיגות ראויה יותר. שאלת הביצה והתרנגולת.
לח’ לנין,
אני לא כל כך אוהב וידויים כאלה, בנוסח ביתניה או המרתפים של סטאלין בשנת 1938.
אבל בגילי המופלג אני הופך יותר ויותר סבלני וסובלני, עד שהתופעה החדשה הזאת מעוררת דאגה בקרב ידידי ובני משפחתי.
מכל מקום, בקצרה: אני סוציאליסט מושבע, ואין לדעתי סוציאליזם אחר מלבד המרקסיזם.עם זאת, מעולם לא הייתי לניניסט (מחוץ למקרה המיוחד של אהדתי המתונה כלפיך) ולא האמנתי ואינני מאמין בצנטרליזם דמוקרטי או בדיקטטורה של הפרולטאריון. ייתכן שאני ראוי לכל כינויי הגנאי שהודבקו בשעתו לקרל קאוטסקי ואפילו לאדוארד ברנשטיין. זה חבל, כי אני חש יותר קרוב אנשים יותר רדיקליים, (רוזה לוקסנבורג?) בעיקר בנושא האינטרנציונליסטי.
יש לי תחושה שגם אם אעלה על בריקדות מול שוטרי משמר הגבול לא אוכל לרצות אותך. אין לך מושג כמה זה מצער אותי, אבל למדנו להתגבר גם על אכזבות כאלה.
לנמרוד ברנע,
כיוון שאתה איש מיומן במחשבים אני מציע לך להצליב את רחבעם-זאבי בגוגל עם הרוצח רחמים אהרוני המוכנה "גומאדי". זאבי היה קשור לכמה עבריינים כבדים בעיר תל-אביב. האזנת סתר חשפה שהוא קיבל קריאה מאחד מהעבריינים ואמר לו: "אם אתם צריכים אותי אז אני בא מייד" או משהו בסגנון. לא רק אולמרט אלא גם בני בגין התבטא פעם שלשבת עם זאבי בממשלה זו תועבה.נדמה לי שאולמרט חזר בו בשנים האחרונות והפך למגינו הגדול של זאבי. אם כך חבל שנגרעת ממנו הזכות הכמעט יחידה שיש לו כאיש ציבור.
צריך להדגיש שאני בן 21, ילד להורים ממעמד הביניים, שרק בדרך נס קרה שנהיתי מרקסיסט,
וגם ה"קטע" (כמו שרבים ממקרי מקווים שזה) המרקסיסטי אצלי התחיל רק בשנה האחרונה, ולכן אולי יש רושם שאני דוגמטי ונוקשה.
מובן מאליו, אך מדיניות אחרת בכל הנושאים (ולא רק זה המדיני) מציעה, לדעתי, רק מפלגה אחת: חד"ש. מפלגה זו – גם אם אני עצמי, בהחלט מתכוון לתמוך בה ולהמליץ לכל סביבתי לעשות כן – הרי איננה עומדת, להפוך למפלגת-השלטון בקרוב. ולפיכך, נותרת בעינה השאלה: מי?
מאמר יפה. אסטרטגיה,יחד עם זאת,בעולם הפוליטי, היא מושג לוטה בערפל. כדי שאסטרטגיה תשתנה אנשים צריכים להרגיש שיש להם מה להפסיד (כולל הנציגים בכנסת). לא סתם אנשים- הרבה אנשים,ובעצם הכוונה למעמד הבינוני. אבל כל עוד רוב אלה שמתים במלחמות הם מהמעמד הנמוך, וכל עוד הערים הפלסטיניות מכותרות ואין הרבה פיגועים, המקסימום שיכול לקרות זו הפגנה הזויה כמו זו של שבוע שעבר, שבה התאחדו "שמאלנים" וימנים פגועי אגו לאומי הדורשים להחליף את ראש ממשלתם בכסיל אחר אבל לא ממש חושבים הלאה- בטח שלא על אסטרטגיה.בכלל, ההתעניינות בפרסונליות הפוליטית בארץ מזכירה את העיסוק בצפייה בספורט- זה הרבה יותר מותח ומעניין מהאסונות האפורים האמיתיים.
האיסטרטגיה ברורה
למנוע מאירן נשק גרעיני
מלחמת לבנון 2 היתה בלתי נמנעת
המלחמה הזו נבעה מהרצון לפגוע בחיזבאללה מכה אנושה כדי לגרום לאירן לעצור
(מטרה גדולה למנוע מלחמה עם אירן)
רצו לנצח את החיזבאללה רק על ידי חיל האויר (העתק של המלחמה הצפויה עם אירן)
למרות שהצליחו להרוג חצי מלוחמי החיזבאללה (700 איש ששמותיהם ידועים)המלחמה נכשלה משום שהיא לא הרתיעה את אירן
בטוח רחוק יותר (15 שנה)העולם צפוי להכנס למחסור בנפט ובגז
לפי דעת מומחים העולם צפוי למיתון כלכלי חריף דבר שיעלה את התסיסה בעולם הערבי ויעלה בכמה מדרגות את הטרור העולמי של אלקעידה
גם אם תעשה שלום תגיע מהר מאוד לשוקת שבורה בגלל הטרור שיגבר בעתיד….
(לבנות על אסד החיזבאללה החמס כבסיס לשלום ולהאשים את ישראל זה סהרורי מכל זוית אפשרית)
האיסטרטגיה של ישראל היא אכן להרויח זמן מתוך
הנחה שהפיתוחים הטכנולוגים יאפשרו לישראל לקזז את היתרון הערבי המובנה
זה באמת מסביר הרבה דברים.:-))
גם אני, בשנת 2000, הייתי כ"כ קנאי לאנטי-ציונות ולמרקסיזם, שתמר גוז’נסקי, למשל, הוגדרה אצלי כ"ימין מובהק", רק כי הסכימה, להניף גם דגל כחול-לבן, לצד זה האדום…
הקיצוניות עוד תעבור לך, בוודאי. כל דבר בזמנו.:-)
גיל 21 הוא כבר קצת יותר מדי מבוגר כדי להיות לנין. 17-18 הוא ככה הגיל המתאים, אלא אם אתה רואה את זה עוד כ’שלב העליון’ של הקומוניזם הפרטי שלך שאחריו הוא כבר יתחיל להירקב.
התמקדותה של המציאות הישראלית ב"מי" ולא ב"מה" אינה נטייה רגעית והיא פועל יוצא של המציאות הפוסט-מודרנית שבה אנו חיים.
במציאות זו, מתחזקים הסימבולים, ובתוכם גם אנשים כסימבולים. לפי וובר, גאידמק לא יכול להיות מנהיג בישראל לאורך זמן, כי עוצמתו היא רק במימד הכלכלי, והוא חסר עוצה קריטית בתחום הפוליטי והתרבותי. במציאות הפוסט-מודרנית, יש לחשוב מעבר לשלושת המימדים האלו (כלכלה, תרבות ופוליטיקה) ולבחון תופעות של תרבות פופולרית וסימבוליזם. גאידמק משמש כסמל לכל דבר ועניין, בעוד שמשנתו אינה סדורה והיא בעלת ניחוחות פוסט-מודרניים חזקים במיוחד. אנו כבר מזמן לא מצביעים לדרך מפלגתית אלא לסמלים שלה, ובראשם – האיש שעומד מלפנים.
ההתנתקות היא דוגמא מצוינת – היא הפכה מנושא פוליטי לתרבותי וכלכלי ולכן היא סמל לשימוש פופוליסטי שאכן עובד.
אהוד אולמרט נקשר כעת כסמל- העומד בראשה למלחמה כושלת, אך גם ביבי נקשר לסמל- דיכוי מעמד הפרולטריון. אנו עדים למלחמת סמלים ששעושה רדוקציה לכל הנושאים החשובים והמהותיים, ויוצרת במקומם מלחמת תרבות פופולרית.
לשי,
תודה על תגובתך המבריקה אבל היא עצמה מעוררת את השאלה האם המציאות היא פוסט מודרניסטית או רק הדרך שבה אתה מתאר המציאות. או שמא שני הדברים זהים לגמרי בעיניך?
מבלי לגרוע מזכותו של שי להגיב, רציתי רק לציין, ש*אין* "מציאות אובייקטיבית"; הדבר היחיד הקיים, הוא מה שאנו – כל אחד ואחת מאתנו – תופסות כ"מציאות"…
המציאות האמיתית (אם יש דבר כזה) נשארה רק בעולם האקדמי שעוד טורח לנתח ולהעמיק בנושאים ומהויות. באשר לכלל הציבור – נראה שארץ נהדרת משפיעה יותר מארץ ישראל. אין בכלל חשיבות מהי המציאות אלא רק כיצד היא נתפסת. כמה מאלה שמצביעים היום באמת טרחו ובדקו את מצע המפלגות ואחוזי קיום ההבטחות שלהן? אלו רק דוגמאות מעטות לבדיקה מקיפה שכל אחד צריך לעשות לפני שהוא משתתף בהליך דמוקרטי. זהו הדבר הרציונלי שיש לעשותו. מכיוון שהמציאות הפוסט-מודרנית היא הרבה יותר אמוציונלית מאשר רציונלית, הרי שסמלים תופסים מקום נרחב יותר מאשר מה שעומד מאחוריהם. בעיקרון לפי מארקס, מה שצריך לקבוע זו המציאות ולא התודעה, אבל בפוסט-מודרנה כאשר לעיתים קרובות הרגש קובע, הרי שהמציאות כלל אינה חשובה, אלא רק איך היא נתפסת. לכן, ארץ נהדרת היא כישלון מוחלט בתחום החינוכי-סאטירי שלה, כי היא מחזקת סטריאוטיפים ומגבירה את האמוציונליזם על החשבון הרציונליזם. סאטירה אמיתית (כמו "משפחת סימפסון" שלא נס ליחה) אינה נשלטת לא על ידי ההון, לא על ידי ההמון ולא על ידי ההגמון. היא תופסת את עצמה כמקנה ערכים ומעוררת מחשבה. ארץ נהדרת מעוררת רגשות ולא מחשבה ולכן היא כישלון מוחלט בתחומה האינטלקטואלי, אך בעלת הצלחה כבירה בתחום התרבות הפופולרית.
עולה אם כן השאלה, האם יש להתאים את התכנים לציבור הצרכנים ובכך אולי לגרום לקיבעון מחשבתי ול"טמטום" אפשרי (באנגלית אומרים- "Dumbing Down") או אולי לנסות ולמשוך את הציבור כלפי תוכן מסוים.
אני נוקט בדיעה שאסור להיגרר לשטח האמוציונלי הזה כי הוא הרבה יותר מסוכן מלתפוס משהו כאובייקטיבי – הוא גורם לחוסר יכולת לתפוס סוגיות מורכבות הרבה לפני שהן אובייקטיביות או סובייקטיביות.
אני קורא כאן הרבה קטעים שטוענים נגד חזרתו של הסוציאליזם כי הוא נכשל במקומות אחרים, אך כסוציולוג עלי לומר כי הדבר נכשל באופן פרטיקולריסטי ולא אוניברסלי. הקפיטליזם לעומת זאת נכשל באופן אוניברסלי, ולראייה – נתונים סטטיסטים לגבי חלוקת המשאבים בין אוכלוסיית העולם. הקפיטליזם דומה למשחק הפירמידה – ככל שאתה למעלה כך יטב, וכך זה חייב להיות. הסוציאליזם טומן בחובו סכנות אך הוא מאפשר בנקודות זמן שונות מגרש משחקים שווה.
בתקווה, שלשם-שינוי-ולא-פורז, אזכה להצליח להעביר את התגובה הזאת, את משוכת-הקוד הפגומה-מיסודה.
כעת – בטרם אגיע לנושא עצמו, נראה לי, שמה שהדיון הזה זקוק לו, הוא שיעור קצר בהגות הודית.
בא מלך האלים ואל הרעם אינדרה, בשם הדוואס והאל (או השד) וירוצ’נה, בשם האסוראס, אל החכם הגדול (מהארישי), פרג’אפטי, אבי-היצורים, על-מנת לדון עמו בשאלה, מהו האני האמיתי (האטמן); ואגב: זאת לדעת, שהאלים ממש אבל ממש, אינם "כל יכולים", או "עליונים לחלוטין"… כן, הם עליונים על האדם – אבל, בערך כמו שהאדם, עליון על חיות אחרות; כלומר, אולי הוא חזק יותר ו*מאמין* בעליונותו, אבל… הבנתם את הנקודה.
על-כל-פנים, בשלב מסויים סבורים צמד האלילים, שהשתקפות פניהם בכד-המים, היא האני האמיתי; אז עלה בדעתם, שבעצם, אם יחלו ישתנה מראם – אז לא, אין ערך אמיתי, למראה החיצוני. אז סבר אינדרה, שהאני האמיתי, הוא זה, המסתובב בחלומות – בלי קשר לגוף, או זה, הנוכח בשינה חסרת-חלומות – אולם רק בסופו של דבר (מקץ למעלה ממאה שנות-התלבטות – טוב, מה זה כבר בשבילו…), מגיע אינדרה למסקנה, שהאני האמיתי, הוא העצמי המשחק.
כל אחד מאתנו, נכח כאן מיליארדי-מיליארדי-טריליוני-טריליונים של פעמים וישוב עוד לפחות כמספר הזה, בכל פעם ופעם, בגוף שונה לחלוטין ובתפקיד אחר. כי (כמו שנאמר) כולנו רק דמויות בסיפור; התפקיד למפרע, כתוב הוא ותפור. כעת, סיפורנו כרגע, בגלגולנו הנוכחי, הוא: פעילי-שלום בארץ מסוכסכת ופעילים חברתיים, בארץ מדורוונת. ונשאלת רק השאלה, כיצד עלינו להגשים תפקידנו, לשחקו, בצורה הטובה ביותר, על-מנת לעלות במעלה הגלגולים לעתיד טוב יותר, לנו ולרב-היקום כולו.
כעת, משסיימנו עם ההקדמה – ניתן להגיע לנושא, לשמו התכנסנו כאן, בדיון וירטואלי זה באתר האינטרנט, של הגדה השמאלית.
אז ככה: כפי שאני רואה זאת, עלינו להפסיק להסתפק באינטרנט (שהיא וירטואליה אפילו בתוך הוירטואליה, המכונה "המציאות") ובכינוסים מכינוסים שונים (בהם אנו מדברים רק עם עצמנו ומאד מאד משכנעים ומשתכנעים!!). גם הפגנות מעטות-משתתפים – הן טובות וחשובות וכל-כולי בעד לקיימן, תמיד, אולם, עדיין – לא מהן, תצמח לנו הישועה.
לא; עלינו לקום ולעשות. על חד"ש (או מק"י… אותו דבר) לצאת, בקריאה פומבית לכלל תושבי-המזה"ת (והעולם בכללותו): כל באי-עולם – התאחדו!! די לגבולות ולעויינות!! עלינו לפנות, לממשלת ישראל בתביעה חד-משמעית, להפסיק להתלבט, בין תגובות צבאיות לחוסר-מעש מוחלט, לשבת ולדבר, עם חאלד משעל, לשבת ולדבר, עם חסן נאסראללה, לשבת ולדבר, עם בשאר אל-אסאד ועם מחמוד אחמדיניג’אד ובעצמנו לפעול, למען פתיחת ערוצי-הידברות, רבים ככל האפשר, לא "רק" בין ישראלים לפלשתינאים, כי אם גם בין ישראלים לסורים ובין ישראלים לאיראנים, ברמות ההנהגות והאנשים ה"פשוטים" כאחד. עלינו לקיים ערבי-תרבות, בהם יחשפו הישראלים לצדדים, בקרב עמי האיזור ה"""עויינים""", אותם אינם מכירים עדיין. עלינו לפעול, בשיתוף-פעולה עם מפלגות שמאליות בעולם, לנסות וליצור מפגשים, בין ישראלים לסורים ואולי, אם יתאפשר, גם בין ישראלים לאיראנים. וחשוב מכל: עלינו להופיע בתקשורת ולהסביר, מדוע מלחמה, היא אשכרה דבר מטומטם, חולני, אובדני וחסר-כל-הגיון ואילו שלום, הוא הבחירה ההגיונית, הטבעית והשפויה ביותר, של כל אדם בר-דעת ובריא-בנפשו במידה סבירה. להסביר זאת ולא רק ברמה, של למה לא להפציץ בעזה; כי-אם בקנה-מידה כלל-עולמי.
זהו בתור התחלה.
כיוון שמישהו כאן הזכיר תרנגולןת וביצים אומר שכל הדיון כאן הוא פיטפוטי ביצים!
מה לי טקטיקה מה לי אסטרטגיה, כשאין מטרה?
נא לשים על השולחן את המטרה, לפתוח את כל הקלפים. להפסיק לדבר בהכללות!
פשוט מה השמאל רוצה?
האם השמאל היהודי רוצה מה שהערבי רוצה וזהו? או שהוא רוצה להיות אנטי-יהודי בכל מחיר?
אם נדבר על סוציאליזם, מרקסיזם, לניניזם, סטאליניזם, מאואיזם וכהנה וכהנה איזמים שנוסו על מאות מיליוני בני אדם באופן דמגוגי לשם שיפור חייהם ושיוויונם לא יצא מזה דבר לאותם המונים אלא סבל ודיכוי, אולם לאותם מטיפים מעטים יצא גם יצא. הם שהיו לראשי המדכאים, הם שנהנו ללא גבול באופן אישי מניצול המיליונים. לא צריך להרבות בדוגמאות כולכם יודעים את האמת אך מתעלמים ממנה, שכן אם תודו תשמטו מתחת גרליכם את הבסיס ללהג העיוור והאין סופי. איך תמשיכו לשבת הצוותא ותדברו דברים ריקים ובטלים.
אני חושב שתגובה זו לא תפורסם אבל מאוד הייתי מעוניין שהיא כן כדי לפתח דיון.
עוד רשימה של חיים ברעם שמביאה לנו גם תובנות בהירות וגם מיקומן מעשה פסיפס בנהר האירועים והמחדלים והאישים. גם ראוי הוא לשבח על כך שהוא קורא את תגובות המגיבים ומשיב עניינית וכך נוצר באתר ממש סימפוזיון שיש בו כדי לתרום לגיבוש הכוחות שמצליחים לראות בחשיכה הגדולה.
עד כאן מחמאות כנות וכלל לא נדיבות.
לגופו של עניין אני מסכים לתזה שיש להתקדם מטקטיקה של אישים ומפלגות הסוחים כולם בביצת הציונות האקטיביסטית מבית מדרשם של דב"ג וז’בו וכה כבדה וקשה נעשית השחיה וכה בוצית ודביקה נעשית הביצה, שפה ושם מתחילים לאבד את התקווה שיש טעם ויש גדה באופק. אבל הסוגיות האלטרניביות שברעם מציע לנו הם רק חצי הדרך. כדי לצאת מן הביצה נחוץ לעצור רגע ולחשוב מהתחלה על הכל. אי אפשר להתחיל ב67 ואפילו לא ב48. צריך לטרוף את כל הקלפים. המחיר הוא עצום. הרי נולדנו להוויה העברית וקיבלנו ממנה הכל ונתנו לה מהמעט שיש לנו ואיך אפשר להשליכה ולהחליפה ב"ישרפלסטיניות". הרי זה ממש להביא אלי קבר את… ובמחשבה נוספת, אולי בהוויה שאין בה ממכתיות עברית בלעדית תוכל לפרוח גם העבריות (ישראליות, בלשונו של דורון רוזנבלום) [המשך בעוד כשעה, אם יותן לי],
אמש כתבתי כאן תגובה למאמר ולא סיימתי מחמת אילוץ. עתה אני קורא את הדברים ומלבד זגיאות הכתיב לא מצאתי שום סיבה לשנות או להוסיף. לסיכום, צודק ברעם שבא המועד לעבור מטקטיקה לאסטרטגיה בשאלת עמדתנו מול העולם הערבי הסובב אותנו ויחסינו כלפי הפלסטינים, אולם הפתרון אינו שתי מדינות והפרדה בין שני העמים אלא להפך, חיבור שני העמים לאומה ישרפלסטינית אחת שתכבד את כל אזרחיה ותתבסס על ערכים של שוויון וכבוד לזולת. מדינה אחת, אומה אחת ארץ אחת. העיקר הוא לא בהפנמת הרעיון אלא בשיווקו. נחוץ לנתח את התוצאות המעשיות של האיחוד העממי כמו למשל – וזו רק דוגמא שעולה בדעתי, ליד אינספור עניינים, חלקם שליליים יש להודות, שלא עלו על דעתי לראשונה – תחבורת רכבות ואוטובוסים בשבתות. לשם כך נחוצים מחקר ועבודת חשיבה מקיפה. אנו יכולים לתרום על ידי עידוד אנשים באקדמיה להתעניין בנושא.
לדניאל: חדל קשקשת ברשת.
נחמד יהיה אם תתיייחס לנושא מפעם לפעם ותנסה לנתח זאת בצורה איטלקטואלית בלי הגיגי פלסטיק שונים.