ההפגנה ההמונית בכיכר רבין לפני כשבוע יצרה אצלי הרגשה אמביוולנטית. מצד אחד זהו ביטוי דמוקרטי למחאת הרוב (או המיעוט) החי בתוכנו, מצד שני היא גורמת לייאוש רב בשל הנחת היסוד הצפונה בה. ממצאי דו"ח וינוגרד מצביעים על כישלון אופרטיבי בלבד. הוועדה לא מבקרת את התפיסה עצמה או את מודל החשיבה של הממסד הישראלי ואף לא שואלת לגביו שאלות.
אפשר בהחלט לסכם את ביקורת הוועדה כביקורת על המבנה ועל הדינמיקה בין רכיבי המבנה, כלומר – הדרג המדיני מול הדרג הצבאי ומנגנון קבלת ההחלטות ביניהם בכלל, והדרג המדיני או הצבאי והדינמיקה הפנימית של כל אחד מהם בפרט.
הנחת היסוד המרכזית של ועדת וינוגרד היא צידקתה של המלחמה הארורה הזאת. בכך מאשרת היא את מודל תפיסת הכוח הישראלי. הנגזרת של מצב זה היא הגשת דו"ח בעל אופי טכני בלבד. הוועדה מפספסת הזדמנות היסטורית לחולל אולי שינוי קונספטואלי בחברה הישראלית ע"י ערעור על אותה הנחת יסוד והצגת שאלות לגבי נחיצות המלחמה. על הוועדה בתוקף אחריותה היה לבצע אנליזה רחבה יותר ממושגים כמו ליקויים, התנהלות, בקרה וכיוצא בזה.
אינני מטיל ספק בחשיבות הוועדה ועל הביקורת הטכנית, אבל הצגת שאלות כמו איך היה ניתן למנוע את המלחמה ואיך במבחן התוצאה הסופי, במחיר דמים נורא, נכשלו כל יעדי המלחמה שבשמם נפתחה המלחמה – ראויות לבדיקה וביקורת במסגרת עבודתה של הוועדה.
בחייו של כל אדם שפוי יש זמן בו הוא מחויב להציג שאלות על הדרך בו הוא תופס את המציאות דרכה הוא מגבש את השקפת עולמו. רק במצב כזה הוא מתאים את עצמו למציאות המשתנה ומתנער מדוגמות או דעות קדומות.
קיים קו רעיוני משותף בין השקפת עולמם של חברי הוועדה להמוני משתתפי ההפגנה בכיכר רבין, הנוגע לצדקת המלחמה ונחיצותה, וקיים מכנה משותף רחב בין משתתפי ההפגנה שתמכו בהתלהבות ביציאה למלחמה ובאותה עוצמה מגנים את כשלונה והדרך בו נוהלה. מראשוני הכתומים, דרך מחאת המילואימניקים ועד אחרון השמאל הווירטואלי המייצגים את הזרם הלאומני הישראלי הדבק בתפיסת הכוח כדרך לפתרון כל קונפליקט.
כמה עצוב ומייאש להבין שזוהי איננה הפגנה נגד המלחמה, זוהי הפגנה המבשרת את צחצוח החרבות הבא, והשאלה הנשאלת היא, איזה מחיר נוראי זקוקים אנחנו לשלם כדי לגרום לשידוד מערכות תפיסתי.
אולי תואילו לקרוא לפני שאתם מלכלכים ניר (או מסך). תפקידה של הועדה אינו לבחון מדיניות אלא דרכי התנהלות של גוף מבוקר. למרות זאת הועדה שאלה והתיחסה לצורך במלחמה ושאה את ראש הממשלה במפורש למה התקבלה ההחלטה לצאת למלחמה בלי לבדוק חלופות ושלישית זהו רק דו"ח בינים.
לחוקר שלום
ביקורת על דרך ההתנהלות והתקינות היא הפאזה הטכנית של הנושא המבוקר,עליה לשאול שאלות הנוגעות לקו הרעיוני המנחה שהוא עצמו אחראי במידה רבה להתנהלות גרועה ובכלל לתרבות "יהיה בסדר"," סמוך על סמוך" ,"הם כולה ערבים" החולנית שפשתה בחברה הישראלית לאורך שנים של דכוי וכיבוש.
לחכות לדו"ח הסופי ?…..זה מצביע על הרבה נאיביות