בסדרה של הודעות חלקיות ומניפולטיביות, שנמסרו בתדריכים ליהודים בלבד, הכריז שירות הביטחון הכללי שעזמי בשארה פגע בביטחון המדינה בזמן מלחמה ויש להאשים אותו בבגידה. רוב העיתונאים ורוב אמצעי התקשורת פירסמו את הדברים כלשונם ועוד הוסיפו עליהם כהנה וכהנה. פוליטיקאים מימין ומשמאל קבעו שבשארה "עבר את הגבול" וגם הציעו דרכים שונות ומשונות להעניש אותו. יחד הם יצרו אווירה ציבורית שאינה מאפשרת דיון הוגן וענייני בהאשמות שהשב"כ מייחס לבשארה.
לעזמי בשארה עומדת חזקת חפותו מפני שעניינו לא הוכרע בבית משפט. אבל בכך אין הוא שונה מאברהם הירשזון או משה קצב. עזמי בשארה לא יזכה למשפט הוגן בישראל מפני שהמטרה המוצהרת שלמענה הוא נאבק ולא רק המעשים המיוחסים לו נתפסים כבלתי לגיטמיים. אבל בכך אין הוא שונה מאחרון "האסירים הביטחוניים". עזמי בשארה שונה מפני שהוא אזרח ישראלי שנרדף על דעותיו ופעילותו הפוליטיות, בראש וראשונה המאבק להפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה". השב"כ נטל על עצמו סמכות לא לו לקבוע מהי דעה לא לגיטימית שבגללה מותר להגדיר מעשים חוקיים כמעשים אסורים. בגלל השפעת עמדותיו של בשארה על הציבור הערבי בישראל הכריז השב"כ שהציבור הזה מהווה "איום אסטרטגי" על מדינת ישראל. בשם התפיסה הזו מתגייס השב"כ לפגוע בהתארגנויות פומביות של אזרחיות ואזרחים ישראליים הנאבקים מאבק לגיטימי בכלים אזרחיים ובמסגרת החוק לשינוי המבנה החוקתי של מדינת ישראל – וזו משמעות המאבק למען "מדינת כל אזרחיה".
אנחנו מכירים במידה מסוימת את שירות הביטחון הכללי. אחדים מאיתנו מכירים את השירות באופן אישי ומקרוב, מפני שהשב"כ עקב ועוקב אחרי פעילותנו האינטלקטואלית והפוליטית. רובנו מכירים את השירות מרחוק, באופן ציבורי, על פי הפרסומים השונים בעיתונים ומתוך מוכנות להקשיב גם לנחקרים. אנחנו מכירים חלק משיטות הפעולה הפסולות של השב"כ ונחרדים מן התפיסה האידיאולוגית שמדריכה אותו. אנחנו גם מכירים היטב את תוצאות המשפטים האחרונים שהשב"כ יזם נגד טלי פחימה והשייח ראאד סאלח, וזוכרים איך כתבי האישום המאיימים הצטמקו לעבירות שוליות, שבהקשר פוליטי אחר לא היו זוכות כלל לטיפולה של מערכת המשפט, אבל הנאשמים שילמו מחיר אישי כבד. הרדיפה הפוליטית אינה זקוקה לפסקי דין, די לה בחשדות ובהחשדות.
אנחנו מכירים במידה מסוימת גם את עזמי בשארה, באופן ציבורי או אישי. אנחנו עוקבים מקרוב אחרי פעילותו האינטלקטואלית והפוליטית, מודעים לתרומתו לשיח הפוליטי והאזרחי בישראל ומוקירים אותו כהוגה דעות, כמנהיג פוליטי וכאדם בעל שיעור קומה.
כעת עומדות בפנינו שתי גרסאות בפרשת עזמי בשארה. זו של שירות הביטחון הכללי, וזו של עזמי בשארה (כפי שנמסרה למחרת הודעת השב"כ בראיון לעיתון הלבנוני אל-אחבר). בתנאים הפוליטיים והתקשורתיים הנוכחיים, לאור הכרותינו עם שני הצדדים, אנחנו בוחרים להאמין לעזמי בשארה. כשדעת הקהל מוסתת נגד בשארה, כשפוליטיקאים ואנשי תקשורת רבים כל כך מאמצים ללא ערעור וללא הרהור את גרסת השב"כ, את השפה שלו ואת המנטליות שמדריכה אותו, אסור לנו להמתין לתוצאות הבירור המשפטי. מי שרודף את בשארה מבקש בדיוק את ההמתנה הזו "לברור העובדות", את ההימנעות מחריצת משפט, ומנצל את פסק הזמן הזה לערעור הלגיטימיות של בשארה האיש, של המחנה הפוליטי שלו ושל כלל הציבור הערבי בישראל.
הבחירה שלנו להאמין לעזמי בשארה מבוססת על הניסיון הפוליטי שלנו, על הזיכרון הציבורי שלנו, ועל הדבקות שלנו במשטר דמוקרטי המבטיח חופש ביטוי והתארגנות לכל אחד מן האזרחים והאזרחיות שלו, בלי הבדל של לאום, דת, גזע ומין. בשעה הזו ראוי לא רק להאמין לעזמי בשארה; מוטלת עלינו חובה פוליטית ומוסרית לעשות פומבי לבחירה שלנו לא להאמין לשב"כ, כן להאמין לבשארה.
אני תוהה אם רשימת החותמים על גילוי הדעת תתפרסם לפני או אחרי הודעתי זו.
בכל מקרה, אני חייב לציין שהדבר העיקרי שאני מצר עליו הוא העובדה שחברי הכנסת של חד"ש לא לקחו דוגמה מעזמי בשארה וחבריו למפלגה, ולא נסעו אל מדינות ה"אוייב" בשעת המלחמה, על מנת להדגים את הקו הבינ"ל הבלתי-מתפשר שלהם.
שמא חסינותו של עזמי בשארה כחבר כנסת עמדה לו יותר מחסינותו של דב חנין, או של מוחמד ברכה? מדוע לא היה כנס משותף למפלגות המרקסיסטיות-לניניסטיות של המזה"ת בביירות, או לפחות בקפריסין? עצוב שלאומן כמו עזמי בשארה מראה עצמו כמחויב יותר בפועל לבין-הלאומיות מאשר אנשים שקוראים לעצמם מרקסיסטים.
כבר שאלתי לפני שבוע ולא קיבלתי תשובה : כיצד ניתן לחתום על גילוי הדעת הנ"ל
איתן
גם לא תקבל.:-((
המאפיין מספר אחת, של פעילים רדיקליים בארץ הזאת הוא: רצונם להשמיע ולעולם לא לשמוע.:-((
אם ברצונכם להוסיף את תמיכתכם/חתימתכם, אנא כתבו לעדי אופיר:
adiophir@post.tau.ac.il
יו"ר הליכוד העולמי,מר דני דנון,
עתר לבג"צ בנושא שלילת אזרחותו של עזמי בשארה, ובג"צ נענה לעתירתו, וב1.9.08 תישלל אזרחותו של עזמי בשארה.