חצי שנה לשלטון ה-FSLN
אחרי 16 שנים באופוזיציה הצליחה החזית הסנדיניסטית לשחרור לאומי (FSLN) בניקרגואה לחזור לשלטון. זה היה לפני חצי שנה – זמן מספיק להתבוננות ראשונה בתקווה ובחוסר התקווה של שלטון החזית הסנדיניסטית (שהיתה פעם) מהפכנית. אפשר לומר כבר בפתיחה שהשינויים העוברים על ניקרגואה, אולי המדינה הענייה ביותר באמריקה הלטינית, אינם גדולים. התקווה נובעת בעיקר מהפניית העורף החד משמעית לארה"ב (כמו גם ונצואלה ובוליביה). שלוש המדינות הקימו יחד את הברית לסחר משותף – ALBA, הסכם שיחליף את הסכמי הסחר המשותף שכפתה ארה"ב ("אזור הסחר החופשי" בשם ALCA בספרדית). יש גם תקווה בעמידה נחושה של אורטגה – הנשיא הנבחר – נגד התכתיבים של קרן המטבע הבינ"ל, ובתוכניות החברתיות שמכניס אורטגה בעזרת ונצואלה וקובה בתחומי הבריאות והחינוך (המסע נגד האנאלפביתיות). מנגד, ההון שחבר לשתי מפלגות ליברליות ממשיך להחזיק בכוחו, החוב לקרן המטבע נשאר בעינו וניקרגואה לא נראית כיוצאת מדפוסי העוני הקשה וחוסר הפיתוח הכלכלי בזמן הקרוב. ניקרגואה היא מדינה קטנה עם כ-6 מיליון תושבים בלבד.
קצת היסטוריה
ב-1979 הסנדיניסטים עלו לשלטון בכוח הנשק כאשר "המהפכה הסנדיניסטית" הביסה את כוחותיו של הרודן סומוזה (19 ביולי 1979). ה-FSLN כמפלגה פוליטית, היתה הראשונה בהיסטוריה של ניקרגואה, שאחרי שהגיעה לשלטון בכוח הנשק, פינה את מקומה כתוצאה מהפסד בבחירות דמוקרטיות (25 לפברואר 1990). ארה"ב מימנה ואימנה את ה"קונטראס" (ה"קונטרה-רבולוציונרים") שניסו לחבל במהפכה הסנדיניסטית (על פי הפרסום באתר הרשמי של ה-FSLN, מלחמת האזרחים הזו גבתה כ-50 אלף קורבנות והרס של חלק גדול מהתשתיות).
המלחמה הזו והמצור הכלכלי שהטילה ארה"ב ומן הסתם גם סיבות שקשורות ב-FSLN עצמה, הביאו לאובדן השלטון. בשנות שלטונו, ניסה ה-FSLN לתמרן בין הכוחות העצומים שעמדו נגדו אז: ארץ ענייה מאוד, נשלטת על ידי בעלי הון מקומיים וחברות רב לאומיות זרות. תחילה ניסו מדיניות מהפכנית שנקראה כלכלה מעורבת שכללה סקטור ציבורי, פרטי, וקואופרטיבים. בכך חרגו מהמודל הקובני והשאירו חופש יחסי ליוזמה הפרטית ביודעם שלא ניתן, ואולי גם לא רצוי, להחניקה. אחרי שהסתלקו הסנדיניסטים מהשלטון נכנסה "קרן המטבע הבינ"ל".
קרן המטבע הבינ"ל
בנאומו הראשון, עם עלייתו לשלטון, יצא אורטגה נגד קרן המטבע: איפה הן כל ההבטחות שנתנה לנו הקרן? למרות שניקרגואה מילאה אחר כל הדרישות בתוכנית הדרקונית של הקרן (הקפאת משכורות. הקטנת ההוצאה הציבורית, העלאת תעריפי שירותים ציבוריים וכו’), כך טען, אנו מקבלים מדינה עם עוני קשה (גדל והולך), פערים גדלים בין עשירים לעניים, תת-פיתוח, ומסכנות. הרי התוכנית של הקרן הבטיחה צמצום העוני, פיתוח וצמיחה כלכלית, מכל אלו נשאר לניקרגואה רק החוב החיצוני התופח. הסנדיניסטים חזרו אם כן לשלטון במצב גרוע יותר מהמצב שהיה עם עזבם את השלטון. כ-70% מאוכלוסיית ניקרגואה עניים (לא ברור מהנתונים מהו קו העוני), 80% מהתושבים חיים מהכנסה של פחות מ-2 דולרים ליום בממוצע, 40% אנאלפביתים. 70% מהאוכלוסייה שכן פעילה כלכלית נמצאת מחוץ למעגל התעסוקה. (הנתונים לא ברורים דיים, אבל בכל מקרה בכמה מדינות אמריקה הלטינית קיים מצב של חלקים רחבים באוכלוסייה המתפרנסים ממסחר זעיר, רוכלות, חקלאות קטנה וכו’, ואינם קשורים ב"כלכלת התעסוקה הקפיטליסטית"). הנאומים הפומביים נגד קרן המטבע נמשכים. עלו גם הצעות לביטול החוב לקרן בעזרת ונצואלה. המו"מ עם הקרן נמשך, אורטגה בנאום פומבי (14.5.07) הכריז שניקרגואה לא תיכנע לדרישת הקרן להורדת משכורות השכירים במדינה, אדרבה הוא מתכוון להעלותן.
ברית הסחר המקומית החדשה
"האלטרנטיבה הבוליבריאנית של האמריקות" (ALBA), היא ברית חדשה שנכרתה בעקבות ניצחונות מפלגות השמאל (כאמור, ברית בין ניקרגואה, בוליביה, ונצואלה וקובה). פרויקטים שונים לפיתוח כלכלי וחברתי ימומנו על ידי הבנק לפיתוח של ונצואלה, קידום החינוך והבריאות בעזרת הניסיון של קובה (פרויקט למיגור האנאלפביתיות), ועזרה באספקת אנרגיה חשמלית ונפט על ידי ונצואלה. שיתוף הפעולה הזה נועד לפיתוח בתחומי הבריאות, החינוך, המגורים והחקלאות. חשיבות החלופה הבוליבריאנית (על שם בוליבאר המשחרר הלאומי של אמריקה הלטינית), היא כאמור בהחלפת חוזי הסחר "החופשי" למיניהם שכפתה בעבר ארה"ב. לבריתות האלה מצטרפים גם שיתופי פעולה בתחומי האנרגיה בין ניקרגואה (וגם ונצואלה ובוליביה) עם ברזיל וארגנטינה.
תוכניות חברתיות ופוליטיקה פנימית
מלבד המאבק בקרן המטבע שנמשך, והברית הכלכלית, הכריז אורטגה עם כניסתו לתפקיד על רפורמות פנים. א) לבסס את שלטונו בעזרת שינוי תחיקתי, המעניק סמכויות נרחבות לנשיא (שליטה ישירה בצבא ובמשטרה); ב) חקיקה המנסה ליצור מועצות עממיות במחוזות שיחזקו את כוחן על חשבון הפרלמנט (בהנחה שיש שליטה סנדיניסטית במועצות המקומיות); ג) הכרזה על מתן שירותי בריאות וחינוך חינם וכן רעיונות ראשוניים בדבר הצורך בשליטה של המדינה על המשאבים הטבעיים שלה. ככל הנראה מהפרסומים, אורטגה לא ניסה (בינתיים) לגעת באוליגרכיות המקומיות, וגם לא דיבר על הלאמות מסיביות כמו בבוליביה.
בניקרגואה, חרף החלוקה למפלגות אחדות, עדיין נאבקים אותם הכוחות שנאבקו כשהובסה החזית הסנדיניסטית (1990). מצד אחד המפלגה הליברלית שהתפצלה ושוב התאחדה. חלקים מהמפלגה הזו יצרו את האיחוד הליברלי הלאומי (ALN) שקיבל מקום שני בבחירות האחרונות. בעלי ההון תומכים במפלגה הזו. מהצד השני, ה-FSLN שכבר איננו אותה חזית מהפכנית של 1979. בצעד שעורר ביקורת קשה, הלך אורטגה לבחירות בשיתוף אישים שתמכו בעבר ברודן סומוסה וכן שיתף פעולה עם פוליטיקאים ליברלים. כמו כן נחלש ה-FSLN מכך שלצידו רץ לבחירות פלג נוסף שהתפצל מהחזית הסנדיניסטית (ה-MRS שקיבל רק 6.3% מקולות הבוחרים). ההתנגדות לקרן המטבע וכן הברית הכלכלית עם מדינות האזור זוכות כנראה לתמיכה גם בקרב חלק מהליברלים, שכן ההצעה זכתה לתמיכה נרחבת בפרלמנט. מנגד, התוכניות החברתיות, בינתיים, לא מהוות מאבק חזיתי בהון הגדול המקומי. לגבי תוכניות בתחום החינוך וההתמודדות עם האנאלפביתיות (כדאי לשים לב במה עסוקים שם בניקרגואה, ידיעת קרוא וכתוב ולא חינוך אוניברסיטאי חינם): לחלק גדול מהמשפחות אין כסף לממן חינוך ובריאות. בתחום הבריאות התוכנית היא להקים מרפאות לכל האזרחים בעזרת קובה. כמו כן, משק החשמל בניקרגואה שרד תודות לכמה גנרטורים ענקיים שהובאו מוונצואלה. ולבסוף, לאחרונה הועלה שכר המינימום של השכירים בסקטור הציבורי והפרטי כאחד ב-18% (כדאי רק לזכור שכאמור אחוז השכירים מכלל הזקוקים לפרנסה קטן מאוד בניקרגואה).
ברוח דרכה ההיסטורית של החזית הסנדיניסטית מנסה החזית להעביר בפרלמנט שני חוקים. הראשון בשם "הכוח העממי" (Poder Popular) המעביר סמכויות החלטה בנושאים חברתיים ואחרים למועצות מקומיות לפי אזורים שונים במדינה. אורטגה מאמין שאין די בדמוקרטיה ייצוגית בלבד אלא רוצה גם "דמוקרטיה ישירה". ה-FSLN מאמין כנראה שיש לו גם יותר כוח בשטח. החוק השני (חוק 290), מציע רפורמה בסמכויות השלטון: העברת הפיקוד הישיר על המשטרה והצבא לידי נשיא המדינה. החוק הראשון כנראה יעבור בפרלמנט. לגבי החוק השני, נראה שהחזית הסנדיניסטית תיסוג.
סיכום
לחזית הסנדיניסטית תמיכה נרחבת בקרב העם (לפי מקורות אחדים, תומכים בהם באופן קבוע כשליש מהבוחרים). אבל מנגד, עומדים ההון המקומי, ההתנגדות ההיסטורית של ארה"ב לסנדיניסטים וגם העוני הבסיסי של המדינה, העדר משאבי טבע המקשים מאוד על פיתוח כלכלי והבאת רווחה לבוחרים. לכן נותר רק לשמוח מהתקווה שבצעדי שיתוף הפעולה עם מדינות האזור, ולקוות שההתנגדות לקרן המטבע תבשיל להתנתקות ואולי גם תמצא הדרך לפיתוח כלכלי מואץ יותר שיביא יתר רווחה לארץ ענייה זו. ואולי גם "הדמוקרטיה הישירה" ושלטון ממושך של הסנדיניסטים ישנו משהו ביחסי הכוחות בין העניים לבעלי ההון בניקרגואה.
מקורות
שני עיתונים יומיים:
וכן האתר:
תודה מיכה! מידע מעניין.
ושכחת…
שלא מזמן הועבר בפרלמנט הקובני חוק, שאוסר על הפלות גם במקרה שהמשך ההריון מסכן את חיי האם (כלומר, דן למוות אימהות כאלה).
לפי המידע שקראתי, גם צירים סאנדיניסטים הצביעו בעדו.
מסתבר שסוציאליזם ודמוקרטיה בניקרגואה הם לגברים בלבד.
תודה למיכיהו על המאמר המרשים.
הכותב הנכבד שוטח לנו את ‘עובדות החיים בניקראגואה’ כפי שמופיעות בדפים האחוריים בתקשורת עם ידע אישי מעמיק יותר מצידו.
אין להכחיש ואפילו לעודד את התקוות התלויות באוויר. יחד עם זאת אין לברוח מהניסיון הקשה עם שילטונות ‘שמאלנים’ אחרים ביבשת הדרום אמריקאית שמשום מה ממהרים להידרדר לשלילת חופש הדמוקרטי בקלות מדהימה בנימוקים של הגנה מפני חתרנים…
האם מיכיהו שהה פעם בניקרגואה ומכיר את הדברים מקרוב?