שלוש דרכים ראשיות מובילות לקובה: דרך המהפכה, דרך המוסיקה ודרך התיירות. קרוב לוודאי שכל דרך שתבחרו בה תוליך אתכם אל אחד הצמתים הפוליטיים והרעיוניים היותר מרתקים בתקופתנו. בנקודת הזמן הנוכחית, הדקה ההיסטורית האחרונה של עידן פידל, קובה היא תעלומה גדולה המושכת אליה תשומת לב בינלאומית. תייריה הא-פוליטיים יגלו בה ציוויליזציה אנטי-קפיטליסטית, שנופיה הרכים, הצבועים בירוק ובכחול, נקיים משלטי חוצות ופרסומות וכבישיה פנויים להסעות של מטיילים; אוהדיה משמאל יחפשו בה סימנים ליציבות השלטון ולהצדקת המשטר הסוציאליסטי, ואילו המשקיפים מימין יזדרזו להצביע על מראות המחסור בחנויות והעזובה ברחובות, ויפרשו את הניסוי של קובה בכלכלת שוק מבוקרת (לפחות בענף התיירות) כראשיתו של מהפך. אך קשים חייה של האוהדת הביקורתית, הנקרעת בין הערכה לבין הסתייגות, תוך שהיא מסתבכת והולכת בקורי הדיאלקטיקה הקובנית.
כבר ביום הראשון לשהותנו במחנה הבינלאומי על שם חוליו אנטוניו מֵייָה, נחשפנו לתמצית ההוויה הקובנית. המחנה, שאירח כ-200 נשים וגברים מידידי קובה בעולם, שנקבצו בו מכ-30 מדינות, נמצא באזור העיר קיימיטו, מרחק של כחצי שעת הליכה מן הכפר הקרוב ביותר וכארבעים דקות נסיעה מהוואנה. קשיי קליטה בתקשורת הסלולרית, רק עמדת אינטרנט אחת למשלוח ולקבלת דוא"ל והעדרה של תחבורה ציבורית, יצרו אצלנו תחושת בידוד והעצימו את תלותנו במארחינו, קובעי סדר היום ויעדי הנסיעות. מדי יום, בשעה שש ולפעמים בשבע בבוקר, הקפיצה קריאת קו-קו-רי-קו צרודה, שהועברה במערכת הכריזה, את הקומפניירים ממיטות הקומתיים שלהם בביתני המחנה הצפופים. צווחתו המיוסרת של התרנגול אמנם נבלעה עד מהרה בצלילי גוואחירה גואנטנמרה האהובה, אך עוד בטרם פרח הוורד הלבן בשירו של חוסה מארטי, וכבר שודרה דרשת הבוקר, שתחזור על עצמה מעתה ועד פרידתנו מן המחנה, ואשר רק מלים בודדות זכורות לי ממנה ובהן, "פידל", "ראול", "רבולוסיון" ו"דיאס לומינוסוס" (ימים מוארים). הנהירה למקלחות לא בישרה טובות. זרם המים (קרים בלבד), החלש ממילא, הפך בשעות הלחץ לזרזיף קלוש. גם הניסיון לחטוף מקלחת בשעות הלילה או בשעות הפעילות נכשל, משום שבשעות האלו סגרו את הברז הראשי. הארוחות תאמו את סל המוצרים שבתוכנית המזון הקובנית: לחמניה רכה, ביצה קשה וכוס חלב לארוחת הבוקר; אורז ושעועית חומה, בטטה מאודה או מטוגנת, ומבחר מצומצם של ירקות ופירות טריים. כך בצהריים וכך בערב. חדר האוכל, מגשי הפלסטיק האדומים הישנים, הקיצוב במזון והחסכנות הקיצונית באספקת המים, עוררו בוותיקים שבינינו זכרונות מתקופת הצנע בישראל הכמו-סוציאליסטית של שנות ה-50. וכאז בישראל כן היום בקובה: בני-מזל, המקבלים מטבע חוץ מקרובי משפחתם החיים בגלות, יכולים לגוון את סל המזון הבסיסי, הנרכש באמצעות תלושי מזון, בתוספות מפנקות שאינן כלולות בתוכנית הצנע. בדרך זו נהגנו גם אנחנו, אורחים "עשירים" במונחים מקומיים, והוספנו לארוחותינו קפה, מים מינרלים, בירה, רום ומשקאות אחרים שנמכרו בקיוסק, הוא לב המחנה. תמורתם שילמנו בפסוס ברי-המרה, שהם מעין קופונים המיועדים לתיירים (שוויו של פסו תיירותי הוא כ-25 פסוס קובניים וערכו נע בין דולר ליורו).
אך עם רדת הלילה קיבלנו פיצוי על קשיי היום ושיעור בנוסחה הקובנית להפגת מתחים ולהשכחת הצרות. תחילה הופיעו להקות הילדים והסטודנטים, אחריהם עלו לבמה אמני הסוֹן, זו המוסיקה הנהדרת שנולדה מן הזיווג של קצב אפריקאי עם הניגון הספרדי. בתוך דקות אחדות לא נשארו כמעט שום איש או אשה לשבת על כסאותיהם, והרחבה המרכזית נעה גלים גלים, במקצבי הרומבה, המאמבו והסלסה שהקובנים מפליאים לרקוד ברגליים מתופפות ובמותניים מתפתלים. ועד שהרום התרוקן מן הבקבוקים, שיד נעלמה הניחה על השולחנות, וחזר ומילא את האוויר באדיו הדחוסים, כבר נשכחו הברזים היבשים ממים.
חרף השוני הרב כמעט בכל היבט של החיים בשתי המדינות, ישראלים אינם חשים בהכרח זרים בקובה. צריבת האור בצהרים, גווני הירוק המתכהים בשמש הקופחת, נופי הים בצידי הכביש והמוסיקה של הבואנה ויסטה סושייל קלאב המתנגנת בזיכרון, מעוררים זיקה מיוחדת לאי ולתושביו. גם הרטוריקה הרשמית מוכרת: בדומה לישראל, קובה תופשת את עצמה כאומה קטנה החיה בצלו הכבד של איום על קיומה. משום כך היא מוכנה תמיד למלחמה ומשתמשת במצב החרום לליכוד השורות ולהצדקת פגיעתה בזכויות האדם של מתנגדיה מבית. אך בכך נפרדים קווי הדמיון. כאן הסוציאליסטים, שמאלנים בעגה העברית, הם המכונים פטריוטים, ואילו מבקרי השלטון, ימנים נקרא להם, מוקעים כלא-פטריוטים במקרה הקל וכסיכון ביטחוני במקרה הקשה. האחרונים אף נאסרים לאחר משפט מהיר וחשאי ולעיתים ללא נוכחות עורך דין. ב-13 באפריל, כשבוע לפני בואנו לקובה, נעצר אוסקר שאנשז מדאן, בן 44, עיתונאי עצמאי ממטאנסאס, הכותב לרשת Cubanet שבסיסה במיאמי, בהאשמה של סיכון לחברה. בו ביום הוא נשפט ונאסר לארבע שנים. הארגון "עיתונאים ללא גבולות", המדווח על מעצרו, מאשים את המשטר הקובני במניעת חופש ביטוי וברדיפת עיתונאים הכותבים לאתרי אינטרנט או מפיצים עלונים מחתרתיים. מפרסומי הארגון עולה כי כיום כלואים בקובה 24 עיתונאים. מרביתם נעצרו עוד במרץ 2003, המכונה "האביב השחור", במבצע מהיר של המשטרה החשאית שעצרה 75 מתנגדים פוליטיים, עיתונאים עצמאים ופעילי זכויות אדם, בטענה שהם שכירי חרב המשרתים מעצמה זרה. קובה, קובע הארגון, היא כלא העיתונאים השני בגודלו בעולם אחרי סין. ארגון הסופרים הבינלאומי PEN מדווח על 32 עיתונאים, סופרים וספרנים הנמקים כיום בבתי הכלא בקובה. חלקם סובלים מתנאי מאסר קשים במיוחד ונענשים תכופות בבידוד, מניעת ביקורים ומניעת טיפול רפואי.
בשנת 2009 צפויה קובה להצטרף כחברה אזורית מלאה במועצה החדשה של האו"ם לזכויות האדם, המחליפה את הוועדה הוותיקה וחסרת השיניים לזכויות האדם. יש לקוות שבתפקידה הזה היא תפגין מחויבות גדולה יותר לנושא שלשמו הוקמה הוועדה, ותאפשר לאזרחיה חופש ביטוי שנמנע מהם כיום.
קובה מצידה מנהלת קמפיין נרחב לשחרורם של חמישה קובנים שנשפטו במיאמי ב-2001 למאסרי עולם באשמת ריגול וקשירת קשר נגד ארה"ב. החמישה טענו במשפטם שפעילותם בקרב קהילת הגולים הקובנים במיאמי נועדה למנוע פעולות טרור על אדמת קובה. בה בעת תובעת קובה את הסגרתו לוונצואלה של מתנגד המשטר לואיס פוסאדה קרילס, בן 79. פוסאדה, ששיתף בעברו פעולה עם ה-CIA, מואשם בהפלת מטוס של חברת קובנה וברצח 73 נוסעיו ואנשי צוותו בשנת 1976, ומוגדר בקובה כטרוריסט מסוכן.
ריינלדו פֵיחו גרסיה אחראי על מדינות אמריקה הלטינית במכון הקובני לידידות עם העמים. הוא יליד המהפכה, כבן חמישים, להוט לתאר באנגלית הרהוטה שבפיו את הישגי המהפכה: חינוך, בריאות, תרבות וביטחון חברתי, "זה סדר העדיפויות הלאומי שלנו", הוא מדגיש. ומה מקומו של הביטחון הלאומי בסדר העדיפויות? "אחרי החינוך והבריאות ולא על חשבונם", עונה פיחו. "ממילא נילחם כולנו אם נצטרך. הנה, את רואה אותי? אני עצמי לוחם". אנחנו משוחחים על עתיד המהפכה. בשנתיים האחרונות התחזקה הכלכלה הקובנית בזכות ונצואלה המשקיעה בה וצורכת את שירותיה. צמיחה כלכלית והעלאת רמת החיים הן חיוניות לשימור המהפכה הקובנית. ואולם קובה, שלמדה את לקחי הסתמכותה על מעצמה תומכת אחת (ברית המועצות בעידן המלחמה הקרה), מבקשת כיום להרחיב את שווקיה ואת קשריה הכלכליים. בשנה שעברה שולשו מחירי מתכת הניקל, אחד ממקורות ההכנסה החשובים של קובה; התיירות, שהוכרזה ב-1995 כמקור הכנסה עיקרי, אומנם ממלאת את קופת המדינה במטבע חוץ, אך פוערת פערים חברתיים ומחוללת תופעות שליליות כזנות ותיירות מין. קובה נמנית עם המדינות העניות בעולם מבחינה חומרית, אך מערכת החינוך המפותחת שלה מעשירה אותה בהון אנושי התורם להכנסות המדינה. המגזר הרפואי למשל, הפך לאחד מענפי היצוא המובילים שלה. אלפי רופאים נשלחים מטעם המדינה לעבוד באזורים מוכי עוני בעולם השלישי, ואלפי סטודנטים זרים לרפואה נהנים בה ממלגת לימודים מלאה וחוזרים לארצותיהם כרופאים וכשליחי המהפכה. בשנים האחרונות מציעה קובה חבילות תיור רפואיות, בעיקר לסובלים מליקויי ראיה ומחלות עצבים ומצליחה, חרף המצור האמריקאי המעיק עליה, למצוא שווקים חדשים לתעשיות הביוטכנולוגיה שלה המתמחות בעיקר בתחומי הרפואה המונעת והחקלאות. החיסון שפותח במעבדותיה נגד מחלת הצהבת מסוג הפטיטיס B, נחשב לטוב בעולם ומיוצא ליותר מ-30 מדינות; חומרי ההדברה והדשנים הידידותיים לסביבה שקובה מפתחת, כמענה למשבר האנרגיה החמור שהיא נתונה בו, מתבססים אף הם כענף יצוא משתלם לקופת המדינה.
אך אני מתעקשת להבין את הסיבות לקשיים באספקת המים. "מה עושים מהנדסי התשתיות בקובה?", אני שואלת את פיחו, "לא רואים עבודות פיתוח בסביבה". "כבר עשר שנים" הוא אומר, "סובל החלק המזרחי בקובה מבצורת קשה שפגעה גם במי התהום. בגלל המחסור בדלק אי אפשר ליזום פרויקטים להעברת מים, ואף לא להגברת לחץ המים לכל הברזים במקומות שיש בהם מים. תשתית המים בהוואנה, למשל, היא בת 100 שנה וכיום אנחנו מקימים מפעל לצינורות שיחליפו את הצנרת הישנה במערב המדינה". פיחו מסיט את השיחה לנושא המרכזי בסדר היום הקובני, כפי שהוא מוצג שוב ושוב לפני האורחים מחו"ל: המצור האמריקאי המתמשך. חובה הלאומי של קובה לארה"ב, בסך מיליארדי דולרים, נקבע בידי האמריקאים בעקבות הלאמת הרכוש הפרטי עם פרוץ המהפכה. הקובנים חוששים, אומר פיחו, שארה"ב לא תוותר לעולם על החוב ותאלץ אותם להחזירו בעבדות נצחית בתמורה להסרת המצור. מזה שנים מצביעות רוב המדינות החברות באו"ם נגד המצור האמריקאי על קובה; מזה שנים שמדינת ישראל תומכת בארה"ב ומצביעה לטובתה. מה יש לישראל נגדנו, שואלים הקובנים? "זה לא אתם, זה אנחנו", אני מזדרזת להשיב, אך מתקשה להסביר שגוליית של הקובנים הוא, בעיני חלקים נרחבים בציבור הישראלי, ובוודאי שבעיני ממשלות ישראל לדורותיהן, המגן הגדול של דוד. ויש פן דיאלקטי גם בעניין המצור. פיחו אומר: "טוענים נגדנו שאנחנו מאשימים את המצור כמקור כל צרותינו. אדרבא, שיסירו את המצור ויבדקו אותנו. אני מבטיח לך שבתוך חמש שנים נהיה מדינה מפותחת". ואני חושבת לעצמי, האם הוא באמת רוצה בהסרת המצור, או שגם את היחס הקובני להסגר האמריקאי צריך לבחון דרך משקפי הדיאלקטיקה? האם אדם כפיחו מאמין שהמהפכה הסוציאליסטית תשרוד תחת גלי התיירות האמריקאית?
בינואר 2009, בעוד פחות משנתיים, ימלאו למהפכה 50 שנה. "לאן", אני שואלת, "תמשיכו ביובל הבא?" "ליותר סוציאליזם" עונה פיחו. ואולם שנינו יודעים שקובה כבר ויתרה על "יותר סוציאליזם" ואולי אף השלימה עם "פחות סוציאליזם", ופתיחותה לתיירות העולמית היא רק אחד הסימנים הגלויים לכך.
חרף הביקורת שהמשטר בקובה מושך אליו, אי אפשר שלא לרחוש אהדה לעם הקובני המוכיח נחישות ואומץ לב במאבקו המתמשך באימפריאליזם ובהדיפת הקולוניאליזם. אי אפשר שלא להתפעל מהצלחת קובה בביעור הבערות, וממערכות החינוך והבריאות השוויוניות שלה, הניתנות בחינם לאזרחיה. די להעיף מבט בפוליטיקה הכאוטית של שכנתה הקרובה האיטי מוכת האלימות, הסובלת משיעור התמותה הגבוה ביותר בעולם של ילדים בני חמש ומטה, כדי להבין מה היה גורלה של קובה בנסיבות היסטוריות אחרות. הקובנים רשאים להניח שהמהפכה הצילה אותם ממשטרים גרועים בהרבה מן המשטר הסוציאליסטי ומהתערבותם ההרסנית של בעלי עניין זרים בפוליטיקה שלה. עלייתו של השמאל החדש באמריקה הלטינית מאששת את האופטימיות בקובה. קובה מנהלת יחסים מצוינים לא רק עם ממשלות השמאל, המהוות גוש דומיננטי בדרום אמריקה, אלא גם עם ידידות ארה"ב כגון קולומביה והונדוראס, והיא מודעת למעמדה המיוחד הן בקרב מדינות העולם השלישי והן בקרב רבים ממתנגדי ההגמוניה הכלכלית והתרבותית האמריקאית בארצות המערב.
לאחר שחלה העביר פידל קסטרו, ביולי 2006, את תפקידיו כנשיא המדינה וכראש המפלגה הקומוניסטית לאחיו הצעיר ממנו, שר ההגנה, ראול. רבים ציפו לרעידת אדמה פוליטית בנסיבות אלו, ואולם העברת הסמכויות עברה בשקט ולא עוררה התנגדות בציבור הקובני. ראול הבלתי כריזמטי נחשב לפרגמטיסט בענייני כלכלה. בשנות ה-90, שנות הקריסה הכלכלית, הוא יזם את שווקי האיכרים והציל באמצעותם את החקלאות. בשל גילו המתקדם (76) משתתפת עמו בניהול ענייני המדינה קבוצה של ותיקי המהפכה יחד עם מומחים צעירים, ילידי המהפכה. ההנהגה הנוכחית מאפשרת דיון ביקורתי פתוח מעט יותר מבעבר על השחיתות ועל חוסר היעילות השלטונית. התרשמותם של הבקיאים בפוליטיקה הקובנית, כפי שהיא מתפרסמת במאמרים רבים הנכתבים אודותיה היא, שמי שמצפים להתמוטטות שיטת הממשל הנוכחית בקובה לאחר מות פידל קסטרו, ולעלייתו של משטר ידידותי לארה"ב, עלולים להתאכזב. נראה שהשלטון כבר הועבר בצורה מסודרת לראול, וכי עידן פוסט-פידל נמצא בעיצומו. יחד עם זאת, שינויים של ממש לא יהיו בקובה כל עוד פידל חי.
בשעה שצפינו בתהלוכה המרכזית של ה-1 במאי בהוואנה חשנו שאנחנו עדים להפגנת תמיכה ממשית של הצועדים בהנהגתם, ולא במופע מלאכותי מאורגן. וזאת למרות היעדרו המוחש של פידל קסטרו, שעד לרגע הפתיחה עוד ציפו להופעתו בציבור. במשך שעתיים תמימות עברה תהלוכת העובדים והעובדות הצפופה באווירה של קרנבל צבעוני ומלא חיוניות. לאחר שהזכרנו לעצמנו כי מופעים של ספונטניות מאורגנת בארצות אחרות משכנעים, בדרך כלל, הרבה יותר ממופעים דומים בארצך שלך, הודו גם הספקנים שבינינו שגם אם אפשר להביא לכיכר כמעט מיליון צועדים אי אפשר להכריח אותם לשמוח, לשחרר קריאות "ויוה!" למהפכה ולהניף שלטים תוצרת בית, שמרביתם תבעו את שחרור חמשת הקובנים הכלואים בארה"ב. מעטים, יחסית, נשאו את תמונת פידל, תמונה אשר באופן בולט לעין נעדרה גם משורת הדיוקנאות של גיבורי המהפכה (כולם גברים, מרביתם לבנים) שהוצבה מול הבמה המרכזית. ניכר בקובה שהיא נזהרת מטיפוח של פולחן אישיות סביב החבר פידל. המעריצים מופנים אל כוכבה הזוהר של המהפכה, ארנסטו צ’ה גווארה, שפניו היפות נמכרות כאטרקציה לחובבי המזכרות. כבוד מיוחד שמור לחוזה עצמאותה של קובה, המשורר והסופר חוסה מארטי בן המאה ה-19, שפסלו הענק משקיף על כיכר המהפכה הנקראת על שמו. ויש עוד ארנסטו אחד שפניו המזוקנות ועיניו החכמות מלוות בעניין את המבקרים באתרי החובה לתיירים בהוואנה. זהו הסופר האמריקאי ארנסט המינגווי, שאומץ בידי הקובנים וגמל להם על אהבתם בהציבו את הוואנה במקום טוב ברשימת הערים הספרותיות החשובות בעולם. אך זהו סיפור אחר.
לחוצפית:
אם היית מעמיקה יותר באינפורמציה,היית
מגלה שתחנת טלוויזיה זו היא בבעלות בעלי ההון
שנסו לבטל את הצבעת ההמונים בבחירות דמוקרטיות בלהפיל את צאבז,בעזרתם האדיבה של
אנשי צבא ובוש,ולא הצליחו.
תחנת טלוויזיה זו עדיין ממומנת על ידי "חוג
הידידם "של בוש.גם לחופש הדיבור יש גבול
ואני נגד חופש דיבור של פציסטים ונאצים.
ואת,בעד לתת לכאלה במה ?
לעמי כהן: שכחתה שענף יצוא מאוד חשוב של ישראל הוא נשק,שנמכר לפעמים לשני צדדים הנלחמים זה בזה במדינות עניות ומפגרות,בד"כ
באמצעות שוחד לאנשי צבא ופושעים,ולפעמים
למשטרים הטובחים אינדיאנים כמו בגואטמלה
או "סתם" כושים כמו בקונגו ועוד מדינות רבות.מפליא איך "פרטים קטנים" אלה לא אומרים לך דבר.
ל- ד"ר שמעון הלברכט:
מתגובתך עולות שתי סוגיות בעייתיות:
– אתה עושה רדוקציה אכזרית לכל הקיום האנושי למישור הכלכלי בלבד, דבר המעיד כנראה על יכולת תרבותית ורוחנית דלה ביותר (כמו רוב הכלכלנים וחבריהם).
– תפיסתך היא סובייקטיבית לחלוטין ומוטת באופן מוחלט, דבר שהינו מבורך (כי הרי כמעט ואין דבר כזה אובייקטיבי), אך חסרת אינטרוספקציה וביקורת עצמית. "שפע ושגשוג" – למי? ליחידי סגולה? אילו עניים ירוויחו מכך בדיוק? אילו אומנים/סופרים/יוצרים/(נראה לי שהבנתם) ירוויחו מכך בדיוק?
כולם צריכים לזכור דבר חשוב- הסוציאליזם נכשל באופן פרטיקולריסטי ואילו הקפיטליזם נכשל באוםן אוניברסלי ולראייה הפערים החברתיים האדירים אצל מטרונית הקפיטליזם, ארה"ב. בנוסף, לאחרונה התפרסמו נתונים סטטיסטיים מובהקים לגבי הימצאות ההון העולמי והפערים פשוט בלתי נתפסים (אם אינני טועה כ- 2 מיליארד בעוני מחריד).
בראייה תרבותית, אקדמאית ואף רוחנית, ניתן לטעון כי הקפיטליזם הוא היצירה ההרסנית ביותר של האדם.
כולכם בוודאי זוכרים את מה מה שאמר הסוכן סמית במאטריקס לגבי בני האדם והיותם סוג של וירוס- הוא לא טעה בהרבה, פשוט אני במקומו הייתי מכניס למשוואה את בני האדם הקפיטליסטים ולא את בני האדם כולם.
תודה חדוה, מאמר מצוין!
מזכיר לי את ביקורו של אמיל חביבי במזרח גרמניה כשהוא משתכן במלון שלשם הביאו את כל המבקרים המערבים, וכך בעיוורון פוליטי התעלם מעוולות שחולל השטאז.
לעיניננו, מי שרוצה לדעת את מצבה האמיתי של קובה צריך לטוס לפולרידה ולהיבקש עם הקובנים הגולים שלא כולם דרך אגב הם קפטלסטים תומכי ההגמוניה האמרקאית. לא מזמן היה רעיון עם מי שהיה בעבר אחד ממניהגי המהפכה ומאמין עד היום בסוציליזים אך מתנגד למשטרו הדיקטטורי של קסטרו
ויוה קובה סוציאליסטה!
קובה על שלל יתרונותיה וחסרונותיה מהווה מראה מכוערת לעולם המערבי המנוכר.
עולם בו הדבר החשוב מכל הוא הפרט, ממונו וסמלי הסטטוס שהוא רוכש לעצמו.
קובה מציגה עולם בו המצרכים הם בחשיבות משנית והרוח היא בחשיבות עליונה.
הלוואי ויבוא יום ונמצא את דרך המלך בין שני העולמות.
לחדוה שלום:
כאחד שהיה במקום אתך,הנני מרשה לעצמי להעיר
ולהאיר כמה נקודות ממאמרך הארוך,ללא כוונה
למצא את הנושא בתגובה ראשונית זאת.
כללית,המאמר כתוב בסגנון בו כותבים סכומי
טיולים מאורגנים כמו אלה של "החברה להגנת הטבע",בטורקיה או במקומות "אקזואים" אחרים.
כדי להבין את המציאות של קובה,צריך קודם כל
להבין את המציאות של לטין אמריקה,וההסטוריה
הארוכה שלה מימי קולומבוס,השמדת האינדיאנים,
הבאת העבדים מאפריקה,מלחמות העצמאות כנגד
הספרדים והפורטוגזים,וגם השטלתות ארה"ב על
ה"דמוקרטיות" של האיזור.
ראייתה של חדוה לוקה בקוצר ראייה(MYOPIA),
הן במימד הזמן והן במימד המרחב.
לתאר את קובה והמתרחש היום בה כאילו מדובר
באי בודד בחלל החיצון,ולא במימי החמימים של הקאריביים,והלב הפועם,החי,הרגיש,הכואב של מליוני בני תערובת נפלאה זו של אינדיאנים,קושים,ספרדים
זה כמו לרקוד רומבה בצעדי וולזס וינאי.
צר לי שחדוה לא ראתה את העיקר=
את האנשים הפשוטים בשכונות בהן בקרנו,את המורים והתלמידים בבתי הספר הנפלאים,את הרופאים הצעירים העובדים במשכורות של פועל נקיון,אבל מטפלים בחוליהם כמו אל בני אדם ולא כמו לעוד נודניק טורדני חבר בקופת חולים
שמבלבל להם את המוח,
חדוה ראתה את הנופים היפים,את הבינינים המתפוררים,וחוסר המיים למקלחת במחנה,אבל "פיספסה" את העקר:האדם,האדם שעבורו
הכל שווה,או שום דבר לא שווה.וגם "פיספסה" את
התעוררות ושאגת העמים של לטין אמריקה,המתחילים לבנות עולם חדש,עולם של סולידריות ולא של תחרות,עולם של אהבת האדם ולא של אהבת הבצע,עולם של חברות וחום אנושי ולא של ניכור,ריחוק ובדידות,ושל "אגו טריפ".
ועולם חדש זה נולד מהגחלת הקטנה,מהאש הכמעט
חבוי וכבוי של קובה והמהפכה שלה,שעדיין בוער
בלבבות של העם הקובני.ואש זו תצית את העולם כולו,כי בלי האש הזו,אין עתיד לעולם,כי הדיאלקטיקה החבויה,הנסתרת לעיני קיצרי ראייה
של המציאות בקובה,היא התקווה היחידה לאנושות
כולה,כי שתי האלטרנטיבות היחידות העומדות
לפנינו הן,סוציאליזם או ברבריות.כדי להבין את קובה,צריך קודם להבין את העולם בו אנו חיים היום.ולא במקרה,הסיסמה שנשמעת גם היום בקובה היא סיסמתה של פידל ושל צ’ה:
ניצחון או מוות !!
כי בכל מהפכה אמיתית,או מנצחים,או מתים.
רשימה מצויינת.
מאמר מצוין, להלן התייחסותי לו ולתגובות לו עד-כה:
"…העצימו את תלותנו במארחינו, קובעי סדר היום ויעדי הנסיעות. מדי יום, בשעה שש ולפעמים בשבע בבוקר, הקפיצה קריאת קו-קו-רי-קו צרודה, שהועברה במערכת הכריזה, את הקומפניירים […] עוד בטרם פרח הוורד הלבן […], וכבר שודרה דרשת הבוקר, שתחזור על עצמה מעתה ועד פרידתנו מן המחנה […] מניעת חופש ביטוי ורדיפת עיתונאים, הכותבים לאתרי אינטרנט או מפיצים עלונים מחתרתיים. מפרסומי הארגון עולה, כי כיום כלואים בקובה 24 עיתונאים […] נענשים תכופות בבידוד, מניעת ביקורים ומניעת טיפול רפואי"…
בעולם המושגים שלי, זהו תיאור מובהק של משטר פשיסטי. כאשר ישראל, ארה"ב ובריטניה מעוללות דברים דומים, כולנו מגנים אותן ובצדק. האם סדר-עדיפויות חברתי, יכול בכלל לשמש הצדקה, לכל מעשה-נבלה?
"פעילותם בקרב קהילת הגולים הקובנים במיאמי נועדה למנוע פעולות טרור על אדמת קובה"… נו – לזה אני בהחלט יכול להאמין. יצא לי, במרוצת השנים, לנהל ויכוחים (ו-flaming) עם גולים קפיטליסטים אלה – והם פשיסטים להחריד!! באמת, בעלי סגנון די-דומה, אפילו זהה, לזה של הכתומים אצלנו. חלק ניכר מהם, הם אף מכחישי-שואה (מה שכמובן, אינו מונע מממשלת-ישראל – המקרקרת על "למנוע הכחשת-שואה!!!!!!!!!!!!!!!" במקרים אחרים – לשתף-פעולה עמם…).
"לאחר שחלה העביר פידל קסטרו […], את תפקידיו […] לאחיו הצעיר ממנו"… בעברית, קוראים לזה מ?ש??ט?ר מ?לו?כ?נ?י; ובשפות-אירופה: מו?נ?אר?כ?י?ה.
"הקובנים רשאים להניח שהמהפכה הצילה אותם ממשטרים גרועים בהרבה מן המשטר הסוציאליסטי ומהתערבותם ההרסנית של בעלי עניין זרים בפוליטיקה שלה" – מסכים בהחלט.
ל"ליברל": תלוי, עם אילו גולים קובנים נפגשת; גם בהתנחלויות הנוראות ביותר על גבעות השומרון, יש אנשים נחמדים…
ל"תקדומי" – מה??
לנועם – מקום, בו מעירים אנשים ב"דרשת-בוקר", האומרת להם, "מה ראוי" לחשוב – א?ינו? יכול להיחשב, לדעתי, כמקום בו "הרוח היא בחשיבות עליונה"… אולי רוח-השליט.
לחדוה שלום
כמי ששהה בשליחןת חינוכית שנתיים ביבשת דרום אמריקה ,אני תוחם את התיחסותי אך ורק למישוריות החינוכית.
אני התפעלתי מכל מה שנעשה בקובה בבתי הספר. גם בכפר הנידח , בית ספר הוא בבחינת ארמון, בו מקבל הילד הקובני את המרב.
גם בביקור לא צפוי בבית ספר כפרי במקום מאד מאד נידח , עמדתי פעור פה לנוכח עוצמת הפער בין מה שנותנת קובה דלת האמצעים לילדיה ומה שנותן העולם המערבי-כולל ישראל – לילדיו.
לאדון הליברל,
אני מודע לעובדה שבארצנו דווקא השמרנים מכונים בתואר "ליברלים", וכמעט שהשלמתי עם זה. אבל אני לא מוחה נגד הדעה שהבעת, אלא נגד האטימות הטיפוסית למגיבים ימניים רבים באתר הזה ובמקומות אחרים.
הגיע הזמן שתתוודה על כך שפשוט לא קראת את המאמר על קובה.הוא היה ביקורתי ומאוזן, וככותב מקצועי אני יכול להעיד שהניתוח בו היה מזהיר. אבל אתה מעדיף להעלות זיכרונות מימי מזרח גרמניה. רוב הכותבים באתר הזה אינם משועבדים לשום מסורת סטאליניסטית, והכותבת שיקפה בכל שורה את מחוייבותה העמוקה לזכויות האדם. אם אתה חייב להגיב כאן, אז תגיב. אבל עליך להצטייד באורך הרוח, בסובלנות וביכולת האינטלקטואלית לקרוא את המאמרים שעליהם אתה מגיב עד הסוף.
מאמר מצוין. מהטובים שקראתי על קובה. יחד עם זאת, רצוי להדגיש שני נושאים:
1. הכותבת הזכירה את מעבר השלטון לאחיו של פידל אך לא פירטה כיצד העברה זו מוסברת על ידי הקובנים אשר מצהירים על נאמנותם לסוציאליזם. ככל שידוע לי, העברת השלטון בתוך המשפחה היא יותר עניין של מונרכיות מאשר של משטרים מתקדמים.
2. הכותרת לא הזכירה עובדה עצובה המוכרת לכל מי שביקר בקובה: הפריחה העצומה של זנות לסוגיה, כולל של ילדות.
רשימה צבעונית, קולחת ומעניינת.
מעניין כיצד יגיבו הקוראים באתר זה, אשר רובם מן הסתם מזדהים עם רעיונות השמאל הסוציאליסטי הרדיקלי.
בעיני קובה של היום מהווה אינדיקציה נוספת לפשיטת הרגל של הסוציאליזם הרדיקלי. הכותבת מתארת באהדה את דרכיה וכבישיה של קובה נטולי שלטי הפרסום וסניפי הסטארבקס, אך באותה נשימה מתארת גם את העוני, הלכלוך וההזנחה בהם חיים האזרחים, את המזון הבסיסי והתפל ואת התשתיות המתפוררות ושירותי הרפואה הפרימיטיבים.
האם בשם ההתנגדות לכלכלת שוק ולקפיטליזם ניתן להצדיק סבל, עוני ומחסור כפי שקיימים כיום בקובה?
בעיני, ומן הסתם רבים ילעגו לי בפורום זה, הפתרון הוא: כמה שיותר שלטי פרסום, סניפים של מקדונלדס וסטארבקס, מחלפי ענק ואתרי תיירות מסחריים. רק הקפיטליזם הטהור נוסח השכנה ארה"ב (ומתן חסותה עם הסרת החרם) יצעיד את קובה קדימה לחיי שפע ושגשוג.
הרבה הורים מוכרים את ילדיהם לזנות בתעשיית התיירות תמורת כמה דולרים ליום, כי הם לא מסוגלים לפרנס את משפחותיהם. השכר הממותע בקובה הוא משהו סביב ה-20 $ *בחודש* שזה יותר למות מאשר לחיות. בלי המיליארדים המגיעים מהפזורה הקובנית בארה"ב היה בקובה רעב המוני כמו בצפון קוריאה.
לחיים ברעם,
מוטב שלא תתנשא ותזלזל באינטלגנציה של אחרים. קראתי את המאמר בצורה מעמיקה, ועם כל הכבוד הביקורת שם היא מס שפתיים שמזכירה לי את האיזון הטיפשי שעושים חלק מהכתבים החברתיים בין המצב הקשה של הפלשתנאים לתנאים של מופני גוש קטיף.
אני מתנגד חריף מאוד לכיבוש, ודורש בתור תלמידו של ישעיהו לייבוביץ מהצבא לסגת לגבולות 67. בנוסף אני משכנע אנשים אחרים לקחת חלק בהתנגדות לכיבוש, ומיותר לציין שאני גם מתנגד לפולחן האישיות של אריק שרון, ושהזהרתי שאהוד אולמרט יסכל כל הסכם כפי שהתנגד להסכם השלום עם מצרים.
לגבי קובה, פידל קסטרו בסה"כ החליף את הדיקטטורה של האליטה הספרדית-קובנית והמאפיונרים האמרקאים בדיקטטורה קומנסטית. אתה כמו רבים אחרים עוצם עין מול שליחתם של מתנגדים למחנות חינוך מחדש, צנזורה על העיתונות, וסגירתם של נשאי איידס במחנות הסגר.
אני מתנגד לכל אוולה נגד זכויות האדם בין אם מדובר בדיקטטורה בקובה או בכיבוש הישראלי בשטחים.
בצפון קוריאה אין שום רעב. בשנת 1997 אכן היה שם רעב בגלל האמברגו ובגלל הבצורת. כיום אמברגו נפרץ וצפון קוריאה יצאה מרוב המשבר. כבר שלוש שנים האזרחים קונים מזון חופשי בלי קרטיסים, וגם התיירים קונים מוצרים באותן חנויות כמו שקונים אזרחי המדינה (עדיין יש חנויות לזרים). כל השמועות על הרעב שם, הן המצאה של האימפריאליזם המערבי, שבשנת 2002 ניהל תעמולה שבעירק יש נשק להשמדה המונית, כתרוץ לפלישה. בצפון קוריאה אכן יש מחסור בדלק בגלל שאין שם נפט והמערב מטיל עליה אמברגו. חשמל יש שם בשפע בגלל תחנות הכוח שפועלות שם על המים. כל אדם שמתנגד לאימפריאליזם המערבי ה"דמוקרטי" שמתעשר על חשבון של ניצול העולם השלישי והשוד שלו, צריך להביע סולידריות עם עמידה איתנה של עמי קובה, צפון קוריאה, וונצואלה, בוליביה, בלרוס ומתנגדים אחרים לאימפריאליזם. הפרצוף האמיתי של ה"דמוקרטיה" המערבית נמצא בעירק, בשטחים פלסטיניים, במדינות הבלטיות האוהבות נאציזם בגלוי ובארצות העולם השלישי שמשלם כסף ענק לקרן המתבע הבינלאומי וכתוצאה מכך סובל מרעב!
בשקלול הטוב והרע, ובניכוי ההעדפה שחש אדם למולדתו, אם היתה עומדת בפני המתלהבים מגן-העדן הקובני האפשרות לבחור בין הגירה לקובה לבין הגירה לישראל, באיזו אופציה הם היו בוחרים?
לא נכביד על היושרה שלכם בבחירה בין חיים בחיקו של השטן הגדול לעומת זה של "שמש העמים" וגרורותיו הסרטניות, יען כי זה משכבר נוכחנו לדעת שרוב ה"אינטלקטואלים" וה"אידאולוגים" של השמאל מעדיפים לשאת את נאומי האש והגופרית המהפכניים, את הטפותיהם הצדקניות, ואת מלחמות המלים שלהם למען הצדק האוניברסלי, מתוך כורסאות הקטיפה הנוחות של הטרקלין הבורגני…
ולמר פרוייליך – הידעת כי התואר "פאתטי" נגזר מתוך השם "פאתוס"?
מצטרפת למחמאות על הכתבה המאוזנת.
קובה היא ראשונה בעולם במספר רופאים פר-קפיטה, תמותת התינוקות שם נמוכה באופן מדהים למדינה עם תל"ג כשלה, ושירותי הרפואה לאזרח הממוצע טובים וזולים יותר מבכל מדינה מתפתחת וגם יותר מאשר בארה"ב.
לארץ הסובלת עשרות שנים מאמברגו אמריקאי, ההישגים האלה כמעט בלתי נתפסים.
לד"ד הלברכט:
לא יודע אם הייתה בקובה,אבל אם תהייה שם תראה
כן עוני,אבל לא לכלוך.
יש להבחין בין עוני (POVERTY) לMISERY/
לא רחוק מקובה,ב"מודל" שלך לחיקוי,נמצאת
NEW ORLEANS ,ושם תוכל למצוא MISERY בשפע.
עכשיו לגבי העוני:
עוני זה דבר יחסי.אדם יכול להיות עני,אבל
יתן לילדים שלו ללמוד באוניברסיטה,ללבוש בגדים נקיים ונעלים חדשות,לטפל בשיניים ובבריאות שלהם .אדם אחר יכול להיות עשיר,אבל
יפגוש את ילדיו רק בלילה או לא יפגוש אותם בכלל,יקנה להם מחשבים וטלויזיה ונעלי NIKE
ויכניס אותם לנהל את עסקיו במקום לשלוח
ללמוד.וודאי שיכאס מאוד אם אחד הילדים ירצה
ללמוד אומנות.
אנחנו מדברים כאן על אושר ולא על עושר.
כדי להבין למה קובה ענייה,צריך להבין קודם
שקובה נמצאת תחת חרם כלכלי אמריקאי יותר מ60
שנה.
מה היה קורה אם ישראל הייתה תחת חרם כזה
מאז הקמתה ??
אבל ישראל,להבדיל מקובה,קבלה בממוצע מארה"ב
מדי שנה 2 מלייארד (2000 מליון)דולר מתנה,מדי שנה ושנה
מבלי לחשב את תרומות יהדות העולם שכללה
כמה מאות מליונים בשנה.
ואז,אתה משווה את ישראל עם קובה ??
אינני יודע במה יש לך תואר ד"ר ואני מכבד זאת מאוד,אבל אני מניח שאתה מכיר את כללי החקירה המדעית.
אם הייתה עורך השוואה בין קובה למצב במדינות
"מפותחות"אחרות,הייתי מצפה שתקח בחשבון את
מרכבי השונות ביניהן,כולל מבחינה היסטורית
ועובדתית,לפני שאתה מוציא אמירות כאלה.
למגיב האלמוני "מה עם הזנות"?
אם האמירה שלך מבוססת על בדיקה עצמית שלך
בשטח,כנראה זה לא מספיק.אם יש לך נתונים בדוקים,
כולנו נרצה לשמוע.
ואם אין לך לא זה ולא זה,עדיף שתשטוק.
לחיים ברעם:
מקבל הערותך ל"ליברל" אתו אני מתמודד במישור
הכלכלי במאמרים אחרים,אבל הוא תמיד מפסיק
את הדיון כשמרגיש שאין לו תשובות ואז מתחיל
הכל מחדש כאילו לא נאמר דבר מקודם.
לגבי הערותך למאמר של ידידתי חדוה:
בפתיחת המאמר חדוה כותבת ששלוש דרכים מובילות לקובה:
דרך המהפכה,
דרך המוזיקה
ודרך התיירות
דרך המהפכה לקובה של חדוה,מטושטשת ולא ברורה.
ואני מתכוון לא לדרך של קובה,קובה והעם הקובני מחויבים למהפכה,מוכנים לשלם את המחיר,גם של עוני וגם של סכנת פלישה של השכן מהצפון,וכבר הלכו דרך ארוכה.הוכיחו זאת בעבר ומוכיחים זאת גם היום.
אבל מה היא הדרך של חדוה?מה היא הדרך שלנו?
מה אנחנו מוכנים להקריב עבור המהפכה?
האם אנחנו מוכנים לוותר על תענוגות הבורגנות? האם אנחנו כאן,ה"נפשות היפות" בישראל,כל כך נגד
הכיבוש,האי צדק החברתי,התפוררות החברה,אי שוויון לנשים,ניצול פועלים זרים וכל יתר הרעות,מה אנחנו מוכנים להקריב לשנוי מצב זה?
וזאת השאילה :
הדרך למהפכה בקובה היא הדרך לתוך עצמנו,המראה המשקפת את המציאות בה אנו חיים,
ואנחנו כחלק בלתי נפדר ממנה,מכוערת יותר,מלוכלכת יותר ו"ענייה" יותר.
שאחרי תפיסת השלטון בידי קסטרו ואנשיו צ’ה היה אחראי מטעם השלטון להוצאה להורג ללא משפט של אלפי בני אדם. חוץ מזה הוא הקים מחנות ל’חינוך מחדש’ עם עבודת כפייה לכל ה’סוטים החברתיים’, כמו למשל הומוסקסואלים כדי להקים ‘אדם סוציאליסטי חדש’ במתכונת סובייטית.
צ’ה היה מעריץ גדול של סטאלין ובביקוריו במוסקבה הקפיד להניח זרים על קברו של העריץ בחומת הקרמלין. הוא תעב את יורשי סטאלין כמו חרושצ’וב שסטו מ’המסורת המהפכנית’ ועשו ‘עסקות’ עם ה’אימפריאליזם’.
חסידי צ’ה ברחבי העולם מקפידים להעלים את העובדות האלה על אלילם עם פני המלאך המיוסרות, אבל דמם של קורבנות צ’ה גווארה ופידל קסטרו זועק מהאדמה ולא ייתן להשתיק את הזוועות והפשעים.
1. ראול החליף את פידל בתפקיד הנשיא-בפועל שכהן הוא נבחר לתפקיד סגן-הנשיא. ראול שייך "לדור המייסדים" של הסוציאליזם בקובה, הוא מותיקי המהפכה ולחם בהרי הסיירה מאסטרה. הוא בהחלט ראוי לתפקיד, והוא לא נבחר סתם בגלל שהוא "האח של".
2. אחת מהתוצאות של המשבר הכלכלי הקשה שעבר על קובה אחרי קריסת ברית-המועצות, כשהיא נותרה להתמודד לבדה מול האמברגו האמריקאי, היא הופעת תופעה של זנות.
עם זאת, בשנים האחרונות עושים הארגונים העממיים בקובה (בייחוד פדרציית הנשים הקובנית וברית הנוער הקומוניסטי הקובני) מאמצים חינוכיים גדולים להכניס נשים צעירות לשוק העבודה, ובכלל זה ענישה של סרסורים.
קרא למשל:
— קישור —
— קישור —
"האם אדם כפיחו מאמין שהמהפכה הסוציאליסטית תשרוד תחת גלי התיירות האמריקאית?"
השאלה האמיתית, היא, האם הכותבת מאמינה בכך.
התשובה היא שלא.
"לעם הקובני המוכיח נחישות ואומץ לב במאבקו המתמשך באימפריאליזם ובהדיפת הקולוניאליזם"
העם הקןבני? או החונטה השלטת?
"המציאות בקובה,היא התקווה היחידה לאנושות"
מדהים לראות את הכותבים והקוראים הנאחזים עדיין באידיאולוגיה שמזמן נפחה את נשמתה.
ליוסף הנדהם ושאר נסתרים ומתחבים:
אם כל כוונתכם היא ללכלך ולפלוט זוהמה,אולי תעשו זאת בבתיכם.אם בכל זאת תרצו
לנהל דיון מכובד,לפחות תציגו עובדות או נתונים שאפשר לאמת אותם.
המגיב האלמוני הפחדן שכותב על צ’ה גווארה
לא רק שמשקר,אלא משקר בלי סגנון ובלי אופי.
מעניין מה המקור של ה"נתונים" שהוא מציג.
כנראה שזה אותו מקור שטען לא מזמן שבעירק
היה נשק להשמדה המונית,שעדיין מחפסים אותו.
ליוסף הנדהם:
אני מבטיח לך שתהיה בקרוב עוד יותר נדהם.
זה יהיה כשמאות רבות של מליוני בני אדם,בלטין אמריקה,ובעולם כולו,(כמה מאות
מליונים כבר עושים זאת),ילכו בדרך שלקובה
ויחזיקו "באידאולוגיות שמזמן נפחו את נשמתן"
אתה בטוח ש"מאות מיליונים ילכו בדרך של קובה" ?
כמדומני, ולצערך הרב אני מניח, התהליך הפוך.
בשנות ה – 60 כמעט חצי מכדור הארץ היה תחת מגף מרקסיזם מזן כזה או אחר.
מה נשאר מכך היום ? על אילו מאות מליונים ש"עושים זאת כבר היום" אתה מדבר ?
על שלוש מדינות עולם שלישי מוכות עוני ודיכוי ועוד איזה שתיים שלוש מדינות בהם יש מנהיג שמתיימר להיות מרקסיסט אבל אשר הבורגנות והמעדות העליונים ממשיכים לחגוג בהן באין מפריע ?
קצת reality check לא יזיק לך.
מי בחר את ראול?
ולגבי הזנות רחבת ההיקף בקובה-זו לא נולדה אתמול והיא תולדה של עוני חריף.
לגבי ההשוואה של מר פרוליך עם ישראל: ובכן, קובה מדינה גדולה יותר ועם יותר משאבים טבעיים. קובה קיבלה סיוע מבריה"מ במשך שנים ארוכות ואין לשכטי שמצבה הביטחוני בעשרות השנים האחרונות טוב בהברבה מזה של ישראל.
לא לקומוניזם דיקטטורי נוסח קובה ולא לקפיטליזם מנצל וגורם לפערים ולעוני נוסח ארה"ב (וישראל), הפתרון הוא מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית נוסח מדינות סקנדינביה.
אני רוצה להוסיף מימד נוסף לויכוח וזאת מתוך התרשמות של מבקר, שחרש את כל יבשת דרום אמריקה תקופה די ארוכה , ודוקא לקובה היתה לי גיחה קצרה מאד.
אי אפשר שלא לראות שיש עוני בקובה.
אבל אי אפשר שלא לראות שכל ילד קובני נהנה מרמת חינוך בבתי ספר מצוידים במיטב הציוד. בכתות קטנות יחסית.
אי אפשר שלא לראות את הרמה הגבוהה של השירותים הרפואיים אפילו באזורים כפריים רחוקים מהמרכז.
בסאנטיגו בירת צילה אפשר למצוא רמת חיים גבוהה יותר. בריו דה זנרו בברזיל גם כן נמצא רמת חיים גבוהה , אבל אפשר לראות שם גם את החגורות של שכונות העוני שמקיפות אותן. בשכונות אלו ראיתי זוהמה ,עזובה, אלפי ילדים בבגדים בלויים משוטטים ברחובות.
אלו מראות שלא ניתן לראות בקובה.
וזה ללא ספק תוצאה של סדר עדיפויות במשטר סוציאליסטי.
אינני מבקש ליצור אידאליזציה של קובה זאת לא מטרתי. אבל אני חייב להתיחס למצור הכלכלי שיש לו השפעה לא מבוטלת .
הסיוע הסובייטי לקובה הסתכם רוב השנים בהחלפת סוכר בדלק, שאיפשר לקובה לשרוד את החרם של ארה"ב וגרורותיה יצואניות הנפט. הוא בהחלט לא הדבר עליו התבססה הכלכלה הקובנית, לראיה עצם קיומו של הסוציאליזם בקובה גם 18 שנה אחרי גורבצ’וב.
אני רוצה לחזק את ידיו של אשר פרוליך, שמתאר בצורה מדוייקת למדי את הלכי הרוח באמריקה הלטינית, המשתחררת אט אט מהחבר היאנקי המעיק על גבה קצת יותר ממאה שנה, ובעיקר אחרי מלה"ע השניה. ארה"ב הייתה גורם מרכזי בעליית המשטרים הדיקטטורים של שנות השישים והשבעים בכל רחבי אמריקה הלטינית, בנסותה לכבות כל ניצוץ מהפכני שיטיב עם התושבים שם (וקצת פחות עם תאגידי הענק האמריקניים שעשקו אותם – ראו מקרה הרפורמה האגררית בגואטמלה), תוך התייחסות לאמריקה הדרומית כ"חצר האחורית" שלה, מושג קולוניאלי מגעיל בפני עצמו. אירוני הוא שמדינה כארה"ב, שהצהירה בוקר וערב, גם בימינו אנו, על היותה מגן של הדמוקרטיה וזכויות האדם, לא התביישה להיות בעלת מוסר כפול ככל שנגע הדבר לחירויות העמים באמריקה הדרומית. דובר בתגובות הרבה על זנות בקובה, אך לא צויינו הגורמים לדירדורן של הבנות לזנות, שכל ממשל אמריקני משנות השישים אחראי לו, בנסותו לבודד את קובה רק משום שרצתה עתיד יותר טוב לתושביה, רצון שפגע ברוווחי הענק של התאגידים האמריקנים באיזור.
בנוגע לאמירה על השתתפותו של צ’ה גווארה במעשי רצח המוניים, לא הבנתי את ההקשר, אך ברור שהכותב שאב את הדברים מהמקור (האמריקני) הראשון שראה, מבלי שהעמיק לחקור בדבר, ואיני יכול אלא להצטער על זה בשבילו.
לכותב עם הבטן השבעה שהטיל בספק את צעידתה של אמריקה הלטינית בדרך למהפכה, יסע לו לונצואלה, לברזיל, לארגנטינה ויראה אומות הנאבקות על דמותה של חברה שיוויונית יותר, וכדאי שגם יעשה הוא Realty check משל עצמו, ויראה את השחיתות השלטונית ואת טובות ההנאה שגוזרים לעצמם נבחרי הציבור בעולם המערבי. בהקשר זה אציין את חסכנותו הכמעט כפייתית של צ’ה גווארה, שהשתכר משכורת של קצין בצבא עד שפרש מחייו הפוליטיים בקובה, ואת פידל קסטרו, שהלאים את אדמותיה של משפחתו הוא.
האסיפה הלאומית בקובה בחרה את ראול. והעם הקובני בחר את האסיפה הלאומית.
נדמה לי שאתה לא טורח לכתוב את הדברים שאתה עצמך כותב…
"[הזנות] לא נולדה אתמול והיא תולדה של עוני חריף… קובה קיבלה סיוע מבריה"מ במשך שנים ארוכות".
אכן, הזנות בקובה לא נולדה אתמול, אלא לפני 15 שנה עם קרוס ברית-המועצות והמשבר הכלכלי האיום שקובה נקלעה לתוכו בעקבות הקריסה.
אתה עצמך הרי כותב שקובה זכתה לסיוע כלכלי סובייטי במשך שנים ארוכות. גם ישראל, אגב, תלויה בחסדי סיוע (מארה"ב, לא מברה"מ).
אבל הנה שאלה, ותענה עליה בכנות: נניח שמחר הסיוע הכלכלי מארה"ב לישראל ייפסק בבת אחת (כפי שקרה לקובה ב-1991), האם אתה חושב שלמרות זאת ישראל תצליח לשמור על מערכת חינוך איכותית בחינם מהגן עד האוניברסיטה ועל שירותי בריאות בחינם לכל האוכלוסייה?
[ ובעצם, האם יש את זה בישראל כיום…? ]
לפטריוט,
אפילו נניח שכל דבריך אמת, אין רעב בצפון קוריאה, ושום דבר לא חסר לאף אזרח, ואין מחנות מעצר, והידיעות על ניסויים בגזים על אסירים הם תעמולה אימפריאליסטית, לא הייתי רוצה לחיות במדינה בה יש מפלגה אחת יודעת כל, ופולחן אישיות שהופך את המנהיג לאלוהים, והעברת שלטון נעשית מאב לבנו ומאח לאחיו.
שים לב שרק במשטרים אוטוריטריים יש העברות שלטון כאלה, סוריה, צפון קוריאה, קובה (שעל אף משטרה החד מפלגתי, הוא טוב לאין ערוך מהסורי או הצפון קוריאני).
אתה מגביל את הדמוקרטיה המערבית לעיראק והשטחים הפלסטינים, אבל יש גם שבדיה שהתנגדה לפלישה לעיראק, וספרד, שעם חילופי השלטון בכיוון שמאלה הוציאה את צבאה מעיראק.
לאשר פרוליך,
נראה שאתה מתגעגע לסוג רשמי ביקור שפורסמו בשעתו על ידי "משלחות ידידות" לברית המועצות ושאר ארצות "הדמוקרטיה העממית". מבחינה זו רשימתה של חדוה לא עונה על הציפיות. אני שמחל לבשר לך שעידן זה חלף, ולכן המחמאות לחדווה, שידעה לאזן היטב בין ביקורת ותופעות שליליות לבין החיוב והיפה.
אני גם לא מתלהב מהסיסמא שכבשה את ליבך "ניצחון או מוות" שיש בה פולחן מוות. אני מעדיף ניצחון לסוציאליזם הדמוקרטי למען החיים.
לכל אלה המתגוללים על קובה מימין,
ראוי לזכור שקובה לפני קסטרו, תחת שלטון הרודן המושחת בטיסטה, הייתה למעשה מושבה לעשירי אמריקה שסיפקה להם שרותי זנות ובידור, והמוני העם חיו בעוני נורא. קובה של קסטרו היא התקדמות אדירה כמעט בכל שטח, כמו בריאות וחינוך שהרימו את המוני העם מאשפתות. הביקורת שיש לאנשים כמוני, סוצתיאליסטים מסורים, היא, שאנחנו רוצים לאמץ בחום את כל הדברים הטובים שעשה המשטר הקובני מבלי לוותר על הדברים הטובים שבדמוקרטיה. יש יותר מגירסה אחת לסוציאליזם, ויש יותר ממנהיג אחד ראוי, וכפי שאמרה בשעתו רוזה לוכסמבורג בויכוחה עם לני – לא למשטר חד מפלגתי, כן לחופש הביקורת.
לגדעון ספירו
למען הדיוק ההיסטורי, בקובה, למרות היותו של השלטון חד מפלגתי, אין פולחן אישיות. למרות שלטונו של פידל קסטרו במדינה למעלה מחמישים שנה, לא מתקיים פולחן לאישיות שלו, וגם כיום קשה למצוא תמונות שלו או של אחיו ברחובות. הערצה מסויימת לצ’ה גווארה קיימת בצורה מעוטה, והיא יותר הערצה ל"אדם החדש" שקובה ניסתה ליצור, מאשר לצ’ה עצמו, שמסמל אותו בעיני רבים.
לגבי בחירת ראול-
האם יש כאן מי שמתיימר לטעון שמדובר בבחירות דמוקרטיות?
המשפט "אתה לא טורח לכתוב את הדברים שאתה עצמך כותב…" הוא כל כך מתוחכם שנבצר ממני להבינו.
לגבי הזנות בקובה והתלות בסיוע: המצב כיום הוא (לפי חברים ובני משפחה שביקרו שם) שעל כל צעד ושעל שם מישהי (בכל הגילאים מסתבר) תציע עצמה לך בעבור חופן דולרים קטן. מתי זה התחיל? אתה טוען שלפני 15 שנה עם הפסקת הסיוע הסובייטי. זוהי טענה הטעונה הוכחה. ובכל מקרה לא ניתן בכלל להשוות את התלות הקובנית בסיוע הסובייטי (שהרי לפי טענתך שלך הפסקתו גרמה לאותו משבר כלכלי איום שלפני הכל היה סבבה) לסיוע האמריקאי לישראל.
הסיוע האמריקאי הינו אחוז קטן מהתל"ג הישראלי ומתקציב המדינה. ישראל תסתדר ככל הנראה לא רע גם בלעדיו (והיו כבר מי שהציעו מזמן את הפסקתו ההדרגתית של הסיוע) ופשוט תצטרך לשנות את מדיניות הרכש הצבאי שלה. לא תהיה להפסקת הסיוע השפעה משמעותית על שירותי הבריאות והחינוך שהם אומנם לא חינם אך מסובסדים מאוד. דומני שעדיף ברוב המקרים להיות חולה בישראל (בוודאי אם אתה נגוע באיידס) מאשר בקובה.
גם אני נגד שלטון חד מפלגתי אבל בצפון קוריאה רמת החיים גבוהה יותר מהמדינות של העולם השלישי שממלאות את תכתיבי הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית וסובלות מרעב, חוסר השכלה מחסור בשירותים רפואים ובתנאים סניטריים קשים. השמועות על הניסויים בגזים על אסירים זה תעמולה אימפריאליסטית. לפני מספר שנים שני הבנים של פרופסור צפון קוריאני השתמשו בחותמת של האב וחיברו מסמך על ניסויים כימיים, ברחו לדרום קוריאה וקיבלו עבור המסמך 100.000 דולר, אבל הם לא היו תלמידים טובים והם כתבו שם את שם העיר שנמצא בכלל במחוז אחר, לא במחוז שהם כתבו עליו זאת אומרת שהמסמך בכלל אפילו לא היה דומה לאמת.לאחר קבלת הכסף הם חזרו לצפון קוריאה שם נעצרו, אך הנשיא קים ג’ונג איל נתן להם חנינה כיוון שהם סיפרו את האמת. אנו, התושבים של המדינות המפותחות חייבים לסייע לעם הצפון קוריאני להסרת האיום האימפריאליסטי, שבעקבותיו יש למדינה הוצאות צבאיות גדולות מאוד, כמו בניית בונקרים, רכישת נשק, בניית גדרות בטון שבמקרה של מלחמה ייפלו על הטנקים של הכובש. אגב, בלבנון הבונקרים שיחקו תפקיד חשוב במלחמה וגרמוןלכך שהעם של הכובשים התאכזב מהנהגתו המדינית והצבאית שלו. הכיבוש של וייטנם ועירק וארצות האלה ממכיש את הכוונות התוקפניות של ארה"ב ושאר מדינות האימפריאליסטיות. רק הסרת האיום על המדינות שרוצות עצמאות כלכלית ופוליטית מארה"ב וגרורותיה יביא לדמוקרטיה בצפון קוריאה, המנהיג שלה יפרוש מהשלטון ויהיה מנהיג של כבוד.
אל תערבב בין המנהיגם הסוציאליסטיים בוונצואלה ובוליביה, שנבחרו באופן דמוקרטי,
לבין מיני דיקטטורים, החל מהמושחת וצמא הדם בצפון קוריאה ועד ללאומן מבלרוס. מעניין שהארחון נתמך ע"י הקומוניסטים ממש כפי שבקובה המפלגה הקומוניסטית (הרשמית דאז) תמכה בבטיסטה עד שלב מאוחר מאוד.
ואני תוהה אם גם נשיא אירן ראוי בעיניך לברכות מכיוון שהוא נחשב ל"מתנגד לאיפריאליזם".
הנשיא של צפון קוריאה קים ג’ונג איל לא צמא דם, הוא מגן על מדינתו מפני הכיבוש האימפריאליסטי. מי שצמאי דם הם האימפריאליזם האמריקני, משטר הכיבוש הישראלי, המשטר התורכי, המדכא כורדים ומכחיש שואה של הארמנים, משטרים פרו נאציים במדינות הבלטיות, באסטוניה למשל יש אסירים פוליטיים שמתנגדים לאידיאולוגיה הנאצית שקיימת שם (בונים אנדרטאות ל אנשי SS והפכו אותם לגיבורים של המדינות), ושאר הגרורות של האימפריאליזם האמריקני.
לוקשנקו, נשיא בלרוס לא דיקטטור. הוא נבחר לנשיאות שלוש פעמים בבחירות דמוקרטיות. אני דיברתי עם יוצאי בלרוס בארץ ורובם הגדול אוהבים אותו. לוקשנקו גם לא לאומן, יש בממשלתו שרים בני לאומים שונים. פשוט האימפריאליזם האמריקני מפיץ תעמולה שקרית נגדו, כיוון שהוא לא רוצה להפריט את המשק ולמכור אותו לתאגידים המערביים. בבלרוס תמיד אמרו: אם המערב משבח את השלטון שלך אז תחפש מה לא בסדר בו, אבל אם המערב מתנגד לשלטון שלך אז השלטון שלך בסדר.
לגבי אירן, אני מתנגד למדיניות ההפרטה שמנהלת ממשלת אירן, אבל משבח את העמידה האיתנה של השלטון האירני מול האימפריאליזם. מאז 1979 אירן מתכוננת למלחמה פרטיזנית במידה וארה"ב תפלוש לשם. היא גם סייע לחיזבללה לבנות בונקרים בלבנון וחימשה אותה. כך היא הצליח לגרום לכך שהמלחמה נגמרה רק בהתערבות האו"ם והתושבים של הגרורה האמריקנית שתקפה את לבנון שונאים את ממשלתם. אנחנו צריכים לגלות סולידריות גם עם העמידה מול האימפריאליזם של העם האירני!
לעמי: אם תהיה חולה בישראל היום, סביר להניח, שיתחולל התסריט הבא: התרופה והטיפולים, לא יהיו בסל-התרופות – ולפיכך, תיאלץ לממנם מכיסך (ומה זה חשוב בכלל, ששילמת כל ימי-חייך מסי-בריאות, בטוחים משלימים, וכיוצא-באלה מריעין-בישין). עקב מחלתך לא תהיה מסוגל לעבוד, אבל – מכיוון שלא ביטחת עצמך, באחד הביטוחים עליהם ממליצים מודי בר-און וכנופיית חבריו הנקלים, פשוט תישאר חסר-כל. עקב ההכרח, לממן את הטיפולים והתרופות, לא תוכל, לעמוד גם בתשלומי-המשכנתא. וכך תושלך לרחוב, בהתאם לכל כללי-הבורגנות. בכוחותיך האחרונים, תעלה אז למשרד רה"מ – ו?ת?מו?ת ב??ד??ר?ך?.
לעומת-זאת, במדינה כקובה או ונצואלה (שם – למיטב-ידיעתי – לא שמעו עדיין על "סל התרופות", "ביטוחים משלימים", "אבי קושניר" ו"מודי בר-און"), תזכה, בוודאות, לטיפול רפואי – אולי בית-החולים, יהיה מעט פחות מצויד, מאשר הדסה או איכילוב; אבל ב??ש??ו?ם-פ??נ?ים-ו?א?פ?ן, לא יזנחוך למות ברחוב!!!
לפני שבועיים~שלושה, נשטפה ישראל בגל עכור של "זעזוע" צדקני, צבוע ומתחסד, לנוכח צילומי האופנוען, שגסס על הכביש מבלי שיעזרו לו. והרי זהו פ??ר?צו?פ?ה? ש??ל ה?מ??ד?ינ?ה? דהיום. לפני עשרים, עשרים וחמש שנה, לא היה דבר כזה יכול לקרות!! ולפני עשרים שנה, גם לא היו הומלסים בישראל – וגם לא רעבים ובתי-תמחוי.
הלוואי שהיינו כקובה!! עם כל הסתייגויותיי (הרשומות לעיל) מסגננונו ומאופיו של המשטר שם.
הרשמים של חדוה מהנסיעה לקובה הם רשמים של מטייל מערבי שרואה את הדברים בהשואה אלינו. אך מטרת הנסיעה היתה הזדהות עם העם הקובני נגד המצור שחונק אותו מזה שנים ולא טיול שמארגנת חברת נסיעות בעולם השלישי.מי שהיה במשלחת ראה את הארגון העצום,את הסיורים שנעשו את הפגישות עם העם הפשוט ועם המשלחות מנל העולם,את ההפגנה העצומה של ה 1 במאי לא יכול אלא לשאוף כוח וחיזוק אדיר להמשיך את המאבק כנגד האמפיריאליזים בכל העולם.זה חשוב יותר מאשר היו מים זורמים או לא היו לכן אני מחזקת את מה שאשר פרוליך כתב
הבחירות בקובה הן בחירות דמוקרטיות. הן מתבססות על מערכת נציגותית של וועדים עממיים, החל מרמת השכונה, הרובע, העיר, המחוז ולבסוף האסיפה הלאומית. כל קובני החל מגיל 16 רשאי לבחור ולהיבחר באופן חופשי, ונציגים שנבחרים לוועדים העממיים מקבלת משכורת ממוצעת של פועל, וחייבים לתת דין וחשבון עונתי בפני אסיפות של ציבור הבוחרים שלהם, שגם רשאי להחליפם בכל עת.
בניגוד למה שכתבת, ממש לא עדיף להיות חולה באיידס בישראל מאשר בקובה. בקובה יש את שיעור הידבקות באיידס של 0.05%, אחד הנמוכים בעולם (וקטן פי 60 מזה של שכנותיה בקאריביים).
בנוסף, בשל האמברגו האמריקאי, למערכת הבריאות בקובה יש קושי להשיג תרופות לאיידס (הקוקטייל המפורסם) שקיימות במערב, ולכן תעשיית הביוטכנולוגיה הקובנית פיתחה תרופות משלה, שיעילות יותר מהמקבילה המערבית, והיא מוכרת אותן במחירי עלות לארצות עולם שלישי.
— קישור —
— קישור —
הייתי שמח אם חברים נוספים במשלחת — שאני בטוח שקראו את המאמר וקוראים את התגובות — יכתבו מאמרים נוספים המתארים את הרשמים שלהם.
רשמיה של חדוה ישכר מבטאים נקודת השקפה מסויימת. אני משוכנע שכפי שאיתן ק. אמר כמה מילים על מערכת החינוך (תודה!), יש לחברים אחרים במשלחת נקודת השקפה / ניתוח שונה של מה שהם חוו.
בתודה מראש לכל מי שיכתוב!
(וכמובן למערכת "הגדה" שאני בטוח שתשמח לפרסם)
תגובה לשימי
אני לא הייתי חבר המשלחת.
אני "שוטטתי" למעלה משנתים ביבשת דרום אמריקה כשליח חינוכי.
לגדעון ספירו:
קודם כל אינני מתגעגע לשום משלחת בעבר לברה"מ,כי אני התנגדתי בעבר לסטליניזם ולפולחן האישיות,לכל ביורוקרטיה,ולכל לאומנות,גם "כאילו" סוציאליסטית.
מאותן הסיבות,אני גם היום סולד מכל ביורוקרטיה,בעד שלטון הדמוקרטי של ההמונים
והעובדים,בעד אינטרנציונליזם ומעל לכל,מעל
לכל,בעד החיים ולא בעד המוות.
לכן,אתה טועה בגדול כשאתה אומר שהסיסמה
"ניצחון או מוות" היא פולחן המוות.
זה בדיוק להיפך= זה פולחן החיים !!
ולהוכחה לכך,אני מציע לך לבקר בשכונות העוני
של דרום ומרכז אמריקה,בכפרים של אפריקה,
בשכונות המהגרים באירופה והכושים בארה"ב
בדרום. האם הם "חיים " ?? האם לא "חיים-מתים?
ויותר מזאת=אתה יודע שבארה"ב העשירה,שעור
הסובלים מדכאו ונוטלים תרופות לטפול,עבר כבר
את 30 % מכלל האוכלוסייה ??ובישראל?,נצולי שואה וקשישים שלא יכולים לקבל תרופות או טיפולים ומתים כשנתן היה להצילם??
המושג שלי ל"חיים" שונה משלך=אצלך,אדם ש"קיים"(עוד לא מת),הוא חי.אצלי,אדם שעוד לא חי,הוא מת. יש מתים חיים ויש חיים מתים.
ולגבי מדינות סקנדינביה ופתרון "מדינת הרווחה" הסוציאל-דמוקרטי=אני מודיע לך(דבר שתוכל לבדוק בעצמך),שמדינות הרווחה,כולל מדינות סקנדינביה,נמצאות בתהליך של התפרקות,
ובתוך פחות מעשור,תיעלמנה כמדינות רווחה.
סירובך להתעמק בתהליכים הכלכליים,חברתיים
והסטורים,מוליך אותך לאשלייה שהעולם של היום
ישאר כפי שהוא לעולמים,ואתה לא מסוגל להבחין
את התהליכים ההולכים ומצטברים בכלכלת העולם,
הבעייה של המאמר של חדוה,לא שהוא לא "מאוזן",אלא שהוא לא מעמיק,וכפי שכבר כתבתי,דומה לדווח של "החברה להגנת הטבע" יותר
מאשר לנתוח המציאות המורכבת וכן,כמובן,
גם דיאלקטית,של קובה.
לשימי:
כחבר במשלחת,אשמח להמשיך ולכתוב רשמים לביקור.כוון שאני ספקן מלידה,ולא מאמין בסיפורים,וכל דבר אני בודק מאה פעם בצורה אובססיבית,החלטתי לבקר בקובה כדי לראות בעצמי
את המציאות,ולא מסתמך על סיפורים.
וכדי לראות,זה לא מספיק להסתכל.
כדי לראות,צריך גם לחוות את מה שרואים.
כך,למשל,זה לא מספיק "לטייל" האמצעות GOOGLE EARTH .צריך לדרוך באדמה,להריח את הריחות,לטעום באוכל הפשוט המקומי,לרקוד עם
הצעירים והזקנים ולשוחח עם השכנים.וגם,חדוה,להתקלח עם מיים קרים,לטעום באוכל התפל,ולהתעורר לצלילי קוקוריקו.
כאן,רציתי רק להזכיר לחדוה,את קבלת הפנים
שעשו לנו בבית הספר לאומנויות בעיר מטנזס.
מאות רבות של ילדים נתנו לנו מכל הלב את
החלומות והתקוות שלהם באומנות שהם לומדים שם.והעיר הזו היא עיר ענייה.ענייה מאוד.
אין בבתים מזוג אוויר ,מחשבים ולא חדר לכל ילד.אבל מאות רבות של ילדים מכל הגילאים,לומדים אומנות!!.
איזה רמה !,איזה הישגים !.אני,כאדם העוסק
באומנות גם באופן מקצועי ומכיר את התחום,אומר לכם שרמת הביצועים של
ילדים אלה
בשירה פוליפונית,בנגינת קוורטט קאמרי,ובריקוד
ובלט קלאסי עם מוטיבים אפרו-אמריקאים היו
ברמה שרק נמצאת באקדמיות הטובות בעולם.
ויהיו אלה שיגידו=אבל מזה חשוב,מה זה קשור
לכל הדיון והוויכוח הארוך שנוצר ממאמרה של
חדוה??,ותשובתי היא=
זה קשור מאוד !.אומנות זה לא "לוקסוס".
אומנות זו תמצית ההגשמה האישית של אדם,
ביטוי הרגשות והיחודיות העמוקה ביותר של
כל אדם.זו התגשמות ה"אני" הייחודי.זו תמצית
החיים(כי כפי שכתבתי לגדעון,יש חיים מתים,
ויש מתים חיים).
מרקס הגדיר את שלב הקומוניזם כמעבר מעולם
הצרכים לעולם החופש.
והאומנות היא תמצית מעבר כזה,תמצית העולם החדש.
ואז ,הבנתי,שהילדים שלנו,כאן בישראל,צריכים
לקנאות בילדי קובה.בגלל שילדי ישראל לא רואים את הוריהם לפני 9 בערב,בגלל שילדי ישראל (רובם)לא לומדים אומנות,בגלל שילדי ישראל צריכים להתגייס לצבא כיבוש,בגלל שילדי
ישראל מבזבזים שעות ארוכות במחשב במשחקי
מלחמה,ובגלל שילדי ישראל אבדו את תמימותם
והזדקנו לפני הזמן,
לוקשנקו נבחר 3 פעמים, כל אחת מהן עם 75 עד 85 אחוז מהקולות, שזה גבוה באופן חשוד, למרות שפחות מה-90 אחוז שהצביעו לאסד במשאל האחרון או פחות מאותם 99 אחוז שמקבלים דיקטטורים בדרך כלל. אבל ארגונים בינ"ל קבעו שהבחירות האחרונות במיוחד לא היו בחירות דמוקרטיות, ואולי גם בזה אתה תאשים את האימפריאליזם.
הייצוא של קובה (נכון ל-2005) היה בסך של 2.4 מליארד דולאר בשנה. בדיחה בהשוואה לישראל במספרים אובסולוטיים (33.7 מיליארד) ובוודאי בשיקלול שיעור האוכלוסין. ענפי היצוא המרכזיים הם בעיקר ניקל וסוכר (כראוי כנראה למדינה מתקדמת), טבק (כמשטר מתקדם, קובה מוצאת לנכון לייצא רעל קטלני) ועוד מוצרי חקלאות. המוצר המתקדם הכמעט יחיד שקובה מייצאת הוא תרופות, שזה נחמד מאוד אך לא משנה את התמונה הכללית של משק מפגר למרות כל ההשקעה המרובה בחינוך.
חולי איידס ושאים מושמים בקובה במחנות הסגר. זה עוזר להסביר מדוע שיעור האיידס במדינה נמוך יחסית.
המצב בקובה משתפר מאוד מבחינה כלכלית. הצמיחה בקובה מ-1999 היא מאוד גבוהה. ב-2005 הצמיחה הייתה 12% וב-2006 8%
— קישור —
הקובנים, בניגוד אליך, לא חושבים שמשק "מצליח" (מצליח בעיני מי? בעיני כלכלני הבנק העולמי ש"מבינים בכלכלה"?) מתאפיין רק בנתוני תל"ג וצמיחה.
בישראל, למשל, יש לנו כבר כמה שנים אחוזי צמיחה מופלאים, המביאים לריגוש כלכלי-ארוטי את נחמיה שטרסלר וסבר פלוצקר, אבל מאידך – גם יש לנו קשישים שצריכים לבחור בין אוכל לתרופות. בקובה, בעלת ה"משק המפגר" ו"הכלכלה הלא מפותחת", אין אף קשיש אחד כזה.
שיעור האיידס בקובה נמוך בגלל זמינות של אמצעי מניעה, הסברה מינית נרחבת ומגיל צעיר, ופעולה מהירה של הממשלה הקובנית בשנות ה-80′, שעזרה למנוע את התפרצות המחלה (בניגוד לממשל רייגן השמרני בארה"ב, שאפילו לא העז לומר את המילה ‘איידס’ בפומבי).
לומר שחולי האיידס בקובה מושמים ב"מחנות הסגר" זו הצגה מעוותת של המציאות. קרא את שני הקישורים מהודעתי הקןדמת בשביל לקבל תמונת מצב אמיתית…
(הנה הם שוב:
— קישור —
— קישור —)
למגיב האלמוני: כן, אני מודע לכך שיש אמברגו אמריקאי על קובה. אני גם מודע לכך שעד נפילת בריה"מ הגוש המזרחי שם פס על האמברגו הזה וסחר עם קובה. אני גם מודע לזה שקובה בפועל סוחרת עם מדינות רבות ושגם ישראל סבלה וסובלת מחרם ערבי מאז הקמתה (שהיה מאוד מקיף עד שנות השמונים לערך ומנע מגע עם חברות בינלאומיות רבות) ושדרום אפריקה הייתה נתונה שנים רבות תחת חרם בינלאומי מקיף. אלא שלישראל ולדרום אפריקה היה מה להציע בתחום היצוא שקרץ למדינות אחרות יותר מדי מכדי שיתעלמו מכך. קובה עדיין מתבססת על ייצוא של מוצרי חקלאות וחומרי גלם. מבחינה זו היא מדינת עולם שלישי לכל דבר ועניין.
לחברתי: הצמיחה בקובה היא בעיקר בזכות היפתחות לתיירות מבחוץ וכניסת המוני מערביים שמנמנים עתירי דולרים ורצון לקיים יחסי מין עם קובניות בנות 12.
למגיב בעניין האיידס: כשהמחשב שלי יהיה מסוגל לפתוח את הקישורים שלך, אולי אתייחס אליהם. בינתיים אני מגיב על סמך כותבים (אוהדי קובה) שפירסמו מאמר באתר הזה בעבר.
לשי נימצן: מרקס קבע מזמן שהכלכלה מניעה את העולם. לדעתי, צדק לחלוטין. אנשים צריכים קודם כל להתקיים, וקיום פיזי טוב ככל האפשר לפני שיוכלו להגשים עצמם רוחנית. בחנתי את קובה מהבחינה הכלכלית משום שעל כך נסוב הדיון שהתייחסתי אליו. לא התייחסתי כלל לדיכוי הפוליטי בקובה, למשל. כשתתבגר קצת, תבין כי הילדים באמת נותנים תכלית לקיום. זה כנראה כח הטבע ונכון בוודאי בעולם החי.
לאשר פרוליך:
תראה איך אדם כמו עמי כהן מודד איכות של מדינה- בצורה כלכלית.
הוא עוד יציר של מערכת שרחוקה שונת אור מרמה מוסרית, אינטלקטואלית ורוחנית מספקת.
אור לגויים???
יותר נכון לומר- חושך על פני תהום.
הכל חלק מהקיום המעגלי שלנו- לחיות עאלק בשביל הילדים שלנו. למה אני עובד 14 שעות ביום? בשביל הילדים. למה אני נלחם והורג? בשביל הילדים. זהו קיום מעגלי חסר רגש ומנותק מאנושיות אמיתית.
דיברתי לא מזמן עם גיסתי שהיא עובדת למען הציבור בעיריית רשל"צ. בכל מקום ערכי תפקיד של עזרה סוציאלית נתפס כהירואי ומרומם אך במדינתנו הוא נלעג ומוקצה.
שאלתי אותה למה הם לא שובתים בגלל התנאים הרעים שלהם ממש כמו שאנחנו הסטודנטים שבתנו.
היא אמרה שאני יכול לשבות כי אין לי שלושה ילדים (היא לא אדם עשיר אבל גם אין חשש שילדיה ירעבו). בזה מסתיים הכל. בתפיסה המוטעית של מה ילדיה צריכים ומה אנשים צריכים בכלל. הקיום שלה הוא קיום מעגלי- מה שהיא עושה עושה למען ילדיה הם יעשו למען ילדיהם וכך הלאה עד אין קץ. לרגע היא לא עוצרת ושואלת מדוע היא כאן ומה מטרתה.
אולי אם היתה עושה זאת מדי פעם אזי עיניה היו נפקחות.
"THE SLEEPER MUST BE AWAKEN".