בימים אלו כשמק"י נערכת לוועידתה ה-25, אני רוצה לציין בסיפוק את ביטויי ההתעניינות והתמיכה במפלגה בקרב שוחרי שלום ומתנגדי הכיבוש. היתה לי חוויה נעימה באחד במאי השנה, כשראיתי במועדון "הגדה השמאלית" בני נוער רבים חניכי תנועת "השומר הצעיר" מקשיבים להרצאתו של חברנו אפרים דוידי, חבר הוועד המרכזי של מק"י. עבורי יש משמעות מיוחדת לתמונה המרנינה של צעירים, חברי "השומר הצעיר" מאזינים מתוך עניין רב להרצאה של חבר מרכזי בהנהגת מק"י. איני יכול שלא לחזור לאחור במנהרת הזמן שנות דור, כאשר גורשתי מתנועת "השומר הצעיר" בחיפה לאחר שהבולשת הבריטית עדכנה את הנהגת "השומר הצעיר" שאני קשור לפ.ק.פ.
אני שמח שמשקעי עוינות קשה פינו מקומם לדפוסים חדשים של התעניינות והקשבה לדובריה של מפלגתנו.
* * *
השתתפתי ביום עיון שהוקדש למרקס. ראשית אני חש חובה להודות לכל אלו שטרחו בארגון יום העיון, שמשך אליו קהל רב. אך בכוונתי להעיר על מה שנראה לי מעידה מצערת.
בין הנושאים שהועלו לדיון היה גם הרוויזיה במרקסיזם.
במשיכת קולמוס אחת נכרכו ולדימיר לנין ואדוארד ברנשטיין. אינני רואה בלנין כמי שעשה רוויזיה, אני שייך לאלו הרואים בלנין לא כמבצע רוויזיה, אלא כמי שפיתח את המרקסיזם. יש הבדל מהותי בין ביצוע של רוויזיה לבין לפתח ולהתאים תיאוריה לתקופה אחרת במציאות אחרת. ברנשטיין בניגוד ללנין – היה ממנהיגי הימין בסוציאל-דמוקרטיה ומי שהתנגד למרקס – השתית את גישתו על מה שנראה לו כרוויזיה. אינני בא לטעון טיעון טרמנולוגי, אלא אני מבסס את השגותי על טיעון מהותי. את דרכו של לנין – כמי שפיתח את המרקסיזם ולא ביצע רוויזיה – אימצה מפלגתנו. במשך עשרות שנים אימצנו את הגישה הלניניסטית המחייבת תמיכה בנאבקים לשחרור לאומי ונגד האימפריאליזם. לכן בצדק-רב המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית ובהמשך המפלגה הקומוניסטית הישראלית התייחסו לתנועה הלאומית הפלסטינית כתנועה המנהלת מאבק צודק לשחרור לאומי נגד המגמות האימפריאליסטיות של מעצמות זרות. וזאת בהבדל יסודי מהתנועה הציונית שכופפה את עצמה לשרת אורנטציות אימפריאליסטיות. מכאן גם נובעת התנגדותה העקרונית של מק"י לציונות.
אימוץ הגישה המרקסיסטית לניניסטית העמיד אותנו במבחנים קשים. ואחד המבחנים בא לידי ביטוי בפילוג במפלגה ב-1965. מהפילוג יצאה מק"י מחוזקת ונחושה בתמיכתה במאבקה של התנועה הלאומית הפלסטינית ובמאבק להגנת הזכויות הלאומיות והחברתיות של הפלסטינים תושבי מדינת ישראל.
מדינת ישראל קיפחה במודע ובמתכוון את האוכלוסייה הפלסטינית החיה בישראל – בתשתיות, במדיניות קרקעית, במישור המוניציפאלי ובעוד שלל מישורי חיים כשהבולט בהם הוא החינוך – ולמרות זאת במשך השנים התפתחה אינטליגנציה פלסטינית. החברה הפלסטינית הצליחה להצמיח עמוד שדרה חזק של אינטלקטואלים שהמיר חנפנות מנהיגי חמולות שהיינו עדים לה בעבר (ראו מפלגות הלווין של מפא"י) במאבק עקבי ונחוש לזכויות קולקטיביות של האזרחים הפלסטינים.
על מפלגתנו להתייחס באהדה ובחיוב לעבודות הצוותים של עשרות רבות של אינטלקטואלים פלסטינים תושבי ישראל, שפירסמו באחרונה ארבעה מסמכים. חלקם של המסמכים מגובים על ידי ועדת המעקב וחלקם זכו ללווי של מוסדות ציבור ומחקר שפיתח הציבור הפלסטיני בישראל.
ועידת מק"י צריכה להידרש ליוזמה המבורכת של המנהיגות האינטלקטואלית הפלסטינית. בוודאי שיש מקום להערות ביקורתיות למסמך זה או אחר. אולם יהיה זה משגה לפסול בצורה גורפת מסמך רק כי הוא התמקד במישור הלאומי ואינו מבליט את חשיבות המאבק המעמדי, ועקב כך הוא כביכול מהווה סתירה לתפקיד החשוב שאנחנו מייחסים למאבק המעמדי.
הגישה המרקסיסטית-לניניסטית מלמדת אותנו שמאבק מעמדי אינו תוחם עצמו ב-ד’ אמות של מאבק מקצועי או כלכלי, אלא עלינו לראות במאבק לשחרור לאומי כחלק מהמאבק המעמדי. המאבק נגד הנגע האימפריאליסטי בדרום אמריקה טומן בחובו מאבק חברתי מעמדי ומכאן גם הישגיו המבורכים. גם המציאות שלנו מחייבת לראות את המאבק לשחרור לאומי של הפלסטינים כחלק מהמאבק המעמדי. פסילת מסמך זה או אחר כי חסר בו הביטוי המעמדי הוא משגה.
* * *
מפלגתנו בצדק מתייצבת בראש המאבק נגד מדיניות הטרנספר, שמבקש איווט ליברמן לקדם כשר וסגן ראש ממשלת ישראל. למרבה הצער, יש גיבוי למדיניותו של ליברמן במפלגות הימין וגם במוקדי כוח שלטוניים. גורמים אלו חברו יחד לתעמולה ארסית אימתנית נגד האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. הם פתחו במסע הסתה, הטומן בחובו ביטויי דה-לגיטימציה לציבור הערבי ולמנהיגותו. וזאת כאשר הם מפעילים את כל הכלים תוך ניצול פרוע של פרשת עזמי בשארה.
לדעתי, למרות חילוקי הדעות שיש לנו עם מפלגת בל"ד, עלינו להיות יותר נחרצים בגינוי המסע המטורף והמאורגן נגד בשארה האיש, נגד האוכלוסייה הפלסטינית בישראל ומנהיגיו.
* * *
לנוכח המשך הכיבוש והמשך הטירוף של מציאות מדממת אנו חייבים להמשיך ולדבוק ללא לאות להרחבתה של החזית המשותפת של יהודים וערבים. יש לפעול בנחישות למיצוי המשותף גם אם הוא מזערי. אומנם מטרה זו קיבלה את ביטויה בראשי הפרקים לקראת הוועידה, אבל לא הורחבה ופותחה במידה המתחייבת לנוכח אימת המציאות המתרחשת בישראל ובשטחים הכבושים.
לדעתי, יש לחתור לחזית משותפת עם בל"ד והתנועה האיסלאמית וכן להשקיע מאמץ מרבי לשיתוף חברים רבים מחוגי השמאל במרצ וחוגי שמאל נוספים, שנטלו חלק בהפגנות נגד מלחמת לבנון השנייה, כשלמפלגתנו היה תפקיד מכריע באירגונן.
עלינו לפתח פתיחות מירבית לגבי מרכיבים שעתידים להצטרף לחזית המורחבת. עלינו ללמוד מלקחי העבר. כשקמה חד"ש היו בה עוד מרכיבים שאיבדנו. עלינו לבחון מדוע במרוצת הזמן איבדנו שותפים לחזית.
לסיכום, למרות שאנחנו עדים להתחזקות מגמות של ימין לאומני ברוטאלי בציבור הישראלי, אנו עדים שישנה גם פתיחות בציבור לשמיעת קולה של מק”י. יש גילויים מאוד מעודדים בקרב הדור הצעיר במאבק נגד הכיבוש ולצדק חברתי.
אני מאחל למפלגה שהוועידה ה-25 תצליח למנף את יעדיה וזאת תוך הקמת חזית יהודית ערבית רחבה.
מאמר טוב. אני מוצאת לנכון להוסיף. התקשורת הישראלית הכתירה את המסמך האחרון -הצהרת חיפה – כמסמך אנטישמי.
אני מוצאת לנכון להביא ציטוטים מהמסמך , שהתקשורת הישראלית העלימה-"אנו מודעים להיסטוריה הטראגית של היהודים באירופה , שהגיעה לשיאה באחד מן הפשעים האיומים ביותר נגד האנושות , השואה שגרם הנאציזם ליהודים , כמו כן אנו מודעים לטרגדיות שחוו ניצולי השואה, אנו מזדהים עם קורבנות השואה – אלו שהושמדו ואלו שניצלו".
אסור להתפתות ולנגח את המסמכים . יש להתווכח ולא לפסול. וחבל שהתקשורת הישראלית מכתירה אותם בנגע אנטישמי במיוחד שאני קוראת את הקריאה בהצהרת חיפה – "הפיוס ההסטורי דורש מאתנו-הפלסטינים הערבים- להכיר בזכותו של העם היהודי הישראלי להגדרה עצמית….."
עוזי בורשטיין מתייחס בין היתר לדברים שלי ושל אבי קוג’מן בכנס על מרקס בנוגע ליסוד הרביזיוניסטי המשותף ללנין וברשטיין. ובכן, הטענה הביקורתית שלנו מופנית דווקא למרקס עצמו.הטענה היא כי ליחסו האינסטרומנטלי "המזלזל" של מרקס למהפכות הלאומיות של זמנו יש בסיס אימננטי בתפיסתו הכללית. אין מדובר באי-הערכה טקטית של המהפכות הללו.המדובר, אפוא, באי-הערכה עקרונית הנובעת מכך שהחזון הקומוניסטי מייתר את הפוליטיקה הלאומית והמדינה הרפובליקנית כגורם המחברת והמשכלל את האינידיווידואליזם, כשם שהלאומיות, כאמנציפציה פוליטית המושגת כאן ועכשיו באופן דמוקרטי על ידי העם עצמו, סותרת ומייתרת את תפיסתו בדבר המהפכה הפרולטרית והגשמתו של החזון הקומוניסטי.
החידוש הרביזיוניסטי החיובי של לנין וברנשטיין בא לידי ביטוי ברור בהכרתם בחשיבות של הלאומיות הפוליטית והפוליטיקה הלאומית ככוח המניע, כתכלית וכמושג המסביר העיקרי של התהליך ההיסטורי והשחרור החברתי מימי הפוליס היווני ועד ימינו.ההבדל הוא שלנין, למרות המרכזיות שהוא ייחס לפוליטיקה המדינתית ולמדינתיות הפוליטית הקיימת, נשאר עדיין נאמן לחזון אחרית הימים הקומוניסטי של מרקס. ברנשטיין לעומת זאת, מוותר לחלוטין על החזון הקומוניסטי דווקא על ידי דחיקתו לספירה האוטופית העל היסטורית.
כאן ועכשיו, בניגוד גמור לבורשטיין אני טוען שמק"י, מראשיתה ועד היום, פוסחת על שני הסעיפים והיא נעה בין המרקסיזם הכלכלי הפרולטרי מצד אחד והלניניזם ו\או הברנשטיניזם הפוליטי לאומי מצד אחר. הנה כי כן,בורשטיין עצמו רואה את מק"י מיום הקמתה ב-1948בד בבד כמנהיגה המהפכנית של הפרולטריון הישראלי וכתומכת (לא משתתפת באופן פעיל) במאבקו הלאומי של העם הפלסטיני.
המבחן שבו עמדה מק"י וחד"ש זה הבסיס של השותפות יהודי-ערבית.
לצערי, הבסיס היהודי הוא קטן, הגם שמסתמנת פריצה מסוימת גם לקהל יהודי.
אם בבחירןת האחרונות חד"ש קבלה קצת מעל 90.000 קולות, הרי בציבור היהודי היא קיבלה פחות מ-10.000 קולות.
(אין באמתחתי מספרים מדויקים. אבל ברור שהבסיס בקרב האוכלוסיה הפלשתינאית החיה בישראל הוא גדול בעשרת מונים).
אני חוששת , שרשימה שתכלול חזית הכוללת בתוכה את רע"ם ,תמנע את קרובם של חוגים יהודים ויפגע באופן משמעותי בסיס התמיכה בקרב הציבור היהודי, שכאמור למרבה הצער , הוא כיום רחוק מלהשביע רצון.
לאודי:
עמדתו של מרקס(ובהמשכו,גם של לנין)לא היתה
זלזול במאבקים לשחרור לאומי,בגלל שמאבק זה הוא חלק,ותנאי הכרחי(אך לא מספיק),לשחרור ולמאבק המעמדי של הפרולטריון.
רק כשמאבק זה,כפי שברנשטיין טען,הוא תנאי
הכרחי וגם מספיק לשחרור מעמדי,הדרכים נפרדות.
ואין חשיבות עם השחרור הלאומי הוא "שלב",תחנה בדרך,או תחנה סופית.עבור מרקס וגם לנין,המאבק לשחרור לאומי אין לו ערך
כשלעצמו אם הוא לא מתקיים תוך כדי מאבק מעמדי.
מקור השוני בגישות הוא בבסיס הדיאלקטי של החשיבה המרקסיסטית=בחשיבה דיאלקטית שכזו,דבר
יכול להיות הדבר עצמו וגם היפוכו,כביכול.
ברנשטיין לא היה דיאלקטי אלא מכניזיסטי ולכן,
השוני בגישות,והדיכוטומיה בחשיבתו.
אבל שוני זה לא נבע רק מדרך של חשיבה פילוסוםית שונה.עבור מרקס ולנין,מעמד הפועלים
האינטרנצינליסטי,ללא הגבולות של המדינות הבורגניות,הוא מעמד שונה מזה המקים שותפות
עם הבורגנות הלאומית שלו ודוחה או מוותר על
המאבק המעמדי.הראשון,הוא המוביל את המהפכה
העולמית ללא גבולות,השני,הוא בעל הברית של
הבורגנות,המנוכר מהתפקיד הסטורי זה,שאף עלול
להגרר למלחמה נגד עמיתיו מעבר לגבול,כפי שקרה
במאה ה20,ועלול לקרוא גם,במאה ה21.
במסגרת הרביזיוניזם, יש גם התעלמות מוחלטת מחובתם הדתית של הפלסטינים לתמוך באחיהם ובאחיותיהם הנאבקים בלבנון, ולא רק מטעמים מעמדיים.
מדוע בעצם מלין הכותב על כך כי סולק מתנועת השומר הצעיר, אליה הצטרף כחבר פ.ק.פ. כדי לעשות נפשות לרעיונות הקומוניזם/סטליניזם? האם הפ.ק.פ. בגלגוליה השונים לא סילקה כאלו שהצטרפו אליה על מנת לקדם רעיונות אחרים?
מיכל, הצלחת להקניט ובזה הסתימה תגובתך בודאי לשביעות רצונך
יש הבדל תהומי בין מציאות שפ.ק.פ נמצאת במחתרת, חבריה נאסרים, מוגלים מהארץ ולכן נאלצים למצוא לעצמם מקום מפלט בחיקן של תנעות או מפלגות אחרות. ובין מציאות חיים רגילה.
עוזי בורשטיין היה בשומר הצעיר, כאשר קומוניסטים נרדפו על ידי השלטון הבריטי שהוציאם מחןץ לחוק. אלו שהגיעו למרתפי הבולשת הבריטית יצאו ממנה חבולים ומעונים.לכן היו חברים שפעלו בשומר הצעיר המכאיב הוא שתנועה כמו השומר הצעיר נעזרה במידע של חבולשת הבריטית..
כמו עוזי גם אני חשתי סיפוק רב , שמשקעי העבר חלפו מהעולם.כמו גירושם של 10000 חברי קיבוצים שהצטרפו למפלגת השמאל ויותר מאוחר למק"י.
כמו עוזי גם אני נהניתי לראות עשרות חברי השומר הצעיר מאזינים להרצאה של חבר ועד מרכזי של מק"י בגדה השמאלית.
נוגה את טעית . סולקו כ-1000 חברים מהקבוץ הארצי ומהקיבוץ המאוחד. פשוט נוסף 0 מיותר. אני מקוה שזו סתם שגיאת הדפסה. אבל אם התכונת ל-10000 זו טעות. פשוט צריכים להשמיט 0. לפעמים 0 הוא מאוד משמעותי.
נוגה, את מיתממת. ידוע שבמקומות שונים בעולם, בלי שום קשר למצב לגאלי, חברי ארגוני ומפלגות שמאל (ואו/גם ימין) מצטרפים במסווה למפלגות רחבות יותר כדי להשפיע "מבפנים" ובעת המתאימה, להתפלג או לזכות בנתח פוליטי. התופעה קרויה "אנטריזם". ומי שפועל בתנועה אחת למען תנועה אחרת, במסווה, אל יתלונן אם יסולק — מכיוון שמניעיו ממילא לא היו נקיים.
— קישור —
ולי דווקא נראה שהטעות בכיוון השני. כל הסימנים מראים שלמעלה מ-100,000 חברים סולקו.