בעקבות מסע שורשים לקובה

ההבדל בין שדות התעופה הראשיים של קובה ושל ישראל אומר הכול: שגעון גדלות ממאיר מול דלות מכובדת, ברבריות של בטון מזוין מול אותנטיות חגיגית אך קפואה. המעברים בין השרוולים של נמל התעופה בן-גוריון לבין אולם היציאה הינם כרטיס ביקור מבעית לתפיסות הבינוי והברוטאליות המאפיינים את הציונות בת זמננו: קירות נישאים אל-על בסבר פנים צלבני, תחושת מרחב שקרית לחלוטין, חשיבות ריקה מכול תוכן. כך בנתב"ג, כך באוניברסיטה העברית שעל הר-הצופים וכך בהתנחלויות הרות האסון ובכבישים המובילים אליהן שאינם אלא חולגניות המעמידה בספק רב את אהבתם של המתיימרים לדבר בשם התנ"ך לספר הספרים.

המפגש עם שדות התעופה (נתב"ג, הוואנה ופרנקפורט אליה נגיע עוד מעט) היה חלק ממסע שורשים לקובה בהשתתפות קבוצה בת 23 ישראלים, יהודים וערבים, במסגרת ברית הידידות ישראל-קובה להזדהות עם העם הקובני הניצב באומץ ובלית ברירה מול האמברגו האמריקאי ולציון האחד במאי (ראו רשימתה המצוינת של חדוה ישכר "הדיאלקטיקה הקובנית: רשמי ביקור").

שדה התעופה של הוואנה הוא מיניאטורי עד כדי כאב, מעין שדה-דב מורחב. אולם הנכנסים מכיל בנק מזערי להחלפת כספים, שני בתי קפה, מספר קלוש של משרדים להשכרת כלי רכב ופה ושם חנויות ממכר של מזכרות ותו-לא. את אזור היוצאים והדיוטי-פרי לא פקדנו מאחר שהטיסה הביתה יצאה מהעיר וראדרו, הנמצאת כ-150 קילומטרים דרומית-מזרחית להאוונה הבירה.

ובכן, זהו כרטיס הכניסה לפנינת האנטילים, לחידה הגדולה, כדברי ישכר, שאיננה נותנת מנוח בגלל הסוגיות הרבות שהיא מעלה, בהן השאלה: עד כמה ניתן למתוח את קפיץ המהפכה על מנת להשאיר, בין היתר, את אותו שדה תעופה על דלותו וקפאונו. זאת ועוד. בתור לביקורת דרכונים בלטו במספרן הכניסות המיועדות לתיירים בעוד אלו המיועדים לבני המקום היה מזערי, אשנב אחד או שנים. רמת החיים בקובה כה נמוכה, שלצאת לחוץ לארץ יכולים רק אלו הקרובים לצלחת או אלו הנוסעים מטעם השלטון, כמו זוג רופאים עימם התיידדתי בשדה התעופה של מדריד.

במהלך הביקור עמדנו נפעמים מול קבוצות מחול של בנות ובנים, נערות ונערים, בין אם הגיעו למחנה הבינלאומי בו התגוררנו או במהלך סיורים במספר ערים בואכה סנטה קלרה, העיר בו קבור אחד מהדמויות היותר משומשות של המהפכה הפרמננטית, הלא הוא צ’ה גווארה. מול אותם מחוללים הגענו ברוב סקרנותנו לקברט בו הוצגו ריקודי רומבה משעממים עד כדי זרא, שעמדו בניגוד מוחלט לאותם סלסולי תנועה מהממים של קבוצות המחול והריקוד. במהלך הביקור שלנו בקובה היה הקברט התיירותי המקום היחיד בו זרמו מים כיאות. בגלל האמברגו והתמוטטות ברית המועצות נזקקת קובה לכול דולר/יורו שחוק, ולכן עושים אנשיה את כל שביכולתם על מנת לרצות את התיירים.

ובין התעתועים והסתירות של שני בתי נתיבות חווינו גם את נמל התעופה פרנקפורט בו נחתנו לקראת טיסת המשך לארץ הקודש. לאחר שלוש בדיקות גרמניות קפדניות נפלנו לידיהם של בחורינו הטובים, אנשי הביטחון של "אל-על" שהפרידו את הקבוצה החשודה, רחמנא ליצן, משאר הנוסעים לבדיקה רביעית. מאחר שהיינו על הרגליים למעלה מעשרים וארבע שעות ללא שינה ומאחר שהבדיקה הפרטנית נמשכה שעה ארוכה, ביקשנו מהבודקים כסאות, מה גם שחלקנו הגדול עבר את גיל החמישים ואף השישים, אך נתקלנו בשתיקה רועמת-מלגלגת. לאחר מכן נשלחו החברים הערבים לבדיקה נוספת אליהם צורפו מספר דל של יהודים הנמצאים ברשימה השחורה. החקירה הנוספת, אותה חווה החתום על רשימה זו, היתה מטופשת כמו האחרות. בהגיענו "ארצה" התברר כי שתי מזוודות הוחרמו על ידי אנשי הביטחון ושתים אחרות נפרצו בברוטאליות, מנעוליהן שוברו. והלא בידי הבחורים היה מספיק זמן על מנת להביא את המזוודות לבעליהן לפתיחתן כיאה לאנשי תרבות. אבל הללו בחרו להשתלח במזוודות האומללות, תוך שהם מבקשים לומר בשם אדוניהם: ראו הוזהרתם, זו רק מנה קטנה של התעללות. אנחנו יודעים מי אתם ומה אתם, ואם תעזו להרים ראש נטפל בכם ביד הרבה יותר קשה מאשר לשבור מנעולים תמימים.

בניגוד לקובה, ישראל כבר מזמן איבדה את האותנטיות שלה. ה"ישראליות" שקעה בלגונות מדממות של פוליטרקיות ותאוקרטיה. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מצביעה דרך קבע באו"ם יחד עם ארצות הברית ומיקרונזיה, נגד כל הצעה לבטל את האמברגו של היאנקים. הקובנים תמהים על כך וכועסים. רבים וטובים מהם עשו בישראל בשנות החמישים, בעיקר בקיבוצים, מתוך הזדהות והתפעלות. ואלו – הזדהות ועוד קשת רחבה של אלמנטים – נמוגו ונמחקו מזמן, לא רק בקרב האורחים דאז מהאי הגדול, השמח ומטריף הדעת שבים הקאריבי, גם בקרב בני מקום הנאלצים לעמוד אבלים וחפויי ראש מול היד הארוכה, זו הבונה מפלצות בטון וזו הרוצחת בפלסטינים.

Share on Facebook