אהוד ברק ניצח בנקודות, כמו בקרב איגרוף, אבל ההכרעה טרם נפלה. עמי אילון נשאר מתחרה צמוד עם בסיס תמיכה רחב, בעיקר בקיבוצים ובערים הגדולות, ויש להניח שהוא יקבל את רוב הקולות שאופיר פינס גרף הפעם, כולל את אלה של הציבור הגדול שהצביע בעד המועמד הצעיר בעירנו ירושלים. החידה הגדולה היא המנהיג היוצא, עמיר פרץ. בניגוד לכל מה שסברנו עד הפריימריס, הוא קיבל קצת יותר מ-22% מכלל הקולות, ושמר על כוחו בקרב המתפקדים המזרחים. אם פרץ אומנם יחליט להצטרף למחנה ברק תמורת תפקיד בממשלה, הוא יבגוד שוב בבוחריו הסוציאל-דמוקרטים, ויכרות ברית עם המועמד הניאו-ליברלי והנצי מכולם.
מפלגת העבודה חזרה פחות או יותר לקונספציה של העדפת גנרלים ואדמירלים, ומסע ההפחדה של ברק הצליח חלקית. עם זאת, אסור לשכוח אפילו לשנייה אחת שרוב מכריע של ציבור הבוחרים, 64% (!), דחה את ראש הממשלה האחרון מטעם מפלגת העבודה.
שום דבר לא השתנה ולא ישתנה, כיוון שהתקוות שתלו בעמיר פרץ כבר התבדו לפני שנה. תוצאת התיקו שכרוכה במבחן אלקטורלי נוסף ב-12 ליוני רק נותנת גושפנקה סופית להכרעה החמורה של המצביעים לחזור לנהות אחרי הנהגת הממסד הביטחוניסטי. ניתן להתנחם בעובדה שהבוחרים דחו בהמוניהם את ברק, שעצם איזכור שמו מעצים את השנאה בין אזרחים יהודים וערבים. כדאי לקוראים להתעלם מספירת הקולות במגזר הערבי, כפי שהתופעה הזאת הוצגה על מרקעי הטלוויזיה. מדובר רק בעסקנים ממסדיים מכורים, שאין להם שום השפעה בציבור הערבי. הם נתונים לדיקטטורה של קבלני קולות, בניצוחו של השר בנימין בן-אליעזר. לכן הצביעו בעד האיש שאיפשר לכוחות הביטחון לטבוח בהם באכזריות שפוכה רק לפני פחות משבע שנים.
יש להודות שגם שמחת עניים נקראת שמחה, וחשוב שברק השחצן והאנטיפט נהדף, לפחות באורח זמני. אבל בכל זאת היה לו הישג מדהים, והוא עלול לנצל אותו כדי להשתלט על המפלגה בעוד שבועיים. באווירת החרדה הביטחונית ששוררת עתה בישראל, ייתכן שברק מיצה את כוחו ורק פרץ יכול להמליך אותו על המפלגה. ברק שגה בכך שהחליט לא לדבר בכלל על שלום או על תהליכי שלום, ורק הסביר לנו שהוא האיש האידיאלי כדי להכין את המלחמה הבאה ולעמוד בה היטב. חלק ממצביעי העבודה שהשתתפו בפריימריס זקוקים נפשית להמשך קיומו של הקונפליקט לכאורה ביניהם לבין "הימין". ברק שלל מהם את העמימות הרעיונית החמימה שבה התגדרו כל השנים, ולכן הפסיד את כל המחנה היוני לאילון ולפינס. ברק הוא לאומן כמו רוב יריביו במפלגה, אבל קיצוני יותר. הוא פוליטיקאי יותר ימני מאהוד אולמרט, גם בנושא המדיני וגם בנושא החברתי-כלכלי. נציג העשירים והמתעשרים לא ניצח סופית, אבל בכל זאת קיבל כ-36% מכלל הקולות, וגם זה מבזה את מפלגת העבודה ואת ציבור חבריה.
הלקח החשוב מהפריימריס, לקח שלא כרוך בעיסוק מייגע בהבדלים המזעריים בין המועמדים (למעט ברק הגרוע מכולם), הוא מבני ורעיוני. בתוך פחות משנתיים חיסלו הגנרלים של מפא"י ועוזריהם מהשדולה הנצית הישנה את המהפכה החברתית שלא היתה ולא נבראה, אבל בכל זאת איימה על ההגמוניה שלהם. אפילו את מראית העין שלה הם לא יכלו לשאת, בעיקר כאשר למנהיג פרץ היה חיתוך דיבור שהפריע להם. מפלגת העבודה חזרה לעצמה. הריקאציה הממסדית הדפה לשוליים את כל הזרים "שנראים כמו ליכודניקים" שפלשו לתחומה. ברור לגמרי שמעשה הבגידה הגדול של עמיר פרץ, שהעדיף להחריב את לבנון במקום לבנות את החברה הישראלית, שיחק לידיהם של יריביו השבעים והאמידים, אבל מפלגת העבודה, שמצטמקת והולכת, עדיין דבקה בדרך שמסווה בקושי מערכת של אינטרסים מעמדיים וחברתיים מהזן האליטיסטי.
המפלגה, שרבים שיבחו אותה על מערכת התנהלות דמוקרטית, שיכללה בשנים האחרונות את המערכת המתוחכמת שמגינה עליה בפני סטיות תקן. הסכמי אוסלו חרגו מהמסורת של ההסכמה הציונית הישנה, כיוון שהציעו לפלסטינים הצעה קבילה יחסית, ושללו מהממסד את הנשק העיקרי שלו כלפי חוץ וכלפי פנים: המיתוס של הסירוב הערבי לשלום. רבים כבר שכחו שבשנת 1993 חילקו צעירי הפת"ח, שרבים מהם נהרגו לאחר מכן בשכם, ברמאללה ובג’נין, ענפי זית לחיילי צה"ל. המחזה הנאיבי הזה הפחיד חוגים ממסדיים בהנהגת העבודה כיוון שהוא פגע במידה ידועה ולזמן קצר בתרגיל הקלאסי שלהם: לדבר כיונה ולפעול כנץ. צריך לזכור שהריסת בתים בשטחים, הקמת הגדרות והמחסומים, חיסול בני אדם בלי הליך משפטי וחיזוק ההתנחלויות הגיעו לשיא דווקא בימי אהוד ברק. ברק ואנשיו ביקשו גם לקעקע את הברית האלקטוראלית בין המרכז הציוני לבין האזרחים הערבים שפגעה לא רק במגמות של ההתפשטות הטריטוריאלית, אלא גם בדפוסים של הדיכוי הפנימי בתוך ישראל, שיש לו היבטים כלכליים וחברתיים חשובים. המגזר הערבי והמגזר המזרחי הם הקורבנות הגדולים של הניאו-ליברליזם ששמעון פרס התאצ’ריסט אימץ סופית ובגלוי כבר בשנת 1985.
הגנרלים ואנשי השב"כ והמוסד בעבר ובהווה חברו לברק ולאילון כדי להחזיר את מפלגת העבודה למסלולה הבן-גוריוניסטי. כך חזרה המפלגה לדרך העימות עם השכנים במסווה של הצעות שלום, ולדיכוי האזרחים הערבים בלי רחמים. תזכורת קלה למי שרוצה מאוד לשכוח (בין השאר, אנשים כמו אלי עמיר, יולי תמיר ומנכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר): רוב הזוועות נגד הפלסטינים בכלל, ונגד אזרחי ישראל הערבים בפרט, בוצעו בהנהגת מפלגת העבודה. הנקבה הפלסטינית (1948-49) הטבח בקיבייה (1954), הטבח בכפר קאסם (1956), רצח האזרחים הערבים ביום האדמה (1976), רצח האזרחים הערבים באוקטובר השחור (2000). הגנרלים שחתמו על המודעה בעד ברק או תמכו לחילופין בעמי איילון חששו בעבר שיוסי ביילין גרר את יצחק רבין ואת שמעון פרס למדיניות חדשה. הסיכול הממוקד שלהם נועד להכחיד את מורשת אוסלו והוא הצליח.
סטיית התקן השנייה היתה אומנם רק אשליה, אבל גם אותה נזעקו גימלאי הצבא ומנגנוני החושך למנוע בכל מחיר. פרץ דיבר על חברה ורץ לביטחון. לא ניתן להתכחש לעובדה המרה הזאת שהופכת כל תמיכה בו לבלתי אפשרית. אבל למיצער הוא הפך את הדיבורים על תיקון העוולות וצמצום הפערים החברתיים לאופנתיים, וכך גייס למפלגה מתקני עולם שטחיים אבל כנים כמו שלי יחימוביץ’ ובמידה מסוימת אפילו פרופסור אבישי ברוורמן. התגייסות הנגד של הגימלאים הביטחוניסטיים ושל משתפי הפעולה עימם היתה מיידית ואפקטיבית. רבים מהם ערקו לקדימה עם המייצג האולטימטיבי של התופעה, שמעון פרס, אבל אחרים נשארו ומיררו את חייו של פרץ. ההתנגדות לפרץ לא היתה בגלל שהוא חבר ליוזמה התוקפנית שהניבה את מלחמת לבנון השנייה, אלא מחמת הדעה הקדומה העדתית נגדו והחשש שתבוסתו במשרד הביטחון תביא לחידוש האג’נדה החברתית. הביטחוניסטים ששולטים עתה במפלגה הם ניאו-ליברלים מבוססים, שאין להם שום עניין אישי או מעמדי בשינוי המדיניות הכלכלית הנוכחית שמטיבה עימם. רשימת הקרנפים שהודיעה על תמיכתו בברק במודעה גדולה בעמוד הראשון של "הארץ", הצביעה על מגמה ימנית חד-משמעית.
למיעוט הסוציאל-דמוקרטי לא היה סיכוי כלשהו. אופיר פינס היה ראוי לתמיכה בשל עמדתו האמיצה נגד ההצטרפות לממשלת אולמרט-ליברמן, אבל רוב חברי המפלגה רצו בהמשך השותפות עם חבריהם במרכז הלאומני שנמצאים כרגע בקדימה. חלק משרידי הסוציאל-דמוקרטיה במפלגה, כמו לובה אליאב למשל, בכל זאת תמכו בפינס ויש לברך אותם על כך שלא חברו לברק או לאילון. אחרים מאותה אסכולה המשיכו לתמוך בפרץ כמעט בלית ברירה. לא בכדי הוא דיבר על נטישת משרד הביטחון מיד אחרי הפריימריס. הקלף היחיד שנשאר לו הוא הנושא חברתי, וגם הקלף הזה הפך לשחוק ולמזויף מדי.
התהליכים החברתיים קבעו את גורל המפלגה ואת אופייה לשנים הבאות. היא הפכה ממפלגת שלטון היסטורית לשותף זוטר בקואליציה של המרכז הלאומני. נשארה רק התקווה שברק בכל זאת יובס בעוד שבועיים, כדי שלא נאלץ להכריע בבחירות הכלליות בעתיד בין נתניהו א’ לבין נתניהו ב’.
בחיאת חיים – מה נהיה?
"שמר על כוחו בקרב המתפקדים המזרחים"… אתה בערך האחרון, שהייתי מעלה בדעתי, שישתמש בפילוח גזעני…
"כדאי לקוראים להתעלם מספירת הקולות במגזר הערבי […] מדובר רק בעסקנים ממסדיים מכורים, שאין להם שום השפעה בציבור הערבי. הם נתונים לדיקטטורה של קבלני קולות […] לכן הצביעו בעד האיש שאיפשר לכוחות הביטחון לטבוח בהם באכזריות שפוכה"… מר ברעם, למעשה אתה טוען פה, שלמצביעים הערבים, אין שום מוח משל עצמם! קבלן-הקולות אומר – והם פועים אחריו, כעדר-כבשים. זוהי התייחסות לא רק פטרנליסטית, כי-אם גזענית ב??מ?פ?ג??ן ובמובהק. ואני נחרד ונדהם, לראות דברים אלה באים ממך… ניתן לצפות לכך, מטיפוסים כגון עלי, עמי כהן ודומיהם.
מלבד זאת, מוזר שאין מאמרך מעודכן: כבר ביום ג’, קיבלנו כולנו בחילה עזה (כלומר: מי שעדיין מסוגל לבחילה), לשמע הדיווחים בדבר "חוזה-רומן-האהבהבים" המחליא, בין עמיר פרץ – לעמי איילון.
הצטיירותו של עמי איילון בתור "התקווה הלבנה" של המחנה, המגדיר עצמו כשמאל ("שלום עכשיו", קרובותיה וידידותיה), היא כשלעצמה דבר מדהים ומחריד בעת ובעונה אחת. האיש שימש, כידוע לכולנו, כראש השב"כ במשך מספר שנים – ומה עושה השב"כ, במה הוא עוסק ומה הוא מעולל, כולנו יודעים. אבסורד הוא, שבאותם ימים, בהם התפרסם דו"ח חדש, של הוועד נגד עינויים – מחבק "הממסד ה""שמאלני""", את מר איילון… ואיש השמאל מביט – ואין הוא מאמין.
ה"הישג" של עמיר פרץ הוא 22 אחוז לעומת 17-18 אחוז שניבאו לו הסקרים האחרונים. למנהיג מפלגה מכהן זהו כישלון בכל מקרה. יהיה מעניין אם הקרקיירה שלו תחוסל לחלוטין אחר שיחליט לתמוך בברק אבל איילון ינצח בלי תמיכתו.
אבל מה שחשוב הוא דעותיו של מועמד ולא הרקע שלו, אם הוא שכיר יום או מיליארדר, ללא שרות צבאי או גנרל.
ומה שהכותב שכח לגבי הבחירו תהבאות הוא המועמד נתניהו ג’, בין אם יקראו לו אהוד אולמרא או ציפי לבני. יש נם סקרים שלפיהם בחירות עם נתניהו-לבני-עבודה יביאו את מפלגת העבודה למקום השלישי, ובכל מקרה נראה לי שצפוי שם פילוג אחרי הבחירות בשאלה אם להצטרף לממשלת הימין.
בהמשך לשיחותינו הקדומות, אשמח להבין מה יחסך ללנין, לבולשביזם והמהפכה הרוסית?
אתה לא איזה מנשביק, טפו בוגדים,במקרה?(בצחוק)
המאמר כרגיל מדויק ומהודק אבל יש לי השגה אחת.
בבחירות האחרונותשבוי בקסמה של "המהפכה החברתית" התפקדתי לראשונה למפלגת העבודה ובאמת האמנתי כי העובדה שהשיח הציבורי עבר לנושאים חברתיים, היא עובדה משמעותית וחשובה.
האמנתי באיש וכנ"ל גם בדרך.
כמובן שכמו כולם התאכזבתי ובי נשבעתי כי לעולם לא אחזור להצביע למפלגת העבודה אבל למרות זאת המחנה החברתי בראשות פרץ כיום במפלגת העבודה הוא מחנה חשושב.
מוכה ומרוט נוצות הצליח עמיר פרץ להוכיח כי מחנהו חזק בתוך מפלגת העבודה וככזה הוא גם בעל השפעה רבה יותר משאר המפלגות הקטנות שאני אתן להם את קולי (חד"ש לדוגמה).
תקוותי היא שאנשים שלדוגמה קוראים את האתר הזה יבינו כי בכדי להגיע למקסימום תוצאות חברתיות הם יחזקו את מחנהו של עמיר פרץ מחד ומאידך ביום החבירות יצביעו למי שמאפשר להם ליבם להצביע.
ברכותי לרגל החלמתך מ’שפעת סבונרולה’ (שני המאמרים האחרונים שלך בהם שפכת אש וגופרית אפוקליפטיים על ראשינו) ועל כך שיצאת ממנה מבלי להטיף (כפי שעשית פעמיים לפחות בעבר) לנטישת הזירה הפוליטית ‘הממוסדת’ ולהתרכזות בבניית ‘הבשורה לימים שאחרי המבול’.
אלא שהסיבה לשתי תופעות חיוביות אלה נעוצה, לצערי, במקום בעייתי למדי שכדי לרמוז עליו אסתפק הפעם ב’בדיקה טקסטואלית צרופה’ של דבריך, איך לא?, אודות עמיר פרץ.
בפיסקה הראשונה של מאמרך נאמר: "החידה הגדולה היא המנהיג היוצא, עמיר פרץ. בניגוד לכל מה שסברנו"
– מי זה אנחנו? איילה חסון והטוק בקים? פרופ’ ברוורמן – הנאד הנפוח ביותר בכל הארסנל של "החלולים של מפלגת העבודה" שהשפיל את פרץ כבר בימים הראשונים של מערכת הבחירות? – ואולי דווקא ההפתעה הגמורה "בניגוד למה שסברנו" הייתה אמורה להצריך, אצלך, ניתוח עדין יותר של מאבקי הכוחות בפריימריז האלה?
אני ממשיך בציטוט. "הוא קיבל קצת יותר מ-22 אחוזים ושמר על כוחו בקרב המתפקדים המזרחיים"
"המזרחיים"?!!! האם חברת לרגע לאנשי הקשת הדמוקרטית? אלה ששבוע לאחר זכיית פרץ בפריימריז הראשונים "התאכזבו ממנו קשות כי הוא וויתר על זהותו המזרחית"? ברור שלא. משום שהם, למצער חלקם, חזרו בהם מהטעות הקודמת והבהירו יפה שכל הדיבורים על "אכזבה מפרץ" אינם אלא ביטוי לגזענות שהיא עדיין כה שורשית גם ב’מחנה שלנו’ והוסיפו והסבירו נכונה שאין כרגע בארסנל המצוי שום מנהיג אחר שיכול לקדם את המצע הסוציאל-דמוקרטי טוב יותר מפרץ.
אני עובר למובאה הבאה:
"ברור לגמרי שמעשה הבגידה הגדולה (!!?!) של עמיר פרץ, שהעדיף להחריב (!! החריב את לבנון עד היסוד, נו באמת) את לבנון (הוא לבדו החריב את לבנון? כמו ששאל ברכט)במקום לבנות את החברה הישראלית!!!"
חיים. אם זכרוני אינו מטעה אותי אתה אף פעם לא ציפית שפרץ ייבנה את החברה הישראלית. ההיפך הוא הנכון.לתגובה הראשונה שלי לדבריך אודות פרץ הגבת בייחסך לי הערצה עיוורת לפרץ והגדלת ושאלת "אם בארזים נפלה שלהבת?". וכל זאת עוד בטרם מעשה הרכבת הממשלה והבחירה שנכפתה על פרץ לקחת את תיק הבטחון. תקן אותי אם אני טועה.
והמובאה האחרונה היא הבעייתית מכל, בעייני לפחות.
"ההתנגדות לפרץ לא הייתה…אלא מחמת הדעה הקדומה העדתית נגדו"
"דעה קדומה עדתית". "עדתית"???! גדעון לוי במאמר מצוין לפני חודש קרא לילד בשמו – גזענות, גזענות ועוד פעם גזענות. ואתה חוזר לסיפורי העדתיות? לא פלא הוא שגדעון לוי במאמר מצוין יום לפני הפריימריז קרא להצביע פרץ, פרץ ורק פרץ. מצער הוא שאתה, לאחר (!!) הפרימריז חוזר על העמדות הנבובות (אותי הן די מחליאות) שאבירמה גולן – מוכרת הסוציאל-דמוקרטיה מנקודת המבט של סקיפרית ביאכטה הפרטית בשיט תענוגות באיי יוון – מכרה לקוראי הארץ יום לפני (!!) הפריימריז. כשהייתה בטוחה, "כמו שסברנו כולנו" כדבריך, שסוף סוף נפטרנו מהקוריוז המעצבן הזה של עמיר פרץ.
היה זה כמדומני (אשמח אם במקרה ואני טועה יעמידני מישהו על דיוקם של דברים) יוליאן טובים שאמר: "אינני יהודי בגלל הדם שזורם בעורקי אלא בשל הדם שמקיזים מעורקי"
המקרה של עמיר פרץ הוא כל כך חשוב בעייני לא (רק)בגלל מה שעמיר אומר ועושה אלא בעיקר משום שהתגובות למעשיו ומחדליו הן נייר לקמוס מעולה כדי לחשוף את הגזענות המשפיעה מכל על ‘חיינו הפוליטיים’ – הגזענות של אכולי רגשי הנחיתות.
ככל שאני קורא יותר את התגובות, ואני נחוש בדעתי להתייחס אליהן בכובד ראש, אני מוצא את עצמי בסיטואציה כמעט בלתי אפשרית. קשה להניח את דעת כולם ועוד יותר קשה למלא את הציפיות. נוריאל כותב כאילו לא קרא מעולם את הטורים האלה. אני לא פחות מעמדי וסוציאליסט ממנו, אבל מביא בהחלט בחשבון את הנושא העדתי ואת השלכותיו על התנהגות מצביעי העבודה. זה נכון שהציפיות שלי מפרץ היו נמוכות, אבל לא ציפיתי ממנו להחריב כפרים ומרכזי עיירות בלבנון כבר בשנה הראשונה לכהונתו, או להסלים את המדיניות הנפשעת בעזה.
אשר לצעיר שממש מתחנן ממני להתייחס ללנין, נדמה לי שהוא מגזים. התגובות קצת מזכירות לי צעיר באפטיסטי שפגשתי לפני שנים אחדות בפיטסבורג, ארצות הברית. הוא שמע ממני בהרצאה שאני אתיאיסט ופשוט לא היה מסוגל להשלים עם רוע הגזירה. אני שוב מדגיש שהטורים שלי מופצים בירושלים בעשרות אלפי עותקים, לא כל הקוראים הם יודעי ח"ן, ואני עושה כמיטב יכולתי לגשר בין הבמות השונות. תודה על הסבלנות.
אני ("אשכנזי") תמכתי בזמנו בעמיר פרץ משום שעמדותיו ופעולותיו בעבר נראו לי מבטיחות. הוא איכזב קשות בכל מישור ולא ברור לי איך ניתן להתעלם מכך. להאשים לפיכך את כישלונו בבחירות בגזענות? תהיו בריאים.
מן הראוי להזכיר גם, כי בגידתו של עמיר פרץ, באג’נדה החברתית, החלה מייד לאחר הבחירות. בתקופה שבין מינוי הממשלה (ונאום "הגנראלים!! האדמיראלים!!" הזכור לדראון-עולמים) לבין פרוץ-המלחמה, הספיק פרץ – בין-השאר – לתת ידו להעלאת מחירי-הלחם (פעולתה הראשונה של הממשלה – יחד עם השר אלי ישי, ה"""חברתי""" הגדול אף-הוא…) – ולהתנגד(!!) לחוק, שביקש לאסור על ניתוק מים לרשויות מקומיות, שצברו חוב למקורות.
כאשר הגענו למלחמה, כבר ידענו כולנו, שעמיר פרץ אינו חברתי יותר, מביבי או מאולמרט – והכל היה רק בגדר הצגה עלובה, בלבד.
מדוע ברעם מייחס לעמי איילון מיליטריזם, למרות שאין שום דבר מיליטריסטי בו ובאישיותו? ההיפך הגמור- עמי עבד על טיוטת הסכם עם פרופ’ סרי נוסייבה (המפקד הלאומי) בשיא הייאוש של האינתיפאדה- אל מול מקהלת "אין פרטנר" של ברק, שרון וחבריהם. גם היום, עמי איילון מחוייב לתהליך השלום עם הפלשתינאים בדיוק כמו פעם (אם כי עמדותיו בנוגע לשלום עם סוריה אינן ראליות, יש לקוות שבמהלך המשא ומתן עם אסד ישנה את עמדתו בנושא).
עצם העובדה שאדם מסויים שירת בצבא והגן על בטחון ישראל, אינה הופכת אותו לפסול חיתון. אסור להעריץ גנרלים באופן עיוור, אבל גם אסור לפסול אותם באופן עיוור כפי שעושה ברעם.
חד"ש מפלגה סימפטית מאוד. אבל שינוי מחייב כוח פוליטי והכוח הפוליטי נמצא אצל ציבורים שנכונים להתארגן ולעמוד מאחורי אותו אדם שאינו צדיק אבל גם אינו מושחת אוחז בדעות סוציאל דמוקרטיות באופן כנה ולא כאיזו אופנה חולפת דוגמת אופיר פינס היונה שידעה יפה מאוד לשבת עם ליברמן בממשלת שרון ושהורי אישתו הינם בעלי אחת מחברות כוח האדם הגדולות בארץ. ואם מישהו רוצה הוכחה נוספת למי תומך במי שיבדוק את רשימת התורמים לפריימריז ויראה שפרץ קיבל הכי פחות כסף ואין ברשימת התורמים שלו אף בעל הון למעט אבי שקד שיש לו שאיפות להיבחר לכנסת.
פרץ קיבל את מה שקיבל בלא מנגנון (עייני עבד עבור ברק) בלא כסף, ורק עם נאמנות של תומכים, פעילים אידאולגיים, וברית יהודית ערבית עם מאג’דלה שגם הוא לא יכול להבטיח לבוחרים בפרץ (שהיה ברור שיפסיד) שום דיל כמו שהבטיח פואד לראשי החמולות שהצביעו ברק (משהו שלדעתי יגמר בחקירה פלילית)
זה נכון וראוי להצביע לחד"ש אבל אם לא יתקיים המחנה הסוציאל דמוקרטי של פרץ חד"ש תהפוך ללא רלוונטית כי לא יהיה לה גוש סוציאל דמוקרטי ממשי שאותו תוכל לאתגר.
ניתוח מעניין ומושכל.
רק תיקון אחד:
יריב אופנהיימר הוא מזכ"ל שלום עכשיו ולא מנכ"ל שלום עכשיו. אומנם שלום עכשיו היא תנועה בורגנית פר-אקסלנס אבל עדיין הם לא מתנהלים כמו חברה עסקית.
לפטר קרופוטקין היתה תשובה טובה בנושא:
Lenin is not comparable to any revolutionary figure in history. Revolutionaries have had deals. Lenin has none.
עמי איילון היה ראש השב"כ בתקופת השיא של החטיפות והמחסומים. זו סיבה מספקת לא לתמוך בו, לדעתי.
קשה להגיד שפרץ אכזב אותך במישור המדיני, כשדעותיכם מעולם לא היו קרובות. עמיר פרץ הוא ציוני – אמנם ציוני מתון, אבל ציוני וככזה רחוק ממך. ועדיין, ‘להסלים את המדיניות הנפשעת בעזה’? ספרת חיסולים בזמן האחרון, לעומת תקופת מופז-בוגי הזכורה לשמצה? שמת לב שהייתה נהוגה הפסקת אש ברצועה, עד שהחמאס הפר אותה במפגיע? לא שזו המדיניות שהייתי רוצה לראות, אבל לא צריך לגלוש לדמגוגיה תוך התנתקות מהעובדות.
ובנושא הכלכלי-חברתי, אשמח אם תזכיר לי מתי הגיעו המפלגות הרדיקליות, לא כל שכן הכוחות החוץ-מפלגתיים, להישגים שמגרדים את ההישגים של המהפכה החברתית שאתה כל כך נהנה לבוז לה:
שכר המינימום עלה ב-375 ש"ח, כחלק ממסלול עלייה שיגיע עד 4,500 ש"ח עד סוף 2008
חוק חברות כוח אדם יצא מהקפאה, חלקו הראשון כבר בתוקף וחלקו השני יכנס לתוקף באוגוסט
600 מליון ש"ח נוספו לסל התרופות
ועדת השרים לחקיקת חוק פנסיה עומדת מול הנסיונות של האוצר ושל נציג המעסיקים עופר עייני לחוקק חוק פנסיה מסורס, ומעצבת חוק פנסיה סוציאליסטי
מינוי שר ערבי ראשון
הערכת חופשת הלידה (תוך הבטחת תמיכת הממשלה, לראשונה מאז 1985)
ועוד ועוד.
אבל הרבה יותר קל לקרוא את יואל מרקוס ואיילה חסון, ומתוך כך להסיק מהי המציאות. עמיר פרץ נכשל – הרי כולנו ראינו שהוא מביט דרך משקפת סגורה!
ברגעים אלה בשלוש בלילה, יום ו’, מבשרת העיתונות המקוונת על ברית פרץ-איילון, כאשר אולמרט הפך עורו ואינו מצדד עוד בברק, אלא באיילון. זאת כאשר חיים רמון עמד מאחורי המהלך, ומעמדו התחזק מאד בקדימה. שימעו עוד בשורות נהדרות: פרץ יהיה שר האוצר, עמי איילון סגן ראש הממשלה ושר בלי תיק, וברוורמן – הממונה על רשות השידור (שוב לא יטמטמו את העם עם כוכב נולד, גרפולוגים קרחים וחלקלקים ודומיהם, שהפכו את הצפייה טלויזייה לעווית הקאה) . זוהי מהפכה של ממש במדינה, המקסימום שניתן היה. פרץ יפעל עתה במגרש שלו, וינסה להוכיח את עצמו שבעתיים, לאחר העניין הביטחוני, והולכתו שולל על ידי הגנרלים שסחררו את ראשו במקסמי עגתם הצבאית הריקה. זה כיום איש מפוקח, העם התפקח מהביטחוניזם בעקבות מלחמת לבנון, וניזקקים כאן לקטליזטור כפרץ-פרוורמן-תמיר, שיממשו זאת. יועלו הקצבאות, ישראל תהפוך למדינת רווחה, וזהו סופה למעשה של אווירת העושק החזירית הנאו ליברלית, שהרסה כאן כל חלקה טובה, והביאה לאווירת חמס, נכלים בשרות הארנק, ורומסנות. זהו שחר חדש. חברתי לחחים, בת העם ובעלת לב ושכל הישר, סכמה זאת כרגע כשבישרתי לה זאת במלה אחת: נהדר. התפקדו לעבודה, הצביעו איילון. זה הסיכוי היחיד לחזור לעולמנו השפוי והטוב, אחרי ליל הטרוף.
מיכאל שרון
אני מאמין בכנותיך
"ולא ברור לי איך ניתן להתעלם מכך. להאשים לפיכך את כישלונו בבחירות בגזענות?"
הבעיה היא שיש בודדים כמוך,וכדאי שתתחיל לסקור את מדורי התגובות כדי לקבל תמונה כוללת
באופן אישי הגעתי למסקנה שהתשובה לגזענות הפוליטית היא הקמה של מפלגה ערבית יהודית(מזרחית) שתהיה ש"ס חילונית,סוציאלית,ושמאלית
שחר חדש מפציע בישראל וקץ לנאקת החזירים
— קישור —
למגיב האלמוני שהתייחס לדברי. לצערי, כרגיל אצל אנשי שמאל רדיקליים רבים, אתה מתעלם ממורכבות המצב ורואה את הדברים בשחור לבן. עמי איילון ניהל את השב"כ כמיטב יכולתו, תוך ניסיון להגן על אזרחי ישראל מפיגועים וטרור רצחני. הוא ציוני גאה, ומעולם לא היה שמאלני רדיקלי. יתר על כן, עמי, גם כראש השב"כ, התנגד למדיניות נוקשה מדי כלפי הפלשתינאים, תמך בשלום, ואף קרא פעם ועוד פעם למדיניות שוויונית כלפי ערביי ישראל.
עמי איילון היה ידוע במוסריותו הרבה גם כמפקד הקומנדו הימי. באחד המקרים, הפסיק מבצע בחופי טריפולי וסיכן את הכוח על מנת לחבוש ילד לבנוני פצוע.
ל"עמי וטורי", "דני האדום" (כינוי, שאני השתמשתי בו בעבר… ואז, הוא גם היה במקום) וחבריהם = חסידיו השוטים של השפם:
אופיר פינס הוא שמאל, בערך כמו שאני דרקון-הספינקס אורקנוי, המעופף לו במרומי מדבר-הצבעים, המשתרע מערבית לממלכת קיזיל-קאלאר המעטירה – ואולם, במפלגת ימין קיצוני לאומנית ומטורפת כ"אבו?דה", הוא הכי שמאל שיש. לאנשי שמאל אמיתיים, כלל אין מה לחפש, לא בה ולא בפגר האחר (מר"צ).
עמיר פרץ הוא "סוציאל-דמוקרט", כמו שאני ספל של קפה אירי חם וטוב עם הרבמון ויסקי נהדר ושוקולד 70% קקאו בצד. הבנאדם קפיטליסט מובהק (גם אם לא מוצהר), אשר כל שנותיו בהסתדרות, היו קודש להרס כוחם, של העובדים והעמלים – תוך משת"פיות ברורה, גם מצד נציגי-חד"ש, אשר לא מחו נגדו כמעט כלל!! – ואשר על מעלליו, בין השבעת-הממשלה לבין פרוץ-המלחמה, כבר כתבתי למעלה. עוד מעט קט, תגדיר לי כסוציאליסטים גם את "Dear mr. Shohat and mrs. Tamir". בע.
ומינוי שר ערבי ראשון – נו, באמת!! לא ערבי ולא בטטה – מ ש ת " פ ! ! ! ! !
כמעט הקאתי אתמול, כשראיתי את ה….דבר הזה ב"יומן". בוגד בעמו, לא פחות ולא יותר.
לנמרוד: יריב הוא גם מזכ"ל ו*ג?ם* מנכ"ל. תקופת-מה, במחצית השנייה של שנות התשעים, היו ל"שלום עכשיו" מזכ"ל ו?מנכ"ל (האחים מוסי וחן רז), אך עקב צמצומים, שבו ואוחדו, שני תפקידים אלה, לאחד.
ולגזענים מחליאים כגון מכלוף, כלל אין לי כוונה להתייחס. ההפרדה הגזענית, לה הוא קורא (מפלגה, שיורשו להצטרף אליה רק ערבים – ויהודים "מזרחיים"), מעידה כאלף עדים, על מהותו ושאיפותיו האמיתיות של האיש.
אתה טועה ידידי……ש"ס החילונית תהיה מפלגה של כולם, בעיקר של החלשים
והיא תשאב את כוחה בזכות ,ולא בחסד.
חילונית,שמאלית,סוציאלית, ודמוקרטית.
הערה בעניין פינס: הוא תמך בחוק המפלצתי המונע מערבי ישראלי להנשא לבן או בת זוג "מהשטחים". חוק זה הוא סמל התועבה הציונית, ממש כמו שהתקווה הוא הימנונה וצבעי הכחול לבן הם דיגלה. כאשר מדינת ישראל אסרה על אזרחיה הערבים להנשא למי שהם בוחרים, וכעונש על נישואים כאלו גזרה עליהן גלות (הם יכולים להקים משפחה בשטחים, אמרה מרים לרנר נאור שופטת בית המשפט העליון) היא חצתה קו אדום אשר עדיין הבדיל בינה ובין המדינות היותר מכוערות במאה העשרים. אדון אופיר פינס אחראי לחוק הזה ול"תיקוניו" (למי שעבר גיל 35) ולכן איננו מועמדי בשומפנים. לעומת זאת פרץ אכן חטא חטא נורא בקפצו מהחברה ל"בטחון", אבל היתה זו סטיה בתום לב. טעות גדולה ומכרעת אבל לא זדונית.
למיכאל – כמדומני שאתה משתתף בתחרות "איך לכתוב פסקה אחת עם מקסימום השגיאות האפשריות". צריך להתייחס בחשדנות לידיעות כאלה כמו שאתה מצטט, מה גם שמטה איילון הכחיש את קיום ההסכם. גם לא סביר שאיילון כיו"ר המפלגה יסכים להשאיר את העבודה בממשלה ולתת לפרץ תיק בכיר, כאשר הוא עצמו הופך לסגן רה"מ ללא תיק ביצועי. ובכלל, אולמרט אינו חבר מפלגת העבודה כך שיתכן ותמיכתו במועמד כלשהו בסיבוב השני דווקא תזיק לאותו מועמד.
לדני האדום – עד היום חוק חברות כוח עד האדם לא יצא מהקפאה, ולא נחקק חוק פנסיה ממלכתית. מה שכן עבר אלה "זנבות" כמו הארכת חופשת הלידה. ומינוי שר ערבי הוא חלק מהתהליך העולמי של הפחתת האפלייה על בסיס לאומי ודתי והגברת האפלייה על בסיס מעמדי.
לעמי וטורי – גם אם עיני עבד בשביל ברק, עדין לעמיר פרץ היה מנגנון שכלל את אלה שהוא הביא למפלגה מן ההסתדרות. בעניין פינס, אני ואתה לא יודעים מה הוא יעשה או יגיד מחר בבוקר, אבל אני יודע שהיום הוא יותר שמאלה מכל שאר המועמדים בנושא המדיני ובנושאי זכויות האדם, אם גם פחות שמאלי מפרץ בתחומים החברתיים. ומעבר לכך שלא התחתן עם ההורים של אשתו, הרי שגם אנגלס היה מיליונר.
לדניאל – כיום השמאל (?) בארץ מורכב משלוש מפלגות – העבודה, מרצ וחד"ש, ששלושתן נמצאות מבחינה אלקטורלית בתהליך התפגרות מתקדם. אבל מה – עד שתקום מפלגה סוציאליסטית או סוציאל דמוקרטית אמיתית, זה מה שיש.
רמי וכל ההמגיבים היקרים,
חלק ניכר מקוראי הטור הזה בעירי ירושלים הם תומכי מפלגת העבודה ומרצ, ולכן דיון בהבדלים הגדולים והמזעריים בין המועמדים השונים הם חשובים.
כדי שיהיה ברור: מפלגת העבודה היא מפלגת הנכבה, קיבייה, כפר קאסם, יום האדמה 1976, הטבח באוקטובר 2000 , שיתוף הפעולה עם דרום אפריקה, כפר כנא וכל יתר העוולות והזדונות.
בכל זאת, יש הבדל ניכר בין הנזרמים והאישים השונים, ואחד מתפקידי הוא לנתח אותם כמיטב יכולתי הצנועה.
כל התגובות הפרטניות כלפי עסקן זה או אחר הן נכונות, ואין טעם להתפרץ לדלת פתוחה. ערב בחירתו נראה פרץ כניואנס קצת שונה וגם זה לא התממש. עם זאת, לא ניתן להתעלם מההתנשאות העדתית של חלק מהאליטות של העבודה כלפיו ואני מציע לכם להאזין לשיחות שלהם ולהיווכח.
דניאל, כדרכם של קיצוניים ופונדמנטליסטים מכל הסוגים, חי בעולם שמורכב רק משחור ולבן, מבושם מהצדיקות המזוייפת של עצמו. אם אתה לא חושב כמותו, אזי אתה פשיסט, נאצי וימני קיצוני. מעניין, מר דניאל, אם מפלגת העבודה היא ימין קיצוני, אז איזו מפלגה היא ימין מתון, חד"ש? ואני משער שבל"ד היא המרכז…
אני פשוט לא יודע אם לצחוק או לבכות.
דרך אגב, דניאל, אני חושב שהגזענות שלך כלפי ערבים זועקת לשמיים. אתה, שמעז להגדיר את ראלב מג’דלה כ"דבר הזה" וכ"משת"ף", מתייחס לערבים בפטרוניות מחליאה. וכי ערבי לא יכול להחליט בעצמו בנוגע לעמדותיו הפוליטיות, שהוא צריך אותך שתקבע עבורו מה נכון ומה טוב? כנראה אם ערבי לא חושב כמוך, אז הוא משת"פ. בושה וחרפה.
הצעתי – להעניק למפלגת האבודה את פרס ישראל על מפעל חיים ושיסגרו את הבסטה.
חיים אני חוזר על שאלתי , אשמח אם תגיב עליה.
האם אתה לא חושב כי חיזוק המחנה הסוציאל דמוקרטי שמתפתח תחת הנהגתו במפלגת העבודה הינו חשוב יותר מאשר תמיכה מוצהרת בחד"ש או כל מפלגה אחרת שלא תשפיע על הממשלה לעולם?
חד"ש היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית אמיתית.
לנועם,
מפלגת העבודה איננה סוציאל-דמוקרטית אפילו לפי אמות המידה הבלייריסטיות. יש בה זרם ניאו-ליברלי חזק, זרם שמרני וזרם פופוליסטי. לצד כל אלה מקננת קבוצה קטנה שעדיין משמרת שרידים של חשיבה סוציאל-דמוקרטית אבל לא סוציאליסטית.
אין תחליף לחד"ש, ואת הדברים האלה אני כותב בלי התלהבות ייתרה, בגלל שוליותו הפוליטית של השמאל הישראלי כולו.
עופר, כדאי שתבדוק את העובדות לפני שאתה מגיב.
חוק חברות כוח האדם יצא מהקפאה. חלקו הראשון (השוואת תנאים של עובדי כוח אדם במגזר הציבורי) כבר נכנס לתוקף, וחלקו השני (הפיכת עובדי קבלן לעובדי המעסיק בפועל לאחר 9 חודשים) יכנס לתוקף באוגוסט, לאחר שתעבור תקופת ההיערכות המוגדרת בחוק.
מצד שני, אתה יכול להמשיך להסתמך על יואל מרקוס כעל פרשן לענייני חברה וכלכלה. כך תקבל תמונה מאוזנת.
וכי חובה על מפלגה להיות בממשלה על מנת להשפיע על חקיקה? חד"ש תומכת ודוחפת כל חוק חברתי בכנסת, מחוק הדיור הציבורי (זצ"ל) ועד כוח חברות כוח אדם (יבדל"א). חד"ש גם יוזמת של חלק גדול מן החוקים החברתיים המועברים בכנסת, בוודאי יחסית לגודלה הצנוע.
חד משמעית, הכוח החברתי היחידי העקבי בכנסת הוא חד"ש.
כדי שחוקים יעברו – ובמיוחד חוקים סוציאליסטיים, שנואי נפשם של פקידי האוצר – אין ברירה אלא לגייס את תמיכת הקואליציה. המקרים שבהם חוק בעל עלות תקציבית משמעותית עבר למרות התנגדות הממשלה הם ספורים.
קח לדוגמא את הארכת חופשת לידה. הצעות חוק בנושא הזה עולות בכנסת לפחות מאז 1985, ומעולם לא עברו. רק השנה הצליחה הצעת חוק כזו לעבור – בגלל שגוייסה תמיכת ממשלה. אני אתן לך רמז – לא קדימה ולא הגימלאים פעלו להשגת התמיכה הזו.
שלא יובן לא נכון – אני מאוד מעריך את חד"ש, ככוח חברתי עקבי, נאמן ונחוש. אבל הסיבה שאני פועל בתוך מפלגת העבודה היא בדיוק הסיבה שבגללה מפלגת העבודה פרצה את המחסום הלאומני במינויים מיניסטריאלים: זה לא שחד"ש לא רוצה למנות שר ערבי, היא פשוט לא יכולה. יותר פשוט (אם כי עדיין מסובך) להשפיע על הרצון של מפלגת העבודה מאשר על היכולת של חד"ש.