אפליה בעבודה, עבודה פוגענית, קיפוח וניצול – הן תופעות ישנות כמו הקפיטליזם. מתחילת דרכו נבנה הקפיטליזם על ניצול עובדים וקיפוחם ועל התופעות המוגדרות בשנים האחרונות כ"עבודה פוגענית". האפליה בין עובד לעובד, ובין עובד לעובדת, משרתת היטב את האינטרסים של בעלי ההון. הפרד ומשול היה לטבע שני של השליטה הקפיטליסטית על מעמד העובדים. כך בכל העולם. וכך, ביתר שאת, במדינת ישראל בעידן הקפיטליזם הגלובלי והכיבוש.
מגנון האפליה תואר כך על ידי קרל מרקס עוד בשנות ה-70 של המאה ה-19: "מעמד העובדים בכל מרכזי התעשייה והמסחר באנגליה מפולג לשני מחנות העוינים זה את זה: הפרולטרים האנגלים והפרולטרים האירים. הפועל האנגלי הממוצע שונא את הפועל האירי ורואה בו את מתחרהו הפוגע ברמת החיים שלו. ביחסו אל העובד האירי, האנגלי רואה את עצמו כבן לאומה שולטת וכך הוא הופך לכלי בידי האריסטוקרטים ובעלי ההון במדינתו נגד אירלנד, וכך הוא גם מחזק את שליטתם במעמדו, מעמד העובדים האנגלי. העובד האנגלי מטפח דעות קדומות במישור הלאומי, הדתי והחברתי נגד העובד האירי… והאירי מחזיר לו באותה מטבע ואף בריבית דריבית. העובד האירי רואה בעובד הבריטי כמשתף פעולה עם האימפריה שמרוב טיפשותו הפך לכלי שרת בידי הכובש האנגלי. יריבות זו ניזונה בצורה מלאכותית על ידי העיתונות והכמרים; בקיצור היא ניזונה באמצעות כל הכלים העומדים לרשות המעמדות השליטים. יריבות זו היא ההסבר לחוסר האונים של מעמד העובדים האנגלי. זאת, חרף רמת ההתארגנות הגבוהה שלו. זהו הסוד להבטחת המשך שלטונם של בעלי ההון והמעמד הבורגני המודע היטב למצב".
במאמר זה אנו מעוניינים להתמקד בקצרה בתמורות שחלו בשוק העבודה בעקבות כיבוש הגדה המערבית, רצועת עזה, ירושלים המזרחית, סיני ורמת הגולן ביוני 1967. עבורנו, כיבוש השטחים מהווה נקודת ציון מרכזית להבנת התופעה המוגדרת עתה בישראל כ"עבודה פוגענית". הבאתם (והדגש כאן הוא על הבאתם) של מהגרי העבודה, העובדים הזרים, החל מתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה מהווה נקודת ציון נוספת, אך היא לא יותר מהמשך התהליך שהחל ב-1967. תופעות של ניצול וקיפוח שהיו מנת חלקם של ה"עובדים השקופים" (הפלסטינים, הזרים) חדרו אל ליבת שוק העבודה ובייחוד השפיעו (ומשפיעים!) על תנאי העבודה והשכר של העובדות והעובדים הישראלים ובייחוד של הצעירים שבהם, ואלה המועסקות והמועסקים ברמות השכר הנמוכות. המדינה ורשויותיה ממלאות תפקיד מרכזי בניסיון להוזיל את עלות העבודה ואף לגרום להמשך ואף העמקת התופעה של העבודה הפוגענית. כך המדינה והכיבוש, כמו במקרה שתיאר מרקס לפני כ-140 שנה, היו לכלים שבידי בעלי הון ומעסיקים כדי למקסם רווחיהם.
עבודה פוגענית היא קודם כל עבודה זולה, ועבודה זולה קיימת בארץ עוד מימיה הראשוניים של ההתיישבות הציונית. בשנת 1907 כתב זאב ז’בוטינסקי במאמר שפורסם בביטאון ההסתדרות הציונית ברוסיה: "אנו חיים בתקופת הקפיטליזם ולא רק כיבושים תרבותיים, אלא גם כיבושים בכוח צבאי מתבצעים קודם כל בכוחו של הרכוש" ומאחר שלמען האדרת הרכוש נחוצים לדעתו תנאים מסוימים, וקודם כל עבודה זולה: "בארץ ישראל יש צורך בעבודה יהודית זולה, זולה לא רק ברמת השכר, אלא במובן של גמישות גדולה יותר בעניין ההכרה המעמדית".
השיטה הפשוטה ביותר להשלטת צורות פוגעניות בעבודה היא לבדל קבוצה מסוימת של עובדים על רקע לאומי, דתי, עדתי או מגדרי. עובדים אלה יהיו, כמאור, שקופים בעיני הרוב (כולל עבור העובדים האחרים) וכך ניתן יהיה להפלות אותם וליצור ציבור עובדים שתנאי עבודתו, שכרו או שעות העבודה שלו יהיו שונים ונמוכים יותר מהמקובל בהסכמי עבודה, בחוקים, בנהלים או בנוהגים. עובדים "אחרים", עובדים "שקופים" – היו לכל אורך המפעל הציוני, לפני ואחרי הקמת המדינה. המונחים "פועל אירופי" ו"פועל מזרחי", בעלי האופי הקולוניאלי המובהק, היו נהוגים בעת המנדט הבריטי. שכרו של "הפועל המזרחי" – לרוב ערבי, אבל גם יהודים ממוצא מזרחי, או בני "היישוב הספרדי הישן" – היה תמיד נמוך יותר משכרו של ה"פועל האירופי" – לרוב יהודי אשכנזי. היחס כלפי האוכלוסייה הערבית שתחת ממשל צבאי לאחר הקמת המדינה לא היה שונה בהרבה. לעובדים הערבים-פלסטינים אזרחי ישראל אף לא ניתן להצטרף להסתדרות "של העובדים העבריים בארץ ישראל" עד לסוף שנות ה-50 של המאה שעברה.
כיבוש השטחים הפלסטינים ב-1967 גרם לכניסתם המיידית של מאות פועלים פלסטינים אל אתרי הבנייה בישראל כבר ביולי אותה שנה. העובדים הראשונים שהגיעו אל אתרי הבנייה, היו תושבי ירושלים. מעמדם היה משונה. הם התגוררו על אדמת ישראל (ירושלים המזרחית סופחה במהרה אל מדינת ישראל), אבל הם לא היו אזרחי מדינת ישראל. הם הפכו ל"תושבים", לזרים בעירם.
העובדים הפלסטינים שהגיעו לעבודה בישראל מדי יום הפכו בעל כורחם לחלק מהנוסחה הקולוניאלית שפעלה היטב עד לפרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987: סחורות תעשייתיות (ישראליות) יקרות תמורת עובדים (פלסטינים) זולים. במלים אחרות, כבר מתחילת דרכו הכיבוש הישראלי הנהיג פרדיגמה קולוניאלית לפיה תפקידו של המשק הפלסטיני הוא לקלוט סחורות ישראליות יקרות (יקרות יחסית לתחליפים הקיימים במדינות ערב, בעת שהגבולות היו – ועודם – תחת שליטה ישראלית), והמשק הפלסטיני מצידו אמור לספק כוח עבודה זול, זמין ונטול זכויות.
מספר העובדים הפלסטינים עלה במשך כעשרים שנה מכמה עשרות ביולי 1967 ועד ליותר מ-100 אלף ערב האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987. אם כי לא ניתן לאמת את כל הנתונים לגבי העסקת עובדים פלסטינים בישראל (בדומה למהגרי עבודה). זאת, כי לצד העובדים החוקיים (בעלי אישורי עבודה), רבבות עובדים הועסקו (ובמקרה של מהגרי עבודה: מועסקים) ללא אישורים. אם במשך עשרות שנים אחד מכל עשרה או אחד מכל שבע עובדים בפועל הוא עובד נטול זכויות, הסוגייה איננה משפטית או כלכלית. זו בראש ובראשונה סוגייה חברתית. זו גם סוגייה פוליטית, כי ממשלות ישראל לדורותיהן החליטו לפתוח (ולפעמים על פי צורכי בעלי ההון גם לסגור) את שערי המשק לעובדים אלה. למדינה מנגנונים רבים ומגוונים כדי להבטיח מספר גדול של עובדים, קורבנות קבע של צורות העסקה הפוגענית הרבות: בהם חוקים ומערכות לאכיפתם (או לאי-אכיפה, כגון המנגנון הממלכתי לאכיפת חוקי העבודה שלא פעל כלפי העובדים הפלסטינים, נעלם לחלוטין ביחס למהגרי העבודה ונשחק פלאים ביחס לכלל העובדים – כולל הישראלים).
לאחר הכיבוש, המדינה באמצעות הממשל הצבאי הקימה גם רשת מסועפת של מנגנונים לתשלום שכר ולהענקת אישור עבודה. עוד נפתחו קווים בתחבורה הציבורית שכל תכליתם להביא את הפועלים בשעות הבוקר מחברון, עזה, שכם או טול-כרם ולהחזירם הביתה בשעות הערב. נאסר על העובדים לשהות בישראל. נאסר על העובדים ללון בישראל. לכאורה החוקים לא מבדילים בין עובד לעובד. למעשה במשך שנים רבות העובדים הפלסטינים שילמו ביטוח לאומי ולא היו זכאים לרוב ההטבות להן זכאים עמיתיהם הישראלים.
כאמור, הכלי השני שבידי המדינה בניסיונה למלא את המכסה של עובדים זולים הוא אכיפה או אי-אכיפה של חוקים. במלים אחרות: מדיניות של אי-אכיפת חוקי העבודה (לשמחת המעסיקים) ואכיפת חוקים ההופכים את עובד ל"עבריין" (למשל ברגע שאין לו אישור עבודה בתוקף) וכך באמצעות משמר הגבול או משטרת ההגירה להבטיח את גירושו מעבר לגבול או לחו"ל. רבות נכתב בעיתונות הישראלית על אופי הפעולה של משטרת ההגירה וההפרות השיטתיות של זכויותיהם של מהגרי עבודה. אבל "ציד העובדים" שנעשה כלפי הפועלים הפלסטינים פחות ידוע. לדברי השר לביטחון פנים דאז, משה שחל, בדיון בכנסת בדצמבר 1995, באותה שנה המשטרה ומג"ב גירשו מישראל בגין "כניסה בלתי חוקית" לצורכי עבודה או חיפוש עבודה 43,222 פלסטינים; או 123 פלסטינים ביממה (כולל שבתות וחגים) או חמישה מדי שעה. לדבריו, ל-97% מן המגורשים לא היה "כל עבר ביטחוני".
מזה עשרות שנים המדינה מעודדת צורות העסקה פוגעניות בשכר ובתנאי העבודה של עובדים ברמות השכר הנמוכות, ובשנים האחרונות גם של מעמד הביינים. למשל, על ידי העסקת עובדים באמצעות חברות כוח אדם, קבלנים וקבלני משנה. זו אותה מדינה שקידמה צורות אלה של העסקה ביחס לעובדים הפלסטינים או למהגרי העבודה. חרף העובדה שבישראל קיימת חקיקת עבודה מקיפה וסבירה, המדינה אינה מפעילה את סמכויות האכיפה שלה וכך יוצרת במו ידיה בסיס רחב, שבו ישראלים, פלסטינים ו"עובדים זרים" מתחככים זה בזה, מבלי שיוכלו לטפס כלפי מעלה. לאחרונה התברר, כי גם המשענת שהעניקה הממשלה לישראלים בעלי שכר נמוך, בדמותה של רשת הביטחון הסוציאלי, אינה כה יציבה ואמינה כפי שהיתה בעבר. כאשר החלה האינתיפאדה השנייה ויצרה משבר תקציבי, בחרה הממשלה לאזן את תקציבה באמצעות קיצוצים עמוקים ברשת הביטחון הסוציאלי. הישראלים בדרגות השכר הנמוכות מצאו עצמם קרחים מכאן ומכאן; לא זו בלבד ששכרם ירד בתקופת הכיבוש, אלא שקצבאות הביטוח הלאומי קוצצו עתה גם הן.
איך ניתן להבטיח את המשך העבודה הפוגענית בישראל? בכל הקשור לעובדים הזרים על ידי שמירת תנאי הרישיון הקיימים, הניתנים למעסיקיהם והכובלים אותם בידיהם. בכל הנוגע לעובדים הישראלים, על ידי המשך אי-אכיפת חוקים או העסקתם של עובדים באמצעות חברות כוח אדם, קבלנים או קבלני משנה. לגבי העובדים הפלסטינים, ניתן להמשיך ולהעסיקם על ידי יצירת פארקים תעשייתיים, כגון זה הקיים באזור התעשייה ברקן שליד ההתנחלות אריאל ובהם הועסקו עובדים פלסטינים לא מאורגנים תמורת שכר נמוך ביותר. נמוך הרבה יותר משכר המינימום בישראל. איך כתב ז’בוטינסקי בתחילת המאה שעברה? בארץ ישראל יש צורך בעבודה זולה.
אינני לא רוצה להשיב בשם כותב המאמר, אבל יחד עם זאת יש לי הערה כותב ע.ג.: הממשלה (כל הממשלות) פועלות על בסיס של "פראיירים לא מתים – רק מתחלפים". אחד היסודות החשובים כדי להבטיח ניצול יעל הוא תחלופה של עובדים מהירה ככל האפשר. למשל: בבוקר מגרשים עובדים "בלתי חוקיים" משדה התעופה בן-גוריון ובערב (לפעמים באותם המטוסים) מגיעים לארץ העבודים ה"חדשים", החוקיים כביכול. אלה יגורשו בעוד מספר חודשים או שנים וכך כל עובד הרוכש שפה, או מיומנות או ניסיון, לא מצליח לתרגם אותם לתודעה מעמדית או לפעולה קיבוצית. עוצב שבמדינת ישראל הזכות לעבודה הפכה לעבירה ובתי הכלא מלאים בעובדים (פלסטינים וזרים) שכל פשעם: הרצון לעבוד ולהשתכר שכר נמוך ביותר.
ניתוח יפה בשביל מאמר כזה קצר, אבל הוא מפספס משהו, שאני חייב להדגיש שידיעותי האישיות עליו מוגבלות (בינתיים), אבל כדאי להעמיק בו.
כידוע, שכר של פועל משקף את "הערך המינימלי מבחינה הסטורית לקיום של הפועל" (מרקס).
עם כל ההסתיגויות הרלבנטיות כעבור מאה חמישים שנה, עדיין בגבולות מסויימים החוק הזה תקף (במיוחד בארצות שעדיין לא עברו גבול מסויים של תיעוש ובורגניזציה וכו’).
אז כמובן שחוק זה תקף לגבי הפועל הפלשתיני- מסיבות הסטוריות כאלו וכאלו צרכיו של פועל פלשתיני לצורך רפרודוקציה שלו ושל משפחתו הם מוגבלים בהרבה משל פועל ישראלי.
כידוע ישראל שולטת בשטחים כבר 40 שנה, ולכן, הגעתי לשורה התחתונה, צריך לדעתי לבדוק מה חלקו של הכיבוש בהנצחת התנאים שגורמים לשכר נמוך במטרה לשמור על היתרון האימפריאליסטי שבשטחים (כידוע ישראל נמנעה במפגיע מלפתח תשתיות כלשהן בשטחים, אם לא מחשיבים תשתיות קולוניאליות, וכו’…), דרכי הפעולה, מטרות, הישגים בפועל.
אחרי שנבין את הדרכים להנצחת המצב של הפועל הפלשתיני, נוכל להילחם בהם בצורה מושכלת וכך למוטט את הכיבוש.
אפרים, מאמר מאיר עיניים.
נקודה מסוימת שפתחת בה אך לא פיתחת, היא שיטת ההפרד ומשול, בה משתמשת המדינה על מנת להמשיך ולהחזיק את ראשם של חסרי הזכויות מתחת למים. בגלל הסכסוך המדיני המתמשך כאן, יש ליישום שיטה זו מצד אחד גם הצלחה אדירה (בישראל ככל שמעמדך הסוציאלי ירוד יותר אתה נוטה יותר ימינה מבחינה מדינית, בהכללה), וגם סכנה אדירה, לאור ההתססה המשמשכת שהשיטה יוצרת – בין ערבים ליהודים, בין מזרחים לאשכנזים, בין פריפריה למרכז ואפילו בין פלסטינים אזרחי ישראל ופלסטינים מהשטחים.
לבאסם. אנא הפנה את קרוב משפחתך לנציג "קו לעובד" בקלקיליה:09-2942364 נייד: 052-8020863.
ויש להוסיף: גם בארץ ישראל השלימה. ואני מבקשת להעיר כי דיני העבודה בגדה המערבית הם הדינים הירדניים שלא עודכנו מאז 1967. החוק הישראלי היחיד שחל על עובדים פלסטינים בהתנחלויות, הוא חוק שכר המינימום הנוהג בישראל. ואולם אם בישראל הוא מופר בידי מעסיקים ביצירתיות מרשימה ובאין אכיפה ראויה, הרי בהתנחלויות אף אין מראית עין של אכיפת שכר המינימום. העובדים הפלסטינים, מנועי הכניסה לתחומי ישראל, מופנים לעבודה בחקלאות ובאזורי התעשיה בהתנחלויות ונאלצים, בשל אימת האבטלה והעוני, לעבוד גם בעבור 40 עד 60 שקלים ליום עבודה, ללא תנאים סוציאליים ובלי ביטוח רפואי. לעיתים קרובות עליהם להפריש משכרם דמי תיווך והסעות לקבלני העבודה. ולאחרונה התבשרנו על תוכנית להקמת עוד כחמישה אזורי תעשיה בשטחים הכבושים, שבהם יועסקו פלסטינים באמצעות קבלנים ובשכר נמוך. התוכנית מוצגת כתוכנית הצלה לכלכלה הפלסטינית, שתמנע העברת מפעלים עתירי עבודת כפיים לירדן ולמצרים.
לאותו ענין התקשר אלי אתמול במקרה קרוב משפחה מעזה ובקש את עזרתי בתביעה נגד מעסיק שהעסיק פועלים מעזה לתקופה ארוכה חלק מהם חמש שנים ויותר באזור התעשיה קרני בגבול עזה הוא לא שילם להם את שכרם כראוי ןלפי החוק לאורך התקופה הוא ניכה מהמשכורת שלהם כל הזמן ויתר מכך לאחר שנגמרו הסכמי העבודה לא שילם להם את הפיצויים שמגיעים להם כחוק,נדהמתי לגלות לאחר שביררתי שאחד השותפים בעסק הוא עו"ד ידוע מרמלה, החברה עצמה מתמחה ביצור רהיטים. השאלה האם כדאי להגיש תביעה, האם הם שמרו על תלושי המשכורת האם המעסיק יודה בהעסקתם וכמה זמן הדיונים יתמשכו אבל מה שיותר מענין איך הפועלים מעזה יגיעו לדיונים. העולם הקפטלסטי שאנו חיים בו מרשה לאנשים כאלה לנצל את מצוקתם של האחרים והתלות הכלכלית של מחפשי העבודה להעסיק עובדים בתנאים מחמירים לקפח אותם ולהעסיקם בשכר דליל וכך לעשות הון על גבם.הם בגלל מצוקתם וההזדמנות הנתנת להם לעבוד יודו לאל על כך אבל בתוכם הם יודעים שהם מקופחים והגורל מעניש בסוף את מי שקיפח עובד.
מעניין בהחלט – אולם, מעניין לציין עוד דבר: ב-1995, המוזכרת לעיל, השלטון היה בידי מפלגת ה"אבו?דה" – בתמיכתה המלאה של חד"ש. וכך גם בעוד הזדמנויות.
מתי, לעזאזל, נציב א?ל?ת??ר?נ?ת??יב?ה לשלטון (בלי שום קשר לשאלה, עד כמה ריאלית מבחינת מס’ המנדטים), תחת להזדנב, אחרי כל פשעיה, מחדליה ותועבותיה, של מפלגה ימנית-קיצונית, כזו או אחרת??
לחדוה תודה
לחדוה תודה לך על הנכונות לעזרה אבל המספר 09 לא מחובר וה 052 תא קולי כל הזמן
ואפשר לדעת איפה אדוני חבר, אם בכלל, ומה הוא עושה למען הפסקת הכיבוש, הניצול והדיכוי?
לבאסם.
מס’ הטלפון של "קו לעובד" בתל אביב הוא:
03-6883766. אם לא תזכו למענה אנושי, השאירו הודעה מפורטת בתיבה הקולית של מהא [2].
בהצלחה.
מאמר קצר ולעניין. במקום כל המלל, לפעמים די מוכר ושלא מחדש שום דבר, שאנו שומעים בימים האחרונים בערבית ובעברית, סוף-סוף מאמר המחדש והמרענן את המחשבה. חבל שהמאמר לא מתפרסם בערבית! אני לא מצפה שאנשי בל"ד יפרסמו מאמר העוסק בניתוח מרקסיסטי של הכיבוש, אולי העיתון היומי של מפלגתנו "אל אתיחאד" מסוגל להרים את הכפפה?
מדוע אתם לא מפרסמים את הודעתי משלשום
האם הקבוצה שנקראת הגדה השמאלית
מפרסמת רק מה שבא לה
כרגיל דוידי כותב בצורה מאירת עינים ועל הנושאים החשובים באמת וזאת בנגוד לרוב משכתבי ההיסטוריה שטורחים לשנע את הבליהם באתר ובטוחים שרק אם ישראל תעבור מהעולם יבוא מזור לכל צרותיו. ישנה נקודה לא ברורה במאמר – אם ישראל רוצה כל כך כח עבודה זול והפלשתינים מספקים (סיפקו) אותו מדוע טרחה ישראל לגרש אותם כשנתפסו ללא אישורי עבודה כי הרי דוקא אלה הם בעלי השכר הנמוך ביותר והם הפגיעים ביותר לניצול.
בקפיטליזם נאור ננוחם !!!!!!!!
דרך אגב, אותה הערה שהערתי בתחילת רשימת התגובות, תקפה גם לגבי ערביי א"י.
אין ספק שהניצול מזעזע, וכן גם אפליה וקיפוח.
אך כלוחמת פרולטרית רציתי לציין שישנן סיטואציות בהן הניצול משרת קידמה אנושית ואפילו את שחרור האנושות — לדוגמא עבודות כפייה שהיו נהוגות בבריה"מ למען מטרות ציבוריות נעלות, או אפילו בתקופה הנוכחית בסין הקומוניסטית:
— קישור —
לא להאמין?!
תודה לאחות נדיה על הקישור (אך לא על דבריה!). אכן מזעזע! נשמע שהחיים כאן "גן עדן" לעומת הקומוניזם, או שמא אני טועה?
לחברי מערכת הגדה המשאלית, אני חייב להודות שלפעמים אני חש בושה מהדברים שמתפרסמים באתר, לאו דווקא מהמאמרים שבדרך כלל הם מצויינים אלא דווקא מן התגובות. לא פעם ולא פעמיים הבימה הדמוקרטית של הגדה השמאלית מנוצלת היטב לקמפיינים אנטי-קומוניסטים, למען הימין, למען הקפיטליזם ולמען המשך הכיבוש. התגובות האחרונות למאמרו המצויין של ד"ר דוידי בנושא קפיטליזם וכיבוש הן דוגמא לכך. האם אין גבול לבושה? האם אין גבול לניצול במה שמאלית כדי להפיץ את עמדות הקפיטליסטים? חבל שהמערכת נותנת יד לניצול זה.
עד לפני האינתיפאדה הראשונה היה נהוג שפועלי הבניין העזתיים יוצאים מעזה ומסתדרים בשורה והמעסיקים היו באים ובוחרים את העובדים שנראו להם לאותו יום. השכר היה זעום והעבודה המובטחת הייתה רק לאותו יום אלא אם כן העובד גילה ‘הצטינות’ יוצאת דופן בעבודה ואז המעסיק היהודי היה אומר לו : תבוא גם מחר.
בנוסף הפלסטינים בונים התנחלויות ב- 10 ש"ח לשעה במקרה הטוב ואת האוכל הם צריכים להביא בשקיות כדי שבמחסום יראו את היטב מה יש בתוך השקית כדי שלא יביאו פצצה.
אגב, גם את הגדר בנו הפלסטינים בשכר של גרושים ואחרי שגמרו לבנות אותו ציירו עליו גרפיטי נגד הכיבוש וכמה ציורים של חנדלה.
דווקא הייתי לא מזמן בפגישה של חברי המ"ק שהוזמנו לביקור בסין, ווכלל וכלל לא עלו התרשמויות לגבי מצב הפועלים הסיניים, חופשות תנאי עבודה וכו’. נראה לי שכל הדברים האלו הם פרי פרופגנדה אימפריאליסטית סטייל מקדונלדס.