באמצע השבוע הציע ח"כ קדימה עתניאל שנלר, סוס טרויאני של הימין המתלהם בסיעה המייצגת את המרכז הלאומני, לשלול מאברהם בורג את זכותו להיקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. בצד האדישות של כל אדם שפוי כלפי רעיון מטורף כזה, שמשלב את המקאברי עם הפוליטי, יש בעצם העלאתו כדי לשקף את האווירה בחברה הישראלית כיום.
בשבועיים האחרונים עוסקת התקשורת, שלפני יותר מ-25 שנים קראתי לה "יונייטד פראבדה", בציד מכשפות ביזארי אבל גם קצת מפחיד. כמו בעידן העכור של ג’ו מקארתי בארצות הברית של סוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, מחפשים אצלנו בנרות כופרים בעיקר, מינים ואפיקורסים. אחרי שמאתרים אותם מגיע תורו של מסע הוקעה מתוזמן, בניצוחם או למצער בהשראתם של בן-דרור ימיני ואמנון רובינשטיין. גם אם צמד החמד הזה איננו מעורב בסיפור תקשורתי זה או אחר, רוחם של השניים שורה על שורפי המכשפות.
אבינדב בגין, נכדו של מנחם בגין ז"ל ובנו של הח"כ לשעבר בני בגין, עוד יצא בנס ממלתעותיהם של כלבי הצייד. הם הסתפקו בתיאור פולקלוריסטי של בחור תימהוני כביכול, שמנסה כמיטב יכולתו להתחמק מהפיקנטריה המזויפת הכרוכה בזהותו המשפחתית לדבר על הדברים שכואבים לו באמת, כמו הכיבוש האכזרי וחיי הגיהנום שאנחנו מנחילים לתושבים הפלסטינים בשטחים הכבושים. אבינדב בגין שלם לגמרי עם עצמו, מרגיש טוב מאוד בעורו, ובעצם ניכרות בו תכונות ואפילו דרכי חשיבה שאותן הביא כנראה מהבית. בסך הכל הוא הוסיף לאידיאליזם ולנחישות שירש מבני משפחתו המפורסמים גם סממן יפה של הומניזם אוניברסלי, וגרע ממנו את הלאומנות. זאב ז’בוטינסקי ("חד-נס") הצליח לחסל כל נטייה בקרב חברי תנועתו להרים דגלים חברתיים אוניברסאליים מלבד הדגל הלאומי. כך גם בגין, שבניגוד לרוב חבריו בתנועת החרות שדגלו ברכושנות קניבלית בנוסח בן ציון וביבי נתניהו, האמין בחמלה אבל לא בהתארגנות עובדים כדי להקים כאן חברה שוויונית.
הנכד, לעומת אביו וסבו, מסרב לקבל את הלאומיות ואת הציונות כאמת מידה לתכונותיו החיוביות של אדם או של עם. מעניין שהתייחסויות "ממלכתיות" מאפיינות יותר את אנשי הימין החילוני שאימצו גם את הבן-גוריוניזם מאשר את אלה שנשארו בימין. איתן הבר, למשל, הבית"רי שהפך לאיש ממסד במרכז הלאומני, ראה בחומרה את סטיותיו של בגין הצעיר ובכלל איננו מסוגל להבדיל בין ביקורת על הממשלה לבין איבה למדינה. לעומתו מיקי איתן, מסיעת הליכוד בכנסת, מפגין בדרך כלל עמדות ליברליות. משפע התגובות על נכדו של בגין למדנו שנוח להציג איש כמוהו כקוריוז, במקום להתמודד עם עמדותיו הנכוחות והתקפות.
במסגרת הדיון הקצת צהוב במשפחות ידועות-שם שבניהן התפצלו מבחינה פוליטית ורעיונית, לא פסחו כמובן גם על משפחתי וכרגיל פרחו הסילופים. אותי הציגו, למשל, כ"מעריץ" של הח"כ לשעבר מבל"ד עזמי בשארה חרף העובדה שעם כל חיבתי לאיש והערכתי לאינטלקט שלו, לא עלה על דעתי להעריץ אותו או אפילו להצביע בעדו. חבל שעיתונאים טירונים לא מסוגלים להבחין בדקויות שמאפיינות עמדות רעיוניות שונות ולהבין את ההבדל בין אינטרנציונליזם שמשמעותו מחיקת ההבדלים הלאומיים והבלטת המשותף בין בני עמים שונים, לבין לאומנות, שממנה אנחנו מסתייגים לחלוטין.
אבל במקרה המיוחד של בנו המפורסם של יוסף בורג, מנהיג המפד"ל הוותיק ושר בממשלות ישראל רבות, לא היה צורך בתיווכו של עורך. אברום בורג, יו"ר הכנסת לשעבר ויו"ר הנהלת הסוכנות לשעבר שהפך לאיש עסקים, דיבר לציטוט וידע היטב שהוא משתף פעולה עם מראיין שמרני, ארי שביט. נכון ששביט העביר את בורג דרך מסננת סבוכה, הציג לאורך כל הראיון את עמדותיו הממסדיות, ואפילו הוסיף מסגרת אישית נזפנית שנועדה להוקיע את בורג. שביט, שתמיד דיבר בשיא הכבוד וההכנעה עם אישים מהמרכז שהיו אחראים למלחמות מיותרות ולמחדלים אחרים, הוציא את מררתו דווקא על בורג. זה עורר אצלי בוז תהומי כלפי המראיין, שלעומתו המרואיין היה משכמו ומעלה. בעצם, בורג הפיקח ומהיר המחשבה (אבל לא בהכרח המעמיק) התנדב מרצונו הטוב לתחוב את צווארו בסד הלוחץ מאוד של עמוד הקלון ששביט בנה למענו. אבל כיוון שבורג כבר אמר את עיקרי הדברים בספרו החדש "לנצח את היטלר", מלאכתו של שביט הייתה קלה.
בורג המסכן הוצג כ"לא ציוני". הכתבה המגמתית של שביט תועלה לכלי תקשורת אחרים שהפכו את הפוליטיקאי לשעבר לאויב העם מספר אחת, ומכאן קצרה דרך למכתבים חסודים למערכת ודברי קינה בכל מקום על הידרדרות הדור השני למייסדי המדינה. מנקודת מבט רעיונית ואפילו פוליטית, בורג הותקף על לא עוול בכפו. בסך הכל הוא פנה ימינה, כמו רוב חבריו לשעבר בעבודה. הוא נשאר ציוני בנוסח דוד בן-גוריון, תומך באהוד אולמרט ובאהוד ברק, מזדהה עם צוברי ההון הגרועים ביותר, ורואה בדרכון הזר את המוצא שלו ושל כמה מחבריו באליטות להימלט מהדייסה שהם בישלו בעבור כולנו. אין כאן הרבה נון קונפורמיזם, מלבד עצם העובדה שיו"ר הנהלת הסוכנות לשעבר כפר בציונות האכזרית, וזה ירשים חבורה חשובה של עסקנים ציונים בארצות הברית ובאירופה.
אבל לא הייתה בדבריו בשורה חברתית שוויונית, או אינטרנציונליזם אמיתי, או הושטת יד לעשרים אחוז מכלל אזרחי ישראל שנרדפו עד צוואר על ידי ידידו החדש, ברק. בורג תומך עתה בפירוז גרעיני וזה בהחלט חשוב. אבל הוא מתנה את פירוק הנשק הגרעיני בהשגת הסכם שלום שרוב תושבי ישראל אינם מוכנים לתמוך בו. אין לקוראים תחושה שאידיאולוגיה עמוקה, חלופית, עומדת מאחורי הדברים.
נכו שראינו ניסיון נחמד של בורג לתרגם את הרטינות הרגילות על אורחו ורבעו של האדם הישראלי למסכת רעיונית הדוקה. לבורג, שקיבל חינוך ייקי מעולה ונסע קצת בעולם, אין חשק להיות חלק מהציבור שהוא עיצב יחד עם חבריו בעשרים וחמש השנים האחרונות. זו איננה אידיאולוגיה, אלא הלוך רוח. הנגישות שלו לדרכון הצרפתי היא מקרית, ואיננה הופכת אותו לאחד מאושיות התרבות של היבשת האירופית. אם נצרף לכל הדברים האלה את הצהרת התמיכה שלו בפוליטיקאי הישראלי הגרוע מכולם, ברק, אז ממש קשה לסלוח לו. מאלף לעקוב אחרי ניסיונו של הישראלי הקלאסי עד אתמול והיהודי הנודד החל מהיום, לשלב את הקוסמופוליטיות החדשה שלו עם תמיכה בנציג הכי מובהק של הישראליות המזיעה, התוקפנית, רודפת הבצע, שופכת הדם והאנטי ערבית.
עם זאת, בורג תרם השבוע בכל זאת לוויכוח הלאומי, וקומם את שביט בהגדרות מדויקות אודות הכוחניות הישראלית והסתירה הטבועה בעצם המונח "מדינה יהודית-דמוקרטית". בורג הבין בחושיו (אבל סירב להסיק את המסקנות הפוליטיות והרעיוניות הנכונות) שקיימת סתירה מהותית בין הציונות לבין התפיסה ההומנית-ליברלית ולכן יש לבחור בעוד מועד בין החלופות האלה. לשביט יש תירוצים ביטחוניסטיים מוכרים עד לעייפה: אנחנו לא חיים באיסלנד, אנחנו מוקפים אויבים ולכן יש לנהוג בכוחניות. אבל בורג מציע להאמין לתהליכי שלום, למרות שהיה שייך עד לפני זמן קצר לאסכולת מקימי הגדר של חיים רמון. אבל הוא לא נותן גט כריתות לציונות (רק מחליף את תיאודור הרצל באחד העם וזה נשמע כמו הבלחה זריזה לשעת הדחק) אלא לפשוטי העם בישראל, יהודים מהעשירונים התחתונים, מזרחים, ערבים ועולים חדשים, שהוא עצמו שקד רבות על הבאתם לארץ.
אני מחבב מאוד את בורג, אבל התבשיל שהוא הכין לנו, (יהדות עמומת-קלסתר מתובלת בלגיטימציה לתאוות בצע, אחד העם מתובל בדוד אפל, הומניזם מתובל באהוד ברק), הוא בלתי אכיל. יש לברך אותו על האומץ לחשוב בעצמו ולצאת נגד קבוצת ההתייחסות שלו שרואה בו "עריק", ובעיקר על כך שהגדיר סוף-סוף את פשע המלחמה הקרוי סיכולים ממוקדים כ"רצח". אין להתפלא שבורג מדבר כל כך הרבה על רפובליקת וייאמר הגרמנית שהתמוטטה בשנת 1933. הוא עצמו מגלם באישיותו ובדעות שאימץ לאחרונה את ההתקוממות השמרנית-בורגנית נגד הפשיזם. במצבנו כיום גם זו התקדמות עצומה.
מעניין, אינפורמטיבי, חדור תובנות. אולי אני טועה, אך אם תקרא את הטוקבקים ב"הארץ" אפילו, מסתבר שאת האנשים "החושבים", הנעימים, החליפו בהמות גסות נפש, ואויר המחראות של התחנה המרכזית הישנה נושב בכל. לשם החמשה, אביא תגובה שכתבתי למאמר של אחד, ב-NFC, שכמו משקף את האווירה הכללית שנעשתה באושה ללא נשוא (כתבתי בפסידונים "ניצה"):
— קישור —
"מילים בוטות הן לא תחליף לחשיבה ולניתוח כלשהו, וגם להבאת מידע מעניין התומך בדברים. לקצת אויר טרי, אפילו של פסוקים מעניינים, אולי אפילו תיבול דבריך במכתם, קצת הומור אולי, מעט אלגנטיות. אך אין כאן אלא אווירה כבדה, חמוצה, היסטרית וצווחנית. חנקן נקי. הרמטי וסגור, ללא כל משב אוויר רענן. בנלי, דקלום דברים שכולנו מכירים עד לזרה, מבחיל למדי. זאת תעמולה וגם כאן, במירעה"
על רקע זה, במאמרך אכן נושבת רוח נעימה, נבונה, מהלכת קסם של מתינות תבונית, אפילו באקלקטיקה שבו, שהיא, ככזו, משקל נגד לסגנון הנפוץ כיום של חזרה מדוקלמת, ממוקדת לכאורה, על אותם דברים מגעילים שוב ושוב. (אין מה לדבר כיום בעיתונות כמעט על מיקוד של פיתוח רעיונות וחשיבת עומק אלגנטית).
מאמריך עשירים, מעניינים, טובים, רבי המצאה ותובנות ומהנים. תודה.
מאמר נחמד (באמת).
כל פעם שאני קורא אותך (הפעם זה קצת שונה) אני חושב- אבל איפה הניתוח החברתי?
ואז אני רואה "פורסם בכל העיר" ואני חושב, בסדר, אם מדובר בתפוצה כזו…
אתה בסדר אתה
לרשימת ה"תפוחים שנפלו רחוק מן העץ", אפשר להוסיף את ליביה רוקח, בתו של ישראל רוקח, עסקן ציוני ליברלי בכיר. רוקח כתבה ספר ביקורתי ומעניין ביותר בשם Israel’s Sacred Terrorism, בו היא מביאה קטעים מיומנו של משה שרת המתאר את פעילויות ישראל מ-48′ ועד 56′ המאוחרות.
על הצד האישי יותר, ליביה רוקח היתה עיתונאית "דבר" ברומא, לשם עברה והתחתנה עם פעיל במפלגה הקומוניסטית האיטלקית.
רוקח הוקעה, הושמצה ונשכחה (הושכחה?) מן השיח הישראלי. ספרה לא תורגם לעברית, לא נמצא ברוב הספריות בארץ, וחיפוש של שמה בגוגל העברי מוביל לשתי תוצאות בדחק.
את הספר, כולל הקדמה מאת נעם חומסקי, ניתן לקרוא במהדורה המקוונת:
— קישור —
תמוהה מאד העובדה שחיים ברעם בחר לעסוק בשבוע שבו נרצחים עשרות פלסטינים בדם קר בעזה במעלליו של אברהם בורג ובתגובות עליהן.
בשעה קשה זו לעם הפלסטיני מצפה הייתי לפחות להתייחסות כלשהי מצידו של ברעם או לפחות למאמר מערכת בנושא כאוב זה.
התקשורת צוהלת ומחככת ידיים בהנאה בתגובה למראות הקשים ברצועת עזה ותגובות מתלהמות של טוקבקיסטים מן הימין הפאשיסטי משתלטות על הפורימים למיניהם ברחבי הרשת כשהטענה העיקרית היא "היכן גינויי השמאל? מדוע אין הוא מגנה את פשעי המלחמה הנעשים בידי החמאס ברצועת עזה?"
טוב היה לו מערכת הגדה השמאלית הייתה מפרסמת גילוי דעת המפריך את ההאשמות הצבועות הללו.
אני בהחלט מאוכזב מכתיבה של חיים השבוע. המאמר עוסק רובו ככולו בחלוקת ציונים (כולל לו-עצמו), ובהסברים מלומדים, לעוסים לעייפה, לגבי "המרכז הלאומי", פעמון גאוס של מציאות חיינו.
הראיון אכן היה מרתק, והוא היה מרתק משום שעיתונאי מעולה (כן, ממסדי) ומרואין מרתק שילבו ידיים לכדי יצירה עיתונאית מרתקת (זה היה מעבר ל’סתם’ ראיון).
אני סבורה שאין לשפוך את התינוק עם המים, קרי, אם יש מי שהפכו את הציונות לפלטפורמה לגזל קרקעות בגדה, אם נהיה ‘פוסט ציונים’ הרי שאיפשרנו לממשלת שרון לשעבר, ולכל הממשלות שאיפשרו את גזל הקרקעות בגדה להגדיר את הציונות. ציונות אינה גזל קרקעות בגדה או כיבוש. יש מי שהפכו אותה לכיבוש, אבל הם השתלטו תוך כדי על השיח ו’זיהמו’ את המושג ציונות. יש ציונות אחרת, ציונות ללא כיבוש. ציונות כזו הייתה מתקיימת לו ישראל הייתה מאמצת את ‘היום השביעי’ של ליבוביץ, ולפיו, לאחר מלחמת ששת הימים היה נפתח מו"מ לשלום.
מדינה יהודית ודמוקרטית – אכן יש כאן סתירה מובנית לכאורה. אבל רק לכאורה. כי בעולם אוטופי אין סתירות, אבל מי ששואפים לעולם אוטופי מוצאים עצמם בדיקטטורה נוסח סטלין. אין אוטופיה. "אם התמונה לא שלמה נוותר על התמונה?" יש המציעים לוותר על הציונות בגלל שהציונות כבשה, קרי אם יש רעשי רקע במנגינה, נוותר על שירתה.
העניין שהוא שהחיים מורכבים מאי-נוחויות, אי-שלמויות וצרימות קטנות. אין ‘אוטופיה’. שלילת הרעיון הציוני יכולה להביא לקטסטרופה מסוג אחר . וכן, חלק מהחיים בעולם הזה הם לקבל ‘אי שלמויות’ קטנות. דברים שהם ‘בעלי סתירה מובנית’ תיאורטית, אבל ישימים מעשית עם כל מיני הסדרי פשרה. כמו- מדינה יהודית ודמוקרטית.
אני מודה ומתוודה לא קראתי את הספר וידיעותי עליו מצומצמות לראיון עם ארי שביט.
שתי שאלות לי אליך:
1. האם אתה לא חושב שבורג ומראינו ניצלו ניצול ציני ביכולתם לעורר שיח בדיוק בשבת שלפני שבוע הספר על מנת לקדם את מכירתו של הספר של אדון בורג שכמו שכבר אמרת לוקה ברדידות יחסית והישארות בשלב הניתוח ללא הסקת מסקנות?
טוב חשבתי שיש לי עוד שאלה אבל אין לי.
שבת שלןם.
על הצעות מקאבריות ומיחזור נשמות.
בעקבות הצעתו המקאברית של ח"כ עתניאל שנלר, לגבי אברהם בורג, יו"ר הכנסת לשעבר ויו"ר הסוכנות היהודית לשעבר, הייתי מציע לו ולחבריו המקארתיסטים: בן דרור ימיני, ארי שביט ואמנון רובינשטיין, ברוח הטרנד הירוק האופנתי לאחרונה של מיחזור נשמות – לשלחם אחר כבוד, להקים ולייסד, כרוחם, את הפירכה הקרויה "המדינה היהודית הדמוקרטית" בפלאנטה אחרת ובדרך זו גם ייפטרו מ"אדם לא ציוני" הכופר בציונות האכזרית וגורס ומאמין בתהליכי שלום [רחמנא ליצלן} וכך ייהנו מטובם של כל העולמות ויבוא שלום על ישראל ונאמר אמן!
הסכמתי עם המאמר, הכתוב היטב כרגיל, כמעט לאורך כולו – אך אני חולק על האמירה כי ברק הוא הפוליטיקאי הישראלי הגרוע ביותר. מה בדבר בנימין נתניהו, איווט ליברמן או אפי (פיין) איתם? בל נשכח את שמעון פרס שזה עתה משחו אותו למלכות וכל הארץ עטתה חג כאילו אישיות גדולה ולא נחש חסר אידיאולוגיה נמצא במשכן הנשיא?
כמו כן התעלמת מן הפן של חוסר היושר האינטקלטואלי והאישי של בורג. מבחינה איטלקטואלית בורג ישב במקומות בעלי השפעה רבה על החברה הישראלית – כיו"ר הכנסת, יו"ר הסוכנות, חבר וועדת חוץ וביטחון וחבר וועדת הכספים, והוא לא עשה *דבר* לשיפור כל הרעות החולות עליהן הוא מדבר. ברמה האישית, פרשת עשות אשקלון, שמה אותו אפילו מתחת לנתניהו בניצול הציני של ההפרטות למען תפיחת כיסו.
סיכום בורג:
אני מסכים עם בורג שאין מדינה "יהודית-ודמוקרטית."
עם משנתו הנאו-ליברלית בהחלט לא.
נקודה.
לענבל בר-און:
התגובה שלך כוללת סתירה פנימית חזקה ביותר- מצד אחד את שוללת נימוק פונקציונליסטי בגין פוסט-ציונות ששולל ציונות, מאידך, את טוענת שהמציאות עצמה היא פונקציונלית- מדינה יהודית דמוקרטית כי זה מה יש וזה הדבר היחיד שיכול להיות.
ניתן לשאוף לאוטופיה ולדעת שהיא לא תתגשם, ואין בהכרח סתירה בכך- זהו הפרדוקס המניע ביותר של האנושות, ללמוד מההסטוריה על מנת לשפר, תוך כדי ידיעה שיתכנו מהמורות בדרך. גישתך מקנה ניוון מחשבתי ומעשי. ההסטוריה לא נמצאת בכדי שנפחד ממנה או שנקבלה כמו שהיא, היא קיימת בתור גורם שמתווסף לידע האנושי על מנת לשפר את החיים. מדינה יהודית-דמוקרטית היא גורם בר שינוי, אך יהודים בישראל הוא גורם שאינו בר שינוי, כי מדינה זו קונספציה רעיונית ולכן היא בעלת גמישות וניתנת לשינוי, בעוד שציביליזציה זו עובדה מוגמרת. כמו שהמקסיקנים לא יחזירו את מקסיקו לאצטקים, אזי מדינת ישראל תישאר בישראל. מה שצריך להשתנות זה הרעיון המובנה והעקרונות המארגנים וזו כבר משימה קשה ביותר (אך אפשרית).
בקשר לכתבים ימניים:
זכותם לכתוב את דעותיהם. זכותם להיות מי שהם. השקר הגדול הוא בכך שהם וברוני העיתונות שמאחוריהם מעמידים פני אובייקטיביות, בעוד שדעות שמאליות מכונות "שמאלניות". הרי יש דיעה ישראלית ויש דיעה שמאלנית. יש מוזיקה ישראלית ויש מוזיקה מזרחית. תמיד קבוצה מסויימת שולטת בז’רגון ומגדירה את עצמה כמיינסטרים, אם מבחינה תרבותית ואם מבחינה פוליטית. יש להגיד בפה מלא – ידיעות אחרונות ומעריב הם כיום עיתונים ימניים, הארץ שנתפס כשמאלני מכיל יותר פלורליזם רעיוני מאשר אותם עיתונים "אובייקטיביים" (לדוג’: ימני קיצוני כמו ישראל הראל שכותב בהארץ). הארץ אם כך צריך "לשבור שמאלה" ולהוות ריאקציה לעיתונות המיינסטרימית ש"שברה ימינה" או שמא הימין השתלט על המיינסטרים.
כדאי לך לקרוא את דברי אבינדב בגין ולא רק לצטט אותו כמו כל הכתבים, הוא בטח לא שמאלני.
לנמרוד ברנע
נתניהו הוא בפירוש פחות גרוע מברק. האלמנט הדוחה אצל ברק (ואצל כלל חברי העבודה: פואד, הרצוג, כבל וכו’) הוא שתמיד מקווים שהנה הם יעשו את הדבר הנכון. משהו דראסטי עם שכל שישנה את מהלך העניינים סוף סוף. ותמיד, אבל תמיד, הם מתגלים כנפיחות ריקות.
לדוגמא פינס: הוא התפטר מהממשלה בגלל כניסת ליברמן. וואו, הנה אידיאולוג מבטיח סוף סוף. אבל מאות ההרוגים בלבנון משני הצדדים לא הזיזו אצלו את קצה הציפורן.
ופינס הוא עוד הפחות דוחה שבחבורה. אצל נתניהו איתם ושות’ אתה לפחות יודע מה אתה מקבל. אתה לא מרגיש שפוגעים לך באינטליגנציה בכל רגע.
לכן זו המסקנה: הפוך על הפוך. בדיוק כשם שהחמאס מועיל למהלך העניינים בכך שהוא מסיר את המסווה והופך לחיזבאללה דרום (אני רוצה לראות ע כ ש י ו את הפוליטיקאי ההזוי שיעיז להציע לכבוש את עזה), כך גם הימין בישראל עשוי להועיל.
נתניהו הוא כמו זה שצועק "תחזיקו אותי" אבל מת מפחד שיישחררו אותו. אז בוא נשחרר אותו. דווקא הוא עלול להתגלות כמועיל יותר למהלך העניינים מכל השמאל ביחד.
אני מציע לקרוא את דבריו של אבינדב בגין ולא להסתפק בדיווח שהיה, הוא אינו שמאלני כלל ובז לאידאלים מכול סוג הנה הקישור :
— קישור —
ידידה שלי אמרה לי שהכותב חיים ברעם חזר בו מאמירותיו בעבר כי אלפי הטילים שנורו על ישראל מתחום לבנון בקיץ האחרון לא היו אלא בחזקת מיטרד שולי. האם נכון הדבר, ואם כן, האם ניתן להפנות אותי למאמר המסויים בו ישנה התייחסות לכך? תודה
למר בר-זוהר,
זה נכון, אבל לא מדובר ב"אמירות", אלא בשיחה אחת עם כתב גארדיין בתחילת המלחמה. הציטטה לא הייתה מדויקת, אבל זה לא כל כך משנה. סברתי אז שלטילים יש רק מטרה טקטית להטריד אבל מאוחר יותר, כאשר הכמות הפכה לאיכות, התבררה העוצמה האסטרטגית הגלומה בהם. נהרגו בני אדם, המוראל ירד והרבה בני אדם נאלצו להימלט על נפשם בצפון.האמפטיה ההומניסטית עם הנפגעים בשני הצדדים בלטה בכל מאמרי לפני המלחמה, בעיצומה ואחריה.
איתן הבר, למשל, הבית"רי שהפך לאיש ממסד במרכז הלאומני, ראה בחומרה את סטיותיו של בגין הצעיר ובכלל איננו מסוגל להבדיל בין ביקורת על הממשלה לבין איבה למדינה.
הביקורת שלו היא על כלל האנשים, מדינה בשבילו היא פיקציה "ילדותית"
חיים כדאי לך לקרוא ולא רק לצטט
לראובן מרקוס,
תואיל בטובך להרגע ולכתוב אלי בשיא הנימוס. שמעתי את הבר גם ברדיו, וקראתי כל מלה. הוא הכפיש גם את חברו לתנועת בית"ר מייק לוין שהפך לדובר יש גבול. לדעתי האיפיון שלו היה מדויק לגמרי. תודה.
תסלח לי על הסגנון אבל אני חושב שלא בהבר מדובר אלה ברעיונות של האיש הזה עליו כתבתה,
אם תקרא את דבריו תראה כי הוא לא רק תמהוני אלה במגלומן מוחלט מדובר.