מה קורה כאשר כולאים מיליון וחצי בני-אדם בשטח זעיר וצחיח, מנתקים אותם משאר בני-עמם ומכל מגע עם העולם, מרעיבים אותו על-ידי מצור כלכלי ומונעים מהם כל אפשרות לפרנס את משפחותיהם?
לפני כמה חודשים תיארתי את המצב הזה כניסוי סוציולוגי שבו משתתפים ישראל, ארצות-הברית והאיחוד האירופי. את תפקיד שפני-הניסיון מילאו תושבי עזה.
השבוע הניב הניסוי תוצאות. הוכח שבני-אדם מגיבים בדיוק כמו בעלי-חיים אחרים: כשמצופפים אותם יותר מדי בשטח צר ובתנאי מצוקה, הם הופכים לתוקפניים, ואף רצחניים. מארגני הניסוי בירושלים, וושינגטון, ברלין, אוסלו, טורונטו ובירות אחרות יכלו לחכך את ידיהם בהנאה. קרבנות הניסוי הגיבו כמצופה. רבים מהם גם מתו.
אבל הניסוי לא הסתיים. הוא נמשך. המדענים מבקשים לדעת מה יקרה, אם יהדקו את המצור עוד יותר.
מה גרם להתפוצצות הנוכחית בעזה?
העיתוי של החלטת חמאס להשתלט בכוח על עזה לא היה מקרי. היו לחמאס הרבה סיבות טובות להימנע מכך. הארגון אינו מסוגל לספק את צרכי האוכלוסייה. הוא לא היה מעוניין להתגרות בשלטון המצרי, הנאבק באופוזיציה האיסלאמית בארצו. הארגון גם אינו מעוניין לספק לישראל תירוץ להחמרת המצור.
אבל ראשי החמאס החליטו שאין להם ברירה אלא לחסל את הארגונים החמושים הקשורים בפת"ח והכפופים לאבו-מאזן. ארצות-הברית הורתה לישראל לספק לארגונים האלה כמויות גדולות של נשק, כדי שיילחמו בחמאס. ראשי צה"ל לא התלהבו מהרעיון, מתוך חשש שהנשק ייפול בסופו של דבר בידי חמאס (כפי שאכן קורה עכשיו). אך ישראל נשמעה לארצות-הברית, כמו תמיד.
המטרה האמריקאית גלויה לעין. הנשיא בוש בחר בכל ארץ ערבית במנהיג מקומי שימשול שם בחסות ארצות-הברית וימלא את הוראותיה: כך בעיראק, כך בלבנון, כך בפלסטין.
לדעת חמאס, האיש שנבחר לתפקיד זה בעזה הוא מוחמד דחלאן. זה שנים נראה שמכינים אותו לתפקיד זה. בעיתונות האמריקאית והישראלית שרו לו שירי הלל, תיארו אותו כאיש חזק, נחרץ, "מתון" (קרי: מקבל הוראות מארצות-הברית), "פרגמטי" (קרי: מקבל הוראות מישראל). וככל שהאמריקאים והישראלים שיבחו והיללו את דחלאן, כך פגעו יותר במעמדו בעיני הציבור בעזה. מה גם שדחלאן עצמו שהה בקהיר, וכאילו המתין לנשק שיסופק לאנשיו.
בעיני חמאס, ההתקפה על מעוזי פת"ח בעזה היא מעין מלחמה מונעת. הארגונים של אבו-מאזן ודחלאן שם נמסו כשלג ביום שרב. חמאס השתלט על כול הרצועה בקלות.
איך זה שוב טעו הגנרלים האמריקאים והישראלים? כדרכם של גנרלים, הם מסוגלים לחשוב רק במושגים צבאיים: כך וכך חיילים בכל צד, כך וכך מקלעים. אבל במאבקים פנימיים, המימד הכמותי הוא מישני. לא פחות קובע מוראל הלוחמים והאווירה הציבורית. אנשי המנגנונים של פת"ח לא ידעו בשביל מה הם לוחמים. הציבור בעזה תומך בחמאס, מפני שלדעתו חמאס לוחם בכובש הישראלי. יריביהם מצטיירים בעיניו כמשת"פים של הכיבוש. הודעת האמריקאים על כוונתם לספק להם נשק באמצעות ישראל חרצה את דינם סופית.
זה לא היה עניין של פונדמנטליזם איסלאמי. מבחינה זו אין הבדל בין העמים: הם שונאים את מי שמוחזקים בעיניהם כמשת"פים המשרתים את הכובש הזר, ולא חשוב אם זה קוויזלינג בנורבגיה, פטן בצרפת או קצין מקומי בעזה.
עכשיו מתבכיינים בוושינגטון ובירושלים על "חולשתו של אבו-מאזן". אבל הדמעות הן דמעות-תנין.
עכשיו נוכחים לראות שהאיש היחידי שמנע תוהו-ובוהו בעזה ובגדה המערבית היה יאסר ערפאת. הייתה לו סמכות טבעית. ההמונים העריצו אותו. גם מתנגדיו בחמאס העריכו אותו. הוא הקים שירותי-ביטחון רבים, שהתחרו זה בזה, כדי למנוע משירות אחד להשתלט ולחולל הפיכה צבאית – כפי שקורה עכשיו בעזה. ערפאת היה מסוגל לנהל משא-ומתן, לחתום על הסכם-שלום ולהשיג את הסכמת הציבור הפלסטיני.
אבל ערפאת הוצג בישראל כמפלצת, נכלא במוקטעה, ולבסוף נרצח. הציבור הפלסטיני בחר במקומו באבו-מאזן, מתוך אמונה שהוא ישיג מהאמריקאים ומהישראלים את השלום שהם סירבו לעשות עם ערפאת.
אילו היו מנהיגי ארצות-הברית וישראל אכן מעוניינים בשלום, היו מזדרזים לחתום על הסכם עם אבו-מאזן. הוא הצהיר על נכונותו לאותה הפשרה המרחיקה-לכת, שגם ערפאת הסכים לה. האמריקאים והישראליים שיבחו אותו עד הגג. אבל הם נהגו להיפך.
הם לא נתנו לאבו-מאזן אף את ההישג הקטן והעלוב ביותר. אריאל שרון מרט את נוצותיו והכריז שהוא אפרוח מרוט-נוצות. אחרי שהציבור הפלסטיני המתין לבוש עד בוש, הוא בחר בחמאס, כדי שישיג בכוח הנשק מה שאבו-מאזן לא השיג בכוח הדיפלומטיה.
מנהיגי ישראל, הפוליטיים והצבאיים, היו מאושרים. הם היו מעוניינים לחסל את אבו-מאזן, מפני שהוא נהנה מחסות הנשיא בוש. הם עשו את הכול כדי לפרק את פת"ח. ליתר ביטחון אסרו את מרוואן ברגותי, האיש היחידי שהיה מסוגל לאחד את פת"ח בגדה המערבית.
ניצחון חמאס התאים מאוד לתוכניותיהם. עם חמאס הרי לא צריכים לדבר, לא צריכים להציע לו את החזרת השטחים הכבושים ואת פירוק ההתנחלויות. חמאס הוא המפלצת התורנית, ארגון טרור, ועם טרוריסטים לא מדברים.
אז למה לא היו מרוצים השבוע בירושלים? ומדוע החליטו פתאום "לא להתערב"?
אמנם, התקשורת והפוליטיקאים, שעזרו במשך חודשים לסכסך בין הארגונים הפלסטינים, השמיעו קולות של סיפוק, בנוסח "אמרנו לכם". תראו את הערבים, הורגים זה את זה. צדק אהוד ברק שאמר בשעתו שאנחנו "וילה בג’ונגל".
אבל מאחורי הקלעים נשמעו קולות של מבוכה, ואף בהלה.
הפיכת הרצועה לחמאסטן יוצרת מצב שלא התכוננו לו. מה לעשות? לנתק את עזה באופן מוחלט ולהניח לאנשים שם למות מרעב? לקיים מגע עם חמאס? לכבוש את עזה בחזרה, למרות שהפכה בינתיים למלכודת-טנקים? לבקש את האו"ם להכניס לשם כוח בינלאומי – ואם כן, איך מוצאים מדינה שתהיה די מטורפת כדי להכניס את חייליה לגיהינום הזה?
ממשלתנו פעלה במשך שנים כדי להרוס את פת"ח, כדי להימנע מהצורך לנהל משא-ומתן על החזרת השטחים הכבושים ופירוק ההתנחלויות. עכשיו, כשנראה כאילו השיגה את המטרה, היא חסרת-עצה מול השתלטות החמאס.
היא מתנחמת עכשיו בתקווה שזה לא יקרה בגדה המערבית. שם שולט פת"ח. שם אין לחמאס דריסת רגל. שם כבר אסר צה"ל את רוב המנהיגים הפוליטיים של חמאס. שם עדיין שורד אבו-מאזן.
כך אומרים הגנרלים, בהיגיון של גנרלים. אבל גם בגדה המערבית כבר זכה חמאס ברוב ביום הבחירות. גם שם זו רק שאלה של זמן, עד שהציבור יאבד סופית את סבלנותו. הוא רואה את התפשטות ההתנחלויות, את החומה, את פשיטות צה"ל, את החיסולים הממוקדים, את המאסרים היומיומיים. זה יתפוצץ.
ממשלות ישראל הרסו את פת"ח בשיטתיות, קצצו את רגלי אבו-מאזן וסללו את הדרך לפני חמאס. עכשיו הם בוכים בדמעות תנין.
מה עושים? להמשיך ולהחרים את אבו-מאזן, או לספק לו נשק כדי שיילחם את מלחמתנו בחמאס? למנוע ממנו כל הישג מדיני, או לזרוק לו סוף-סוף כמה עצמות? ואם כן, האם זה לא מאוחר מדי?
(ובחזית הסורית: האם להמשיך ולשלם מס-שפתיים לשלום ולחבל בכל מאמציו של בשאר אסד לפתוח במשא-ומתן? לנהל משא-ומתן סודי בניגוד לרצון האמריקאים? או פשוט לא לעשות כלום?)
כרגע אין מדיניות, ואין גם ממשלה המסוגלת להחליט על מדיניות.
אז מי יושיע? אהוד ברק?
ניצחונו של ברק בבחירות הפנימיות במפלגת-העבודה הפך אותו כמעט אוטומטית לשר-הביטחון הבא. אישיותו החזקה וניסיונו כרמטכ"ל וכראש-הממשלה מבטיחים לו מעמד דומיננטי בממשלה המחודשת. אולמרט יטפל בתחום שבו הוא מומחה מאין כמוהו – התככים המפלגתיים. אבל לברק תהיה השפעה מכרעת על המדיניות.
בממשלת שני האהודים, אהוד ברק יקבע בענייני מלחמה ושלום.
עד כה היו כל מעשיו של ברק רעים. הוא הגיע כמעט להסכם עם אסד-האב וברח ברגע האחרון. הוא הוציא אמנם את צה"ל מדרום-לבנון, אך בלי הדיברות עם חיזבאללה שנכנס לשטח. הוא כפה על ערפאת את וועידת קמפ-דייוויד, העליב אותו שם ויצא בהכרזה שאין לנו פרטנר לשלום. כך הנחית על סיכויי השלום מכה, שממנה לא החלים הציבור הישראלי עד היום. הוא התפאר שכל כוונתו הייתה "להסיר את המסיכה" מפניו של ערפאת. הוא היה נפוליון נפוח, לא דה-גול הישראלי.
היהפוך הכושי עורו, הנמר חברבורותיו? קשה מאוד להאמין.
במחזות של ויליאם שקספייר יש לעתים קרובות אתנחתא קומית ברגעים המתוחים ביותר. גם בדראמה שלנו.
שמעון פרס, האיש שבכל 55 שנות פעילותו הציבורית לא ניצח מעולם בבחירות, עשה השבוע את הבלתי-אפשרי: הוא נבחר לתפקיד נשיא המדינה.
לפני הרבה שנים כתבתי עליו מאמר בשם "מר סיזיפוס", מפני ששוב ושוב הגיע עד לסף ההצלחה, וההצלחה נשמטה מידיו. עכשיו הפר סיזיפוס את גזר-הדין של האלים והגיע לפסגת ההר, אבל – אבוי – בלי האבן. כי תפקיד הנשיא הוא חסר-תוכן וחסר-סמכויות. פוליטיקאי חלול הגיע לתפקיד חלול.
עכשיו מצפים הכול לסערה של פעילויות במשכן הנשיא. יהיו בוודאי ועידות-שלום ומפגשי-מנהיגים, הכרזות רמות ותכניות מצלצלות. בקצרה – רעש וצלצולים.
התוצאה הממשית היא שמעמדו של אולמרט התחזק מאוד. הוא הצליח להכניס את פרס למשכן הנשיא ואת אהוד ברק למשרד-הביטחון. בעתיד הקרוב, שלטונו מובטח.
ובינתיים נמשך הניסוי בעזה, חמאס משתלט וכל השלישיה – אהוד א’, אהוד ב’ ושמעון פרס – שופכים דמעות תנין.
הייתי איתך עד הקטע שבו ערפאת נרצח. יש איזשהן ראיות לעניין הזה? או שמוות של איש חולה בן 75 נתפס כאירוע בלתי סביר?
קודם כל, מאמר יוצא מן הכלל, סופר-ריאליסטי ומפוכח ביותר. הקטע על שמעון פרס הינו קטע קומי-טרגי ומדוייק ביותר.
המצב באיזור תמיד היה ותמיד יהיה כשל קולנוע איטלקי ניאו-ריאליסטי: בחירה בין פח לפחת. תמיד אמרו על השמאל הישראלי שהוא חי באשליות, אבל הוא המפוכח היחיד אצלנו. אנחנו אוהבים לחלום בהקיץ על "פרגמטים" ו-"מתונים" כמו שכתב אבנרי, ולא מבינים שהמציאות היא כאן ועכשיו.
אני מוסיף על פוסט קודם שלי במאמר אחר: המבט הערבי כלפי חביבי המערב אינו רק נובע מתפיסתם את אלו כמשתפי פעולה, אלא כנציגי התרבות המערבית הקולוניאליסטית. כאשר הפונדמנטליסטים מסתכלים על ממשלתו של אבו-מאזן, הם רואים חבורה של אנשים הלבושים בחליפות ועניבות- סממן מובהק של תרבות המערב. החליפה והעניבה דומני, נראית להם כמו חבל תלייה הפוך של התרבות הערבית כולה. ניתן לומר שהקולוניאליזם המיליטריסטי הישן של המערב אולי מת או גוסס, אבל הקולוניאליזם התרבותי של המערב עדיין בשיא תפארתו. חמאס באופן פשוט רוצה "להחזיר עטרה ליושנה" בכל המובנים שלה. מאז המפגש של המערב עם המזרח, תמיד שבה ועלתה ארומה תרבותית של "לאלף את הפראיים" אם ניתן לומר. הם? הם פראיים! בוא נלביש אותם בחליפה ועניבה ונהפוך אותם לבני אדם…
מהיותי תומך מובהק של תרבות מגוונת מכל ובכל, הרי שאני מבין את ראייתו של החמאס את הפתח כמשתף פעולה עם הרס של תרבות עתיקת יומין. הלוואי והאינדיאנים היו נאבקים כמו הערבים אז אולי היינו היום עוד נהנים מהתרבות המשגשגת והמרהיבה של בני המאיה, האצטקים ודומיהם ולא רק נתלים בסיפורים ומעשיות.
תפיסת החיים של המערב והמזרח שונה בצורה מהותית ומוחלטת. המערב תמיד שפט את המזרח בפרמטרים שלו: הם הורגים אזרחים… הם משספים את גרוניהם…
כאשר נפגעת אונס רוצה להרוג את מי שפגע בה, היא מגדירה זאת כרצח של הנשמה. מבחינתה היא הייתה מעדיפה למות ולקחת יחד איתה את האנס. הערבים רואים את אונס התרבות שלהם והם מעדיפים להרוג ולהיהרג מאשר לתת לזה לקרות. אני בהחלט יכול להבין זאת.
אורי אבנרי סותר את עצמו באופן בסיסי.
מצד אחד הוא טוען כי נצחון החמאס נובע מכך ש"…(הם)ידעו בשביל מה הם לוחמים. הציבור בעזה תומך בחמאס, מפני שלדעתו חמאס לוחם בכובש הישראלי. יריביהם מצטיירים בעיניו כמשת"פים של הכיבוש….".
אבל מצד שני הוא טוען שישראל עשתה הכל בשביל לפגוע בפתח ובאבו מאזן "…ממשלות ישראל הרסו את פת"ח בשיטתיות, קצצו את רגלי אבו-מאזן וסללו את הדרך לפני חמאס…."
כלומר שהתחושה של הפלשתינאים נוגדת את העובדות ,ולכן ממילא, מה שאנחנו עושים או לא עושים לא יכול להשפיע על מה שמרגישים הפלשתינאים ,ומכאן שאין לנו אחריות למה שמתרחש שם ,וזה כמובן סותר לחלוטין את התזה המרכזית במאמר של אבנרי שלפיה ישראל אשמה בהכל.
מ.ש.ל
אילו קראתם את העיתונים – ברטולד ברכט
אילו קראתם את העיתונים כמוני
הייתם קוברים את תקוותיכם
שהשיפור עדיין אפשרי.
הן איש אינו גווע מרצונו!
ומה הועילה המלחמה?
[…]
(עברית: ה. בינימין)
תודה לאורי שאינו מתעייף לומר את הדברים שלא רוצים לשמוע במחוזותינו. למי יש כוח לכתוב תגובה על מה שקרה וקורה בעזה אבל מצד שני איך אפשר לשתוק!!!
הזוועות במתרחשות מתחת לאף שלנו גורמות לישראלים לסגור את האף ולאטום את ליבם – קשה לראות ולקבל את זה. הרשימה הזו היא הצעקה השקטה שלי, למציאות האלימה של האזור חסר-הרחמים הזה. ומול ערמות הקורבנות (אם להשתמש בביטוי של וולטר בנימין מהתזות שלו על ההיסטוריה) שנערמות בעזה, זוהי זכות, או אולי חובה, לקרוא לכול מי שערכי אדם יקרים לו להקשיב ואולי לצעוק: "די!"
הטנקים הישראלים כבר בדרך והמלחמה היא החלום הרטוב של ברק בדרכו למשרד ראש הממשלה. בכמה קורבנות זה יעלה לישראלים? כמה קורבנות ישלמו הפלסטינים? מי כבר סופר? חיים בארץ חסרת-נחמה, חסרת-רחמים.
הארץ מדווח היום כי "שר הביטחון המיועד, אהוד ברק, מתכנן לצאת בתוך שבועות לפעולה צבאית נגד חמאס בעזה, כך מדווח הבוקר (ראשון) העיתון הבריטי סאנדיי טיימס. העיתון מצטט מקור ישראלי בכיר האומר כי המבצע, בהשתתפות 20 אלף חיילים, נועד להשמיד את יכולותיו הצבאיות של הארגון בתוך ימים ספורים. לדברי אותו מקור, העילה למבצע תהיה המשך ירי הטילים לעבר ישראל או חידוש פיגועי ההתאבדות". כמה מדכדך לקרוא הבוקר את הארץ, ואת מאמר המערכת המתלהם של העיתון הזה שמעודד את ממשלת אולמרט-ברק לפעול ללא שהות, תוך שיתוף פעולה עם תנועת הפתח כדי לרמוס את תנועת החמס (להזכיר – התנועה שזכתה ברוב קולות של תושבי הרשות הפלסטינית בבחירות האחרונות לפרלמנט הרשות). צפיתי בטלוויזיה. תחנות הטלוויזיה בעולם כולו עוסקות בעזה ובממשלה החדשה שמינה אבו מאזן. דיווחים על גבי דיווחים על מה שקרה וקורה בימים האחרונים בעזה, אך בישראל השתיקה היא רועמת. עזה יכולה לטבוע בים – אמר רבין. וזה באמת יכול להוציא אותך משיווי משקל נפשי הרי איך אפשר לשתוק אחרי כל ההרג והאלימות הזו (וזו שאנו מתקרבים לפתחה) מה גם שיש לנו יד ורגל במה שקורה שם?
ישראל נמצאת בימים אלו בהתארגנות לקראת מלחמה, מבצע או כל כותרת עיתונאית אחרת, למה פעולה מליטאריסטית שתגבה מחיר של חיים, שלא לדבר על הפגיעה בתשתית החברתית, הכלכלית, והעמקת השנאה התהומית בין ישראלים לפלסטינים. אז איך הגענו לעברי פיה של מלחמה נוספת, שרק תגבה קורבנות חדשים ותעמיק את השנאה הרעה בין ישראלים ופלסטינים?
לפני יותר משנה נבחר פרלמנט פלסטיני חדש. אחרי מעצורים רבים גם נבחרה ממשלה חדשה לרשות הפלסטינית. ישראל פשוט לא קיבלה את המציאות הזו כמו שהיא וסירבה להכיר בממשלה הנבחרת למרות שלא היו לה טענות על בחירות שאינן כשרות על הליכים לא תקינים ועוד-ועוד קושיות שאפשר להערים על הפלסטינים. הטענה היתה שהחמס היא תנועה לא לגיטימית. כך אמרו על אש"פ, כך אמרו גם על החיזבללה וכך כנראה עוד יאמרו על הפרטנרים העתידיים שלא רוצים לדבר איתם.
הפלסטינים מפולגים ומסוכסכים בתוך עצמם, וישראל עושה מזה הון פוליטי הפרד ומשול. וזה תמיד יזכיר לי את מה שאמר רפאל איתן ביחס למלחמה שהתרחשה בין עירק לאירן לפני מספר שנים רבות: "תענוג לראות איך ערבים רוצחים ערבים".
לא! לי זה גורם לשום תענוג. אבל מה אפשר כבר לומר: כול אחד ואחד עם מקורות העונג שלו.
גם חימושו של מוחמד דחלאן ברובים ובתחמושת תוצרת ישראל, כאשר אנו רואים היטב בכול תחנות הטלוויזיה כי המליציות שלו מכוונות את התחמושת הישראלית הזו אל עבר בני עמו. כי הרי מה יותר אידיאלי למדיניות המלחמה של ממשלת ישראל, מאשר חימושה של המיליציה הדחלאנית. עוד משפט ציני מהרפרטואר המיליטאריסטי: "אויב אויבי הוא ידידי" – מקיאבלי בטוח מלקק שפתיים. וכול זה כדי לשמר את יחסי הכוח הקיימים, ושימור המציאות הניאו-קולוניאלית ופוליטיקת הכיבוש עקיף. אבל בעיה איננה מוחמד דחלאן הוא רק הזנב שמתנפנף. הבעיה היא בכיבוש והכיבוש הוא השור המשתולל בזירה הקרב. הזנב המתנפנף הוא רק תוצר לווי של המשך הכיבוש. והבעיה היא שהחברה הפלסטינית ממשיכה לחיות תחת כיבוש ישראלי, וכול זה במציאות של כאילו מדינה, מדינה עם אינפרה-סטרוקטורה הקרובה מאוד למדינה, אבל כובש שתקוע ל"כאילו מדינה" הזו עמוק בגרון. והתקשורת הישראלית? לה ממש לא עניין מה שקורה בעזה וברמאללה. שירצחו אחד את השני אנחנו בסוף נוכל להוציא את ערמונים מן האש.
מי כאן בכלל מנסה באמת להסביר מה קורה במלחמה הפנימית הנוראה הזו שמתרגשת על הפלסטינים בעזה ואולי כבר גם בגדה? על זה לא כותבים אצלנו בעיתונים. כי על הערבים עובדים הגיונות אחרים, והמנטאליות המלחמתית היא אצלם הרי בדם אז מי צריך ניתוחים יותר מעמיקים על מציאות חברתית-כלכלית מורכבת. וכולנו צבי יחזקאלים וכולם חסידים שוטים של ערוץ 10 ושל לונדון-קירשנבאום וכאמור של אותו יחזקאלי שמלמד אותנו כתבה אחרי כתבה, שיעור בדעות קדומות על ערבים ועיתונות פופוליסטית וירודה מאוד. והוא עושה את זה כל-כך פשוט ומובן: אנחנו טובים הם רעים; אנחנו רציונאלים – הם יצריים; אנחנו נאורים – הם מפגרים – וכו’ וכו’.
הרי חייב להיות לכול המציאות המבלבלת הזו איזשהו היגיון בריא ומשוואה פשוטה – אחרת איך אפשר לחיות את המציאות הרעה הזו?
אין לי יומרה לספק כאן את ההסבר ממצה למה שקרה וקורה בעזה בימים האחרונים, אולי רק המלצה חמה לא לבלוע את ההסברים הלאומניים של התקשורת הישראלית. כי מי אומר כאן משהו ביקורתי על הממשלה של אבו מאזן? ומי מדבר באופן רציונאלי על כך שהפלסטינים מפולגים ומסוכסכים בסוגיות של כלכלה על בסיס גיאוגרפי: עזה והגדה. ומי עוסק כאן בהבנה של יחסי צבא וממשל פוליטי בתחומי הרשות הפלסטינית במציאות של "מדינה לא-מדינה". כי כוחות הביטחון הפלסטינים הם ברובם נאמני תנועת הפתח, אבל הממשלה הנבחרת היא חמס. כי המציאות של הפלסטינים היא המציאות של מדינה שהיא לא מדינה. רשות מדינית עקרה חסרת יכולת ולגיטימציה עממית לאכוף את שררת השלטון והפעלת מונופול הכוח שלה. הממשלה התחלפה אבל הצבא לא וזהי הסתירה הראשונה שהפלסטינים היו צריכים להתמודד איתה. המתח החברתי בין הרצועה לגדה גם הוא הוסיף שמן למדורה. עזה הוא אזור עני בעל יכולת קטנה להחזיק את עצמו כלכלית ואילו בגדה נוצרה חברה יותר עמידה.
אלו רק שני פרמטרים שלא הוזכרו בעיתונות הישראלית – למרות שברור כי זהו הרקע האמיתי למלחמה הפנימית הנוראה של הפלסטינים בתוך עצמם. וישראל כביכול מסתכלת מהצד, אבל למעשה מייחלת למרחץ דמים בין הפלסטינים לבין עצמם ובאדישות והיתממות אפשר רק דמיין את דמעות התנין של כתבי העיתונות ומנהיגיה של ישראל. דמעות לא דומעות.
הפלסטינים לא מאוחדים, כי הכיבוש מצליח לזרוע מחלוקות ולתקוע תריס בינם לבין עצמם. הוא מחמש את תנועת הפתח (צריך פשוט לראות הטלוויזיה את העוזים ואת רובי אם 16 שכוחות הביטחון נאמני אבו מאזן מחזיקים בידיהם ומכוונים אל עבר בני עמם). והדיכוטומיה הזו של טובים אבו מאזן ורעים – איסמעיל הנייה. אבל מה שבטוח בישראל היא לא ניטרלית ועז מהרה נוכל לראות את זה במבצע הצבאי הקרוב ששר הביטחון החדש – ברק, מתכנן לנו בעזה: יהיו שם הרבה מטוסים, טנקים והרבה מאוד יחידות צבא מיוחדות ש"ישחררו" את עזה מה"כיבוש" של ממשלת חמס.
אז כן, יש לנו שר ביטחון חדש ומלחמה חדשה בפתח, כדי שנוכל להתגאות בכוחנו הצבאי ולהחזיר את עטרתו של צה"ל ליושנה, תוך כדי שיקום המורל הצבאי הירוד של ישראל, אחרי המלחמה הנפשעת ורבת הכישלון האחרונה בלבנון כמעט לפני שנה.
ויש מולנו עזתים חלשים, ואנו גם מכירים כל פינה ופינה בעזה; כל בית ובית באזור העני הזה ותנו לצה"ל נצח. באמת חוכמה גדולה. חכמים על חלשים.
ומה תביא לנו המלחמה הקרבה ובאה. לישראלים אשליה של כוח ושום פיתרון של שלום לסכסוך עם שכניהם. ומי יביא אותה? ברק. זהו האיש השחצן הזה שיכנס מחר למשרד הביטחון, יקדם את המלחמה הבאה ככול שהוא רק יוכל, כי המלחמה הבאה היא "כרטיס הכניסה" שלו למשרד ראש הממשלה חלומו הרטוב. הוא יודע להיות מושל צבאי רב-כוח ועוצמת אש. הוא גם בטוח שאפשר לפתור כל בעיה בכוח ועוד כוח – ומה שלא במעט כוח אז בהרבה כוח. חכו ותיראו כי התסריט כבר כתוב (תוכניות המגירה כבר מוכנות אמרו לנו ה"בן-דודים" ו"לימורים" מתחנות הטלוויזיה הגדולות ששוטפים לנו את הראש. אך אולי גם הפעם הכישלון יחכה לישראלים מעבר לפינה. אך האם צריך לקוות לכישלון צבאי של הישראלים.
לפני חודשיים ברק היה מחוץ למשחק הפוליטי.
היום הוא כבר יושב על מטוס קרב בדרכו לעזה.
המלחמה הזו אולי תעשה לו טוב, אבל לנו וגם לפלסטינים רק רע!
ובאמת, מה בני-אדם כמוני שמתנגדים מאלף עד תו למדינות הישראלית, האם אנו צריכים להיות בעד תבוסה ישראלית? האם אנו צריכים להיות בעד נפילתם של חיילים ישראלים?
לא! אנחנו דוחים כול פתרון מלחמתי – ונתנגד לכול מלחמה!
לא נרווה נחת ממותם של ישראלים אך גם לא ממותם של פלסטינים.
אז מוטב שהישראלים, ואם לא הם אז הקהילה העולמית יעצרו את הגנרל הזה ואת צבאו מחרחר המלחמה. אנחנו יודעים היטב שהם לא יכולים כבר לחכות. הם "מתים" להראות לעצמם, לעולם ולעולם הערבי בפרט, שהם יכולים, והם ינצחו, והם יחזירו את כבודו האבוד של צבאם המקודש. ואז יבוא אחד בדמותה של גולדה מאיר שאמרה: "לא נסלח לערבים שהכריחו אותנו להרוג בהם". כי, כאמור, הערבים מבינים רק כוח. אך מי כאן שאל את עצמו אי-פעם, מה אנו מבינים. האם הישראלים לא מבינים את שפת הכוח?
עצוב-עצוב אבל שוב אנו רואים כי המלחמה היא-היא תמצית קיומנו, והשלום הוא אידיאולוגיה נבובה, רטוריקה תקשורתית חסרת ממש, ושקר שאנו אוהבים לחיות אותו, ואם חייבים אפשר גם למות עליו!
ואולי אפשר לסיים בעוד שיר מאת ברכט, שידע גם ידע זמנים חשוכים.
מתוך "מדריך מלחמה גרמני" – ברטולד ברכט
על הקיר כתוב בגיר: הם רצו מלחמה.
מי שכתב מילים אלה
כבר נפל.
(עברית: ה. בינימין)
לכותב בלוג ברשימות: — קישור —
אבנרי טוחן מים ואחר כך מתפלא שלא יוצא לו לחם
אבנרי קובע שישראל וארה"ב עושים ניסוי בעזה
אבל את העקר הוא שוכח להגיד
מה מטרת הניסוי ?
להפוך בני אדם לחיות כדי שהם ירו קאסמים ?
להכשיר את דחלאן רק כדי שיגורש בבושת פנים על ידי החמס ?
לספק מזון מים חשמל טלפון בריאות חינוך וכ"ו כדי שאחר כך יצטווח אבנריויכריז "ישראל כובשת מחדש את עזה "??
דברי אבנרי הם דברי הבל גמורים וחסרי פשר
לא חשוב מה יקרה ישראל תמיד אשמה. אבנרי רק צריך להסביר את רצחנותם של הערבים בפרעות חברון, למה רצחו את יהודי יפו כולל ברנר ומה הניע את טרוף 36-39 כי הרי בשנים אלה לא היה כבוש ישראלי לא היתה ישראל כלל. לכן להאשים את ישראל בטרור הפלשתיני הרצחני וחסר האבחנה זה לעשות חיים קלים ל"שמאל". זה אולי לא יפה להגיד אבל אולי בכל זאת יש בתרבות האיסלמית משהו שגורר את המוסלמים בכל מקום ובכל מצב לרצח? אולי הסיבה לכל הטרוף שמסביבינו הוא חוסר הרצון של הערבים לאפשר ולו ליהודי אחד לגור בארץ ישראל אם אינו עבד נרצע? התיאוריה של אבנרי יפה היא רק לא מתאימה לעובדות.
הזורע רוח יקצור סופה.
מוזר(בהמעטה) המאמר הזה של אבנרי, יורה לכל הכיוונים, אומר דבר והיפוכו
הפת"ח סייעני ישראל לעומת ישראל הורסת את הפת"ח.
החמאס חייב לחסל קבוצות חמושות אחרות שמסכנות את יציבותו לעומת עראפת החזיק הרבה קבוצות חמושות כדי לשמור על היציבות.
הניסוי בעזה הצליח האוכלוסיה התפוצצה לעומת ההתקפה הייתה עניין מחושב ומתוזמן היטב.
נראה שדווקא אבנרי מופתע ומבולבל. בקשר ל"רצח" עראפת, זו הפרובוקציה הקטנה של אבנרי, לא חדש, לא צריך להפתיע ובוודאי לא צריך להסיט את הדיון.
אני חושבת שמישהו שבמשך שנים תקף כל יוזמה לאיחוד מנגנוני הבטחון הפלסטינים, מישהו שקרא ברמה שעל הפלסטינים להמנע בכל מחיר ממאבק פנימי פת"ח-חמאס ראוי שיכה על חטא. בכל מקרה, בביביסי החלו פרשנים להפריח בלון תאורטי לפיו כיבוש עזה על ידי החמאס הוא דבר טוב בכלל, אין לי ספק שתיכף האויר החם מאותו בלון יגיע עד אלינו, מעניין מי יהה הראשון להרים את הכפפה…
אני מפנה אותך לספרו האחרון של אורי דן (עיתונאי החצר של שרון) שבו הוא כותב איך יאסר עראפת נרצח על ידי שרון לאחר שבוש הסיר את חסינותו של עראפת.
ערפאת אשם בדברים רבים: בכך שיצר מנגנונים מושחתים שהמאיסו את עצמם על הפלשתנאים, בכך שיצר כלכלה ריכוזית של זכיונות למקורבים, בכך שהעדיף לטפח לוחמים על אנשי התרבות והעובדים, בכך שהפעיל עונש מוות וכו’… ערפאת מת בגיל מתקדם כנראה ממחלה, וייתכן אף שמאיידס ולכן כל ההסתרה.
כל זה אינו גורע מהביקורת שלי כלפי המשך הכיבוש ומדיניות ההתנחלויות בשטחים יחד עם דיכוי הדמוקרטיה בישראל ע"י איסור מצעד הגאווה והחוק הנוראי שמאפשר ל80 חברי כנסת להדיח חבר כנסת אחר.
לעיתים תוהה אנוכי:
האומנם כה קצרת ראות הייתה הנהגת הפת"ח ואש"ף כשחתמו על הסכמי אוסלו?
לו ידעו את אשר יתרחש בשנת 2007 האם היו חותמים על ההסכם?
ואולי יוזמת אוסלו הייתה מלכודת דבש שתוכננה מראש בכוונת מכוון על מנת לחסל את התנועה הלאומית הפלסטינית?
כשחושבים על כך מוצאים כי כל ההתרחשויות מאז כניסת אנשי אש"ף תוזמנו היטב ע"י ביילין, פרס, פונדק ואחרים כשהמטרה הסופית נחזתה על ידיהם כבר בתחילת שנות ה90 של המאה הקודמת.
מטרה סופית זו הייתה חיסולה של התנועה הלאומית הפלסטינית בתהליך מחושב ואיטי, במסווה של "תהליך שלום" שבו תוגמלו היטב השחקנים הראשיים: פרס נובל לשלום לפרס רבין וערפאת, הענקת לגטימציה לאחרון שבשלישיה, ושידרוג מעמדה הדיפלומטי והבינלאומי של ישראל.
כך יצאו כולם נשכרים, אבל הוגי התוכנית סובבו את הדברים כך שעל התנועה הלאומית הפלסטינית ועל העומד בראשה תונחת מכת מוות שממנה לא יתאושש:
בשנת 2000 לחצו אותם חוגים על אש"ף ועל ממשלת ישראל לפתוח במשא ומתן על מנת להביא לפתרון סופי של הסיכסוך הישראלי פלסטיני.
ערפאת, בחושיו החדים הבין כי המשא ומתן ותוצאותיו יביעו לתוצאה חמורה מאד עבורו ועבור העם הפלסטיני ולכן נגרר אל הועידה כמי שכפאו שד.
ברק, מצידו, דחק את המשלחת הפלסטינית לעמדה שבה לא יכלה להסכים בשום פנים עם הצעותיו "הנדיבות". אותן הצעות הוצגו כנדיבות על ידי מערכת משומנת של יחסי ציבור, יחצנים, עיתונאים, אנשי תקשורת ופרשנים.
דעת הקהל בישראל ובעולם שוכנעה, בעיקבות הועידה כי הצד הפלסטיני "אשם" בכישלון, דבר שהצדיק את מסע הרצח וההרג שביצעה ישראל בעיקבות אותה ועידה, שהרי "הוכח" מעל לכל ספק כי הצד הפלסטיני אינו חפץ בשלום למרות ההצעות הנדיבות של ברק וביילין.
ההתדרדרות שבאה בעיקבות מסע הרצח הייתה מתוכננת מראש: אחד מראשי המשטר הציוני (שאול מופז) הודה כי ההוראה הייתה לפתוח בירי מסיבי, מעל ומעבר לכל פרופורציה, בתגובה להתגוננות של החמושים הפלסטינים שניסו פה ושם – ללא הצלחה יתרה – להגן על האוכלוסיה האזרחית שלא הייתה מעורבת בקרבות.
הפרובוקציות הבלתי פוסקות של הצבא הישראלי הביאו לנסיונות חוזרים ונשנים של הצד הפלסטיני להציע הפסקת אש, אך בכל פעם שנדמה היה כי הגנרלים הישראליים יכבדו אותה הסתבר כי לאחר זמן קצר מאד שב הצבא הישראלי ותוקף את הפלסטינים ללא כל התגרות מצידם.
מאמר ראשון בסדרה.
המשך יבוא.
בעיתונו של יואב יצחק NFC קראתי מאמר יבבני בו הכותב מתלונן במר נפש מתלהמת בזו הלשון:
"דמו בנפשכם שחתן פרס נובל הפרופסור ישראל אומן, היה פעיל בתנועת "שלום עכשיו", או שותפו של אורי אבנרי ב"גוש שלום". הוא היה הופך באחת ליקיר התקשורת. אולם הגורל חמד לו לצון, וזיכה חובש כיפה עטור זקן לבן בפרס נובל, ורחמנא ליצלן הוא אינו מחסידי המזרח התיכון החדש, השלום בכל מחיר, ההבלגה והמחוות. לכן לא ייפלא הדבר שהתקשורת "השפויה" מתעלמת ממנו, ואינה מחזרת אחריו".
מאמר היבבה:
— קישור —
דברים כדורבנות. ומה התשובה הפשוטה, תשובת הלב והתבונה החייה לקיטרוג הנהי הזה?
איינשטיין, היה הומניסט ופעיל שלום. טיבעי שאיש רוח מחזק את החיים החד פעמיים האלה. טיבעי גם, שאדם נימשך לאלה המחזקים את החיים והטבע, ולכן נותנים יקר כאן לאלה שרוצים שלום כאן, על מנת ליצור ולבנות, ולא לאלה שרוצים מלחמה, על מנת לקפד חיים ולגרוף בוכטות על חשבון הנידרסים. איינשטיין עסק בטבע, ראה כמה גדולה האלוהות, כמה נפלאים הטבע והחיים. אומן מאידך בנה מערכים המתעלמים מהטבע ורואים בכל מערכים משחקיים מופשטים, ותרם למשחקי המלחמה בתקופת המלחמה הקרה.
אלא שלאיינשטיין הוצע להיות נשיא ישראל, אבל הוא לא רצה להתעסק איתנו.
הוותיקים, בני דור 4-10 בארץ הזאת, שחיו עם שכניהם הערבים כאחים, לא זקוקים לצווח ככרוכיה "מוות לערבים" בשביל להשיג וילות ב-30% הנחה מאיזה נוכל נדל"ן בעל קשרים, שלוחשים לו באוזן איפוא יהיו ההפקעות הבאות, ולעיתים גם מקבלים את המלצותיו איפוא להפקיע:
שמע מילצ’ה, יש עלי תוכנית של קומפלקס, שיביא מה זה בוכטות, הפועלים סינים, אני מסודר עם הקבלן שלהם, סיני גם, אבל מבין עניין, גרושים.
צריך שתכסחו את הגבעה הזאת, בחלקה 23A בדיר אל נאג’ח. אלה לא יעשו בעיות, חקלאים, לא קשורים עם פעילי בצלם וכאלה. חתיכת כסף, כבר מגרה לי בביצים, אני מסודר גם עם ההוא, אלישע, מאלקנה, יש עליו קבוצה, חלק סרוגות, חלק בת-ים מה הולכים על איכות חיים ואויר צח. ויש כמה מושבניקים מתל מונד מה הסתבכו בשוק האפור, מוכרים את הבית והקרקע ומרביצים "מתנחלים קאסח" לעכב את הנושים ועלאק להצניח ריבית.
_________
יש גם המבט האחר, הכואב, הלב האוהב והמתגעגע עד כלות לטוהר שהיה ואיננו – בטרגדייה של הקונפליקט: "אנו ואבותנו ואבות אבותנו, פסענו על אדמת פלשתין, חרשנו את שדותיה, והרוינו אותם בזיעה ועבודה קשה. כאן בנינו בידינו את בתינו. הקושאן שלנו על הארץ הם פנינו הצרובים בשמש של פלשתין. עצי הזית, התאנים, הגפנים, הנשים והילדים שחיכו בבית באהבה לגברים שיחזרו בערב. והערבים הקרירים על הגגות –
פילסתין
— קישור —
איזה ניתוח מחפיר של המציאות. אורי היקר, אתה מחפש תירוצים לכל כישלון או התנהגות פלסתינאית ומוצא דרך להאשים את ישראל. זה כבר נהיה מגוחך ומבייש.
ברק "העליב" את ארפעת, לכן הוא אשם באינתיפאדה ובכישלון השיחות. ארפעת אדם מבוגר, מנהיג עם, מוותר על סיכוי לשלום ומדינה לעמו בגלל שהוא נעלב. אה כן שחכתי, הערבים לא אחראים על מעשיהם. עצוב לאןהידרד שיח השמאל בארץ.
אורי אבנרי, תודה. תודה שלא ענית לכל הסכלים הטוקבקיסטים שהגיבו להודעתן ובטלו אותה, מבלי להבין את הציניות שבדבריך נוכח המדיניות הפרדוקסלית, ה- "לואי דה-פינסית" של ישראל וארה"ב.
כעת להדיוטים שבחבורה:
אברני התכוון לטפשות האמריקאית הישראלית קודם כל מפאת הכיוון המתנשא שאליו הם פונים כל אימת שהצד האחר בוחר לממש את זכותו ולבחור את מנהיגיו לפי ראות עיניו. האמריקאים והישראלים לא מקבלים זאת ומנסים להטות את הנחל לכיוונם, כלומר, לנתב את המציאות לפי ראות עיניהם ולדאוג שיבחרו "יס-מנים" שרואים בחיבה את המערב.
כעת, משבחרו במדיניות זו והטו את הנחל לכיוונם, הרי שהם בונים סכר על הנחל, כלומר, הם "מייבשים" את אותם מנהיגים שהם חפצים ביקרם. לפחות (אומר אורי אבנרי), משבחרו בובה, היו עושים טובה ודואגים לצרכיה, אבל הם כל-כך הזויים שאפילו את זה הם לא מסוגלים לבצע.
אורי אבנרי היטיב לתאר זאת אבל אף סומא שהתגלה כאן לא הבין זאת, וספק אם יבין את התגובה שלי…