הידיעות והתמונות הקשות המגיעות ממלחמת האזרחים בעזה חייבות לקומם כל מי שנאבק למען זכויות אדם. תנועת החמאס הפעילה מידה רבה של אכזריות כלפיי יריביהם מהפתח, במסגרת ההשתלטות הצבאית על עזה. לא רק אויבי החמאס נפגעו, גם אזרחים שאינם חלק מהמערך הצבאי, בהם ילדים ונשים שנרצחו. תמונות כמו רצח פעיל פתח וזריקת הגופה מהקומה ה-18, גרירת גופה של פעיל אחר באחד ממחנות הפליטים לעיני התושבים, הן מפלצתיות. אם מצרפים לאלו את הביזה שערכו אנשי החמאס בבתיהם של מנהיגי הרשות, כולל ביתו של הנשיא לשעבר ערפאת, מי שנחשב עד אתמול כמנהיגו הבלתי מעורער של העם הפלסטיני, משתקפת איבה התהומית בין שני המחנות.
אנשי הימין רווים נחת. הם מעולם לא הסתירו את שמחתם כאשר ערבים הורגים ערבים. עתה הם מקבלים רוח גבית לסוג נתעב של נימוקים גזעניים בנוסח "ככה זה עם הערבים", "תראו איך הם רוצחים אחד את השני", "אמרנו לכם שאין עם מי לדבר", והמנטרה המוכרת: "הכל בגלל הנסיגה מלבנון ופינוי המתנחלים מעזה".
אני למשל כלל לא הופתעתי מהאכזריות בעזה. היא היתה צפויה, לא בגלל שמדובר בערבים, אלא משום שככה מתנהלים הדברים בדרך כלל במלחמות אזרחים. הן מוציאות מהמחנות הנצים, בעיקר כאשר אחד מהם שייך לימין לאומני או דתי פונדמנטליסטי (אבל לא רק), אכזריות בל תתואר. כך היה במלחמת האזרחים בספרד, במלחמת האזרחים בארה"ב, במלחמת האזרחים ביוגוסלביה, במלחמת האזרחים ביוון, במלחמות האזרחים ברואנדה וקונגו, אם להזכיר מספר קטן של דוגמאות. שלא יהיו אשליות, כך יהיה גם אם תפרוץ מלחמת אזרחים בישראל. אין זה סוד כי תהום פעורה בין המתנחלים למתנגדי הכיבוש. השנאה והאיבה הרושפות מהאגף האידיאולוגי של המתנחלים הפאשיסטים נושאי הנשק כלפיי השמאל הישראלי לגווניו השונים, הן כה עמוקות, עד שאין ספק בליבי, כי במלחמת אזרחים ינהגו המתנחלים באותה פראיות, בוודאי אם ידם תהיה על העליונה, כפי שעשו אנשי החמאס בעזה. בל נשכח כי לכל נבלה מתנחלית יש תמיד איזה רב הנותן גם את ההכשר האלוהי.
האם המתרחש בעזה מחייב רוויזיה בקרב השמאל העקבי (להבדיל מהשמאל המתנדנד כלולב בהתאם לכל רוח מצויה)? תשובתי היא לא.
הנחות היסוד שלנו תקפות. הכיבוש הוא אבי אבות הטומאה, הוא המטרייה שאיפשרה את כל ההתפתחות הזו, הוא החממה שדישנה ודיפנה את הפונדמנטליזם הדתי, בישראל כמו בפלסטין.
סרבנות השלום הישראלית היתה מתוכננת. ישראל בקוצר ראייתה, תיכננה רשות פלסטינית מעוקרת ומושחתת. ערפאת עמד בציפיית השחיתות, אבל התברר כי אינו מוכן להיות גנרל אנטואן לאחד פלסטיני, ועומד על הזכויות הלאומיות של עמו. התוצאה, ערפאת נרצח בידי שרון וסוכניו. יורשו אבו מאזן, שעשה כל מאמץ לבוא לקראת ישראל, פיו הפיק מרגליות שלום ודו קיום, הכיר בישראל מאה פעמים ביום, עשה כל מאמץ למצוא חן בעיני המערב, הפך לחביבו של בוש שעטף אותו במחמאות, אבל ישראל עשתה ממנו צחוק, הפכה אותו לשליט בובה, שלא הצליח לספק את הסחורה: סיום הכיבוש ותנופה כלכלית. במציאות זו של הרחבת התנחלויות ובניית מאחזים על אדמה פלסטינית, שחיתות שלטונית של אנשי הפתח מלווה במצוקה כלכלית של מיליוני העם הפלסטיני ואימפוטנטיות פוליטית, נשאבה תנועת החמאס כאלטרנטיבה לוחמת ולא מושחתת וניצחה בבחירות. במקום למצוא דרכים להידבר עם הממשלה הנבחרת, הכריזה ישראל על חרם, אולם החרם במקום להחליש את החמאס, חיזק אותה.
ישראל מימשה את תוכניתה לחלק את פלסטין לגטאות דמויי בנטוסטנים, מנותקים אחד מהשני, כאשר עזה היא ספינת הדגל בתוכנית זו. עתה באה תנועת החמאס ומימשה את התוכנית הישראלית בדרכה שלה. הגולם קם על יוצרו. מדינת ישראל לא יודעת מה לעשות עתה, כאשר בשכנותה הולכת ונבנית רשות חמאסית דתית, קנאית וחמושה.
מי שלא רצה לעשות שלום עם ערפאת, אבו מאזן והנייה – בהתאם לתוכנית השלום של הליגה הערבית, סופו שאוכל את הפירות הרקובים של מדיניותו. עוד נכונו לנו ימים רעים.
האם האשמה הישראלית משחררת את תנועת החמאס מאשמתה שלה? בוודאי שלא. התנועה התגלתה כרצחנית, מבצעת פשעי מלחמה, אנטי דמוקרטית, שעם עלייתה לשלטון דבקו גם בה סימני שחיתות, כפי שדיווחה עמירה הס במאמריה ב"הארץ".
אנשי שמאל החרדים לזכויות אדם ונאבקים למימושם, לא יכולים להיות נייטרלים אל מול הרציחות והפשעים.
מדובר בתנועה שמבקשת לכונן שלטון רודני מושתת על הלכה דתית, רודף מתנגדים פוליטיים, מפלה את הנשים, מוציא להורג הומוסקסואלים וכופרים אחרים. שלטון חשוך וריאקציוני.
ד"ר מוסטאפה ברגותי, שהיה שר בממשלת האחדות הלאומית, אמר בראיון לחדשות ערוץ 2 (17.6.2007) כי הכיבוש אשם במצב אליו נקלע העם הפלסטיני אולם אף אחד לא הכריח את החמאס לבצע את פשעיו, זו היתה בחירתו.
יש אנשי שמאל שמוכנים להתייחס בסלחנות לפשעי תנועת החמאס בגלל עמדתה האנטי אמריקאית. אנטי אמריקאיות אינה יכולה לשמש כמטהר פשעים. נא לזכור כי לאחר שהנשיא קלינטון פירסם את תוכנית השלום שלו, המתנחלים היו האגף האנטי אמריקאי ביותר בחברה הישראלית, אבל זו לא היתה סיבה לאנשי שמאל לתמוך בהם.
מתלהמים מהימין והמרכז מציעים לישראל את מה שהם תמיד יודעים להציע: מלחמה. להיכנס בהם, לכבוש את הרצועה, או לפחות לחנוק אותה, לנתק את המים והחשמל, לא להעביר מזון, שימותו. שיטבעו בים של עזה, כחלומו הרטוב של יצחק רבין בשעתו.
זו תהיה טעות. יש להשאיר לפלסטינים לפתור את השסע שנפער ביניהם. הם בוודאי יבקשו תמיכה מהליגה הערבית והקהילה הבינלאומית. ישראל תעשה בחוכמה עם לא תאיים, לא תחנוק, לא תרעיב ולא תפלוש.
מדינת ישראל כבר ניסתה את כל שיטות המלחמה, הדיכוי והבריונות במערכת יחסיה עם העם הפלסטיני, רק לא את השלום. הגיע הזמן להחליף דיסקט אחרי 40 שנים של כיבוש.
מכת ברק
מפלגת העבודה סובלת מהסתיידות בשלב מתקדם, אחרת קשה להסביר כיצד חזרו ובחרו חבריה את הכישלונר אהוד ברק ליו"ר המפלגה. האיש שהכשיל את המו"מ לשלום בקמפ דייוויד, שהמציא את מנטרת "האין פרטנר" אשר חרכה בשמאל הוורוד וסייעה לימין לעלות לשלטון, אישר את עלייתו הפרובוקטיבית של שרון לרחבת המסגדים שבעקבותיה פרצה אינתיפאדת אל אקצה, יזם הרג פלסטינים בשלב הראשון של האינתיפאדה כשזו עדיין התנהלה כמרי אזרחי בלתי חמוש, הרחיב את הבנייה בהתנחלויות מעבר למה שעשה קודמו נתניהו מהליכוד, התגלה כמושחת בפרשת העמותות הלא חוקיות שהקים במערכת הבחירות אבל ברח מאחריות והפיל את התיק על אחד מעוזריו, אחראי לטבח אזרחים ערבים בהפגנות אוקטובר 2000 וגם שם ניסה לברוח מאחריות, תומך בכלכלת שוק בריונית נוסח נתניהו, גורש בבושת פנים מהשלטון ועתה, לאחר ש"עשה לביתו" והרוויח עשרות מיליונים "כיועץ", או חבר דירקטוריון, או קיבל אחוזי בעלות בכל מיני חברות שעוסקות בנושאים צבאיים או ביטחוניים, החליט לשוב לפוליטיקה וחברי המפלגה חזרו ובחרו בו.
אחת התופעות המדכאות בבחירתו מחדש של ברק, היא העובדה שהוא קיבל את מספר הקולות הגדול ביותר בקרב חברי המפלגה הערבים. האיש שכראש ממשלה היה אחראי להרג פלסטינים אזרחי ישראל, שבשעתו נאמר עליו כי לא יהיה ערבי אחד שיצביע עבורו לאחר אירועי אוקטובר 2000, קיבל תמיכה מסיבית במפלגתו דווקא מהם. לעג לרש הוא העובדה שהאיש שנחשב למגייס הקולות עבור ברק בקרב החברים הערבים אינו אחר מפושע המלחמה השר בנימין בן אליעזר. מה שמוכיח כי תופעת המשת"פיות עם המדכא חוצה גבולות לאומיים ודתיים. בגרמניה של שנות ה-30, היו אזרחים יהודים שהיו מוכנים להשתלב במפלגה השלטת כפטריוטים גרמנים.
אכזבה נוספת היא ח"כ שלי יחימוביץ, שהפציעה ככוכב חדש בשמי הפוליטיקה הישראלית, הציגה עצמה כסוציאל דמוקרטית חברתית, חברה לאהוד ברק, וגם הצביעה עבור ראובן ריבלין מהליכוד לתפקיד נשיא המדינה, האיש שתומך במשטר האפרטהייד בשטחים הכבושים. איזה סוציאל דמוקרטית חביבה.
אין בי חמלה על הדחתו של עמיר פרץ מתפקיד היו"ר. הוא הרוויח אותה בצדק. מי שנבחר על כרטיס של שוחר שלום ופעיל חברתי, והפך לברון מלחמה מיותרת ותחת הנהגתו המשיך צבא הכיבוש במסכת ההתעללות בעם הפלסטיני, ראוי שילך הביתה. אולם כאשר הבחירה היא בין האדמירל שהיה ראש השב"כ, שהוא בין השאר ממונה על ציד אדם בשטחים הכבושים, לבין הגנרל שהיה אלוף פיקוד המרכז (ממונה על הכיבוש בגדה), ולאחר מכן רמטכ"ל צבא הכיבוש וכראש ממשלה המשיך במדיניות הכיבוש, סרבנות השלום, האפליה וההפרטה, מצופה מכל בעל מצפון להטיל פתק לבן או להימנע מהצבעה.
הנימוק המרכזי שברק חזר עליו בהופעותיו בסניפי המפלגה, היה, כי הוא יחזיר את כוח ההרתעה לצבא. איך יעשה זאת? האם הוא מתכנן לנו עוד מלחמה?
ואולי אני בכלל רואה שחורות, ויש "אהוד חדש" כפי שאמרו יועצי התקשורת, והוא הפיק לקחים ממפולת כישלונותיו והפך, בשלב זה בסתר, לאיש שלום ושוויון שממנו יצמח לנו לפתע אור נגוהות הישועה? אשרי המאמין.
הנשיא התשיעי
הודו לה’ כי טוב, כי לעולם חסדו – שמעון פרס נבחר לנשיא המדינה. שני הדברים הראשונים שעשה פרס לאחר בחירתו, ביקור אצל מנהיג ש"ס הרב עובדיה יוסף וביקור בכותל שם הטמין פתק. גם פרס בעובדי הדיסכותל, כפי שהגדיר בשעתו פרופסור ישעיהו ליבוביץ את עבודת האלילים סביב הכותל.
יש מגוון סיבות מדוע להתנגד לפרס כנשיא. חלקו המכריע בהקמת הכור הגרעיני בדימונה -היא אחת מהן. הוא רואה בכור את אחד משיאי הישגיו וחוזר ומודיע עד כמה הוא גאה בו. מי שנושא באחריות לחימושה הגרעיני של ישראל בסדר גודל של מאות פצצות אטום שעלולות להחריב את כל המזרח התיכון, לא ראוי לתמיכתם של הנאבקים למען עולם חופשי מנשק השמדה המוני.
השמאל טעה וטעה בגדול!
אנג’לו איידן
אין טעם להסביר למה הוא טעה כי במילא לא לא יקבל ביוי בפרסומים של הגדה השמאלית.
גדעון היקר שלוןם
המצב הנורא העזה נובע לא בהכרח מהכיבוש לא תמיד יש למצוא את הפתרון הקל – כלומר הכיבוש פתרון זה מונע חשבון נפש בצד השני הם לא אשמים במעשי ידיהם זהו הכיבוש אז אני ממליץ לתת להם לעשות חשבון נפש עצמי נוקב ולהקיע את הטרורסטים שלהם כלומר החמאס לא הכול הוא הכיבוש אז תחשוב לרגע באופן חופשי כפי שאת יודע לעשות ברוב המקרים
לגדעון ספירו,
1. מה שעושים כעת החמאסניקים זה "להחזיר עטרה ליושנה" במובן הרדיקלי ביותר שלה – מהפכה. כאשר הצרפתים עשו מהפכה והציאו להורג את מושחתי הלטון הקודם, הרי שהם נחשבו ל"מהפכנים". אין מהפכה ללא אלימות וזה אכן מצער, אך גם המציאות. אפילו מישל פוקו הגדול בהיותו פרופסור, זרק אבן על המשטרה והוא מסביר זאת בצורה פרטנית בכתביו. אני לא ילאה אותך בפרטים, כך שבסיכום הוא טוען שלמעמד מדוכא לעיתים קרובות נשאר רק כוח הזרוע, אחרי שניטלו ממנו כל הכוחות האחרים במאבקי הכוח החברתיים. הגיע הזמן בהפלסטינים ילו את גורלם בידיהם ולא ישחקו לידי המערב (בדיוק כמו האירנים).
2. אמות המידה שבהם אתה משתמש כדי לשפוט את חמאס הן אמות מידה מערביות. כשנסראללה אמר במלחמה האחרונה שהמערב מקדש את החיים ואילו המזרח את הכבוד והמוות, מייד קמו כל הצדקנים המערביים ואמרו -איזה פרא אדם!!!" או "אילו ערבים רצחניים!!!"
מבחינתך החיים מתחילים בלידה ונגמרים במוות ואילו מבחינתם החלוקה היא שונה. מבחינתם יתכן ואין כלל חלוקה כזאת, ןהמוות והחיים אחד הם, מה שיכול להסביר את התמקדותם בדרך (מה שהם מכנים "כבוד") ולא במטרה (מה שאצלנו מכנים "הרצון לחיות").
כל עוד הפרמטרים של ההתייחסות וחלוקת המשאבים ימשיכו להיות על בסיס מערבי גרידא, סכסוכים ומאבקים בין מערב ומזרח ימשיכו להיות דבר שבשגרה.
מר ספירו, הרשה לי לעמוד על מספר אי דיוקים במאמרך, אם כי עם המשמעות הכללית שלו אני מסכים:
1)אתה מוכן להביא הוכחות חותכות לכך ששרון וסוכניו רצחו את ערפאת? לא ידעתי שהייתה ועדת חקירה עם מסקנות חותכות בנושא.
2)אהוד ברק הכשיל את השיחות בקמפ דיוויד? אני חושב שזו גניבת דעת, ובהסתכלות לאחור אין ספק האשמה מטלת על שני הצדדים שהגיעו לשיחות תוך הצהרות על הליכה לכיוון סיום הסכסוך, אך בלי התמיכה והיכולת לעמוד מאחורי דבריהם. אבל כמובן שחלילה לך להטיל ביקורת על ערפאת.
3) האינתיפאדה השנייה לא החלה כמרי אזרחי לא חמוש. היא החלה ברצח של חייל צה"ל על ידי מה שנקרא אז שוטר פלסטיני במהלך סיור משותף.
4) הניסיון להטיל את האשמה על הרג האזרחים הערבים במהלך אירועי אוקטובר על אהוד ברק הוא פאתטי. רבות דובר בנושא, ואני חושב שיש גבול לרמת האחריות המיניסטריאלית שעל אדם שעומד בראש מערכת לקחת. בדיוק כפי שלא נדרש מביל קלינטון להתפטר לאחר הרצח בדם קר של הנער אמדו דיאלו בניו יורק בשנת 99, כך אין להטיל על אהוד ברק את האחריות על הרג האזרחים הערבים על ידי שוטרים חמושים במהלך הפגנה. אין ספק כי הנקודה הזו היא אחת הכואבות ביותר במערכת היחסים העדינה בין יהודים וערבים בישראל, ועל מערכת המשטרה היה לשלם את המחיר, ואין ספק כי לגזענות המושרשת כמעט בכל תחומי החברה הישראלית היה חלק בכך, אבל מה הקשר לברק? אתה חושב שהייתה לו השפעה במהלך כהונתו על מדיניות המטרה לכאן או לכאן? ולגבי הצבעת הערבים, אל תזלזל באינטיליגנציה שלהם, גם הם מבינים כי רק מפלגת העבודה מסוגלת לגבור על הליכוד ולמנוע ממשלת נתניהו-ליברמן, והם פשוט חושבים כי לאהוד ברק יש את הסיכוי הגבוה ביותר לעשות זאת.
ולגבי שמעון פרס – תאמר מה שתאמר, האיש הוא אחד האנשים שעשו את המהלכים המשפיעים ביותר ברמה המדינית לכיוון השלום במשך כל שנות קיומה של המדינה. הכור הגרעיני היה נבנה כאן גם ללא שמעון פרס. ולגבי ה"ליקוק" לרב עובדיה ושפוטיו, גם אותי הוא מחילא, אך זו הפוליטיקה. על פוליטיקאי להתחבב על קשת רחבה ככל האפשר של אנשים על מנת להיבחר לתפקיד בעל השפעה. כמובן שתמיד אפשר להישאר בשולי הפוליטיקה, כפי שעושים חברי הכנסת של חד"ש למשל, ובאופן מסויים גם חברי מרצ, אך הם משלמים מחיר כבד עבור פוליטיקאים – הם מנוטרלים כמעט לחלוטין מהשפעה כלשהי על מדיניות ממשלת ישראל ועל החברה הישראלית.
1) אנג’לו איידן, הוא האיש שהולך לאחרונה לכל הפגנות השמאל עם חולצה עליה מוטבעת תמונה גדולה של סטלין,ומחלק ניירות עמדה לפיהם אותו רוצח המונים היה בכלל למד ווניק. אם זהו שמאל, אז השמאל באמת טועה וטעה בגדול.
2)לטל רוח: קרא/י מחדש את טורי, כנראה דילגת על כמה קטעים, או שאת/ה כבר מייעד/ת לי עמדות לפי איזה סטריאוטיפ שבנית.
מבלי להקל באשמת הכיבוש, לא שיחררתי את החמאס מאחריות. הנה ציטוט מטורי:
"האם האשמה הישראלית משחררת את תנועת החמאס מאשמתה שלה? בוודאי שלא. התנועה התגלתה כרצחנית, מבצעת פשעי מלחמה, אנטי דמוקרטית, שעם עלייתה לשלטון דבקו גם בה סימני שחיתות, כפי שדיווחה עמירה הס במאמריה ב’הארץ’.
אנשי שמאל החרדים לזכויות אדם ונאבקים למימושם, לא יכולים להיות נייטרלים אל מול הרציחות והפשעים.
מדובר בתנועה שמבקשת לכונן שלטון רודני מושתת על הלכה דתית, רודף מתנגדים פוליטיים, מפלה את הנשים, מוציא להורג הומוסקסואלים וכופרים אחרים. שלטון חשוך וריאקציוני".
3) לשי נימצן: מאז המהפכה הצרפתית חלו כמה שינויים בחברה האנושית. כל נושא זכויות האדם על אמנותיו השונות לא היה קיים אז. אל תהיה תקוע בגיליוטינות.
החלוקה שלך לאמות מידה מערביות ומזרחיות, כאילו נושא זכויות האדם הוא חשיבה מערבית ו"הכבוד והמוות" הם חשיבה מזרחית, אינה מקובלת עליי.
אמות המידה של הנשיא בוש והשייח נסראללה מאד דומות, כך גם אמות המידה של השייח יאסין המנוח ושל הרב לוינגר ורבים מרבני ההתנחלויות.
החלוקה הנכונה היא בין שוחרי זכויות אדם, וכאלה תמצא במדינות ערב כמו במדינות המערב, בדרך כלל אנשים חילוניים או בעלי עמדה דתית פצפיסטית (הסופים למשל) לבין קנאים לאומניים או פונדמנטליסטים דתיים. דפוסי החשיבה של נשיא איראן אחדמדינג’אד לא כל כך שונים מאלו של ח"כ אפי פיין מהאיחוד הלאומי.
כאשר התקבלה באו"ם בדצמבר 1948 ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, הצביעו בעדה נציגי מדינות מהמערב והמזרח כאחד.
ההבנה שאתה מגלה לרצחנות החמאס מתוך התחשבות "באורח החשיבה המזרחי של כבוד חיים ומוות", ובמקביל חוסר ההבנה שלך לרצחנות של חיילים אמריקאים בעיראק היא סוג של התנשאות מערבית. אני מגנה את שניהם משום שאני חושב במושגים אוניברסליים של זכויות אדם.
לגדעון ספירו ולעמי,
בתגובתי הקודמת לא הבעתי דיעה. הבעתי רעיון. ניסיתי להראות שאולי אנחנו טועים בגישה הבסיסית שלנו לפרספקטיבה המזרחית. אולי לא כל מה שאנחנו יודעים בנוגע לזכויות אדם זו אמת מוחלטת. להלן דוגמא:
כולנו, כולל אנוכי, חושב שאסור להרוג אדם בשום פנים ואופן. אפילו לא אדם שרצח. למרות זאת, אני יכול להבין כיצד אנשים שרואים בני אדם שרצחו מפקפקים בזכויות האדם של אנשים כאלו. יש אנשים שחושבים שגם לאנסים לא מגיעות זכויות אדם כי הם מפלצות. כעת, כיצד נתפוס תרבות שלמה ש"אנסה" את תרבותנו ונצלה אותנו? אולי לא "מגיע" לה זכויות אדם? כל מה שאני עושה זה להעלות אופציה של מחשבה לפני שאני ממהר לשפוט. אני בא ואומר שאולי אנחנו לא מסוגלים להבין את הפרספקטיבה של הצד השני, כי הוא חושב בפרמטרים שסובייקטיביים לו. אם אכן קיים דיון בנושא של זכאות לזכויות אדם, הרי שיהיו כאלו שיחשבו בעד (ונקרא להם "מתונים") וכאלה שיחשבו נגד (ונקרא להם "קיצונים").
לגדעון,
אם אתה אדם שרואה את החיילים האמריקאים כשטן שלקח את נשמתך התרבותית, אולי גם אתה תגלה כלפיהם מחסור כלשהו באדיבות…
בבקשה, תציע דרך למזרח להתגבר על האימפריאליזם הכלכלי והתרבותי של האמריקאים ללא אלימות. תציע דרך לעשות מהפכה צרפתית ללא סילוק רדיקלי של האריסטוקרטים.
אני גורס שתמצא בכך קושי אמפירי.
לעמי,
אני מאוד שמח שהעלת את נושא הימין הטריטוריאלי:
גם הם בדרכם שלהם מנסים "להחזיר עטרה ליושנה" אל מול החילוניות המערבית בישראל גם אם היא לא אימפריאליסטית, אך עולה השאלה, מה היא אותה "יושנה"? בעוד שהערבים נאחזים במשהו הסטורי קדום שלא מסופר רק בספר "דתי" המכיל קובץ מרשים של סיפורי סבתא, אותו ימין טריטוריאלי נאחז בצרור מעשיות שכל קשר בינו למציאות מקרי בהחלט. תאר לך את המשל הבא, שממשיל את הציונות לביצוע פשע מושלם:
אוקי, מה נעשה? אנחנו צריכים להביא את היהודים לארצם… אני יודע! אנחנו צריכים מניע! (motive) נגיד להם שזוהי חזרה לארץ האבות. כעת אנו צריכים סיבה ממשית. אוקי, בוא נשתמש במכנה הנמוך המשותף ביותר – פחד מכלייה. כעת, אנו צריכים את כלי הרצח- יש!! מצאתי!! נקרא לו תנ"ך!! נראה כיצד שם מסופר הגורל שלנו!
ניתן לראות כיצד אותה "יושנה" יכולה להיות אמת ויכולה להיות פיקציה מוחלטת אך פונקציונלית.
יתכן ואם לא היינו פונים לתרבות האמריקאית וממשיכים לפתח את תרבותנו הייחודית הרי שאותו ימין טריטוריאלי היה נשאר ברמת הכהניזם ולא גודל למעמד המפלצתי שלו. גם אצלנו ניתן לראות את השפעתה הכפייתית של האמריקניזציה והגלובליזציה. ככל שתהיה יותר יותר גלובליזציה כוחנית, הרי שבמקביל יהיו עוד עוד תנועות בדלניות שמעדיפות את המצב ההפוך.
בהתייחס לחלק השני בתגובתך: חשבתי שאיש שמאל, ובעצם כל אדם הומני באשר הוא אמור לקדש את החיים. לכן אני ממש לא מבין את דבריך. אם יש ציבור שאמות המידה שלו אחרות והוא מקדש את הכבוד והמוות אזי זהו שרץ שאסור להכשירו מפני שאין לדבר סוף.
מה תאמר לאנשי הימין שמעודדים את המשך הכיבוש בתוענת קידוש אדמה? למה לא תקבל אותם כמו את נאסראללה?
לגדעון ספירו,
כאשר אתה מדבר על מונח כמו "זכויות אדם", אתה מוציא אותו מהקשרו הפוליטי והופך אותו ל"צו אלוהי" ממש כמו כל הפונדמנטליסטים. הימין הטריטוריאלי עושה את אותו הדבר לאדמה – הוא הופך אותה משטח שמצוי בקונפליקט פוליטי לאדמה שהיא "צו אלוהי".
הכל פוליטיקה, גם זכויות אדם. כיצד אתה מציע לעם מורעב ומושפל להפסיק להיות מדוכא בלי לפגוע בזכויות האדם של כובשיו או באלו שנתפסים על ידו כמשרתי הכיבוש?
כולנו אוהבים ליצור לעצמנו את הדתות שלנו. גם החילונים יוצרים מושגים מופשטים כמו "זכויות אדם" ומוציאים אותם מהקשר פוליטי. לכן, זכויות אדם זה דבר סובייקטיבי, ממש כמו פוליטיקה, והרי הכל זה פוליטיקה. הכל זה יחסי כוח.
בוא ניקח לדוגמא את השפה השלטת בעולם הדיגיטלי ולעיתים קרובות גם הלא דיגיטלי – האנגלית. אנו תופסים את האנגלית כשפה אוניברסלית כאמת מוחלטת, אבל שוכחים שהשפה האנגלית קיבלה את מעמדה הודות לכוחניות הפוליטית האמריקאית. מישהו חשב לשאול את עמי העולם אם הם מסכימים לכך? הפוליטיקה נמצאת בראש ובראשונה בשפה של כל אחד מאתנו. אולי צריך ליצור שפה אוניברסלית חדשה שתתחשב באופן שוויוני בכל תרבויות העולם ותפעל במקביל ולא במקום השפות הלוקליות. כשהייתי ילד קטן אף פעם לא הבנתי מדוע הצרפתים שומרים כל כך בקנאות על שפתם הלוקלית. לא הבנתי, מדוע הם מתעקשים להקרין את ה"רובוטריקים" בצרפתית ובכך להרוס אולי את האווירה המקורית של הסדרה. הם הבינו שבראש ובראשונה כוח פוליטי מתחיל בכוח השפה, ולכן הם לא הסכימו לוותר על כוח זה. הם עמדו על שלהם. אני לא אומר שזה או 0 או 1, כלומר, או שפה לוקלית או גלובלית, אני אומר ששתיהן צריכות לפעול במקביל, כאשר השפה האוניברסלית מתחשבת ברצונות הפוליטיים של כולם כולל כולם. הכפייה התרבותית התחילה בראש ובראשונה בשפה עצמה. כולם זוכרים כיצד צחקו על עמיר פרץ כי הוא התקשה באנגלית, כאילו האנגלית היא אבן בוחן לאינטיליגנציה. היא לא אבן בוחן לאינטיליגנציה, היא אבן בוחן לדומיננטיות הפוליטית של ארה"ב.
לשי נימצן,
אתה מערב מין בשאינו מינו. אין קשר בין היות האנגלית שפה דומיננטית בתחומי ההיי טק, לסוגיית זכויות האדם כפי שהועלתה על ידי. אחת הסיבות שהאנגלית היא שפה שלטת בתחום הדיגיטלי, קשורה בעובדה שכל נושא האינטנרט החל בארה"ב ומשם פרץ לעולם הגדול. עם כל הדומיננטיות של השפה האנגלית זה לא מנע את השימוש בשפות המקומיות בתחומי המדינות השונות. עיניך הרואות שאנו כותבים עברית, בארצות ערב ערבית, בגרמניה גרמנית, בפינלנד פינית וכך הלאה.
נושא השפה הבינלאומית כבר עלה בעבר עם המצאת האספרנטו. יש היום חוג דוברי אספרנטו בארצות שונות אבל לא הצליחו עד כה להפכה לשפה הבינלאומית. אין ספק שיש גם היבט אימפריאליסטי בדומיננטיות האנגלית, העובדה שבהודו, פקיסטן, גאנה וליבריה ועוד מדינות מדברים אנגלית, קשורה ללא ספק לימי האימפריה הבריטית.
לעניין זכויות האדם: הדרישה להקפיד על זכויות אדם, היא אוניברסלית, חוצה גבולות לאומיים וגיאוגרפיים. על בסיס האוניברסליות הזו קמה תנועת אמנסטי אינטרנשיונל. כאשר הארגון מוציא דו"ח שנתחי על מצב זכויות האדם, הוא עובר מדינה מדינה ומבקר את הפרות זכויות האדם.יש עקרונות יסוד שתחולתם סוחפת כל, כמו ההתנגדות לעונש מוות, המאבק נגד עבדות, נגד סחר הנשים, נגד הפרות חוקים בינלאומיים במלחמות (פגיעה באוכלוסיה אזרחית)ועוד. כך למשל ביקר דו"ח אמנסטי הן את ההפצצות הישראליות בלבנון שפגעו באוכלוסיה אזרחית והן את ירי הטילים של החיזבאללה שגם הוא הופנה נגד אוכלוסיה אזרחית.
האוניברסליות של עקרון שמירת זכויות האדם מאפשר לאשה מוסלמית מבנגלדש לעמוד בראש אמנסטי, כפי שלפניה עמדו בראש הארגון אנשים ממדינות אחרות.
המאבק למען זכויות אדם, אינו שולל את זכותם של המדוכאים להיאבק לשיחרורם, להיפך מאבק זה מוכר כחלק מזכויות האדם שלהם לא להיות תחת שלטון זר. אבל, גם במאבק זה יש מגבלות ולכן אמנסטי, בצד גינוי חוזר ונשנה לכיבוש הישראלי, גינה גם את שליחתם של נושאי חגורות הנפץ להתפוצץ בקרב אוכלוסיה אזרחית כמו אוטובוסים, שווקים וכדומה. במלים אחרות: להתקומם מותר אבל לא כל האמצעים כשרים.
בוודאי שאין קשר בין מאבק נגד הכיבוש לבין רצח נשים וילדים שאנשי החמאס ביצעו בעזה נגד בני עמם ושיטות מקוממות אחרות כמו זריקת יריבים מהקומה ה-18 או גרירת גופות לעיני ההמון במחנה פליטים.
המהטמה גנדי הראה לנו כי אפשר להילחם נגד כיבוש גם באמצעים לא אלימים, והיעילות של שיטה זו הוכחה גם באינתיפאדה הראשונה שהייתה בעיקרה מאבק עממי לא חמוש, והשיגה הישגים הרבה יותר משמעותיים מהאינתיפאדה השנייה שהייתה בעיקרה מאבק חמוש.
אינני ניבהל אם אתה מגדיר את זכויות האדם כ"צו אלוהי" אבל אתה טועה באומרך שצווים כאלה הם א-פוליטיים או מחוץ להקשר פוליטי. גם אלוהים הוא פוליטיקה. האלוהים שלי הוא חילוני, פוליטי, נאבק על זכויות אדם, שזה מעשה מאד פולטי. אל תיפול לפח לפיו זכויות אדם לא קשורות לפוליטיקה.
רציתי פרטים נוספים לגבי המפגש של ותיקי מבצע קדש — אבא שלי חזר מחו"ל לאחרונה והבין שפספס את המפגש ההיסטורי (ידידה אמרה לי שגם אתה היית שם ותוכל לתת פרטים ליצירת קשר). תודה מראש!
לחגית,
אכן, היה כנס גדול באוניברסיטת בר אילן לרגל מלאת חמישים שנים למלחמה (אוקטובר 1956- אוקטובר 2006) אותו אירגנה עיריית רמת גן.(מאמצת הצנחנים).
לא השתתפתי בכנס לאחר שהוועדה המארגנת סירבה לבקשתי לכלול אותי בין הדוברים, כדי לתת ביטוי לעמדה השוללת את המלחמה לאור המידע שנחשף עם השנים.
אם אביך מבקש מידע ו/או קשרים הצעתי שיפנה לוועדה לאימוץ הצנחן בעיריית רמת גן.
לשי,
כמוך, גם אני חושבת שהמונח "זכויות אדם" הוא אמורפי, קל וחומר כאשר מוצא מהקשרו הפוליטי. בהחלט אפשר כי יהיו מי שבלהט תשוקתם ההומנית ירוקנו משמעויות רלוונטיות בעת השימוש במונח "זכויות אדם", וייתכן כי ספירו (ועתים אף אני) הוא אחד מהם.
מיותר לציין כי אני נמנית על אותה קבוצה חברתית הפועלת למען זכויות אדם, אך מרענן היה לקרוא את דברייך ולעמוד על מהויות שונות של המונח.
פעילות החמאס אכזרית על פי כל קנה מידה אנושי, ואכן יש לזכור , כדברייך, כי אין לצפות מקבוצה מדוכאת, מושפלת ומורעבת להשיב מלחמה ברובי פלסטיק. הלא כשם שאיננו מצפים מהפלשתינים-כנכבשים לחדול ממאבקם נגדנו כאומה הכובשת, הלא אל לנו לצפות כי ינהגו במידה של רחמים כלפי אחיהם – "משרתי הכיבוש" לשיטתם.
גם אם השתנו הזמנים מאז המהפכה הצרפתית, וחוקים לקיום ושימור זכויות אדם נשתרשו בחברה, הלא שמן הנמנע כי ינחו קבוצה מדוכאת השורדת, ולו בקושי, במציאות כאוטית וקקונומית כמו זו בה הם נתונים.
כאמור, קשה לא לגנות את התנהלותם הפראית, אך יש, כפי שהציע שי, לנסות להציע פרספקטיבה שונה.
לגדעון (אני יכול לקרוא לך גדעון?),
כתבת: "אבל, גם במאבק זה יש מגבלות"
מגבלות של מי? שלנו! גם המגבלות הללו הן פוליטיות ונקבעו לפי ראות עינינו.
"ירי הטילים של החיזבאללה שגם הוא הופנה נגד אוכלוסיה אזרחית."
חיזבאללה נלחם בכלים הפוליטיים שיש לו. אם היה לא חמוש מונחה ומדוייק יכול להיות שהוא עצמו היה מעדיף לירות על בסיסי צבא.
"מהטמה גנדי הראה לנו כי אפשר להילחם נגד כיבוש גם באמצעים לא אלימים"
מדובר במקרה ספציפי מעין כמוהו שספק אם יחזור. בבדיקה אמפירית של המציאות נראה כי האלימות היא הכלי האפקטיבי ביותר של החלש.
"אתה טועה באומרך שצווים כאלה הם א-פוליטיים או מחוץ להקשר פוליטי."
"אל תיפול לפח לפיו זכויות אדם לא קשורות לפוליטיקה."
מה??? זה בדיוק מה שכן אמרתי (איזה דו שיח של חירשים…). אמרתי בשני הפוסטים גם יחד שהכל כולל הכל הוא פוליטי, ולכן הבאתי את מקרה השפה עצמה להראות שבאמת הכל פוליטי.
זה שבחרו בסלמן רושדי בהענקת אבירות זה דבר פוליטי מעין כמוהו, בין אם בכוונה ובין אם לאו. כשאתה מכנה את האיסלאם כשטן, אתה מוציא המוני אנשים אל מחוץ לפוליטיקה, במקום לעשות בדיוק את ההפך. המערב עושה כל שביכולתו אם מפאת רצונות ואם מפאת טפשות כרונית ליצור עוד ועוד תנועות בדלניות פונדמנטליסטיות במקום לצרפן לקשת הפוליטית ובכך לחשוף את היותן לא יותר מתנועות פוליטיות אחרי הכל.
לגדעון ספירו,
אכן ‘הדרישה להקפיד על זכויות אדם, היא אוניברסלית, חוצה גבולות לאומיים וגיאוגרפיים’ כדברייך, ועל כל קבוצה לראות בה דרישה מנחה. אלא שחטאת בהזכירך (ברצונך להשוות בין מדיניות ישראל למדיניות החמאס) את דו"ח אמנסטי שביקר את ‘ההפצצות הישראליות בלבנון שפגעו באוכלוסיה אזרחית והן את ירי הטילים של החיזבאללה שגם הוא הופנה נגד אוכלוסיה אזרחית’.הלא מובן שכנגד מדינה חזקה, בעלת האמצעים הדרושים, הפועלת כנגד אוכלוסיה חלשה ומדוכאת יש להעמיד דוחות חריפים כמו אלו ולגנות כל התנהלות הפוגעת בזכויות אדם. למדינת ישראל יש הפריווילגיה להגן על עצמה בלי לפגוע בזכויות אדם.
אך האם בפני החמאס עומדת אותה הפריוולגיה ? ראשית, התשובה ברורה- נדמה שאין בידם ללחום את מלחמתם שלא באמצעים הדלים והרצחניים אשר עומדים לרשותם. שנית- על איזו דרישה לקיים זכויות אדם אתה יכול לדבר עם מי שרומסים להם את זכויותיהם שלהם כבר 40 שנה ?? אתה כותב כי להתקומם מותר אך לא כל האמצעים כשרים, ואני תוהה אם יש לנו בכלל הזכות לדקלם להם את זה ??
אתה כותב כי אין קשר בין המאבק נגד הכיבוש לבין הפעולות המקוממות של אנשי החמאס נגד אחיהם, ואני מנסה להבין אם במשפט זה אתה דווקא כן מבין (לא חייב לקבל) את התקוממתם נגד מדינת ישראל (על שיטותיה הרצחניות),וכמו כן, מזכירה כי פעולתם נגד אחיהם מכוונת, בהכללה טרגית, נגד כל מי שנחשד כי משתף פעולה עם הכובשים.
מהטמה גנדי והאינתיפאדה הראשונה אינם רלוונטים מאחר ובראשון- אתה מוציא את המאבק הנוכחי מהקשרו הפוליטי והתקופתי, ובשני- אתה דווקא מציין את הסיבה לכך שמאז האינתיפאדה הראשונה השימוש בכוח פיזי נעשה שכיח יותר (אם אחרי הראשונה קמה שנייה, אזי ששיטת המאבק הלא אלים לא נשאו פרי להבנתם, ועל כן יש לשנות את הגישה).
לאלינור דורי,
חבל שאת קובעת שאין לחמאס מנוס אלא להשתמש באמצעים הרצחניים הדלים שעומדים לרשותם. בכך את חוסמת את הדרך בפני שיטות אלטנטיביות. דווקא משום שבאמצעים רצחניים החמאס לא יכול להתחרות בחימוש הרצחני המשוכלל שבידי ישראל, התבונה והחוכמה ממש מתחננות לשקול שיטות מאבק אחרות. אלא מאי? מי שרואה במוות פרוזדור לגן עדן ומקדש אלימות כצו אלוהי (לא רק האיסלאם הקנאי, גם הפונדמנטליזם היהודי והנוצרי) ראשו ודעתו לא פנויים לחשוב על שיטות אחרות.
והן קיימות. באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 חזר לירושלים מארה"ב ד"ר מובארק עוואד, שהקים את המרכז הפלסטיני לאי אלימות. הוא, כפצפיסט חסידו של המהטמה גנדי, חשב שהדרך היעילה ביותר להיאבק בכיבוש הישראלי היא באימוץ אסטרטגיה לאומית לא חמושה. עמדותיו, כמו אי קניית מוצרים ישראלים והתבססות על ייצור עצמי צנוע, החלו צוברים תאוצה. על כל עץ כרות או עקור ערך טקס נטיעה חדש. שלטונות הכיבוש הבינו מיד שכאן ניצב בפניהם אויב מסוכן מסוג שונה לחלוטין, שאם יצליח, ישמיט בהליך מתמשך את התמיכה הבינלאומית מישראל. על כן החליטו לגרשו. הוא נעצר, הוגש בג"צ נגד גירושו, גם שופטי בג"צ הבינו את הסכנה הגלומה בו מבחינת ישראל וכמובן אישרו את הגירוש. ישראל העדיפה את ההתנגדות החמושה, שהכיבוש בנוי מטבעו להתעמת עימו. בניגוד אליך אינני חושב שהאינתיפאדה הראשונה נכשלה. היא הצליחה מעבר למשוער, אבל לא הניבה את כל הפירות המקווים. על כן המסקנה שלי היא, כי האינתיפאדה השנייה הייתה צריכה לשכלל את שיטות המאבק הלא אלים, יש כאן אין סוף אפשרויות ליצירתיות,אלא שלא כך קרה. המאבק המזויין באינתיפאדה השנייה הסיג את המציאות הפלסטינית לאחור, וסייע מאד לממשלת ישראל להשתמט מכל מחוייבות עליה חתמה בהסכמים עם אש"ף. יחד עם זאת, אינני מכתיב לפלסטינים את שיטות המאבק, ואם הם בחרו במאבק מזויין, וזו זכותם, הרי כל עוד הוא מכוון נגד כוחות הכיבוש אין בעייה עם הלגיטימיות. משעה שבחרו בפגיעה מכוונת גם באולוסיה אזרחית, אני כחבר אמנסטי, כפי שאסביר להלן, איני רשאי להסכים לכך.
כחבר אמנסטי אינטרנשיונל אני מחוייב לעקרונות הארגון, שאחד מהם הוא התנגדות לכל פגיעה באוכלוסיה אזרחית לא לוחמת, בעיקר ילדים, נשים וקשישים, בכל קונפליקט שהוא.
זה טבוע בארגון וגם בי.
אינני מדקלם את ההתנגדות הזו, אלא דורש מכל אדם וארגון בעולם לכבד את העקרון הזה.
בוודאי, אני לא רק מבין את ירי הקסאמים לשדרות, וברור לי כי הכיבוש, המצור וההסגר הם מקור הרע, דברים אלה אני חוזר וכותב ואומר כבר 40 שנים, ובכל זאת אני חושב שילדה בת 4 משדרות שנפגעת מהקסאם אינה חלק ממערך הכיבוש הישראל והיא אשמה בדיוק כמו ילדה בת 4 מעזה שנפגעת מהפצצה ישראלית.
ועל כך אני מתנצל בפניך.
בתגובתך אלי אתה נוהג בצביעות כאשר אתה מקבל את הנרטיב הקדום המוסלמי ולא מקבל את זה היהודי-ציוני.
תבין, אם אתה מקבל מסקנות קנייניות על סמך ההסטוריה אזי אתה חייב לקבל גם את הנרטיב היהודי ולהתייחס אליו כאמיתי, אחרת אם חס וחלילה יתברר שהוא אמיתי – אתה תעמוד בפני שוקת שבורה.
לפי דעתך פלסטיני יכול להיות שאהיד ולטבוח ביהודים, ואתה תקבל את כל ההבלים שהביאו אותו לעשות כן (פרוש הקוראן כמטיף לרצח, קבלת מושג הג’יהאד הלכה למעשה) אבל אני מניח שאת המעשה של ברוך גודשטיין אתה פוסל מכל וכל למרות שהוא הגיע לאותן מסקנות בדיוק כמו השאהיד פלסטיני, רק שהטקסט שלו הוא טקסט יהודי…
שים לב שמשל "הפשע המושלם" שלך לגבי הציונות יכול להיות מסופר גם לגבי הטרור האיסלאמי: קברניטי רצח פונדמנטליסטים (שבאים ברוב המקרים משכבות סוציואקונומיות גבוהות, ראה מקרה בן-לאדן) רוצים להשליט את האיסלם הקיצוני בעולם, מגייסים לשם כך עשרות מליוני מוסלמים עניים ומוכרים להם סיפורי ג’יהאד מן הקוראן ("כלי הרצח") כדי לקבל גדודי מתאבדים.
בפעם הראשונה אני מסכים עם שי (כמעט) בכל מילה.
בכלל לא ברורה הדבקות הדתית הזו בזכויות אדם, במיוחד של איש שמכנה את עצמו איש שמאל והדבקות הזו הזכויות אדם בהכרח מחייבת אותו לתמוך בצדדים מדכאים במצבים מסויימים.
ראיתי לפני חודשיים בערך ראיון בעיתון, נדמה לי שעם אמנון רובינשטיין, והוא אמר "אני לא מבין איך אחרי סטאלין והיטלר אפשר להאמין ביחסיות מוסרית… מבחינתי האידיאלים של המהפכה הצרפתית הם קדושים"( או משהו ברוח זו).
נדמה לי שדווקא אחרי סטאלין והיטלר "אמונה" (במרכאות שהרי זו לא אמונה, זה ניתוח חברתי מדעי) ביחסיות מוסרית צריכה להתגבר, שהרי אלו עוד דוגמאות איך אנשים פשוטים מהיישוב, כמוך וכמוני, יכולים להיהפך ל…
וכמו שכבר נאמר בקשר לגנדי וכו’- זה היה מקרה היסוטי צפציפי שאין לו שום קשר לארועים אחרים (די להזכיר את ההצעה המגוכחת של גנדי ליהודים בגרמניה לא לנהוג באלימות, ואז הנאצים יעזבו אותם לנפשם).
בלי שימוש באלימות, אין מה לעשות, עדיין היינו כנראה בעידן הפיאודלי, שהרי המעמדות הישנים לא פינו את הבמה מתוך שיקולי נאורות וקידמה, אלא ע"י הגיליוטינה.
מעניין מה היה מצב המאבק הלאומי הפלשתיני ללא האינתיפאדה הראשונה (לפניה הרי אש"פ היה ארגון לא חוקי).
כמובן לא חסרות עוד עשרות ומאות דוגמאות היסטוריות שבהן אפשר היה להשתחרר מדיכוי רק בעזרת אלימות.
כמובן שאין להבין מכך שאני איזה צמא דם, אני מחשיב את עצמי לאדם מוסרי, אבל (נצוטט את טרוצקי) אין האלימות של בעל העבדים שקולה מבחינה מוסרית לאלימות של העבד.
ברצינות גדעון, אם יש קבוצה מדוכאת (מעמד, עם וכו’), אותה קבוצה צריכה להעדיף להמשיך להיות מדוכאת ולא להשתמש באלימות, על פני להשתחרר מהדיכוי בעזרת אלימות?
איזו מין עמדה סטטוס-קווית תומכת במעמדות השליטים זו?
לגדעון,
אני בניגוד לרבים באתר זה לא חושב שאולמרט "סתם מדבר" על הסכמים חדשים עם אבו-מאזן ואסד. אני חושב שזו הוכחה ניצחת לכוח הזרוע – ניצחון החמאס וקשרי סוריה-איראן מטילים מורא בקרב ההנהגה הישראלית ומכריחים אותה לנהל משא ומתן. חיזבאללה אחרי המלחמה מכריח אותה לנהל משא ומתן. אפילו אל-קאעידה מכריח אותה לחזור לדיבורים. נראה כי נשק אטום לאיראן יכול להיות הדבר הטוב ביותר שקרה באיזורנו, כי הוא יכריח אותנו לחזור ולדבר. כנראה שהיכן שאין תבונה בדרג המנהיגותי עובד הפחד מפני פונדמנטליזם וזה בסדר מבחינתי כל עוד זה יוביל לדיבורים. הדבר מוכיח שוב את יתרון השימוש בכוח מצד המדוכאים והחלשים.
מעשי החמאס "הנתעבים" אולי יהיו אלה ש"יצרבו את התודעה" (אוי, האירוניה…) למנהיגי ישראל.
לעמי,
איזה כייף להסכים מפעם לפעם. אני חושב שדבריך נכונים: אכן רוב התנועות המשיחיות האיסלאמיות הן לא יותר מפאסדה של תנועות פוליטיות, ממש כמו הציונות… היכן שהציונות מכריזה בפה מלא למי שאוזניו פתוחות על היותה תנועה פוליטית, הן מסוות את מהותן הפוליטית. לכן, אנו צריכים לחשוף זאת ואת יתר הבולשיט. אפילו אל-קאעידה היא תנועה פוליטית שרוצה להשתחרר מהדומיננטיות המערבית למשהו שוויוני יותר. צריך לדבר עם כולן כדי שיקבלו את הנתח הפוליטי שמגיע להן ולהוציא אותן מהפונדמנטליזם, דבר שהינו מכבסת מילים לרדיקליות.
כשחומייני עלה לשלטון, הכל שצף וזעף נוכח "הרוע שאופף את איראן" למרות שבפועל, כל מה שקרה זה מדינה ואנשים שרוצים להשתחרר מהכוחניות הסמוייה של המערב.
מעבר למה שכתבתי על מאבקים אלימים וכו’, אם נכנס לנושא הפלשתיני באופן ספציפי-
"באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 חזר לירושלים מארה"ב ד"ר מובארק עוואד, שהקים את המרכז הפלסטיני לאי אלימות. הוא, כפצפיסט חסידו של המהטמה גנדי, חשב שהדרך היעילה ביותר להיאבק בכיבוש הישראלי היא באימוץ אסטרטגיה לאומית לא חמושה. עמדותיו, כמו אי קניית מוצרים ישראלים והתבססות על ייצור עצמי צנוע, החלו צוברים תאוצה."
אני לא מכיר את הסיפור, אבל חשוב להבין שהכיבוש הישראלי קיים ומתמשך בגלל היתרונות האימפריאליסטים שישראל מפיקה מהשטחים שהם בעיקר יצוא סחורות והעסקת פועלים זולים (ובכדי לשמר את השכר הנמוך, ישראל גם דגלה ודוגלת בתת פיתוח של השטחים).
לכן הדרך שבה נקט הד"ר היא הנכונה ביותר מבחינת הפלשתינים, ולכן גם עוררה עליו את חמת הכיבוש.
בכדי לסיים את הכיבוש יש לפגוע בשורשיו- יצוא הסחורות הישראליות לשטחים והעסקת פועלים פלשתינים, ולכן הכלי הטוב ביותר למלחמה בכיבוש (למרות הקושי המעשי העצום שלו) הוא החרמת סחורות ישראליות וסרוב מוחלט לעבוד אצל מעסיקים ישראלים.
מסיבות אלו ועוד רבות אחרות הטרור נגד אזרחים לא תורם למאבק הפלשתיני, ולדעתי צורת המאבק האופטימלית היא חרם מוחלט על סחורות ישראליות וסרוב מוחלט לעבוד אצל מעסיקים ישראלים.
כל זה לתקופה מסויימת שבה תתברר היעילות של העניין, ואם זה לא יספיק צריך להוסיף לזה התנגדות אלימה כלפי הצבא והמתנחלים (כולל מתנחלים אזרחים) ונגד מפעלים ישראלים בשטחים.
כמובן שכל העניין הוא תאורטי לגמרי, כי הפשטנו ממנו את הניתוח המעמדי של החברה הפלשתינית.
אני מסכים איתך שהמאבק האלים באינתיפאדה השנייה הזיק לפלשתינים (כמובן שאני לא שולל באופן עקרוני מאבק אלים, פשוט זו המסקנה של מקרה ספציפי זה).
בנוסף צריך לציין כי דרך המאבק של הד"ר היא נכונה לא בגלל שהיא לא אלימה, אלא בגלל שהיא שומטת את הקרקע מתחת לרגלי הכיבוש ובזה יעילותה.
לנין,
דומני כי פגעת בנקודה. זכויות אדם הן אכן דבר סובייקטיבי, וככזה, הן נתונות לשיקולים פוליטיים.
השיקולים הפוליטיים שאני מתכוון אליהם אינם מוגבלים למישור המדיני-פוליטי כפי שאנו מכירים זאת, אלא מנקודת הנחה שהכל זה בעצם פוליטיקה – כלכלה, תרבות ומלחמות. השליטה הכלכלית והטכנולוגית של ארה"ב היא שליטה פוליטית. המלחמות שארה"ב מנהלת הן לא "אין ברירה" נגד "ציר רשע", אלא הן פוליטיות לחלוטין. פוליטיקה היא לא בהכרח דבר רע. הרבה מאוד הישגים חברתיים הושגו בפוליטיקה. הבעייה היא שכיום הפוליטיקה הגלוייה נמצאת במאבק מתמיד ומוחלפת בפוליטיקה סמוייה (חלק ממאבק נגד מדינות ובעד הפרטה). כאילו ששיקולים כלכליים ותרבותיים הם "נקיים" ואידאליים ממש כמו "זכויות אדם".
אני חי באידיליה. אני גבר, לבן, מערבי, בורגני, משכיל, עם משפחה, עם עזרה, עם עתיד. אני יכול "להרשות לעצמי" שיהיו לי אידיאלים. והרי מה הם אידיאלים אם לא עוד מושגים מופשטים עם ניחוח דתי? אידיאליים זה דבר טוב ויפה ברמת התודעה וברמת ההמשגה, אבל בירידתם לעולם ההוויה, הם לרוב מאבדים מתקפותם.
אני לא בא ואומר שיש לי מושג מה הצד המדוכא מרגיש כי אני לא במצבו, אני רק יודע שהוא לא מרגיש כמוני וזה מספיק, ולכן אני לא יכול להכיל את האידיאליים שלי עליו ועל מצבו.
אם בכל זאת אנו מחפשים אידיאל, מוטב כי ניקח כזה שהוא מתבסס על מציאות אובייקטיבית: שוויוניות. אם יש משהו שהוא ברור וגלוי זה אי-השוויון. אי השוויון הוא הרעה החולה ולא היעדר זכויות אדם. אי-השוויון הכלכלי, התרבותי, ובסופו של דבר- הפוליטי, הוא הכוח המניע של כל התהליכים שבסופו של דבר גורמים למעשים נגד האנושות, בין אם על ידי הצד המדכא ובין אם על ידי המדוכא.
לך דבר אל הוולטונים, והגייטסים, והבאלמרים, והאלנים, והורטהיימרים, והאריסונים וכו’ וכו, הם יגידו לך שהם מאוד הומניים, שהם בעד זכויות אדם ושהם תורמים כספים נרחבים למטרה זו. הכל יהיה טוב ויפה, אבל כשתדבר אתם על תרומה למען שוויון, כלומר, לוותר על יכטה זו או אחרת, אזי תתמודד עם סיפור שונה לגמרי…
ללנין, (בעקבות "לנין לספירו")
מסכים.
בתגובתך לספירו של "יחסיות מוסרית" אתה פותח פתח לנחשול מסוכן. אם כולם היו חושבים כמוך אזי כל אידאולוג היה יכול לקחת כלי נשק ולצאת למימוש השקפת עולמו בצורה אלימה.
כמובן שהמשך הכיבוש הוא גם סוג של מימוש הרעיון שלך, מפני שאם רוב האזרחים במדינה דמוקרטית (עם מרכאות או בלי) לא מעוניינים בהפסקת הכיבוש, ואין וטו עליון על הפעלת אלימות (לפי טענתך) – אז הכל "כשר".
האמן לי, יש בישראל יותר אנשים שמאמינים שהיהודים מנהלים מאבק צודק על חייהם ועצמאותם מאשר כאלו שמאמינים שהפלסטינים מנהלים מאבק כזה. חבר לזה את השקפת עולמך ותקבל כיבוש אלים ומדכא שלא יסתיים לעולם.
לשי נימצן,
אם זכויות אדם אינן אבסולוטיות, אלא תלויות תרבות וסיטואציה, הרי שבכך ניתן להצדיק בהחלט הרג אזרחים ואף הרג ילדים על-ידי צד מסוים במקרים בהם הצד השני משתמש באחרונים כבמגן אנושי – ניתן לומר שבמקרה כזה לא ניתן גם להילחם וגם לשמור על זכויות אדם, ותחת ההנחה שיש להילחם (וכל מי שלא פציפיסט מסכים שקיימות סיטואציות בהן יש להילחם), אין ברירה אלא לפגוע באזרחים.
האם אלו המסקנות אליהן אתה רוצה להגיע?
חשוב להבין שמדינת ישראל (או כל מדינה אחרת לצורך העניין) היא לא מועצת חכמי העם היהודי שפועלת לטובת בטחוני ובטחונך.
מדינת ישראל (או כל מדינה אחרת לצורך העניין) היא כלי של שלטון מעמדי, והפעולות שלה בשטחים ודבקותה בשטחים הם בגלל היתרונות האימפריאליסטים שהבורגנות הישראלית מפיקה המם (כמו שהזכרתי- יצוא סחורות, העסקת פועלים זולים, וגם יש להוסיף לזה את הפיתוח של ההתנחלויות).
הבורגנות עושה זאת למען רווחיה והיא לא צריכה אותי בשביל זה ("יש בישראל יותר אנשים שמאמינים שהיהודים מנהלים מאבק צודק על חייהם ועצמאותם מאשר כאלו שמאמינים שהפלסטינים מנהלים מאבק כזה"- כן בגלל התעמולה הבורגנית).
ועדיין לא הבאת שום טיעון נגד היחסיות המוסרית (להגיד שזה פותח פתח… ואם נקבל את זה… זה לא טיעון נגד זה טיעון מוסרי, אבל אנחנו מנסים להגיע להבנה מדעית של היחסים החברתיים).
מוסר (כל מוסר), הוא תוצאה של תנאים היסטוריים מסויימים ולא מהווה אמת כלשהי (איפה האמת הזאת כתובה? הרי בני אדם הם תוצאה של האבולוציה ולה אין מוסר).
הרבה פעמים אומרים לי-"נו, אז לך אין מוסר!".
לא כך.
יש לי מוסר אישי שאני דבק בו, אבל אני גם יודע יפה מאוד שהוא תוצאה של השפעות היסטוריות ולא מהווה אמת מוסרית נצחית.
לערן ועמי- אתם מנסים להפריך את היחסיות המוסרית בעזרת טיעון מוסרי- אתם אומרים שאם נקבל את היחסיות המוסרית נגיע לתמיכה בכך וכך וזה לא טוב.
עם כל הכבוד, בכדי להפריך את זה צריך להוכיח שיש אמות מידה מוסריות מוחלטות ונצחיות ולא להראות שעלולים להגיע לתוצאה מוסרית שלא מוצאת חן ב ע י נ י כ ם, אנשים ספציפיים בתקופה היסטורית ספציפית.
המסקנות שאתם מתארים אלו לא המסקנות שאני רוצה להגיע אליהן, כפי שאמרתי, יש לי מוסר אישי שלא נובע מההכרה ביחסיות מוסרית.
להגיד שהמוסריות היא יחסית והיא תוצאה של תנאים חברתיים זה בדיוק זה- להגיד שהמוסריות היא יחסית והיא תוצאה של תנאים חברתיים.
זה לא משפט שמנסה לבנות תורה מוסרית ואומר איך צריך לפעול, גם מי שמכיר בנכונות משפט זה מחזיק במוסר אישי שלא נובע ממנו ובדר"כ קודם כרונולוגית להכרה ביחסיות המוסרית.
הכרה ביחסיות מוסרית היא תוצאה של ניתוח סוציולוגי ולא מוסרי.
לערן,
לשאלתך האחרונה – בהחלט כן!
בתור תרבות פופוליסטית אנו תמיד נשים לב לילד כמגן אנושי ותמיד נתעלם ממה שהביא את הצד השני לשימוש בטקטיקות אלה. לכן, זכויות אדם יכולות להיות כלי פוליטי (וזה מה שהן) בידי הצד המדכא.
מה אנחנו נדבר עם חמאס? פראי האדם האלה? זה מה שנתפס כ- catchphrase אבל זה אף פעם לא האמת.
אני אומר let’s cut the bullshit, כלומר, בוא לא נהיה יפי נפש (כמו הימניים האלה…) ונתנהל בנוהג הרצחת וגם ירשת. אנו מדכאים, רוצחים, מושחתים ומשתחיתים, ואח"כ גם יש לנו את היומרנות הבלתי נתפסת לבוא בטענות לצד שמנגד ולזעוק נגד "חוסר האנושיות" שלו.
בדיוק כמו בפשע, בסחר בבני אדם, במהגרי עבודה, ועוד ועד עוולות, במקום לחקק חוקים מוטב שנדבר על המוסר שלנו. במקום להתמקד בזוטות מוטב כי נדבר על המבנה הקפיטליסטי שגורם לכל התופעות הללו. במקום לעסוק במשיחיות נוסח "ציר הרשע" מוטב כי נבדוק מהם הגורמים ליצירת אל-קאעידה. לפני שנתעסק בדיווח "לא מאוזן של המצב" מטוב כי נבדוק האם בכלל המצב עצמו מאוזן (והוא לא). המערב הוא העושק, הגוזל, המדכא, המשחית ואח"כ גם בעל היומרנות לטעון ל"חוסר מוסריות" בצד המדוכא.
המצב הזה נורא מזכיר לי את סיפורו של ביל גייטס ודומיו: מצד אחד הוא אחד מהפילנתרופים הגדולים ביותר שיש, אבל מצד שני הוא הגורם הפרימורדיאלי למצב שדורש נדבות אין קץ.
ערן, יש לי שאלה אליך, האם לרוצח סדרתי מגיעות זכויות אדם? אם זכויות אדם זה דבר אבסולוטי אזי הן מגיעות גם לרוצחים סדרתיים. אני לא אומר שזה לכאן או לכאן, אני אומר שיש סביב נושא זה דיון כי הוא לא אבסולוטי. הוא נושא פוליטי.