הרבה טיעונים מוזרים הופרחו לחלל האוויר הציבורי בעניין החרם האקדמי על ישראל שיזם ארגון המרצים הבריטי. לא כולם ראויים להתייחסות. למשל, הטענה הנשלפת אוטומטית, בפי אקדמאים ופוליטיקאים כאחד, בדבר המניעים האנטישמיים לכאורה שמאחורי החרם, איננה רצינית ואיננה ראויה לתגובה רצינית. מי שמתעקש לאתר מניעים אנטישמיים מאחורי כל ביקורת על ישראל ממילא ימצא תמיד את מה שהוא מחפש. מי שחושב שגוף המאגד בתוכו 120 אלף מרצים מתנהל כמו מפלגת שוליים ניאו-נאצית, שיבושם לו. כידוע, צידוקים עצמיים אינם יודעים גבול. במקום אחד קראתי שהעילה הסמויה לחרם היא, תאמינו או לא, הקנאה היוקדת של הגויים בגניוס היהודי, שאותו הם מנסים כעת לבלום. כאמור, לא עם כל אחד צריך להתווכח.
הטיעונים, כצפוי, מגיעים כולם מן הצד השולל את החרם. אחדות הדעים הגורפת הזאת מונעת דיון ענייני בשיקולים העקרוניים שעומדים, או יכולים לעמוד, לצד חרם שכזה. הדברים הבאים מנסים לבחון באופן מאוזן יותר את סוגיית החרם. אקדים את המאוחר ואצהיר כבר כאן: לא תמכתי ואיני תומך בחרם האקדמי. יחד עם זאת, אני מוצא שיש משהו בלתי נסבל בשטחיות ובצביעות שאופפות את הדיון בחרם, בעיקר מפי דוברים המעידים על עצמם כי הם "דווקא מתנגדים לכיבוש". ובכן, מי שמתנגד לכיבוש, בארץ או מחוצה לה, ראוי לשמוע דברים רציניים יותר מן הטיעונים המצוטטים שוב ושוב לעייפה. שלושה טיעונים כאלה נגד החרם יידונו כאן, ויופרכו אחד לאחד.
לפני הכל, הנה הנחת מוצא בסיסית: חרם אקדמי איננו פעולה פסולה אבסולוטית. יש סיטואציות היסטוריות, מדיניות או צבאיות, שמצדיקות שימוש בסנקציות כלפי מדינה בפרט, וכלפי הממסד האקדמי שלה בכלל. אצלנו נהוג להטיל טאבו על דוגמאות קצה, אבל חשיבה מוסרית רצינית תמיד מתקדמת מדוגמאות הקצה אל מקרים מורכבים יותר. אם כן, אני מניח, מבלי לנסות לשכנע בכך, שמוסכם על רוב האנשים כי חרם אקדמי על האוניברסיטאות בגרמניה הנאצית היה מוצדק. ואני מניח גם שמוסכם על הרבה אנשים, גם אם לא על רובם, שחרם אקדמי על האוניברסיטאות בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד היה מוצדק. וניתן עוד להכביר דוגמאות קרובות ורחוקות, מכל משטר שדיכא אוכלוסיות שלמות תוך הסכמה, ואולי שיתוף פעולה אקטיבי, של הממסד האקדמי בתוכו.
מכאן, ששאלת הלגיטימיות העקרונית, הא-פריורית, של חרם אקדמי, כלל אינה עומדת לדיון. החרם לגיטימי במידה שמעשי השלטון המוחרם מספיק מחרידים וקיצוניים. השאלה היחידה שמתעוררת, בכל מקרה ומקרה, היא האם החרם מוצדק בסיטואציה קונקרטית כלשהי? האם מוצו דרכי המאבק האחרות? האם השלטון רגיש או קשוב לדעת קהל מקומית או עולמית? האם הסבל (הבלתי נמנע) שנגרם לנפגעי החרם החפים מפשע מתגמד בהשוואה לסבל הכבד הרבה יותר שהחרם עשוי למנוע? בקצרה, שאלת החרם האקדמי, כמו כל שאלה מוסרית אמיתית, היא שאלה פוליטית, לא מטאפיזית.
* * *
"יש לשמור על האקדמיה נקייה מפוליטיקה. החרם האקדמי סותר את הערך הבסיסי שעליו אמונות האוניברסיטאות – החופש האקדמי".
שני הבלים בהבל פה אחד. ראשית, הפוליטיקה והאקדמיה בישראל מאז ומעולם אהבו להתפלש זו בזו. בניגוד לחרם, העירוב הלא קדוש בין פוליטיקה לאקדמיה הוא עניין מוסדי מוכר, בשר מבשרן של האוניברסיטאות הישראליות. מכונים אסטרטגיים עתירי תקציבים, המייצרים אינסוף ניירות עמדה על "סכסוכים אזוריים", "עימותים בעצימות נמוכה", "מדיניות הגרעין הישראלית" וכיוב’; תוכניות לימודים ייעודיות (ומזורזות) לקציני צבא; השתתפות פעילה של פרופסורים מכל הדיסציפלינות (כולל אתיקה) בפורומים של משרד הביטחון והמטכ"ל; ועוד ועוד. לא אחת מספקת האכסניה האקדמית איצטלה של מכובדות לקווי מדיניות רשמיים. באופן סמוי יותר, האידיאולוגיה הממסדית מטביעה חותם ברור על חלוקת תקציבי המחקר. לא בכדי תמיד נמצא כסף לחפירות ארכיאולוגיות, מחקרי ארץ ישראל ולימודי יהדות; אבל אסטרונומיה או ספרות לא עברית (כמו היסטוריה לא יהודית, בלשנות לא עברית, ופילוסופיה לא יהודית) לעולם יתנדנדו על סף התת-תיקצוב. בדרכים אלו ובדרכים סמויות יותר, רבות מספור, קובעת הפוליטיקה את פני האקדמיה. הזועקים נגד עירוב הפוליטיקה באקדמיה, בפולמוס החרם כמו בכל עניין אחר, בעצם זועקים על עירוב פוליטיקה שאינה רצויה בעיניהם באקדמיה. זה הכל.
מוזרה עוד יותר היא ההיתלות הנאצלת ב"חופש האקדמי". שאלה לי לכל החרדים לאותו חופש אקדמי: איפה הייתם כשצה"ל סגר את אוניברסיטת חברון והאוניברסיטה הפוליטכנית בחברון למשך 8 חודשים ב-2003, ובכך השבית מכל פעילות אקדמית אלפי סטודנטים ומאות מרצים? איפה הייתם כשצה"ל השתלט באורח קבע על בתי ספר פלסטיניים, והפך אותם למוצבי שליטה ומתקני חקירה לשב"כ? איפה הייתם כשמערכת הביטחון החליטה למנוע באופן גורף מסטודנטים בעזה להגיע ללימודים בגדה המערבית? איפה הייתם כשאוניברסיטת אל-קודס הוקפה בחומה בגובה 8 מטרים? איפה הייתם כשכוח צה"ל פלש לבית ספר בחאן יונס ב-7 לספטמבר, 2004, וירה ברגדה עדנאן אל-עסר, בת ה-10, שישבה אל שולחנה (וימים ספורים לאחר מכן, מתה מפצעיה)? או שמא הזכות לא להירצח בכיתה בה אתה לומד איננה כלולה בחופש האקדמי?
במבחן המציאות, אם כן, זו משמעותו של "החופש האקדמי" שמגלגלים מתנגדי החרם על לשונם. חופש לישראלים, לא לפלסטינים. חופש לנו להשתתף בכנסים בחו"ל, אבל לא חופש להם להגיע בשלום לאוניברסיטה המרוחקת שני קילומטרים מביתם. חופש לנו ליהנות מקרנות מחקר אירופיות, אבל לא חופש להם להשלים תואר ראשון.
הצביעות מסמרת שיער בממדיה, ומגמדת את הצביעות של הבריטים שאינם מחרימים את האקדמיה הסינית או האיראנית (עוד נגיע לזה). שהרי כאן הגזלן עצמו זועק "גזלוני!". כל עוד ישראל ממשיכה לרמוס ולהרוס, ממש פיזית, את מערכת ההשכלה הגבוהה הפלסטינית, וכל עוד האקדמיה הישראלית ממשיכה לשתוק ולהפנות את גבה למתחולל בקמפוסים בגדה וברצועה – מוטב לאקדמאים ישראלים שיניחו למושג "החופש האקדמי" לנפשו, ולא יבזו אותו. לכל הפחות, שלא יצפו מאקדמאים בחו"ל לעצום עיניים לנוכח מה שהם עצמם מעדיפים לא לראות.
"ישראל היא לא מדינת אפרטהייד. יש לנו שופטים ערבים, רופאים ערבים, אפילו יש לנו שר ערבי!".
אם הטיעון הקודם, בדבר החופש האקדמי, הניח שהעולם עיוור, הטיעון הזה מניח שהוא מטומטם. הרי האשמת האפרטהייד מבוססת על המשטר שהשליטה ישראל בשטחים הכבושים ולא בתחומי הקו הירוק. הדברים מוכרים לעייפה – הפקעת האדמות, הקצאת המים, הפרדת הכבישים, מגבלות התנועה, הטרנספר השקט בחברון – וכבר אין כוח לחזור עליהם. למעשה אין צורך: רק לפני שבועות ספורים אישר נציג רשמי של מדינת ישראל (יועץ שר הביטחון לענייני "מרקם החיים", חגי אלון), בראיון ל"הארץ", כי צה"ל "מבצע בשטחים מדיניות אפרטהייד". לא שלא ידענו, אבל טוב לשמוע ממקור רשמי.
האם אלה שמתנערים מקלון האפרטהייד באמצעות צמצום הדיון לתחומי הקו הירוק מודים, במובלע, כי מעבר לקו הירוק אכן שורר משטר הפרדה גזעני? ואולי חלקם הפנים כל כך עמוק את ההדחקה של הכיבוש ואת הגיון ה"הפרדה" עד כי אינם מסוגלים עוד לתפוס שישראל שולטת בפועל ב-3 מיליון פלסטינים, בלי או עם נוכחות צבאית בקרבם?
נכון, בתחומי הקו הירוק לא שורר אפרטהייד, אבל גם זה אולי עניין של זמן. ובכלל, כמה עלוב הוא ניפוח החזה הזה – "אצלנו אין אפרטהייד!". כאילו שממדי האפליה הקיימת כנגד ערבים ישראלים, פלסטינים או בדואים, הם עניין להתגאות בו. גם כאן השכיל המחוקק להסוות את שלל האמצעים המאפשרים להנציח את אי השוויון בהקצאת קרקעות ובפיתוח עירוני. ואת מה שהמחוקק עוד משתדל להסוות, נציגי הרשות המבצעת כבר מזמן אומרים בגלוי. לו היו הדברים תלויים באביגדור ליברמן, ישראל חסון ויובל דיסקין, האפרטהייד היה כבר כאן, בין חדרה לאום אל-פאחם.
"איזה צבועים הבריטים האלה! למה הם לא מחרימים את האקדמיה בסוריה, או בסין, או באיראן, מדינות שהמשטרים בהן אכזריים הרבה יותר מישראל?"
ייאמר מיד – טיעון תמוה ומפוקפק. מה בין הכיבוש הסיני בטיבט לכיבוש הישראלי בשטחים? האם הראשון מצדיק את השני? האם רדיפת מתנגדי משטר בסין מצדיקה ירי של צה"ל לתוך הפגנה אזרחית נגד הגדר בבילעין? האם עוול בקצה אחד של העולם מכפר על עוול בקצה השני?
בפני כל מי שזכויות אדם יקרות לליבו, בישראל ומחוצה לה, עומדות שאלות אחרות, דוחקות הרבה יותר. האם ישראל מבצעת פשעי מלחמה בשטחים, כן או לא? האם הפגיעה הנרחבת באזרחים ובתשתיות אזרחיות מוצדקת במסגרת "המלחמה בטרור", כן או לא? אם מכלול העובדות מלמד שאכן ישראל מבצעת פשעים חמורים בשטחים – עם או בלי קסאמים, עם או בלי קשר לפיגועי טרור – מתעוררת השאלה הבאה: כיצד אני, באופן אישי, יכול לתרום למאבק נגד הפשעים הללו? ולבסוף: האם הדרכים המקובלות (עצומות, הפגנות, הסברה וכיוב’) מיצו את עצמן, אחרי 40 שנות כיבוש שרק הולך ומסתבך, כן או לא? ואולי הגיע הזמן לצעדים חריפים יותר – כמו למשל, חרם אקדמי?
זהו מסלול המחשבה שכל פעיל (או סביל) זכויות אדם חייב לצעוד בו באופן פרטי. יכריע בו כל אחד לפי צו ליבו ומצפונו. אבל דבר אחד ברור: בשום שלב במסלול הזה לא נכנסת השאלה מה איראן עושה לכופרים בתחומה ומה סין עושה לטיבטים. בפשטות, זה לא רלבנטי. זה אולי מעניין, במסגרת מחקר השוואתי על דיכוי פוליטי בתחילת המאה ה-21, אבל לא רלבנטי להערכת החומרה המוסרית של מעשי ישראל בשטחים, ולא להחלטה הפרקטית כיצד יש להגיב אליהם.
עניין נוסף החותר תחת טיעון הצביעות הוא היומרה שישראלים רבים מחזיקים בה להשתייך לעולם המערבי המפותח. למעשה, בכל עניין ודבר שאיננו דיכוי פוליטי, הישראלים נושאים עיניהם לאירופה ואמריקה, וסולדים מעצם ההשוואה למדינות "נחשלות" בעולם השלישי. לא תשמע ישראלי מכריז בגאווה: "ההיי-טק שלנו משאיר מאחור את ההיי-טק בסודאן ובבורמה!", אבל כשצריך להליץ יושר על הכיבוש, מיד קופצות להן המדינות המפוקפקות האלה לראש התור. האמת העגומה היא שהישראלים חושבים שאפשר לקיים כלכלה מודרנית ותרבות מערבית ליברלית בצמוד למשטר כיבוש אכזרי, ועדיין להתגדר ב"צבא הכי מוסרי בעולם" ושאר מליצות ריקות, שכל צלם חובב בשטחים מפריך מדי יום ביומו.
בעולם חושבים אחרת. בעולם חושבים שדמוקרטיה ליברלית איננה יכולה להתקיים בין תל אביב לירושלים ולהתאיין כך פתאום בין ירושלים לבית-לחם. ובאירופה במיוחד חושבים שכל מי שמתדפק על דלתות האיחוד האירופי, כמו ישראל למשל, חייב לעמוד בכמה דרישות סף, הנוגעות לשמירה על זכויות אדם. לפחות בעניין אחד יוזמי החרם האקדמי לא היו צבועים: הם מציינים במפורש שעמידתו של האיחוד האירופי על קיום האמנות הבינלאומיות של דיני המלחמה וזכויות האדם מחייבות אותו להפסיק לתמוך בתוכניות מחקר ישראליות. כל עוד סין ואיראן אינן נהנות מן המעמד המיוחד שיש לישראל באיחוד האירופי, הן פטורות מסנקציות כאלה, גם אם לא מסנקציות אחרות.
יחד עם זאת, יש גרעין של אמת בטענת הצביעות, גם אם אין לה שום השלכות ממשיות על עצם הלגיטימיות של החרם. ביחס לאקדמאים בריטיים לפחות, יש מקום לשאול האם הם דואגים לנקות את אורוותיהם שלהם לפני שהם מנקים אורוות אחרים. האם תומכי החרם בבריטניה פעלו בנחרצות דומה ביחס למעשים החמורים שמבצעת ממשלתם – לא ממשלת סין ולא ממשלת איראן – בתחומי עיראק, למשל? (להבדיל ממתנגדי החרם, אגב, אני לא מתיימר לדעת את התשובה לשאלה הזאת). מחוייבותו הבסיסית של אדם בכלל, ואינטלקטואל בפרט, היא קודם כל כלפי הקהילה שבה הוא חי: אליה הוא מדבר, בה יטיח את חרונו, ובאופן טבעי, "זכות העמידה" שלו ביחס לחטאיה היא הגדולה ביותר.
ועדיין – כל אלה הן שאלות שאינן מעניינו של הציבור הישראלי. יבררו להם הבריטים, בינם לבין עצמם, האם התמיכה של האקדמאים שלהם בחרם על ישראל עולה בקנה אחד עם עמדותיהם הכלליות ביחס להפרות זכויות אדם של ממשלת בריטניה. זו שאלה פנים-בריטית מובהקת. להבדיל – מעשי ישראל בשטחים אינם שאלה פנים-ישראלית. צביעות, ולו גם בגוון בריטי, איננה פשע מלחמה ואיננה פוגעת באף אחת מזכויות האדם. ירי על אוכלוסייה אזרחית, חומת ההפרדה והפגזות מהאוויר עושים זאת מדי יום ביומו.
* * *
לא תמכתי ואיני תומך בחרם האקדמי על ישראל. אלא שבשלב זה צריך להיות ברור, שטעמי ההתנגדות שלי שונים בתכלית מן הטעמים השגורים בפיהם של מתנגדי החרם. אם להיות כן, איני מוצא כל פסול מוסרי, ברמה העקרונית, בחרם האקדמי. בוויכוחים האינסופיים שמתנהלים באקדמיה (בארץ ובעולם) בעניין החרם, מעולם לא הייתי מסוגל לגייס זעם מוסרי נגד החרם. הטיעונים שלי היו פרקטיים, מהוססים, לא לגמרי בטוחים בעצמם. הם עדיין כאלה.
ראשית, לא ברור לי במה "זכתה" האקדמיה הישראלית לחרם ישיר עליה. עם כל שותפותה למערכת ההיקפית שמתחזקת את הכיבוש הישראלי, אין ספק שיש אשמים ודאיים יותר, ישירים יותר. לפני הכל – תעשיות הנשק, בארץ ובעולם, שמחמשות את צה"ל; קבלני העפר והבניין, שאינם חדלים לרגע מבניית התנחלויות והקמת חומת ההפרדה; כל מפעל או עסק ישראלי הממוקם בגדה המערבית, ונהנה ממערך הנישול וההפקעה שמאפשר את המשך קיומו; ועוד ועוד. בתוך סבך הזיקות המגונות שקושרות את הישראלים לעוולות המתרחשות בשטחים, לאקדמיה נועד מקום שולי לכל היותר; בעיקר מקום של שתיקה סבילה, לא מקום של פעולה אלימה. גם אם הפעלת חרם ייחודי עליה איננה מפירה עקרונות מוסר בסיסיים, היא עדיין נגועה באבק של חוסר הגינות.
מכך כמובן לא נגזרת מחילה אוטומטית לאקדמיה, אלא רק תהייה על בידודה המלאכותי משאר מגזרי החברה הישראלית השקועים עד צווארם בתחזוקת הכיבוש. האם חרם על האקדמיה הישראלית באמת ישפיע בדרך המיוחלת על מדיניות ממשלת ישראל בשטחים? יש מקום לספקנות, גם אם לא לפסימיות מוחלטת. יחד עם זאת, אני יכול להבין את התסכול של פעיל זכויות אדם (אפילו בריטי) שאין לו כל דרך להשפיע על תעשיות הנשק או על רווחיות המפעלים הישראלים בשטחים. כל מה שיש לאל ידו לעשות הוא לתמוך בחרם אקדמי על ישראל. אז הוא עושה את זה. אולי זה צבוע, אולי רק פעולה למירוק המצפון ותו לא. דברים דומים ניתן לומר על כל הפגנה שגרתית של השמאל בכיכר רבין "נגד הכיבוש". כאמור, העיסוק בשאלות הללו הוא בגדר רכילות, לא דיון פוליטי-מוסרי. דיון כזה צריך להתרכז בשתי שאלות בלבד: הלגיטימיות של פעולת המחאה, והאפקטיביות שלה.
גם בעניין האפקטיביות ניתן לחלוק על המצדדים בחרם האקדמי. אחד השיקולים החשובים הוא האם החרם איננו פועל כחרב-פיפיות, בכך שהוא יוצר עוינות וניכור בקרב אותם אקדמאים ישראלים המתנגדים גם הם לכיבוש, ואף משתתפים אקטיבית במחאה נגדו, ובכל זאת שוללים את הלגיטימיות של החרם האקדמי. בין אם הם צודקים או טועים, עצם העובדה שהפעלת החרם תוקעת טריז בינם לבין שותפי מאבק פוטנציאליים מחוץ לישראל כבר בה יש להטיל צל של ספק בדבר היעילות של חרם אקדמי.
לחרם האקדמי יש עוד הבטים פרקטיים רבים, שניתן להתווכח על כל אחד ואחד מהם. אני אעצור כאן, מהסיבה הפשוטה שמטרתי היתה רק זאת: להראות שבעיניו של איש שמאל ישראלי, שכבר מכיר בגודל האסון שמדינתו ממיטה על מיליוני פלסטינים, ומחויב למאבק עיקש בכיבוש, אך גם מבין כי זה היכה שורשים עמוקים מדי בנפש הישראלית מכדי שתהיה מסוגלת להתנער ממנו בכוחות עצמה – סוגיית החרם האקדמי על ישראל מעלה לכל היותר שאלות פרקטיות. לאחר שמקלפים את שכבות העלבון, הזעם הקורבני ותרגילי הסחת הדעת השגורים, לא נותר בדברי המתנגדים לחרם טיעון עקרוני אחד, המערער על תוקפה המוסרי של סנקציית החרם האקדמי נגד מדינת ישראל ומשטר האפרטהייד שהיא הנהיגה בשטחים.
Without doubt, divestment, sanctions and boycotts were important in the South African anti-
apartheid struggle in general, but there is no agreement whether the academic boycott
specifically played a positive role. Of course, it is impossible to conduct a scientific experiment and isolate the contribution of each factor, but so far no-one has managed to show what that contribution might have been in the case of universities. Logicaly, the success of the overall struggle is not evidence of the specific impact of each particular element within it. The impact of the academic boycott is a disputed matter, and many argue that it had very limited positive impact and a lot of negative impact, the results of which are still visible in SA universities today (for different perspectives see the AAUP discussion:
— קישור —
m.
An earlier piece by Neville Alexander, a prominent anti-apartheid activist working in the field of education, offers some words of caution in this regard:
— קישור —
It would be useful if those who invoke the South African example – for this and other
purposes – would bother to examine it a bit beyond the slogans, so that at least they would
have an idea what they are talking about.
בעניין יוזמת חרם אחרת, כלכלית ותרבותית, הנה מידע:
— קישור —
כ-100 ישראלים כבר שלחו הודעות תמיכה. אפשר לפנות אליהם ב:
bds occupation
לעידן לנדו,
כמי שחברה בארגון יהודי באירופה שפועל למען שלום צודק במזרח התיכון, נהניתי והחכמתי ממה שכתבת. בכינוס האירופאי האחרון של הארגון, שנערך לפני כשבוע, הוחלט לפעול כדי לקדם חרם נגד מוסדות ישראליים.
זהו דיון ישן ויש לו גם היסטוריה. סנקציות, כמו שכתבת, זה משהו שרק מדינות יכולות לעשות. אם לקנדה או גרמניה יש אינטרס לספק לישראל נשק (כי הן הרי תומכות ב"זכות הקיום של ישראל" ושל תעשיית הנשק) אז לפעיל זכויות האדם אין כוח להשפיע על זה.
מכיוון שלישראל יש מעמד מיוחד באיחוד האירופאי, ניסה הארגון להכיל את המעמד הזה רק על תוצרת ישראלית (לישראל יש הרבה הקלות כלכליות) שמתוך הקו הירוק. ישראל נאלצה לסמן את המוצרים ולכתוב על כל אחד מאיפה הוא מגיע. בתגובה הסכימו הישראלים לענין והחליטו לציין על כל מוצר את… שם הישוב. עכשיו "מצפים" מהצרכן הבריטי הממוצע לדעת ש"ברקן" זה בשומרון ו"יציץ" זה לא…כלומר: מדינת ישראל אומרת שאין הבדל בין הקו הירוק לבין מה שמאחוריו, אז קצת קשה לצפות שאחרים יראו הבדל.
אחרי הנסיון הזה, כשכשלו הפעילים לעבוד ברמה של פוליטיקה של המדינה, הם החליטו לפנות לחרם, כל אחד במקום שבו הוא יכול לפעול. דווקא באנגליה הארגון היהודי הזה מתנגד לחרם בכלל, וזה בא ממקומות אחרים.
כלומר, יש חרם אקדמי ולא חרם על קטארפילר, כי זה מה שהפעילים מהארגונים השונים מצליחים לקדם. ענין בנאלי. אם היינו יכולים, היינו קודם דואגים לכך שהשמנים והגדולים ירגישו את המכה בכיס.
העובדה היא אבל, שמי שסובל בישראל מהמצב הפוליטי, אלו דווקא השכבות הנמוכות. התיירות שנפסקה פוגעת בחדרניות שנהיו מובטלות ולא במי שעובדים בהיי-טק דרך הרשת. אנשי האקדמיה הישראלית ברובם המכריע למרבה הצער תומכים בכיבוש, מתחזקים אותו ומיחצנים את ישראל הנאורה לכאורה. הם מגיעים לחו"ל, מספרים שהם "שמאלנים", בוכים על אחמדיניג’אד וחוזרים לנסח ניירות עמדה במכונים האסטרטגיים שלהם.
שנים רבות לא רצו הארגונים בחו"ל לעבוד נגד דעתם של אנשי השמאל המקומיים בישראל, וחיכו ל boycott me שיגיע מהם כמו בדרום אפריקה. הבעיה היא שיש כל כך מעט מתנגדי כיבוש באקדמיה, שכבר מחצית מהם קוראים את הקריאה הזו, והם לא מגיעים לשום מסה קריטית.
הנסיון בדרום אפריקה הראה שזו דרך יעילה, ובדיוק בגלל זה משקשקים בישראל. בארגונים בהם אני פעילה אסור היה לפני שלוש שנים להגיד את המילה "אפרטהייד" בסמוך למילה "ישראל" והיום זה קונצנזוס בין היהודים הפעילים.
תנו לנו דרך אחרת לנסות ולהשפיע מבחוץ ונעשה את זה, בינתיים מדובר בקבוצות שמפיצות מידע, מזמינות מתנגדים אמיתיים לערבי דיון וכו. כבר ארבעים שנה.
ברור שדיכוי בטיבט, בסין או באיראן לא מהווים הצדקה לדיכוי בישראל,אבל עדיין זה לא מסביר מדוע רק את ישראל מחרימים.
העובדה שאתה מתחמק מלהתמודד עם השאלה הזאת על ידי שימוש בקלישאות לא-רלונטיות כגון "האם עוול במקום אחד מצדיק עוול במקום שני?", היא תמוהה.
ברור שאין כאן סתם עיניין של זכויות-אדם והומניזים נטו (אחרת כאמור גם מדינות אחרות היו מוחרמות), אלה משהו מעבר לזה.
אני האחרון שבכל ביקורת על ישראל אצעק "אנטישמיות!,אנטישמיות!", אבל נדמה לי שבמקרה הזה, מי שמתעלם מכך לוקה בחוסר יושר אינטלקטואלי.
נסיון העבר מראה חרם מביא למלחמה נוראה
חרם חונק על מדינת ישראל יביא למלחמת חורמה בכל המזרח התיכון
אכן יש אנשים שרוצים בזה ויש הרבה אנשים אוילים שהולכים אחרי הנבלים
מדוע חרם יביא לתוצאות של דרום אפריקה ?
למה ??
בגלל שאיזה שוטה שלא יודע לנגב את ישבנו משחק אותה גדול ??
במאמר זה יש חשיבה בהירה, חדה ומאורגנת להפליא. נהניתי הנאה נדירה. חבל שכה רחוקים מכך באקדמיה במדעי החברה והרוח בישראל, שדורגה השנה על ידי מוסף החינוך של הטיימס כנמצאת מתחת למקום ה-119 בדרוג העולמי.
כתבתי על כך במאמר:
"כמובן שגם האקדמייה הישראלית היא ברובה מרחב של נוכלים וגנבי רעיונות ומשנוררי קרנות והיה צריך להחרים אותה מזמן, ולא רק עכשו. ברור שאנשי האקדמיה ברובם מגבים אידאולוגית גם את נידלון והפקעות אדמות הגדה בשרות רווחי ההון של ברוני הנדל"ן, שעדיין, מוכרים בהנחה למתנחלים את הקניין הקרקעי שקיבלו באפס מחיר, ומרויחים בענק חרף ההנחות של 20-30% ביחס למחירים בקו הירוק.
ברור גם שבשרות הפקעת הנכסים, מנאצים את דתם של הפלשתינאים הגזולים, מכנים אותם רצחנים וקנאים, כדרך לשמן את הגזלנות, וגם כעילה לשחרר יצרי פרע ולהתעמר באנשים ההגונים הללו".
החרימו אתם עצמכם. לא לחכות לאנגלים
— קישור —
נראה לי שאתה מפספס את הטענה של המתנגדים לחרם בעניין הצביעות.
ברור שבתור ישראלים המתנגדים לכיבוש עלינו להתמקד בפשעים שמתבצעים בחצר האחורית שלנו ולא להסיט את תשומת הלב לחצרות אחוריות אחרות.
הבעיה במקרה הזה היא שמדובר באקדמיה בריטית, גוף חיצוני ו(כביכול) בלתי תלוי המביט על העוולות המתבצעות בעולם ומחליט היכן למקד את מאמציו. למשל הכיבוש הסיני בטיבט שהוא באמת יותר גרוע ואכזרי מהכיבוש הישראלי, והסיכוי של הטיבטים לעצמאות קלוש הרבה יותר מהסיכוי הפלסטיני. אז מדוע בחרו הבריטים בנו ולא בסינים? באמת מדוע?
במקום להתייחס לעניין הזה אתה בורח במאמר לטיעון שהעליתי קודם, שהוא לחלוטין לא רלוונטי:
"כיצד אני, באופן אישי, יכול לתרום למאבק"…
אבל הרי לא מדובר בך אלא באקדמיה הבריטית! ולכן ההתיחסות שלך במאמר היא בריחה מגושמת משהו מהסוגיה.
לדעתי ההסבר הוא בשני מישורים המשולבים היטב זה בזה:
האחד הוא מעורבות והשפעה של פלסטינים וישראלים אנטי ציונים מתוך האקדמיה הבריטית,
והשני הוא אכן אנטישמיות, סמויה ככל שתהיה.
כך או אחרת העניין מקומם שכן הוא מהול בשנאה וחוסר יושרה, והתגובה הבריטית לכיבוש הישראלי לעומת אפס תגובה בעניין טיבט או דארפור מדיפה ריח של צביעות עד לשמיים.
A Letter that was sent two weeks ago, and, so far, was not answered even by a single addressee:
To: Presidents and Rectors of the Israeli Universities.
Save the foreign passport holding faculty members of Palestinian Universities.
Request for intervention by the Presidents and Rectors of the Israeli Universities.
A significant number of faculty members and students in the Palestinian Universities hold foreign passports and their continued service depends, as long as the occupation persists, on permits issued by the Israeli authorities.
We are very concerned by recent reports on newly imposed restrictions that reflect a policy threatening the possibility of these foreign passport holding faculty members and students to continue their essential work at Palestinian Universities.
Requests for visa extensions, addressed to Israeli authorities, are being responded by demands for "work permits", without, however, specifying how and where to get such permits. Short term visa renewals of 3 months, given under pressure of foreign embassies and the international media, do not even guarantee that a faculty member will be able to teach a full semester without a constant fear of being deported.
You, the heads of Israeli Universities, do not need to be told how essential the functioning of universities is for the building of a civil society and a viable economy.
We are therefore requesting you kindly to intervene with Mr. Ronnie Bar-On, Minister of the Interior [02-6701400], Prof. Yael Tamir, Minister of Education [02-5602330] and General Yussef Mishlev, Coordinator of the Government Activities in the Territories [03-6975351], urgently and effectively, to secure a fair and transparent procedure to enable staff and students holding foreign passports to engage in academic activities, teaching and research, at Palestinian Universities, without threats of deportation.
Your immediate and forceful intervention is needed in order to avoid pending disruption of academic activities in Palestinian Universities, were their foreign staff forced to leave now.
Sincerely yours,
Prof. Emeritus Butrus Abu-Manneh, University of Haifa
Prof. Amotz Agnon, The Hebrew University
Prof. Ron Aharoni, Technion
Dr. Karen Alkalay-Gut, Tel Aviv University
Prof. Emeritus Colman Altman, Technion
Prof. Daniel Amit, The Hebrew University
Prof. Judith Auerbach, Ben Gurion University
Michal Aviad, Senior Lecturer, Tel Aviv University
Tal Avgar, The Hebrew University
Dr. Einat Avrahami, Tel Aviv University
Prof. Joseph Avron, Technion
Dr Ariella Azoulay, Bar Ilan University
Yoav Barak, Tel Aviv University
Gili Baruch, PhD candidate, Ben Gurion University
Ronen Baruch, student, The Hebrew University
Prof. Yehuda Bauer, Member of the Israel Academy of Sciences and Humanities
Prof. Malachi Beit-Arie, Member of the Israel Academy of Sciences and Humanities, Dr. Avner Ben-Amos, Tel Aviv University
Dr. Yael Ben-zvi, Ben-Gurion University
Prof. Michel Bercovier, The Hebrew University
Dr Louise Bethlehem, The Hebrew University
Prof. Anat Biletzki, Tel Aviv University
Prof. Erez Braun, Technion
Prof. Zvia Breznitz, University of Haifa
Prof. Jose Brunner, Tel Aviv University
Ido Bruno, Bezalel Academy of Art and Design
Prof. Daoud Bshouty, Technion
Prof. Victoria Buch, The Hebrew University
Prof. Yoram Carmeli, University of Haifa
Dr. Julia Chaitin, Sapir Academic College
Dr. Raz Chen-Morris, Bar Ilan University
Assaf Cygelberg, student, Tel-Aviv university
Rotem Dan Mor, School for Classical Middle Eastern Music, Jerusalem
Dr Diana Dolev, Independent Researcher
Prof. Edit Doron, The Hebrew University
Prof. Tommy Dreyfus, Tel Aviv University
Shai Efrati, studet, The Hebrew University
Dr. Zohar Eitan, Tel Aviv University
Prof. David Enoch, The Hebrew University
Dr. Zohar Eviatar, University of Haifa
Prof. Emeritus Raphael Falk, The Hebrew University
Prof. Gideon Freudenthal, Tel Aviv University
Ophira Gamliel, research student, The Hebrew University
Dr. Ido Geiger, Ben-Gurion University
Prof. Emeritud Hagai Ginsburg, The Hebrew University
Prof. Rachel Giora, Tel Aviv University
Dr Snait Gissis, Tel Aviv University
Michal Givoni, PhD Candidate, Tel Aviv University
Prof. Eli Glasner, Tel Aviv University
Dr Amos Goldberg, The Hebrew University
Prof. Oded Goldreich, The Weizmann Institute of Science
Dr. Ofra Goldstein-Gidoni, Tel Aviv University
Haggith Gor Ziv, Kibbutzim College of Education
Dr Neve Gordon, Ben Gurion University
Dr. Nir Gov, The Weizmann Institute of Science
Prof. Emeritus Charles W. Greenbaum, The Hebrew University
Dr Ofra Greenberg, Western Galilee Academic College
Prof. Uri Hadar, Tel Aviv University
Prof. Don Handelman, Member of the Israel Academy of Sciences and Humanities
Arch. Nilly R. Harag, Bezalel Academy of Arts and Design
Prof. Alon Harel, The Hebrew University
Dr. Guy Hed, The Weizmann Institute of Science (postdoc)
Dr. Sara Helman, Ben Gurion University
Prof. Rachel Hertz-Lazarowitz, University of Haifa
Omri Herzog, The Hebrew University
Prof. Hannan Hever, The Hebrew University
Prof. Galit Hasan-Rokem, The Hebrew University
Prof. Julia Horvath, Tel Aviv University
Prof. Ehud Hrushovski, The Hebrew University
Prof. Benjamin Isaac, Member of the Israel Academy of Sciences and Humanities
Prof. Eva Jablonka, Tel-Aviv University
Dr. Hagar Kadima, Levinsky College of Education
Prof. George J. Kanazi, University of Haifa
Amnon Kaplansky, MA student, The Open University
Prof. Emeritus Jacob Katriel, Technion
Prof. Tamar Katriel, University of Haifa
Merav Katz, Bar Ilan University
Dr. Shaul Katzir, The Hebrew University
Dr. Tami Katzir, University of Haifa
Dr Bennett Kravitz, University of Haifa
Prof. Yehuda Kupferman, Tel Aviv University
Dr Idan Landau, Ben Gurion University
Prof. Micah Leshem, University of Haifa
Prof. Esther Levinger, University of Haifa
Dr Edna Lomsky-Feder, The Hebrew University
Dr. Orly Lubin, Tel Aviv University
Dr. Aim Deuelle Luski, Bezalel Academy of Art
Dr. Ruchama Marton, Tel Aviv University (ret.)
Dr. Yael Maschler, University of Haifa
Dr Anat Matar, Tel Aviv University
Prof. Tsevi Mazeh, Tel Aviv University
Inna Michaeli, MA student, The Hebrew University
Dr Paul Miller, University of Haifa
Prof. Emerita Anita Mittwoch, The Hebrew University
Avi Mograbi, Bezalel Art Academy
Dr Raya Morag, The Hebrew University
Prof. Ron Naaman, The Weizmann Institute of Science
Regev Nathansohn, PhD candidate, Tel Aviv University
Prof. Eyal Naveh, Tel Aviv University
Prof. Judd Ne’eman, Tel Aviv University
Ofer Neiman, student, The Hebrew University
Dr. Isaac (Yanni) Nevo, Ben Gurion University
Dr. Gideon Nevo, Ben-Gurion University
Prof. Ruth Nevo, Member of the Israel Academy of Sciences and Humanities
Dr Chaim Noy, Independent Scholar
Prof. Adi Ophir, Tel Aviv University
Prof. Avraham Oz, University of Haifa
Prof. Yoav Peled, Tel Aviv University
Dr. Nurit Peled-Elhanan, Tel Aviv Univ. and David Yellin Teachers College
Dr. Hagit Peres, Ben Gurion University
Dr. Malka Ben-Peshat, The Teachers’ College of Technology, Tel Aviv
Prof. Kobi Peter (Peterzil), University of Haifa
Dr. Yuri Pines, The Hebrew University
Einat Podjarny, Student, Tel Aviv University
Dr. Aner Preminger, The Hebrew University and Sapir Academic College
Prof. Itamar Procaccia, The Weizmann Institute of Science
Prof. Uri Ram, Ben Gurion University
Prof. Tamar Rapoport, The Hebrew University
Dr. Gadi Rauner, Tel Aviv University
Dr. Ofra Rechter, Tel-Aviv University
Dr. Nira Reiss, Gordon College of Education
Prof. Emeritus Mordechai Rokni, The Hebrew University
Dr. Uri Rokni, MIT (postdoc)
Prof. Dana Ron, Tel Aviv University
Prof Tova Rosen, Ben Gurion University
Nechama Ross, Research Asst. Prof., New York Medical College, Valhalla, NY
Prof. Susan Rothstein, Bar-Ilan University
Prof. Ariel Rubinstein, Member of the Israel Academy of Sciences and Humanities
Dr Hannah Safran, Emek Yizreel Academic College
Eyal Pundik Sagie, Student, Tel-Aviv University
Prof. Gavriel Salomon, University of Haifa
Prof Anna Sfard, University of Haifa
Prof. Nomi Shir, Ben-Gurion University
Prof. David Shulman, Member of the Israel Academy of Sciences and Humanities
Dr. Ivy Sichel, The Hebrew University
Dr Marc Silverman, The Hebrew University
Prof (emr) Uzy Smilansky, The Weizmann Institute of Science
Dr. Kobi Snitz, Bar Ilan University (postdoc)
Prof. Gideon Toury, Tel Aviv University
Prof. Yoram Tsafrir, Member of the Israel Academy of Sciences and Humanities
Dr. Dudy Tzfati, The Hebrew University
Rahel Warshaw-Dadon, Director of Reiki for Peace
Prof. Henry Wassermann, The Open University of Israel
Dr. Hadas Wiseman, University of Haifa
Dr. Niza Yanay, Ben Gurion University
Prof. Eli Yassif, Tel-Aviv University
Dr. Yuval Yonay, University of Haifa
Amnon Yuval, Hakibbutzim College of Education
Elad Shaul Zamir, MA student, Tel Aviv University
Dr. Anat Zanger, Tel Aviv University
Eldad Zion, Tel Aviv University
לגדעון.
אם נרצה לסכם את דברייך ,הרי שמה שמעניין את המרצים הבריטים זה לא הומניזים ולא זכויות אדם אלה פשוט חשש לחיהם ,עקב הפוטנציאל ל"סיכון עולמי" כדברייך שיש במזרח התיכון.
מי אמר צביעות ולא קיבל?
תשובה לספירו
הטענה שנעשתה בחירה רציונלית ונערך דיון על ידי הבריטים היא פשוט מגוחכת ואינה נסמכת על כלום !
אם יש סכנה לשלום כל העולם היא באה מהטרור האיסלמי
ומתנועה כמו החמס או מאירן אני בינתיים לא שמעתי על שום מתקפה שישראל מתכננת על בריטניה
ישנם אנשים מחוגי האקדמיה שטוענים שארה"ב מהוה סכנה לשלום העולם האם תמליץ להחרים את האקדמיה בארה"ב ?
אבל נניח שאתה צודק
מה אתה אומר?
אתה אומר שאם ישראל תהיה בסכנה קיומית היא תשתמש בנשק גרעיני (על מה זה נסמך ?)
בינתיים ישראל הביסה את העולם הערבי ללא נשק גרעיני
אבל שוב נקח אותך ברצינות ונמשיך אתה טוען שישראל נמצאית בסכנה קיומית מכאן שמבחינה מוסרית המקרה של ישראל דוקא ברור יותר כאשר היא מושוית ביחס לרוסיה וסין שם אין סכנה קיומית !
אבל מי סיפר לך שחרם יביא לסיום הכיבוש ?
לפי מיטב כוח שיפוטי חרם גדול יביא למלחמה כוללת במזרח התיכון
איך אני יודע ?
זה החלום הרטוב של כל הערבים באשר הם !
לא נראה שהערבים יחכו עד שישראל תתקפל ולנוכח ההזדמנות ההיסטורית הם יתקפו עם כל מה שיש להם ויצעקו לעולם להציל אותם מהתוקפנות הציונית הידועה לשמצה
(למרות האמונה של ספירו "בארגוני זכויות האדם הערבים"או אולי בליברליות הערבית או שמא בשאיפתם לשלום הידועה לכל)
מאמר מעניין, כתוב היטב, ומעלה נקודות טובות.
כמו נתן שלפני, גם אני מוצא טעם לפגם בכך שהאקדמיה הבריטית מוצאת לנכון להחרים את ישראל, אך מתעלמת לחלוטין מסין וסוריה. אמנם זהו לא טיעון ישיר כנגד החרם, אך חייבת להישאל השאלה – מה הסיבה לכך?
מעבר לזה, הרשו לי להציע לכם סיבה נוספת להתנגדות לחרם – חרם, כשמו כן הוא, קורא להתעלמות מוחלטת של גוף אחד מגוף אחר. די בדומה לחרם שהטילה ממשלת ישראל על הרשות הפלסטינית מאז תחילת האינתיפאדה השנייה. החרם הזה הוא בסדר? אלו שטוענים שכן, יאמרו שהפלסטינים פתחו באינתיפאדה למרות הצעדים שכביכול נעשו בכיוון השלום, ומעבר לכך הרשות הפלסטינית מעולם לא הצליחה להשתלט באופן אפקטיבי על ארגוני הטרור. טיעונים הגיוניים, לפחות מנקודת המבט האובייקטיבית ביותר שאני יכול לגייס. אולם מה השיג החרם הזה? הוא רק החריף את מצבם של הפלסטינים, החליש את הזרמים הפרגמטיים בחברה הפלסטינית והעלה לשלטון את החמס שממיט כעת אסון הומניטרי על רצועת עזה ומאיים (עדיין לא באופן רשמי אך זה רק עניין של זמן) להבעיר את האיזור כולו.
חרם הוא לא הדרך בשום אופן ובשום מקרה. הדרך היא דיאלוג, וקצת חורה לי העובדה כי דווקא אותם חוגים הקוראים לדיאלוג בין הישראלים לפלסטינים, הן בשמאל הישראלי והן בקרב האקדמיה הבריטית, שואפים לגייס לעזרתם את אותה פעולה ממנה הם סולדים כל כך – חרם.
It is true that in general sanctions and boycotts were effective in South Africa, but there is very little evidence that the academic boycott specifically had a positive effect on the struggle against apartheid. At most, the matter is disputed: see — קישור — for different perspectives and also (an older piece by a prominent anti-apartheid activist, who is skeptical of its impact): — קישור —
שאפו למאמרו המצוין של עידו. היה ברור שיהיו מגיבים שיחזרו ללעוס ולטחון את הטענות העבשות בדבר אנטישמיות.
בנוסף לנימוקים המשכנעים שהעלה עידו, אוסיף תרומה צנועה משלי.
כל ארגון כמו כל אדם פרטי שמעורבים בפעילות ציבורית, מחליטים על סדר עדיפויות. אתמול(בעת כתיבת שורות אלו) הייתה הפגנה של נשים מול הכנסת נגד מינויו של חיים רמון שהורשע בעבירת מין לתפקיד שר. מדוע אשה אחת מעדיפה את הנושא הזה ואשה אחרת מעדיפה להיות פעילה במחסום ווטש? משום שכל אחת מחליטה על סדר עדיפויות משלה. מדוע אדם אחד מעדיף להיות פעיל ביש גבול ואחר באמנסטי אינטרנשיונל? משום שלכל אחד סדר עדיפויות משלו. הפעיל של יש גבול לא שולל את אמנסטי והאחרון לא את יש גבול, ובעינינו אין טבעי יותר מאשר לכבד את הסוברניות של כל אחד ואחת להחליט באיזה נושא ירכזו את משאביהם האנושיים.
אותו עקרון פועל גם על ארגונים. ארגון המרצים הבריטי לא יכול להחליט להחרים את כל האוניברסיטאות בכל ארצות העולם שיש בהן הפרות זכויות אדם. שכן, אילו כך עשה היה צריך להחרים את מרבית מדינות העולם, וזה כאילו לא החרים אף אחד. הארגון חייב להחליט על סדר עדיפויות.
להלן דוגמאות של שיקולי העדפה: מדוע לא טיבט? כי אין שם סכסוך המסכן את שלום העולם. מדוע לא רוסיה בגללל צ’צ’ניה? גם שם אין מדובר בסכסוך שיש לו פוטנציאל של מלחמה גרעינית. מדוע לא סודן? כי לאוניברסיטה בחרטום הפועלת תחת משטר ההלכה שם, אין כמעט קשרים אקדמיים משמועתיים עם המערב בכלל או בריטניה בפרט.
אם כן, צריך לבחור, והבחירה בישראל בהקשר הסכסוך המזרח תיכוני נשמע לגיטימי משלל סיבות שרק חלקן אציין:
מדובר בסכסוך שמסכן את שלום העולם. לכיבוש הישראלי ולמשטר האפרטהייד בשטחים הכבושים יש השלכות חמורות שעלולות להתפתח לשואה גרעינית. עילה מצוינת להתרכז בישראל. לישראל קשרים אקדמיים מגוונים והדוקים עם אוניברסיטאות במערב והאקדמיה בישראל מעורבת עד צוואר בצורות שונות בתמיכה במדיניות הכיבוש והאפרטהייד – לכן חרם יכול להיות כאן יעיל מאד.
מזה שנים ישראל היא המדינה הנתמכת ביותר בעולם. כספים מערביים במיליארדים זורמים לישראל ולאקדמיה, גם מבריטניה. הפסקת הזרמת הכספים וקשרי הגומלין עם האקדמיה הישראלית ישפיעו מהותית על יכולתה של האקדמיה הישראלית לתפקד. הנה לנו סיבות מצוינות למה ישראל כן אל מול סין וסודן. (מענין שאלה המטיפים מוסר לבריטים מדוע אינם מחרימים את סין בגלל טיבט, כלל לא מוטרדים מהיחסים ההדוקים של ישראל עם סין ויצוא הנשק הישראלי לסין שמשרת גם את הדיכוי בטיבט).
באחת – יש סיבות טובות לחרם אקדמי על ישראל, וכל ההאשמות בדבר אנטישמיות הם קישקוש בלבוש. לא אנטישמיות ולא נעליים.
ולאחר שהסרתי את כל הקשקוש האנטשימי, אני שותף להתלבטויתיו של עידן בדבר היעילות של חרם שמתחיל דווקא באקדמיה, שהיא לא החולייה הנוראה ביותר בכיבוש, ונתתי לכך ביטוי באחד מטוריי הקודמים.
רקטור אוניברסיטת תל אביב צנזר סטודנט:
— קישור —
תרשה לי להגיב לכמה מהטיעונים שהעלית:
לגבי הטיעון: "מדוע אדם אחד מעדיף להיות פעיל ביש גבול ואחר באמנסטי אינטרנשיונל? משום שלכל אחד סדר עדיפויות משלו":
ובכן, שני האנשים עליהם אתה מדבר החליטו לאמץ (בצדק) את הפתגם "עניי עירך קודמים", הם בחרו בנושא הפנימי במדינתם שהוא בוער יותר מכל נושא פנימי אחר ועושים להפסקת הכיבוש, כל אחד בדרכו.
לא כך המצב עם האקדמיה הבריטית שהחליטה לעזור לעניי עיר אחרת ובחרה משום מה את קבוצה שאינה במצב הקשה ביותר (לעומת פליטי דארפור למשל שעוברים ג’נוסייד אמיתי).
לגבי השואה הגרעינית: כאן יש ממש "הרצחת וגם ירשת", לא שלך חלילה אלא של מנהיגים דוגמת אחמדיניג’אד שמפתח נשק גרעיני, קורא השכם והערב להשמדת ישראל ואז מתבכיין שהמשטר הציוני הוא תוקפני.
הדבר המדהים הוא שאתה, ולפי דבריך גם האקדמיה הבריטית לא רואים את הדבר שהוא ברור כשמש: מי שמסכן את האזור בפרט ואת העולם בכלל אלו דווקא מדינות דוגמת איראן וצפון קוריאה אצלן נמצא נשק גרעיני בידי מעטים ומטורפים שלא חייבים דין וחשבון לאף אחד. שלא לדבר על ארגונים דוגמת אל-קעידה שכבר ביצעו מספר פיגועים מזעזעים עם מטרה ברורה לרצח מאסיבי של אזרחים, וכל המרבה הרי זה משובח.
אז בין כל אלה בחרה האקדמיה הבריטית דווקא את ישראל… יסלח לי כבודו, אבל לי זה נראה כאבסורד מחוצף.
לנתן,
אתה מסיק מסקנות שגויות. מה שמטריד לדעתי את ארגון המרצים הבריטי הוא נושא הפרת זכויות אדם ועל כן הוא מבקש לנקוט עמדה ופעולה. הארגון צריך להחליט מבין כל המקומות בהן יש הפרות זכויות אדם, מהו המקרה החמור, האקוטי, שמחייב פעולה שיש לה גם סיכוי להיות יעילה ולא רק דקלרטיבית. שקלול כל הנתונים, זו הערכתי, הביאה אותם למסקנה שהמקרה הישראלי מתאים לפעולה מצידם. זאת לא אומרת שאין סיבות להטיל חרם על סין, ועל רוסיה, ועל סודן ועל ארה"ב ועל שורה של מדינות באסיה, ואפריקה. הארגון שאתה תעמוד בראשו יתכן ויחליט למקד את פעילותו נגד מדינה אחרת שמפירה זכויות אדם. הארגון הבריטי החליט לבחור בישראל, וזה בסדר גמור כי בישראל יש הפרות חמורות של זכויות אדם.
לעלי,
לא טענתי כי ישראל בסכנה קיומית. היא לא. להיפך, אני טוען שהיא אינה בסכנה קיומית, אבל התעקשותה להמשיך בכיבוש שטחי פלסטין והרמה הסורית מסכנת את שלום העולם. הסכסוך הזה מכיל פוטנציאל של פריצת מלחמות שיכולות להדרדר לשואה גרעינית. נשק גרעיני בידי כל ממשלה הוא מסוכן, על אחת וכמה בידי ישראל כוחנית, כובשת, שוחרת מלחמה, ששר האסטרטגיה שלה ליברמן כבר איים בעבר על מצרים בפיצוץ סכר אסואן וכמה מראשי המתנחלים ורבניהם תומכים בפיצוף המסגדים בירושלים.
אתה צודק באמרך שגם ארה"ב היא סכנה לשלון העולם, והייתי רואה בעין יפה חרם בינלאומי עליה בגין מדיניותה האימפריאליסטית.אולי תיזום מהלך?
אבקשך לצרך לינק לדרוג של הטיימס עליו אתה מדבר (זה שממקם "מתחת למקום ה-119″ את האקדמיה בישראל במדעי החברה והרוח).
גם אם הנתון שהבאת אכן קיים במקום כלשהו באינטרנט, הוא עדיין לא מייצג כלל את מצב האקדמיה בארץ.
אתה מוזמן לבדוק באתר HDI של האו"ם
(Human Development Index) ולהווכח שישראל ממוקמת במקום ה-23 בעולם ב-2006 מבחינת רמת חיים כאשר השכלה היא אחד משלושת הפרמטרים בדירוג.
בפרמטר של החינוך בלבד ממוקמת ישראל בסוף העשיריה השלישית עם ציון זהה לזה של מדינות כמו שוויץ והונגריה.
אז אם כבר אתה מביא נתון שאמור ללמד על מצב אמיתי – אנא ממך הבא נתון רציני ולא מספר קיקיוני שמחזק השקפת עולם תמוהה.
מדוע כל הדיונים בנושא בוחנים רק שתי אפשרויות: או חרם גורף או קשרים נורמליים?
צריך לבחון את האפשרות של חרם סלקטיבי. לכל הפחות, רצוי להמשיך ולקיים קשרים עם אותם אקדמאים שמתנגדים לכיבוש. עמדה כזו היא יותר אפקטיבית, יותר הוגנת ויותר הגונה.
אני רוצה להשתתף במימון האתר (מטעם גורם חיצוני שאני מנועה למסור את פרטיו), ויכולה להעביר אך ורק בצורת מזומנים. אין ניתן לארגן העברת כספים כזאת? ברצוני להדגיש גם כי לתרומה הכספית הזאת לא מתלווים שום בקשות או דרישות לגבי התוכן של האתר. בברכת אחים למאבק האנטיאמפירלסטי
לעניין "איפה היו האקדמאים כשצה"ל עשה כך וכך": ובכן, הם היו באותו מקום, בו נמצאו – ברובם – גם במאבק האחרון: בכנסים בחו"ל. או בשופינג, שם, באוקספורד שטראסה…
נכון שעוול אחד לא מצדיק עוול אחר (וזו הסיבה שאני מתנגד לאותה גזענות חדשה המכונה "העדפה מתקנת לנשים ומיעוטים").
אבל אם לפני 20 שנה האקדמיה של קנדה, למשל, היתה מחליטה להחרים את בריטניה במחאה על המדיניות הבריטית הרצחנית בצפון אירלנד, אני יודע איפה היו כל האקדמאים הבריטים הצבועים : מפגינים מול שגרירות קנדה בלונדון!
קודם כל, גם אם אני חולק על חלק מהדברים שכתבת, אני מסכים עם כיוונך הכללי. אין לגנות באופן אוטומטי חרם אקדמי על מדינה מסוימת, וכאשר דנים בכדאיותו של חרם שכזה יש לקחת בחשבון לא רק שיקולים מוסריים אלא גם שיקולים פרקטיים.
יחד עם זאת, ברצוני להתייחס לשיקולים המוסריים שהזכרת:
ראשית, יש להבחין בין מקרי הקצה שהזכרת (גרמניה הנאצית ודרא"פ בתקופת האפרטהייד) לבין מעורבות הפוליטיקה באקדמיה הישראלית. אינני בקי במקרה הדרום-אפריקאי, אך לפחות במקרה של גרמניה הנאצית כל מי שהחזיק במשרת מרצה נדרש להכריז על נאמנות לעקרי המפלגה. היות שכן, חרם אקדמי על מדינה זו מוצדק מוסרית היות שלא מדובר בעונש קולקטיבי. באקדמיה הישראלית אין "נייר עמדה" ויש ריבוי דעות, אפילו אם דעות מסוימות זוכות לתקצוב עודף.
שנית, למילה אפרטהייד אין שום משמעות בהקשר הישראלי. מה שקורה בשטחים גרוע ממה שקרה בדרא"פ היות שמדובר בשליטה על אוכלוסייה כבושה שאינה מסופחת למדינת האם ועליה לא חל החוק הישראלי. מה שקורה בתחומי הקו הירוק שונה מהותית היות שלערבים זכויות פורמליות רבות שלא היו קיימות בדרא"פ. אפשר כמובן לטעון בזכות חרם נגד כיבוש, אך אין להשתמש בדוגמה של דרא"פ כאילו מדובר במקרים דומים.
שלישית, הרשה לי לחזור על הטיעון החשוב שהוזכר כמה פעמים בתגובות ושאליו אתה לא מתייחס. נכון שכיבוש סיני, רוסי או תורכי אינו מצדיק כיבוש ישראלי, אבל נשאלת השאלה מדוע האקדמיה בבריטניה אינה פועלת נגד הפרות בוטות אלו של זכויות אדם באותו מרץ שהיא פועלת נגד הפרות בשטחים. אנטישמיות היא תשובה אפשרית, אך לא מעניינת במיוחד. תשובה יותר מעניינת היא שרוב המדינות הכובשות ושאינן מגונות שייכות לאחד מארבעה מחנות: מדינות קומוניסטיות בעבר או בהווה (למשל סין או רוסיה); מדינות שברית המועצות תמכה בהן במישרין או בעקיפין ולכן לא הגדירה את מעשיהן כקולוניאליזם/אימפריאליזם/תוקפנות (למשל עיראק הבעתיסטית וסוריה); מדינות שלהן חשיבות אסטרטגית בכלכלה או בגאופוליטיקה העולמית (למשל תורכיה); מדינות עולם שלישי שנלחמות במדינות עולם שלישי אחרות או באוכלוסיות השוכנות בתוכן (למשל סודן). את הסטנדרטים הכפולים של השמאל הבריטי והעולמי ניתן להסביר כהשתעבדות לתעמולה קומוניסטית שמבוססת על ריאלפוליטיקה במסווה של מוסר (מחנות 1 ו-2), ככניעה לאינטרס הכלכלי של ארצם (מחנה 3), או רגשות אשם פוסטקולוניאליסטיים שמאז שנות החמישים מזינות את רודני העולם השלישי (מחנה 4).
לסיבות אלו יש להוסיף את עליית "המרקסיזם התרבותי" בבריטניה, שמאמין, בניגוד מוחלט למשנתו של מרקס, כי מאבקים מנצחים במילים ובסמלים ולא בשינוי התנאים החומריים-פוליטיים. האקדמיה, בהיותה מקדש של מילים וסמלים, היא בה בעת קרקע נוחה להתפתחות תיאוריות שכאלו ומטרה נוחה ליישומן.