מה פשר נטישת ישראל את הפתח לקראת מחיקתו כגורם פוליטי, ברגע הקריטי ביותר בהיסטוריה של הארגון, וחרף הבטחות לסיוע ישראלי? לנגד עינינו החמאס מחסלים בפעולת בזק את הפתח ברצועה, ולמעשה, בהקשר הרחב, את נשיאותו המתונה והרופפת של הראיס מחמוד עבאס (אבו מאזן) ברשות הפלסטינית. זוהי למעשה הדברת הפתח וסילוקו כגורם פוליטי משמעותי אצל הפלסטינים, מהפך היסטורי ממציאות שהיתה קיימת מאז 1964, עת נוסד אש"ף בקהיר. היו אומנם דיבורים מצד גורמים בישראל, או יותר נכון, רמזי רמזים מצידם על סיוע להקמת גוף שיטור חזק הסר לרשות עבאס, על חיזוק מוחמד דחלאן ועוד. הדבר עודד אולי את הפתח להתנגד להגמוניית החמאס המתפשטת, אלא שכרגע, בעת הקריטית ביותר, הובהר שלא יצא מזה כלום. ישראל נטשה את הפתח לאחר יצירת דפוסים חלקיים במשך השנים של שיתוף פעולה מסוים שידע עליות ומורדות.
מה פשר הדבר? וכי סתם מדובר בבוגדנות הישראלית ה"ידועה" שהתבטאה למשל בנטישת אנשי צד"ל לגורלם עם הנסיגה מלבנון בשנת 2000, בנטישת קורבנות "עסק הביש" במצרים בתחילת שנות ה-50, בבוגדנות בנימין גיבלי ראש אמ"ן בשר הביטחון הממונה עליו פנחס לבון בפרשה ההיא תוך טפילת עלילת כזבים כנגדו; או בהפצצת "בני בריתנו" מ-1982, הנוצרים ברובעיהם בביירות ובכל רחבי לבנון, והרס התשתיות שהקימה השכבה החזקה כלכלית במדינה, בתרוץ של "לוחמה בחיזבאללה" – הדבר היחיד שבוצע ברשלנות במלחמת לבנון השנייה?
לא בהכרח.
אין כאן (רק) בוגדנות, אלא שיעור לדוגמא במקיאווליזם פוליטי.
הפתח במגמת הפשרנות שלו העמיד את האליטות בישראל במצב מאוד לא נעים: רטוריקת השלום של חלקים בשמאל הציוני מאפשרת לגייס כספים, תמיכה ונשק במערב, אך מנגד גורמי ההגמוניה מעוניינים להנציח את הסכסוך בעצימות נמוכה מהטעמים הבאים:
- הזרמת סיוע ביטחוני שרובו הולך לשכבה החולשת, בטענה שאין פרטנר וקיים קונפליקט דמים בו אנו מותקפים חרף ותרנותנו.
- אינטרסים של הפקעות נדל"ן נרחבות ויישוב הגדה, בטענה שאין פרטנר וקיים קונפליקט דמים בו אנו מותקפים חרף ותרנותינו.
- הסחת הדעת של ההמונים בישראל, מהמצב הפנימי, מהניצול, השחיתות, הרעב, הבעיות בשוק העבודה, הסחת דעתם כלפי גורם חיצוני: היריב המוצג כפועל לא מתוך התנגדות לכיבוש, לפרובוקציות או לנישול, אלא באופן קפריזי וחסר פשר המוכוון רק "להשמיד יהודים באשר הם יהודים", ו"חותר אך ורק לרצח עם טוטלי" כביכול.
הערה: אלא שכיצד ניתן לבצע ג’נוסייד במעצמה גרעינית כישראל?
ואם "המטרה הכוללת" כביכול הזאת אינה ברת היתכנות, וכי לא יתכנו מטרות ריאליסטיות? וגם אם לפלסטינים רבים יש, נניח, משאלת השמדה כלפי מנשליהם ואויביהם, וכי אין לרבים מהאנשים בתוך אותה חברה עצמה משאלות השמדה כלפי הבוס בעבודה, עמית חתרן במקום עבודה, יריב פוליטי, אולי אפילו בת זוג מרשעת? וכי הם מממשים זאת? וכבר נאמר – "רבות מחשבות בלב איש". וכי לא עושים שלום או משיגים הסדר דווקא עם אויבים?
אבל אם כן יש פרטנר, מה עושים? שני דברים:
- פרובוקציות כנגד האוכלוסייה הכבושה הגורמת לצד שכנגד להגיב לבסוף באלימות, אומנם מרוסנת ומעוטת נזק. השוו את נזקי ההתנגדות הפלסטינית לנזקי הטרור בעיראק, שם בכל פיגוע, כל יומיים, נהרגים 50-60 אזרחים. כאן – הרוגה אחת בארבעת החודשים האחרונים. אך אצלנו התקשורת משווה לזה מצג של סוף העולם, טרור איום, וטעמי ההגמונייה השלטת עימה…
- "החמאסה" של הפלסטינים. סוד גלוי הוא כי בראשית, בשנות ה-80, השב"כ הוא שבנה את החמאס (בעל האידאולוגיה של "האחים המוסלמים" ממצרים) כמשקל נגד לפתח והזרים לו סיוע. היה ברור לכל וגם למעצבי המדיניות בישראל שהנסיגה מעזה תשליט את החמאס ברצועה, וזו היתה אולי מטרתה העיקרית.
וכך, אין להתפלא שמצד אחד ישראל זועקת בעולם חמס כנגד החמאס, ובידה השנייה היא מזינה את קיומו בכל דרך אפשרית, כולל יצירת הקצנה ברחוב הערבי באמצעות מעשי הטבח בעזה (וגם בלבנון, 2006).
זעקת החמס של האליטות בישראל אינה אלא שידול הזנת המשאבים, הכספים והתמיכה כלפיהן, תוך עושק בדרגה זו או אחרת של רוב העם בישראל ושנור כלפי הקהיליה הבינ"ל.
דומה שהמקיאווליזם הפוליטי נסק לשיאים אצל ההגמונייה בישראל, באופן שאין שני לו במדינות מערב אחרות.
מיכאל שרון כותב על "נטישת קורבנות "עסק הביש" במצרים בתחילת שנות ה-50, בבוגדנות בנימין גיבלי ראש אמ"ן בשר הביטחון הממונה עליו פנחס לבון בפרשה ההיא תוך טפילת עלילת כזבים כנגדו".
בימים אלה הושק אתר האינטרנט "פנחס לבון האתר הרשמי".
האתר מספר בהרחבה על פנחס לבון, האיש ופועלו. פרקים מיוחדים באתר מוקדשים לתיאור נרחב של "עסק הביש" במצרים ו"הפרשה". באתר חשיפת גילויים חדשים על הנושא, תוך הצגת הוכחות רבות למסע הכזבים, הזיופים ועדויות השקר בניצוחו של ראש אמ"ן בנימין גיבלי. פנחס לבון פתח במאבק בקנוניה הפלילית שכוונה לטפול עליו את האחריות למתן ההוראה לביצוע הפעולה הכושלת. לבון זכה בתמיכה ציבורית גורפת אך קומם נגדו את ראש הממשלה דוד בן גוריון. מרכז מפא"י, בניסיון לפייס את בן גוריון, הדיח את לבון מכל תפקידיו הציבוריים, תוך התעלמות מצדקתו.
לקריאה נוספת על לבון ו"הפרשה", כנסו לאתר:
— קישור —
"בוגדנות ישראלית" כפי שאתה קורא לה לא רלוונטית במקרה זה מפני שישראל לא יכולה לתמוך בפת"ח בצורה גלויה.
כל בר דעת מבין מיד שהפת"ח אינו בן ברית דוגמת הנוצרים בלבנון וצד"ל, והוא יכול לקבל סיוע מאוד מוגבל פן יחשב "תומך ישראל".
גם (ואולי במיוחד) ברגע כזה הפת"ח לא ירצה לקבל סיוע גלוי מישראל כי אז הארגון יחשב משת"פ של ישראל בעיני העם הפלסטיני, והחמאס כביכול מקבל לגיטימציה לפעולותיו.
מבחינה הסטורית החמאס בתחילתו אכן היה תוצר ישראלי אך כולם מבינים היום (כולל אלו שתרמו ועשו לשם כך) שזו היתה טעות.
הרעיון סביב הקמת החמאס היה יצירת אופוזיציה לפת"ח החילוני כגוף המאחד את הלאום הפלסטיני.
דוגמה מצויינת למקרים דומים היא התערבות אמריקאית וסובייטית במרכז ודרום אמריקה כחלק מהמלחמה הקרה. למשל משטרו של טרוחיו ברפובליקה הדומיניקנית שהחל בתמיכה אמריקאית, אך לאור האימה שאותו משטר הטיל על המדינה (דוגמת סאדם בעיראק) הפסיקה ארה"ב את תמיכתה.
בכל מקרה החשיבה הישראלית היתה לטווח קצר (כמו כל דבר אצלנו). תודה רבה לך על כך שאתה נותן קרדיט לישראל על תכנון ארוך טווח – אבל בכל מקרה אתה טועה. מדהים איך אתה מתייג את ישראל כממלכת השלומפרים והחאפרים, ורק בענייני קנוניות נדל"ן פוליטיקה וצבא אתה נותן קרדיט אדיר על תכנון תככים ןמזימות של עשרות שנים…
תהיה עקבי בבקשה, או שאנחנו חאפרים או שאנחנו ברוני מאפיה מחושבים.
לגבי ההערה שלך:"אלא שכיצד ניתן לבצע ג’נוסייד במעצמה גרעינית כישראל?" –
לא הבנתי את כוונתך, האם אנחנו צריכים להיות שאננים כלפי הטרור החמאסי?
גם אל-קעידה לא יכול לעשות ג’נוסייד, אבל הוא עדיין עשה פיגוע מזעזע והרג אלפי אזרחים. אני חושב שיש קונצנזוס שהפיגועים שעשה אל-קעידה עד היום הם עילה מספקת בכדי להשמיד את הארגון הנ"ל, גם אם אינו מסוגל לבצע ג’נוסייד.
אז ישראל צריכה להתערב בגדה ובעזה או שאם היא מתערבת זו התערבות הקולוניאליזם הישראלי הגס בארצם של הילידים?
1) אופי היחסים הבילטרליים (הדדיים) מאופיין בדייקנות במאמר כש"פ חלקי (ש"ידע עליות ומורדות"). היתה, בוא נאמר באמירה מינימלית – "זיקה", כניגוד ל"נתק".
מאז 94 וגם מלפני כן,הפת"ח הם המועמדים היחידים בקרב הפלשתינאים להסכם (או הסדר שלום, או התפייסות הסטורית) עם ישראל.
– הסדר כזה, הינו גם תנאי ליחסים סבירים עם רוב מדינות העולם הערבי. בהעדרו, הסכמים קיימים עם מדינות ערביות הינם נזילים וניתנים לניתוק בכל עת (כפי שראינו עם תחילת איטיפאדת אל אקצה בספטמבר-אוקטובר 2000).
– הסכמי שלום עם העולם הערבי, משמעותם גם יחסים טובים עם מדינות האיחוד האירופי (הכוללים סחר בהיקף גדול, קניית תוצרת ישראלית, תמיכה מדינית ועוד). וגם למעשה עם מדינות כהודו ואולי סין ורוסיה.
2) יש בנושא אי הבנה אצל חלק מהציבור הישראלי, אולי גם פרי תעמולה דמגוגית המזלזלת באינטליגנציה שלנו למעשה:
הסכמי ש"פ, יחסי סחר ושאר הרכיבים של של זיקה מדינית חיובית, אין פרושם בהכרח רומן אהבים.
אלא, שניגודו של מצב כזה, יחסי אי הכרה הדדית, אי שלום (שלום -במובן כלשהו) עוינות עד מצב מלחמה (פעיל או פחות פעיל, כמו בתקופה הגרועה של המלחמה הקרה)
מביאים לחבלה רבתי בש"פ והיחסים ההדדיים של ישראל עם רבות ממדינות העולם.
3) יתכנו תרחישים סבירים, בהם, ניתוק יחסים של העולם הערבי איתנו, עקב ניתוק הפוטנציאל לשלום ביננו לבין הפלשתינאים כתוצאה מפעולות או מחדלים של ישראל, יביא גם לחרם של מדינות רבות, עשירות וחזקות כלפי ישראל, כלפי סחר איתה וכד’, לבידודה בעולם, לניתוק צינורות החמצן המזינים את ישראל.
4) וראו נא: הגורם היחיד בקרב הפלשתינאים כרגע, הנושא אפשרות להסכם שלום איתם הינו הפת"ח. הוא גם היכיר בישראל ב-94 במסגרת הבנות אודות המשך החתירה לשלום.
5) הסכם אפשרי כזה הינו האופק היחיד של שלום עם רוב העולם הערבי, המעוגן בלעדית בשלב זה הן ביוזמה הסעודית והן במפת הדרכים האמריקנית.
6) לא מדובר כאן באהבה בינינו ובין הפתח. מדובר בזיקה קיימת, בש"פ חלקי, שידע עליות ומורדות.
אולי זה לא נשמע כמו רומן אהבה קסום או נשיקת הסיום בין בני זוג בדרכם לאושר מול האופק הוורוד בסרט טורקי.
אבל זה הדבר היחיד שיש.
דחית זאת – ולפניך נפערת תהום.
אינך יכול לפעול על סמך גחמות קצרות טווח, לנתק את הזיקה לפת"ח, לצהול צהלת פרא בנפילתו, בלי להבין שכאן, בטווח בינוני עד רחוק יותר, אתה כורה בור עמוק ומשחיר לעצמך ולמעשה לגורל בני עמנו כאן, שכבר עברו פעם אחת שואה נוראה, ומה צופן להם עתיד עוין, למדינה המהווה נקודה קטנה במרחב ערבי ענק, כשהזמן פועל בסופו של דבר נגדך.