לא מכבר הלך לעולמו עיתונאי "הארץ" זאב שיף, שהיה בחמישים השנים האחרונות הכתב והפרשן הצבאי של העיתון. מכריו וחבריו גמרו עליו את ההלל כחבר וכאדם, ובוודאי שלמשפחתו, רעייתו וילדיו הוא אבידה שאין לה תחליף. ההיכרות בינינו היתה קלושה. פגשתי אותו פעם אחת ב-1962 בפסטיבל הנוער הדמוקרטי בהלסינקי, ממנה איני זוכר הרבה, אבל היתה בינינו שיחה טלפונית לפני כמה שנים, אליה אחזור בהמשך. טור זה לא עוסק בשיף החבר ואיש המשפחה, שמראש אני מקבל את כל השבחים הרבים שהעתירו עליו, אלא בתפקידו כעיתונאי.
עמיתו של שיף ב"הארץ", אמיר אורן, כינה אותו "נציב הכתבים הצבאיים" ואילו רוברט סטלוף, מנכ"ל "מכון וואשינגטון למדיניות המזרח התיכון" אמר עליו שהיה "דיקאן הסגל של העיתונות הביטחונית בישראל".
מעטים העיתונאים שזוכים לכבוד כמעט ממלכתי. שיף שייך למעטים האלה. בהלווייתו השתתפו שרי ביטחון, רמטכ"לים ואלופים מהעבר ומההווה.
הוא קבע במידה רבה את אופייה ודמותה של הכתבוּת הצבאית והכתבים הצבאיים שמתמצות בשתי מלים: נאמנות לצבא ולמדינה.
הוא היה עיתונאי חשוב ולו מעצם העובדה שהיה איש סוד של המערכת הצבאית, חברם ומכרם של שרי ביטחון, רמטכ"לים ושאר קצינים בכירים, והמידע שהיה אצור בו לא היה בידיהם של רבים משרי הממשלות, שלא לדבר על חברי הכנסת.
אני עובר על ההספדים ששועים ונגידים כתבו עליו, והתמונה המתקבלת היא של הערצה והערכה, שנשמרות רק למי שנאמנותם למדינה וערכיה היא מוחלטת.
הסכיתו ושפטו: שמעון פרס, הנשיא הנבחר: "על אף האובייקטיביות השופעת שלו הוא עורר אהבה לצה"ל… הוא הסביר יותר טוב מכל הסברה מאורגנת שהיא, שהביטחון הוא משימה לאומית וצה"ל הוא שליח של העם … יותר מכל עיתונאי הוא היה מורה לנבוכים רבים", ("הארץ" 22 ביוני 2007).
האלוף ישראל טל, ממציא טנק המרכבה ובעבר סגן הרמטכ"ל: "הכרתי את זאב שיף מאז שהופיע כעיתונאי בשנות ה-50. דמותו חרוטה בי כזקיף שעומד על משמר הביטחון הלאומי", ("הארץ", 22 ביוני 2007).
איתן הבר, עיתונאי "ידיעות אחרונות" ובעבר מנהל לשכתו של יצחק רבין: "בעקבות מאמרים שקרא ודברים ששמע נחרד זאב שיף לגלות עד כמה ‘מחפשים’ עיתונאים זרים ומקומיים את ישראל, מבקשים להרע לה בפרסומים, רבים מהם שגויים. הוא נרתם להיות מכשיר הסברה בודד שאמנם מתח ביקורת על תופעות ואנשים, אך תמיד עשה זאת עם אהבת ישראל יוקדת", ("הארץ" 22 ביוני 2007).
שאול מופז, לשעבר רמטכ"ל ושר ביטחון והיום שר התחבורה: "הוא היה סמל לעבודה עיתונאית ואחריות לאומית… הוא עשה שירות רב להסברת המדיניות הביטחונית של ישראל בארץ ובעולם במשך שנים… אף שצבר סודות רבים, ידע גם לכתוב באופן אחראי, שיעלה בקנה אחד עם האינטרסים הלאומיים של ישראל". מופז מסיים את רשימתו כשהוא פונה לשיף: "עשית שירות רב למען ביטחונה של מדינת ישראל והענקת כבוד רב למקצוע העיתונות", ("הארץ", 22 ביוני 2007).
פרופ’ איתמר רבינוביץ, לשעבר שגריר ישראל בארה"ב: "הוא היה איש סודם של שרים ואלופים, מורה נבוכים לדיפלומטים וכתבים זרים", ("הארץ", 22 ביוני 2007).
אורי דרומי, לשעבר מנהל לשכת העיתונות הממשלתית בממשלת רבין השנייה: "שיף שמר לאורך כחצי מאה של כתיבה על גישה מאוזנת בין זכות הציבור לדעת לבין האינטרסים הביטחוניים האמיתיים של ישראל", ("הארץ", 22 ביוני 2007).
מרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארצות הברית בישראל: "זאב שיף היה ראוי להלוויה ממלכתית. היכרותו העמוקה עם הממסד הביטחוני, והעובדה שתיפקד כיועץ דיסקרטי למדינאים ולגנרלים ישראלים, הפכו אותו למקור שאין לו תחליף", ("הארץ", 22 ביוני 2007).
משה ארנס, לשעבר שר הביטחון בממשלות בגין ושמיר: "הוא היה מעל לחילוקי הדעות הפוליטיים", (בכתבה של עמוס הראל על זאב שיף, "הארץ", 20 ביוני 2007).
זהו מקבץ מביך של מחמאות לעיתונאי שעה שהן באות מראשי השלטון ומפקדי הצבא. כאשר שאול מופז, שמואשם על ידי ארגוני זכויות אדם בביצוע פשעי מלחמה עת כיהן כרמטכ"ל ושר ביטחון, מעניק לשיף תווית כשרות של "עיתונאי אחראי", יש סיבה לחשוש לגורלה של עיתונות חופשית בישראל.
הכתבים הצבאיים הישראלים בכל כלי התקשורת ממשיכים לפעול במסלול שהתווה שיף: מניעת מידע חיוני מהאזרחים ("אחראים") תוך גילוי נאמנות מלאה לצבא.
לפני כמה שנים, לקראת הוצאתו של הספר "ואנונו והפצצה" טלפנתי לזאב שיף ושאלתי אותו בזו הלשון: אתה ידוע כבעל מידע סודי ומסווג ברמה הגבוהה ביותר. אני מבקש לדעת מהם ההליכים להפעלת פצצת האטום הישראלית. מי הם האנשים שמחזיקים בידם את קוד ההפעלה של פצצת האטום הישראלית? או שמא מדובר רק באיש אחד? הוא ענה לי כי הוא יודע, אבל לא יאמר לי, והזהיר אותי כי אם אמשיך לחקור ולנבור בנושא ידווח על כך לשב"כ.
"עיתונאי אחראי".
ובכל זאת אני מקווה שעם השנים יתנדפו כל המחמאות המפוקפקות האלה, ושיף ייזכר דווקא בגלל ספרו "מלחמת שולל" על מלחמת לבנון הראשונה, אותה סטיית מסלול מעיתונות "אחראית וממלכתית". כי זה מה שעיתונאי בחברה דמוקרטית צריך לעשות: לבעוט בממסד הביטחוני והצבאי הישראלי הרקוב ולא לשרת אותו.
כן, זאב שיף ז"ל ידע רק למחזר ולדברר את דעת השלטון קרי, הגנרלים שעומדים בראש הצבא. רק בתור דוגמיות זעירות: כאשר ישראל תקפה את לבנון (מלחמת לבנון הראשונה) לא שמענו אותו מצייץ נגד המהלך. כשסוף סוף נסוגנו באופן חלקי לא אמר דבר לגבי הסיכלות במהלך "חלקי" כזה, כשבוגי יעלון הכריז על "שנת ההכרעה" המטופשת שלו, שוב תמך בו ה"עיתונאי", מלחמת לבנון השניה? חבל על הזמן. כאשר הצבא פועל באופן בלתי מוסרי ומגיב באופן בלתי מידתי לאורך שנים נמצא רק שקט רגוע אצל ההאיש. אינני זוכר שקראתי דברים שונים מ"קול אדוניו" או איזה שהיא הגות מעוררת מחשבה.לא הכרתיו כאדם אך ההספדים עליו כעיתונאי מדגישים בעיני את עומק התדרדרותנו כאומה.
מר ספירו אומר הרבה דברים טובים, אבל מאמר זה איננו אחד מהם.
אם אתם לא מבינים את הצורך בלהכחיש את העובדה שלישראל יש אטום, אתם לא מחוברים למציאות. חלק מהסיבות שלעולם לא נשתמש באטום הוא כי "אין" לנו כזה. הפצצה, נועדה מאז ומתמיד להרתעה בלבד, ואין הרתעה טובה יותר מהלא מודע. מדינה "עמומה" ובעלת אמצעית לא ידועים מרתיעה הרבה יותר ממדינה שמציגה לראווה את כל ארסנל הנשק שלה ומבצעת ניסויים לפני כל מצלמות העולם, או מדווחת על כל צנטריפוגה שמתקינה.
חובתו של עיתונאי היא לפרסם את מחלותיה של המדינה, כדי להפוך אותה לטובה יותר.
להיות עיתונאי טוב זה לאו דווקא ללכת כנגד הזרם תמיד ןלהיות אנטי בכל מה שקשור לצבא ולממשל.
ספירו מתעלם מכך שהמקשר בין דברי השבח הוא הקו האומר ששיף מתח בקורת על הצבא והמדינה אבל מנקודת מבט של אוהב. זהו חסרון גדול בעיני מי שרואה רק את השחור והקלוקל בחיים אבל זו עיתונאות אמיתית יותר מזו של ספירו שמכה ובועט ללא הרף רק בצד אחד.
שיף, כעיתונאי, לא היה ראוי לצחצח את נעליו של שפירו.
נדמה שגם אתה כך, אם שופרו של השלטון הוא המודל שלך.
גדעון,
מה אגיד ומה אומר, אם אלו הם חבריו אזי אני מעדיף את אויביו. אומרים שאין הנחתום מעיד על עיסתו. נראה כי במקרה זה הנחתום והמעידים הינם זהים, ממש כדמות בראי.
זוהי עדות לכשל המוסרי-פוליטי של רבים מהעתונאים – ממלכתיות. הדבר לא אומר שלא צריך להיות בקיא ברזי הממסד, אלא שצריך להיות בעל ראייה ביקורתית כדי לשפרו. יש אנטי שהוא אסקפיזם ולרוב משקף את הממסד עצמו (כמו כל החבר’ה שמטיילים בהודו ונזכרים להיות רוחניים, אבל מהר מאוד חוזרים לאמא ואבא), ויש אנטי שמבקר את הממסד ומזהה את כשליו הפוליטיים. שיף היה הרע מכל העולמות ואחריו הגיעו רוני דניאלים למיניהם כך שהוא יכול לנוח על משכבו בשלום. שיף ייצג את הממסד שמבקר את עצמו, וכולם יודעים שאין חיה כזאת. לא פלא ששהגענו לאן שהגענו אם זה הכתב שלנו בעיתון "שמאלני". כנראה שהרדיקליות חלפה לה מהארץ (ומ"הארץ") אף שספק אם היתה מעולם.
בהזדמנות זו אני חש צורך להציג קריאה שכמובן לא תופיע בשום אמצעי תקשורת:
לא יוחזר גלעד שליט עד שחרורם של השבויים הפוליטיים הפלסטיניים. דינם זהה.
בערך כמו שעמוס עוז, הוא סופר.
שניהם כתבלבי-חצר, מלחכי-פנכתם של שמעון פרס וכנופייתו – לא יותר ולא פחות.
לשי נימצן
לגבי הקריאה שלך אני מסכים, גלעד שליט ישוחרר רק עבור חברי פרלמנט מטעם החמאס – השבויים הפוליטיים היחידים בכלא. כל השאר ימשיכו להירקב בכלא עד יומם האחרון עקב שפיכת דם יהודי.
יהודי,
עקב הבחנתך (אני מודה לך) אני מתקן את קריאתי:
לא ישוחרר גלעד שליט עד לשחרורם של כל האסירים הפלסטינים. אני חוזר, כ ו ל ם !
דם יהודי אינו סמוק יותר מדם פלסטיני, על אפך ועל חמתך!
דעותי רוב הזמן קרובות יותר לדעותיך, גדעון , ובד"כ רחוקות שנות אור מדעות ה"מדווחים הלאומים" שיף בעבר כספית בהווה. מצד שני אי אפשר להתעלם מהישגיו העתונאים של זאב שיף ואי אפשר להתעלם גם כן מהמצב העדין של מדינת ישראל.
אי אפשר לומר שבשנים הראשונות להקמת המדינה ניתן היה לנהוג כשאר המדינות ולאשר פירסום חופשי .
זכותו של הציבור להתקיים במקרה זה גדולה יותר מזכותו לדעת.
אני מניח כי לא אצליח לשכנע אותך ואני מקווה כי תמשיך להיות המצפן השמאלי עבור רבים וטובים.
בהערכה
לשי נימצן
הנה נחשף פרצופך כמלבין פשעי טרוריסטים פלסטינים. על אפך ועל חמתך.
למקטגר את עמוס עוז
אני רגיל כי אנשים המחזיקים דעה ימנית נוטרים לעמוס עוז (כולל אני). הוא לא די קורא לעקירת מתנחלים בכוח ועושה להם דמוניזציה?
אני מסכים לחלוטין עם נימצן. דם פלסטיני באותו צבע כמו היהודי.
אולם בניגוד לנימצן אני לא אובייקטבי. אני בצד של היהודים. ..
עצם-העובדה, שיהדות מזוהה כל-כך עם עמדותיך, גורמת לי לתעבה, בכל נפשי ומאדי.
תמהני, כמ-כן, מה דעת אדוני בדבר שחרורו המוקדם, של רוצח האם ובנה הקטן – דם שניהם על ידיו!! וגלגליו… – עוכר-הדין דורי גלקסבלד.
או שמא, אינך סתם גזען קטן – אלא, בנוסף לזה, גם "דם יהודי" מעניינך, אך ורק אם שופכיו, היו ערבים…
נועם,
אני מסכים מאוד עם מה שאמרת "כותו של הציבור להתקיים במקרה זה גדולה יותר מזכותו לדעת" – אימרה מרקסיסטית להפליא, רק אני מוכן להתווכח אתך על טווח הקיום, כלומר, שאולי בטווח הקצר אכן זו היתה המדיניות המתאימה אבל בטווח הארוך יתכן והיא היתה תחילתו של מדרון חלקלק.
אני גורס שאורך הרוח של החשיבה הפוליטית, מתבטאת לעיתים קרובות דווקא במרווח שהמדינה נותנת לצד שמבקר אותה. אחת מהתובנות הסוציולוגיות הראשוניות והחשובות ביותר היא, שדווקא מהשוליים הפוליטיים צומח המרכז, ויחד איתו האומה כולה.
יהודי,
"הנה נחשף פרצופך כמלבין פשעי טרוריסטים פלסטינים."
כמו שאצלי יש איפה ואיפה, כך אצלך יש פשעים ויש פשעים, ובנוסף, יש טרוריסטים ויש טרוריסטים.
טרוריסט יהודי ופשע יהודי זה "פאסה". מה ש"אין" זה טרוריסט פלסטינאי.
מה לעשות שאני לא במודה. אני לא מבין באופנה.
מה יש בכלל בזאב שיף הזה, מה הוא מחדש, במה נמדדה האינטליגנציה שלו, שהוא רובוט שממחזר מה שהוא קיבל מהשלטון ומקיא את זה לאוכלוסיית הביניים שממילא לא ניחנה ברצון להבין מעבר, דגים מתים לא זוכים לעלות במעלה הזרם וגם זאב שיף יצטרף אל הרוב הדומם בתחתית, הם ידשנו את הקרקע לצאצאים הבאים, אבל הם לא יזכו להביא אותם לעולם, הוא לא עושה לי כלום וגם לא לרוב הדור שלי.
אני חייב להודות הדעות שלי נוטות ימינה מרוב חברי הפורום פה, זאב שיף היה אדם שגאוותו וכבודו היו תלויים יד ביד עם הממסד, הוא מתאים לאסכולה הישנה של דור המייסדים מאירופה, שהיה נגוע בפאשיזם ובקסנופוביה חזקה כלפי הסובבים אותו, לכן אוהבים להיזכר בו כל כך,אח הימים שבהם הייתה שליטה הגמונית של העולים מאירופה, בלי חדירה של אנשים "חומים ילידים" שמורידים את המדינה לדרגת הלבאנט המקומי, כל החברה האלה שכחו, שכל היסודות העקומים שמהם הם בנו את המדינה הזו, נשענו על ניצול של בעלי שררה, בדיוק כמו במשטרים האפלים ממזרח אירופה, שמהם הם הגיעו, לפחות הדור הצעיר היום ברובו, בלי קשר להבדלי מעמדות ופוליטיקה, לא מתעניין באנשים האלה, כי הוא מבין שהם מיושנים נאיביים ואפילו פרימיטיביים לדורנו
למגיב אשר כינה אותי "כהניסט"
למיטב דעתי, איני כהניסט ואיני מתיימר להיות אחד כזה. מי שכהניסט הוא אדם בזוי ושפל, שהמילה טרוריסט היא תואר ראוי לו.
"עצם-העובדה, שיהדות מזוהה כל-כך עם עמדותיך, גורמת לי לתעבה, בכל נפשי ומאדי."
אז יהדות צריכה להיות מזוהה עם פיצוץ אוטובוסים. זה יגרום נחת לנפשך.
"תמהני, כמ-כן, מה דעת אדוני בדבר שחרורו המוקדם, של רוצח האם ובנה הקטן – דם שניהם על ידיו!! וגלגליו… – עוכר-הדין דורי גלקסבלד."
דע לך שאני מתנגד נחרצות לשחרורו המוקדם של דורי קלגסבלד, ולא בגלל העובדה שדרס יהודים (גם אם היה דורס נוצרים, דרוזים, ערבים, תיירים זרים), מכמה טעמים:
1. קלגסבלד היה צריך להיות מואשם בהריגה. העובדה שנמצאו שרידי אלכוהול בדמו צריכים להביא אוטומטית לאישום בהריגה. אבל מה, יש פה את מבחן בוזגלו ששוב לא בא לידי ביטוי. העונש המירבי על הריגה (כל הריגה) הוא 20 שנה.
2.שחרור מוקדם של עברייני תחבורה לא מוביל במאום להפחתת התאונות ולא מרתיע נהגים פרועים.
יהודי,
"למיטב דעתי, איני כהניסט ואיני מתיימר להיות אחד כזה"
יהודי, פעם ראשונה שאנו מסכימים. אני לא חושב שאתה כהניסט. לא כל ילד קטן שצועק על אמו: "אמא! אבל הוא התחיל!!" הוא כהניסט. כהניזם לרוב מלווה במשיחיות אין קץ וטירוף חושים. אתה לא כהניסט, אתה סתם ילד קטן.
אם אינך כהניסט, יהיה נחמד, אם תחדל להתבטא ככזה.
מי שכמעט כל תגובותיו, ניתנות למיצוי בקריאה "אני יהודי ודואג לעם שלי ולכן, מבחינתי – מוות לערבים" – בל יתפלא, אם חושבים אותו לכהניסט…
רוני מש הוא סוציולוג תאגידי מבחיל. שומר נפשו ירחק.
ראה הוזהרת.
על שום מה ההשמצה הזאת ?