הערב יפתח בתל-אביב קורס ראשון מסוגו: קורס התארגנות עובדים. כמה עשרות כבר נרשמו ונוספים צפויים להגיע אל הקורס המלמד איך ניתן להגן על זכויות העובדים באמצעות התארגנות, הקמת ועד עובדים וחתימה על הסכם עבודה קיבוצי. אלה זכויות שלכאורה יש לכל אחד מאיתנו. הרי מה טבעי יותר מאשר להקים ועד כדי למנוע ניצול עובדים או לחתום על הסכם קיבוצי כדי להגן על זכויות שלנו? אבל בשנת 2007 ובמדינת ישראל אין עוד זכויות חברתיות הניתנות על פי חוק. עבור זכויות צריך להיאבק ועבור הזכות להתארגן צריך להיאבק במחתרת. כן, המחתרת הגדולה ביותר הקיימת כעת במדינת ישראל היא המחתרת של מארגני מקומות עבודה. בעשרות מקומות עבודה פעילות ופעילים מנסים עתה ובשקט להקים ועד עובדים. הם יודעים היטב שחשיפת זהותם תגרור אחריה פיטורים ואף גרוע מזה: תקופה ממשוכת של אבטלה. בשנים האחרונות למדנו שזיכרון המעסיקים הוא ארוך במיוחד.
לכן, ניתן רק לחשוף את זהותו של משתתף בודד בקורס: אלון-לי גרין. אך כל היתר המשתתפות והמשתתפים די דומים לאלון-לי גרין: הם צעירים ומשכילים, הרוצים לשנות דברים. צעירים שאינם יכולים להשלים עם רמיסת זכויות העובדים – ובראש ובראשונה: רמיסת זכויותיהם שלהם. גרין, עמד בראש התארגנות העובדים ברשת בתי הקפה "קופי-בין" ופוטר בשבוע שעבר ממשרתו כמנהל משמרת בבית הקפה שברחוב אבן-גבירול בתל-אביב לאחר שהציג להנהלת הרשת רשימת דרישות בשם חבריו. עשרות מחבריו וידידיו הפגינו בשבוע שעבר בפתח סניפי הרשת בתל-אביב ובירושלים, וההסתדרות אף הגישה תביעה נגד מעסיקיו בבית הדין האזורי לעבודה.
מדוע כל כך קשה להקים ועד עובדים בישראל? כי עובדים מאורגנים מהווים איום על רווחי המעסיקים. במדינה בה קיימים 16 פקחים האמורים לפקח על תנאי עבודתם של 2.5 מיליון שכירים, הנורמה איננה כיבוד זכויות העובדים. הממשלה והמעסיקים עושים יד אחת כדי למנוע מהעובדים להתארגן. בנובמבר 2004 פרצה שביתה בחברה התחבורה "מטרודן" בבאר-שבע (חברת התחבורה העירונית שהופרטה), לאחר שהוקם ועד עובדים אשר דרש הסכם קיבוצי והכרה בזכויות העובדים. שר התחבורה דאז, מאיר שטרית, עשה כל שיכולתו כדי לשבור את שביתת הנהגים. מדוע? כי יד רוחצת יד. והממשלה מתייצבת תמיד לימין המעסיקים.
בישראל קשה כל כך להקים ועד עובדים כי על מנת להתארגן במקום העבודה יש לפגוע בקשר בין הון לשלטון. אבל גם ההסתדרות ואיגודים מקצועיים נוספים כגון איגוד העיתונאים או הסתדרות המורים אינם עושים די כדי לארגן את העובדים. לרוב הם מוכנים להתייצב לצד העובדים לאחר ההתארגנות, אבל הם אינם יוזמים את ההתארגנות. וזו דווקא החוליה החלשה בקרב העובדים: בעלי תודעה מעמדית המוכנים להגן על זכויותיהם זקוקים לגב הרחב של יתר העובדים המאורגנים. זו לא רק שאלה של סולידריות בסיסית בין עובדים. אם המגמה של ארגון מקומות העבודה לא תפסק, ועובדים אלה לא יקבלו את הגיבוי של האיגודים המקצועיים, הכל עלול להסתיים כמו במקרה של חיפה כימיקלים במישור רותם שבנגב, שבשנת 2003 היו לסמל של נחישות העובדים להתארגן, וגם לכישלון של מאבק שלא זכה אפילו לתמיכת העובדים המאורגנים באותה חברה שבמפרץ חיפה.
קישורים:
קורס התארגנות עובדים במכללה החברתית-כלכלית:
על השביתה בחיפה כימיקלים שבמישור רותם:
אמש השתתפתי בשיעור הראשון של הקורס וזאת בעקבות המאמר הזה שקראתי בבוקר. שמענו שתי הרצאות מצויינות מד"ר אפרים דוידי ומד"ר עמי וטורי. אני מציע לאתר הגדה השמאלית לפרסם את תוכן כל ההרצאות הניתנות במסגרת הקורס התארגנות במקומות העבודה מטעם המכללה החברתית-כלכלית. על הקורס אפשר ללמוד באתר המכללה:www.sea.org.il
נכנסתי לאתר המכללה חברתית-כלכלית והתרשתמי מפעילות המכללה ומתוכן הקורס. שאלתי היא: מתי המכללה תקיים את הקורס בנצרת. הרי ברחוב הערבי מספר העובדים הלא מאורגנים הוא גדול מאוד. וזו אוכלוסייה עובדת במיחוד, רוב הערבים בישראל מועסקים בבנייה, תעשייה או חקלאות. לרוב במקומות עבודה לא מאורגנים.
יש כבר מחשבות על קורס נוסף בצפון באיזור חיפה במקום שיהיה נגיש כל האפשר למשתתפים מכל המרחב כולל נצרת. אנו מקווים מאוד שנצליח לארגן קורס מעין זה בטווח זמן לא יותר מידי רחוק.
גם אני מקווה שהקורס יגיע לחיפה, ואשמח להשתתף בו. בגלל מגבלת המרחק לא יכולתי להשתתף בקורס הנוכחי…