כשהתחלתי את לימודי באוניברסיטה חיפשתי לי איזו עבודת סטודנטים קלילה בשביל לממן את האוטו, ומהר מאוד מצאתי את עצמי בוהה בזבובים (כנראה רדיואקטיביים) על קירות המעבדות במכון ויצמן בתור מאבטח. כך העברתי בשמחה את המשך ימי העצובים בשנתיים וחצי האחרונות, בין קופים משובטים לפרופסורים מפוזרים. באותה העת במחלקת האבטחה של מכון ויצמן נערך ניסוי סודי על המאבטחים (ככל הנראה שיתוף פעולה עם החבר’ה מהמחלקה לחקר המוח מבניין אריסון). הניסוי היה שכלול של שיטת המקל והגזר הישנה והטובה, רק שהפעם מגדילים את המקל ומקטינים את הגזר. או בעברית פשוטה – התעללות בלתי פוסקת במאבטחים, תוך כדי צמצום למינימום האפשרי את ההוצאות עליהם (ושאלת המחקר כנראה היתה מתי המאבטחים יישברו…)
אז זהו, שכן… נשברנו. אמנם לא כפי שהנהלת המכון ציפתה, אבל החלטנו שאי אפשר להמשיך בצורה הזאת. ההפקרות שמשתוללת בענף השמירה והאבטחה התרחשה גם אצלנו, רק שבמקרה שלנו נוסף על זה יחס משפיל, זלזול באנשים ותחושה של האחראים שאם הם משלמים שכר מינימום אז המאבטח "עומד לרשותם" כמו עבד במשך כל המשמרת ולעיתים קרובות גם הרבה אחרי זה. לפני שנה וחצי בערך החלטנו להתאגד ולהקים ועד עובדים סטייל "חברת חשמל". באמת חלמנו להיות כמו הגדולים – לשרוף צמיגים, שביתות, מגאפונים, לשחרר בעלי חיים מכל המעבדות, להביא חברי כנסת ובעיקר להפסיק את ההתעללות הנפשית הזאת. למעשה, בכלל לא ידענו עד כמה הפרת החוק בוטה. הכל קם על רקע היחס המשפיל.
ב-09/01/06 זה קרה. התכנסנו כל מאבטחי המכון במועצת הפועלים במרחב רחובות, והקמנו את ועד העובדים הראשון מסוגו בארץ בענף האבטחה. מיד לאחר שהדבר נודע להנהלת חברת האבטחה (צוות 3) הם כינסו את המאבטחים באחת מהכיתות, והרביצו בנו תורה וסיפרו עד כמה שמצבנו נפלא לעומת שאר אחינו המאבטחים, כמה שהחברה בה אנו מועסקים מרעיפה עלינו חום ואהבה כמו משפחה, ושאין להם בכלל בעיה שהמאבטחים מקימים להם "ועדת קישוט" (הציטוט במקור). במשך העלילה קצת הולכת ומסתבכת – אני ושאר חברי הוועד חווים על בשרנו מה זה מאבקי עובדים (כולל פגיעות אישיות בנו ובמקרה שלי גם במשפחתי). ולא אחת מצאנו את עצמנו גם נלחמים מול כאלה שאמורים להיות "בצד שלנו", כמו רשויות ומשרדי הממשלה שאמורים לאכוף את החוק.
בחודשים האחרונים חל המפנה המיוחל, הלחץ שהפעלנו בכל הכיוונים החל להניב תוצאות לא רעות. כיום המכון והנהלת חברת האבטחה לא עושים צעד אחד מבלי להתייעץ קודם עם עורכי דין. המאבטחים זוכים לתנאים סוציאליים שלא מקבלים באף מקום אחר בארץ, והשכר עלה…
אבל עדיין לא צריך להיסחף, לא הכל מושלם. רוב המאבטחים שהצביעו על הקמת הוועד כבר לא עובדים במכון ויצמן, לאחר שחוקק חוק "הזכות לעבודה בישיבה" – כהתרסה, לקחו למאבטחים את הכיסאות, ועדיין יש לא מעט משחקים עם המשכורות. אבל למרות כל זאת השינוי לטובה בהחלט מורגש, כבר לא הכול מותר למעסיק.
לאחר הרבה מאוד מחשבה והתלבטויות סיימתי השבוע את פרק "מאבקי הפועלים" בחיי, ועזבתי את עבודתי במכון ויצמן ובחברת האבטחה צוות 3 (אני עוד לא יודע איך יקראו לפרק הבא, אבל הוא בטח יהיה הרבה יותר משעמם…). ההחלטה לעזוב באה בעיקר בעקבות התחושה שאת החלק החשוב כבר עברנו ושכולם מכירים ביכולת של המאבטחים להיאבק ולנצח, ובעיקר בזכות העובדה שאני משאיר אחרי במכון אנשים מצוינים שיש להם את כל היכולת והכישרון להמשיך בדרך שהתחלנו.
אני רוצה להודות לכל מי שעזר לנו במאבק (אחרי הכול, עשינו קצת חתיכת היסטוריה, לא?), אם זה בעזרה ועשייה בפועל, אם זה במלה טובה והקשבה, וגם לאלו שרק שמעו על המאבק והחזיקו אצבעות מרחוק.
תודה גדולה במיוחד אני חייב:
לח"כ שלי יחימוביץ’, שאף הגיעה למכון ועקבה אחר המתרחש לאורך כל התקופה, ולעוזריה הפרלמנטרים עמית בן צור ושי בירן.
לליאת יקיר, שהאמינה במאבק שלנו, תמכה ואף סיכנה את המשך לימודיה במכון ויצמן בשבילנו.
למחזיקת תיק שמירה ואבטחה בהסתדרות, סימה רמתי, באמת קרן האור שלנו בכל המנגנון ההסתדרותי, שהיתה תמיד זמינה לכל פניותינו.
וכמובן לכל מאבטחי מכון ויצמן.
תודה רבה לכולכם, שלכם תמיד,
אוהד רותם.
זהו, גרמנו? אפשר כבר להתברגן ולהתברג בחברה הקפיטליסטית?
לא היה עדיף שבמקום להתאסף כל מאבטחי המכון במועצת הפועלים על מנת להקים ועד, הייתם מתאספים ביחד וסוגרים את המכון עד שהיו מקשיבים לדרישותיכם? לא צריך ועד בשביל לסגור את מקום העבודה שלכם, פשוט צריך להסכים לכך, כל העובדים. כך אולי גם הייתם מונעים את פיטורי חבריכם (ומדוע, באמת, לא פעלתם לכך?). אני חוזה שהמצב החומרי יחזור לקדמותו, וחוץ מזה שההסתדרות תגזור מזה קופונים, לא יקרה דבר. אשמח אם אתבדה, אבל קשה לי להאמין.
כל הכבוד אוהד ,
מי יתן וזה תהיה ההתחלה ובעקבותכם יקומו ועדים נוספים.
לכליל החורש נאורי
משום מה החלות שהדרך הכוחנית תביא לתוצאות טובות יותר עבור המאבטחים. העובדה היא שהמאבק היפה שתואר לעיל הביא לתוצאות, ולא רק במכון ויצמן – עובדי אבטחה התארגנו במקומות נוספים ושיפרו את מצבם. הדרך שאתה מציע הייתה גוררת התערבות משטרתית, קנסות, פיטורים נרחבים הרבה יותר ובקיצור – יוק. ע"ע מאבק הסטודנטים.
ולאוהד רותם – יישר כח! כך מתחילים שינויים, לא במהפיכות גדולות.
ברכות לאוהד ואיחולים להמשך הצלחת המאבק.
מדוע הביקורת הצינית על ההתברגנות? מן הידועות הן שפעילי שמאל רדיקלי רבים הפכו ברבות השנים לפרו-קפיטליסטיים סוציאל-דמוקרטיים (או אף ימינה), ולא נזכיר שמות מפאת צנעת ההפרטה.
ערן:
השבתת מקום העבודה שלך, אותו מקום בו אתה מבלה שעות על גבי שעות במכירת כוח העבודה שלך לבעלי ההון בעבור כמות כסף מועטה, היא הא’ ב’ של המאבק המעמדי.
היא אכן "דרך כוחנית", כדבריך, כי היא זו הנוטלת את הכוח מידי ההון ושמה אותו בידי הפועלים, היכן שהוא צריך להיות. אני לא רואה פסול בכך. היא גם הדרך היחידה שמביאה לתוצאות בנות-קיימא.
דרך "הועדים", לעומת זאת, אפילו לא מנעה את פיטוריהם של מאבטחים, כפי שראש הועד היוצא עצמו מודה במאמר. לכל היותר מספר חוקים נאכפו במקום עבודה אחד, והבעלים מספקים יותר תעסוקה לעורכי דין, והם יכולים להרשות לעצמם, כי הם בעלי ההון. ואם החוק יפריע לניצול, חיש מהר הוא יבוטל על מנת לעודד "גמישות", ובלי מאבק מעמדי, כוחני, אין מה שימנע זאת.
בתשובה לכליל החורש נאורי
אתה שוכח דבר אחד – אותה נטילת כוח מידי ההון עשויה להביא לשבירת כלים דווקא מצדם של בעלי ההון ולפיטורים המוניים, או לאיומים בפיטורים המוניים, אימוים שיכרסמו במאבק על-ידי זריעת פחד בקרב העובדים. ייתכן שדרך השביתה תהיה יעילה לאחר שיהיו וועדים בעלי כוח, שהעובדים סומכים עליהם, אבל כרגע נראה לי שהיא מסוכנת מדי, בייחוד בהתחשב בעובדה שהדרך שננקטה אכן הביאה לתוצאות (שאתה אומנם טעון שהן זמניות, אבל הן לא חייבות להיות כאלה אם העובדים במכון ויצמן ובמקומות אחרים לא ירפו וימשיכו במאבק איטי ועיקש).