מספר חברים בחו"ל ביקשו ממני להשיב על כמה שאלות בוערות הנוגעות למשבר בקרב הפלסטינים. ניסיתי כמיטב יכולתי להשיב לפונים. נדמה לי ששאלות מאד דומות נשאלות במקומותינו.
שאלה: אני רואה את עצמי כידיד נאמן של האינטרס הפלסטיני. מכל מקום, במצב הנוכחי אני מתבקש לנקוט צד בתוך סכסוך פנימי, פעולה שאיני חפץ בה. נדמה לי וגם לאחרים כמוני, שאין ברירה אלא להעביר את תשומת ליבנו ואת מאמצנו לעניינים בוערים אחרים ולחכות לפלסטינים שיפתרו לבד את בעיותיהם הפנימיות.
תשובה: ייתכן ושמת לב שכמעט ואין כיום מאבקים למען שלום ודמוקרטיה בעולם שמתקיימים מחוץ למערבולת ההתנגדות לממשל בוש. הדבר אינו מקרי. אומנם המאבק העיקרי כיום הוא להוקיע ולהתנגד למלחמת ארה"ב בעיראק. אך האינטרסים של ארה"ב הם חובקי עולם והיא מתערבת כמעט בכל קונפליקט אפשרי. קיימת הנחת יסוד בסיסית הגורסת כי כל מאבק לאומי אותנטי לעצמאות ולשלום מתחכך במוקדם או במאוחר בסטרוקטורה הפוליטית, הכלכלית והצבאית של ארה"ב. העיקרון המחייב התנגדות למדיניות ארה"ב משמש גם ככלי מעולה לקביעת אוריינטציה פוליטית. לא קיים כמעט מצב עניינים, גם כזה שייראה לכאורה מרוחק מהדינמיקה של הזירה הבינלאומית, שאינו כפוף לגישה המתודולוגית הזו. ניתן לנסח גישה זו בכלל פשוט וברור יותר: בכל מאבק מקומי אנו צריכים להיות בשורה אחת עם הכוחות הנלחמים בארה"ב. אם את/ה מוצא/ת את עצמך, ולו לרגע אחד, ניצב/ת באותה שורה עם אלה התומכים במדיניות ארה"ב, נסי/ה להתעמק יותר בנושא הפוליטי כדי שתוכל/י למצוא דרך לצאת החוצה מהברית השגויה שנכנסת אליה. הניסיון שלנו הוא שרבים מהליברלים והדמוקרטים מבינים את הכלל הבסיסי והפשוט הזה, בעוד ישנם כמה קבוצות "שמאליות" באזור שבתוקף מסורות וקשרים המקומיים ממשיכים להתחבר עם גורמים שהתגלגלו ונפלו ברשת ההשפעה של הממשל האמריקאי. העצה שלנו היא לעולם לא להתיישר עם בוש.
שאלה: האם אתה תומך בעצם בחמאס, תנועה איסלאמית פונדמנטליסטית?
תשובה: זהו טריק ישן, להאשים את תומכי השלום והפוליטיקה הריאלית בתמיכה במשטרים הנחשבים מאוסים בתקשורת ובדעת קהל. האמת היא שאנו מנסים להסביר שצעדים כמו אמברגו, סנקציות ובידוד כלכלי הם דרך לא נכונה ולא יעילה. מאשימים אותנו בד"כ שאנו לא אחראים מבחינה פוליטית מפני שאנו מסרבים להצטרף למקהלת הגינוי כנגד "האויב הטרוריסטי". אך סוג זה של רצח-אופי לא ירפה שום מאבק אמיתי עבור השלום.
ישנם חברים תומכי שלום ששואלים אותנו בכנות מדוע אנו תומכים בחמאס. כאן המקום לומר שוב: איננו תומכים בחמאס. אנו תומכים בהסכם ובפשרה בין שני הגורמים הראשיים בחברה הפלסטינית כפתרון היחיד למניעת טרגדיה אנושית שאת עוצמתה אין אנו יכולים לדמיין. אין חולקים שרוב הדמוקרטים החילונים מזועזעים מהערכים של החמאס ובצדק. אך למרות זאת, אנו נגד סגנון הדמוניזציה של בוש. במקום היסטריה, נפעל למען ניתוח מעמיק ולימוד כוחו של האיסלאם הפונדמנטליסטי. אנו ננצל כל אפשרות למשוך את החמאס לתוך דיאלוג משמעותי במקום הנטייה להפיכת כל קבוצה איסלאמית פונדמנטליסטית לעוד זרוע של אל קאעידה. חשוב להדגיש שלכל נטייה פונדמנטליסטית יש את ההיסטוריה שלה, מסורת ומטרות פוליטיות שונות. בוש והשותפים המקומיים שלו יכולים בקלות לדחוף את החמאס לתוך מקום יותר רדיקאלי ולהתקשרויות לבעלי ברית יותר קיצוניים. אם אתה יוצא להשמיד מישהו, צריך להיות לך ברור שהוא יצא לחפש עזרה לפי כלל אחד ובסיסי: האינטרס שלו להישרדות.
רצוי לציין שמספר רב של משקיפים לא משוחדים טוענים שהחמאס הוא אחד מהקבוצות האיסלאמיות היותר פרגמטיות. ידוע שארגון אל קאעידה תקף את החמאס על השתתפותו בבחירות. החמאס לא התנגד ליוזמות שלום כלל ערביות לשלום עם ישראל. הוא גם שמר בקפדנות על הסכמי הפסקת האש. הקשרים המקומיים וההיסטוריים שלו הם עם האחים המוסלמים במצרים, הידועים בהימנעותם מפעילות טרוריסטית. בין אידיאליזציה ובין דמוניזציה של החמאס קיים מרחב גדול ליוזמות קונסטרוקטיביות למען חיפוש דרכים יעילות שיעזרו לכל הצדדים.
שאלה: אני תומך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים ואני נמצא בדיון עם אנשים אחרים בתנועת השלום שתומכים בפתרון של מדינה אחת. איך האירועים הנוכחיים משפיעים על הדיון החשוב הזה?
תשובה: המשבר הנוכחי הוא תוצאה של הסירוב העיקש הישראלי למציאת הסדר הוגן. ההיעדרות, לכאורה, של פרטנר פלסטיני לשלום היא חלק מתכסיס תעמולה ישראלי שנועד להסתיר את העובדה שישראל לא מוכנה לעשות את הוויתור המינימאלי ביותר עבור השלום. נכון להיום, וואשינגטון וירושלים חולמות על שבירת הממשלה הנבחרת של הפלסטינים ודחיפת החברה הפלסטינית לכניעה מאולצת לדרישות ולצרכים הישראליים. כל עוד בוואשינגטון ובירושלים נמצאים באופוריה של הסיכוי לשבור את האחדות המוראלית של העם הפלסטיני, הם לא נכונים למשא ומתן לשלום. במקום זאת הם מפיקים תעמולה הנשענת על מחוות ריקנות, כמו שחרור 250 אסירים של הפתח מתוך 10,500 אסירים המוחזקים בבתי כלא ישראלים. אם רוצים להמשיך במאבק עבור שלום ישראלי-פלסטיני, קיים צורך לדחות את המזימות נגד האחדות הלאומית של העם הפלסטיני ולדחות את התוכניות של ארה"ב, ישראל והפתח לפלג ולקטב את החברה הפלסטינית.
אין סיבה לקבוע כי ההבדלים בין העמדות הנוגעות לשאלות רציניות המשפיעות על תנועת השלום כמו הדיון על פתרונות של מדינה אחת מול שתי מדינות שייכים לעבר. הם עדיין רלוונטיים. אך יחד עם זאת, כל קבוצה או ארגון התומכים בשלום ובעצמאות (בלי שום קשר לטיב הפתרון המוצע) צריכים להתאחד סביב המטרה של איחוד העם הפלסטיני שבלעדיו לא ייתכן אף פתרון צודק של הקונפליקט.
שאלה: אם אני תומך בפתרון של שתי מדינות, האם אני לא אמור לתמוך באבו מאזן ובפתח שהביעו נכונות עקבית לסוג כזה של פתרון?
תשובה: קיימים, לצערנו, מנהיגים המסוגלים לעשות דיסקרדיטציה למצע נכון ולהפוך ולערער מטרה צודקת ורעיון צודק על ידי הפיכתו לקונספציה של התחשבות יתר בדרישות הישראליות וחמור מכל, מתן הכשר לקיום למניפולציות של ממשלות ישראל וארה"ב. פתח לא לוחם היום עבור פתרון אמיתי של שתי מדינות. הוא מנסה לכפר על דימוי נמוך אצל הפלסטינים על ידי כיכוב במשחקים דיפלומטים. זהו לא מקרה שאבו מאזן וג’ורג’ בוש מתחרים במרוץ של חוסר פופולאריות בקרב העמים שלהם. פתח של אבו מאזן הפכה תוכנית של כבוד ועצמאות לדרך כנועה ובזויה ואיבדה כל אמינות כפקטור עצמאי בזירה הפוליטית.
שאלה: מה עכשיו, למה אנו יכולים לצפות?
תשובה: ההצהרות האחרונות של אבו מאזן, יחד עם מידע מהימן על הידרדרות המצב בעזה והביקור הצפוי של רייס מצביעים על כך שהברית המשולשת מעבדת תוכנית מרוכזת לשבור את ההתנגדות של החמאס וההשפעה שלו בעזה. סטיבן ארלנגר מהניו יורק טיימס המציא השבוע (10 ביולי 2007) הוכחה חותכת שישראל וארה"ב מתכננות תוכנית מפורטת להשמדה של כל הפעילות התעשייתית והעסקית בעזה. עזה נחנקת בהדרגה באמצעות פעולה מחושבת היטב כדי להראות שכל מראית עין של חיים נורמאלים בעזה, לא תחזיק מעמד. הם מקווים שיהיו מהומות והפגנות. אנשים ינסו לברוח. אוכל יהפוך ליקר המציאות ולא תהיה השגחה רפואית. כל מי שתמך או תומך בחמאס יקבל שיעור שלא ישכח למשך כל חייו. אל תמרוד נגד בוש. בוש עדיין חזק. נורא חזק.
באותו זמן אבו מאזן מכין את המאבק ברמה האידיאולוגית. הוא מסביר בראיונות אחרונים לתחנת טלוויזיה איטלקית שהחמאס מבצע את החטא האולטימטיבי. האמינו או לא, כך אבו מאזן ממשיך ואומר, אך החמאס מכניס את אל קאעידה לתוך עזה ומרשה לו להתפתח ולהתחזק. עכשיו זה כבר נהיר וברור כיצד אבו מאזן למד מהר מוואשינגטון וכמה דחופה נהייתה פעילות הקואליציה נגד החמאס (בוש מצא את אל קאעידה בעיראק וזה עודד אותו להקדים את מועד הפלישה). הגיוני, בקונטקסט הנוכחי, שאבו מאזן גם הצהיר באותו ראיון שהוא לעולם לא יקיים משא ומתן עם החמאס. עם בוש מאחוריו ואולמרט לצדו, הוא אינו צריך לקיים משא ומתן עם החמאס, רק בגלל העובדה הפעוטה שהוא קיבל יותר קולות מהפתח.
אתה בדיוק מסוג האנשים שהיו מציעים לדבר עם היטלר והנאצים כי צריך למצוא פשרה ולמשוך את הקיצוניים למעגל השיחות. מענין שההתפיסה הזאת שפועלת לשיטתך לגבי משטרים רצחניים כמו זה של סאדם או נאורים כמו של החמאס ואחמדיניג’ד אבל לא עובדת מול ארה"ב ובוש. אז חבר יקר, מי שמוכן לדבר עם החמאס אבל לא עם בוש הוא תומך החמאס ושום משחקי מילים לא יעזרו. כשזה קורה עם כל משטר רצחני ואנטי דמוקרטי בעולם זה מעיד על פגם מהותי בחשיבה וגם כאן שום דיאלקטיקה פסאודו מרקסיסטית לא תעזור.
שאלות:
האם לנקוט עמדה בסכסוך הפלסטיני הפנימי?
האם לתמוך בחמאס?
האם לתמוך בשתי מדינות לשני עמים?
למה ניתן לצפות?
תשובה:
אנחנו נגד ארה"ב
והסטרוקטורה שלה
אין ספק, עמדה קוהרנטית ודנוטטיבית הנשענת על ארגומנטים אמפיריציסטים ואידיאולוגיים אופטימליים (היי, גם אני יודע מילים ארוכות)
יהויכין: אין אלה "מלים ארוכות" – כי-אם מלים, ר"ל, לו?ע?ז?י?ו?ת.
מבחינה אידיאולוגית אני נוטה לתמוך בעמדותיו של ראובן קמינר, בעיקר בנושא האמריקאי. עם זאת, יותר ויותר נחשפת הבעייתיות הכרוכה בהתנגדות לפתח על בסיס האוריינטציה הבינלאומית של מנהיגיו מצד אחד, והתמיכה הבלתי מעורערת בפיתרון המקובל רק על הפתח והוא הקמת שתי מדינות לשני עמים. קשה לי להבין כיצד ניתן לחתור באורח בלעדי לפיתרון מדיני מסוים, עד כדי כך שהמערערים עליו נפסלים כסוטים חמורים מן הדרך, ובעת ובעונה אחת להתנגד לפרטנרים לאותו פיתרון. לפחות בעיני, שתי מדינות איננה סיסמה רעיונית אלא אולי הדרך היחידה בשלב הראשון, לפני שנגיע להסדר פדרטיבי עם הפרטנר הפלסטיני. החמאס איננו פסול בעיני גם מהסיבות שקמינר מנה.
רק רציתי לציין שגם אני נגד האימפריאליזם האמריקאי (כן, שמתבטא גם ברשת מקדולנדס).
זה הפירוש היחיד האפשרי למשפט: "בכל מאבק מקומי אנו צריכים להיות בשורה אחת עם הכוחות הנלחמים בארה"ב."
ואללה יופי, קווי החזית מתבהרים.
האמריקאים עמדו בשורה אחת עם הכוחות המקומיים (טליבאן) שנלחמו בכוחות הכיבוש הסובייטים באפגניסטאן.
בשכר עמלם הם זכו שאותם כוחות מקומיים יספקו בסיס בית לארגון טרור שתקף בליבה של ארצות הברית.
השמאל החילוני באיראן חבר לחומייניסטים בהפלת משטר השאה הפרו אמריקאי. ברגע שהחומייניסטים תפסו כוח, הם "שילמו" לשמאלנים טבין ותקילין.
לא הגיע הזמן להבין שאין יוצרים בריתות – גם לא בריתות אד-הוק – עם ארגונים ש*האידאולוגיה* שלהם מוקצה?
אתם, עוורים שכמותכם, חושבים שתוכלו לנצל את הכוח שבהמון של מתפקדי התנועות האיסלאמיסטיות לחסל את "השטן הגדול", ושכוחכם יעמוד לכם לטפל בהם לאחר הנצחון.
בפועל הם מנצלים אתכם, ונפטרים מכם באלימות לאחר שכל התועלת בכם מוצתה.
לכם אולי מגיע להיטרף בשיני הנמר אשר, באיוולתכם התהומית, דימיתם כי אתם רוכבים עליו ושולטים בו.
חבל רק שהקורבנות לא נגמרים בכם.
לשואל שמעלי: כן, בהחלט נמצאים בשורה אחת. אבל לא צריך לחשוש מכך, שכן הסוציאליסטים המהפכנים מקדמים בו-זמנית גם את האג’נדה הסוציאליסטית-ליברלית, וברגע המכריע המוני הנאבקים — שכרגע מונהגים (יש להודות) ע"י פעילי הדת הריאקציונים — יבינו את חוקי מלחמת המעמדות, מי נגד מי, וימשיכו את המאבק המהפכני כנגד הבורגנות המדוכאת עד לשחרור הסוציאלי המלא. כלומר המאבק נגד האימפריאליזם מבחוץ ימשיך באופן טבעי למאבק נגד הבורגנות הריאקציונית המקומית ועושי דבריה הקלריקליים. כך קרה גם באיראן, כאשר המאבק נגד שלטון השאה הוביל באופן ישיר למשמרות המהפכה המהפכניים. ובתמצית: לא שני שלבים, אלא שלב מהפכני אחד ורציף, כלומר המהפכה המתמדת. ובהסתייגות הרגילה: ט.ל.ח. ובלי נדר.
שאלה:
מה חושבים בעולם הערבי על נצחון החמאס.
תשובה:
האינטלקטואל המצרי מאמון פנדי דימה את נצחון החמאס בעזה לווירוס מחשבים אשר עלול להרוס את כל העולם הערבי. "על הערבים להבין שהאמירות של חמאס הוא מודל שהקנאים האסלאמיים מעוניינים להפיץ בכל ארצותיהם", כתב ביומון "אל-שרק אל-אוסט". "אם נדמה את 22 מדינות ערב ל- 22 קבצי מחשב, וכאשר וירוס קטלני תוקף את אחד הקבצים האלה – אזי או שהמתכנת ימחק את הקובץ ואיתו את הווירוס, או שהווירוס הזה יעבור לכל הקבצים, וכתוצאה מכך יהרוס את המחשב כולו. אנו ניצבים מול מקרה של וירוס מסוכן בדמות ‘האמירות של חמאס’. את הסימפטומים של המחלה כבר התחלנו לראות במקרה של חיזבאללה בלבנון, ואנו רואים מקצת ממאפייניו במצרים ובאלג’יריה. זאת במיוחד מאחר שווירוס האם – האחים המוסלמים קיים מאז ומתמיד במצרים". כותבים ערביים אחרים דימו זאת אפילו לתופעה סרטנית.
מה המשמעות של "שלום" אם העיקרון המכונן הוא האדרת המאבק, ועוד מהסוג המיליטנטי?
מאבק באמצעות כלי נשק, לתשומת לב מר קמינר, הוא "מלחמה".
אפשר לטעון, אמנם, שמלחמה היא האידאל, ולעודד את האלמנטים הקיצוניים ביותר בתחום הזה, אבל היומרה להדריך מהלכים של "תנועות שלום" במקביל לרטוריקה המלחמתית מעוררת, אפעס, בחילה קלה במאזין.
כותרת אלטרנטיבית למאמר –
המדריך לתנועות השלום: איך לחרחר מלחמה
איך לשמר מלחמה, איך למנוע בכל דרך הפסקת המלחמה.
איך לתמוך בכוחות הריאקציוניים ביותר בשם הקדמה, איך להכשיר את השרץ הטמא ביותר,
איך לכרות בור וליפול בו.
לברג’ט, בפעם הבאה שאת אוכלת במקנדונלס, למה שלא תשלמי במטבעות של 10 אגורות, במקום בכרטיס אמריקן אקספרס? רק הבוקר ראיתי בטלויזיה ראיון עם ילדי שמנת רדיקליים שהתרגזו על זה שהיו צריכים להמתין חצי שעה למיץ תפוזים, ושרפו לקופאית המסכנה איזה 3-4 שעות (קנו ארוחה ל-3-4 בשש מאות שקלים!)
המגיבים כאן, ברובם, מתעקשים להתעלם מנקודה קריטית אחת:
בתןור ישראלים, אם אנו אומרים לפלשתינאים, מי ינהיגם ומי לא – במי יבחרו ובמי לא – אנו כובשים דכאניים ואימפריאליסטיים. נקודה!!
הקופאית לא מסכנה בגלל תעלול 10 האגורות. היא מקבלת את אותה משכורת לאותו זמן עבודה. אילו היו משלמים לה בשטרות רגילים היא לא הייתה הולכת לים ל 3-4 שעות אלא הייתה משקיעה אותו זמן עבודה בטיפול בתשלומים של לקוחות אחרים.
הייתי שמח אילו היו אותם נערים משלמים כך כדי למחות על ניצול העובדים במקדונלדס.