ביום חמישי האחרון החלו בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב הדיונים בעקבות התביעה שהגיש אלון-לי גרין, מנהל משמרת בבית הקפה "קופי-בין" נגד מעסיקו: רשת ה"קופי-בין". על הישיבה שהתנהלה במהלך שעות הבוקר ניתן לכתוב מסמך בן עשרות עמודים. גרין, צעיר בן 19, תובע את רשת בתי הקפה בגלל פיטוריו מהסניף ברחוב אבן גבירול בתל אביב. זאת, לאחר שמסר הודעה למנהליו בדבר הקמת ועד עובדים והגיש לו רשימת תביעות בשם העובדים. בישיבה שנערכה בשבוע שעבר הופיעו מנהליו של גרין ומה שבלט הוא היעדר כמעט מוחלט של הבנה (ולפעמים – ידע מינימלי) של חוקי העבודה הבסיסיים. ולא רק הם. כאשר עו"ד של האגף לאיגוד מקצועי של ההסתדרות, שי תקן, המייצג את גרין דיבר על "פגיעה בחופש ההתארגנות", הגיבה בזעם המשפטנית המייצגת את ההנהלה והפטירה לעברו: "אבל מדובר במקום עבודה פרטי!". כאילו זכות העובדים להתארגן היא נחתלם של המועסקים במגזר הציבורי, ולעובדים במגזר הפרטי (המהווים את רוב העובדים בישראל) אין להם זכות לייצוג, להסכמים קיבוציים ולהקמת ועדי עובדים.
מהמשפט עולה כי מנהלים בישראל מגלים בורות מדהימה בכל הנוגע לקיום חוקי עבודה בישראל. וזו איננה בורות אינטלקטואלית. על ידי אי-ידיעת החוק הם מפירים בצורה שיטתית את זכויות העובדים ועושים קופה נוספת על גבם. במקרה של ה"קופי-בין" למשל, הכספים שהלקוחות נתנו לעובדים בצורה של "טיפים" הופקדו בקופת המעביד כל העת שהתגלו "חוסרים" בקופה. במלים אחרות: ההנהלה שמה את ידה הארוכה על השקלים הבודדים שהעובדים מקבלים מהלקוחות הרבים. על כך העיר באירוניה עו"ד תקן: "כדאי אולי לשנות את נוסח השלט הניצב ליד הצלחת ובה כתוב ‘טיפים’. אולי כדאי למחוק את המלה ‘טיפים’ ובמקומה לכתוב ‘תרומת הלקוחות לחוסרים בקופת המעבידים’".
יתכן והטיפים הם כסף קטן. אבל גם בכסף הגדול חמדו מנהלי ה"קופי-בין". מהדיון עולה עוד כי עד לפני מספר חודשים, לא היה נהוג לשלם שעות נוספות לעובדי הרשת. לדברי המנהלים, ברשת מועסקים כ-300 שכירים, העובדים במשמרות בין 7:00 בבוקר ועד לשעות הלילה המאוחרות, לפעמים עד חצות ומעבר לשעות אלה. העובדים מן השורה מקבלים שכר מינימום (כ-20 שקלים לשעה) ומנהלי המשמרת קצת יותר (בין 24 ל-30 שקלים לשעה). נניח ששליש מהם נאלצים לעבוד שעות נוספות במשך השבוע. עד לפני מספר חודשים, העסקתם של אותם עובדים במהלך שעות הנוספות (כולל שבתות וחגים) ללא תמורה הולמת הניבה רווחים נוספים של רבבות שקלים לשנה! אגב, רשת "הקופי-בין" זכתה ל"תו החברתי" של קבוצת מעגלי צדק. מעניין מה קורה בבתי העסק שלא זכו ל"תו החברתי".
נוהג אי-תשלום שעות נוספות קיים לא רק ברשתות בתי הקפה, היא מקיפה -ממפעלי טכנולוגית העילית והמחשבים ועד לאתרי בנייה. בהיי-טק השיטה לאי-תשלום שעות נוספות היא פשוטה, היא מוגדרת "שעות גלובליות". קיים שכר עבור "שעות גלובליות" ואיש אינו בודק מהו בדיוק התשלום לשעה עבור העבודה. בענף הבנייה, בו מועסקים מהגרי עבודה רבים, עובדים מ"צאת החמה ועד צאת הנשמה", וגם שם על בסיס "שעות גלובליות". בכלל, בכל מקום בו מועסקים עובדים זרים המעסיקים לא הפנימו את המושג "שעות נוספות". בתביעה שהגישו עובדים זרים שהועסקו ללא היתר (היינו, "בלתי-חוקיים") במשך שנתיים, עד שנתפסו על ידי משטרת ההגירה וגורשו מן הארץ, עולה כי יום עבודתם החל בסביבות השעה 7:00 בבוקר והסתיים בשעה 22:00 בלילה. מעסיקיהם לא יכלו להעיד לגבי שעות עבודתם בשל היעדרותם מן הבית במשך מרבית שעות היום. חרף העובדה שהעובדים היו "בלתי-חוקיים" ושלא ניתן היה להביא "כרטיס שעון" כדי להוכיח את שעות העבודה בפועל, בית המשפט פסק לטובתם. מפסק הדין עולה כי יש לפרש את חוק שעות העבודה והמנוחה כ"נותן ביטוי למדיניות חברתית ראוייה. מדיניות זו קובעת מסגרת נורמטיבית של שעות עבודה במשק ומונעת מעובד וממעסיקו להסכים על מסגרת שעות עבודה הפוגעות באיכות החיים של העובד".
יש איגודים מקצועיים בעולם, בייחוד באירופה המערבית, המסרבים לקבל את עיקרון "השעות הנוספות". קרי: לדעתם העובד אינו זקוק ל"שעות נוספות" כדי לפרנס את משפחתו. השכר שהוא מקבל עבור ה"שעות הרגילות" אמור להספיק למחיית העובד ובני משפחתו. ואם להנהלה יש עבודה נוספת שיש לבצע, אזי על המעסיק לגייס עובדים חדשים. זאת ההנחה שעמדה ביסוד חקיקת חוק 35 שעות עבודה שבועיות בצרפת, לאחר שנים של דרישות האיגודים המקצועיים. ממשלתו הימנית של ניקולא סרקוזי מעוניינת עתה לרוקן חוק זה מתוכן והוא אף מקדם יוזמה חדשה תחת הכותרת "לעבוד יותר – כדי להרוויח יותר". הקמפיין, שהחל עוד במהלך מערכת הבחירות, חפץ לשכנע את העובדים שקיצור שבוע העבודה ללא פגיעה בשכרם פוגע בהם. אבל בדבר אחד צודק סרקוזי: לעבוד יותר פירושו רווחים גדולים יותר עבור המעסיקים. במקרה הישראלי: השכירים עובדים מדי שנה יותר שעות, תמורתן הם מקבלים תשלום מופחת. העובדים בישראל נאלצים לעבוד שעות נוספות אם ברצונם להדביק את קצב עליית ההוצאות – גבוה הרבה יותר מן האינפלציה שרשמית היא אפסית. יחד עם זאת, מספרם של העובדים הישראלים המועסקים שעות נוספות ומקבלים תמורתן על פי חוק הולך ופוחת. עובד הבניין הסיני הבונה את המגדלים בצפון תל-אביב, הסטודנט הממלצר בבית הקפה במרכז ירושלים והמתכנת המועסק בחברות ההיי-טק שבצומת רעננה-כפר סבא נאלצים לרוב לעבוד שעות נוספות רבות – ללא תמורה הולמת.
לכותב המאמר יש טעות אחת: המעסיקים ומנהליהם השכירים יודעים היטב את חוקי העבודה, כלומר הם מפרים אותם ביודעין ובונים דווקא על בורותם של העובדים או על חששם לתבוע את המעסיק.
אני עובד בחברת אבטחה שלא משלמת שעות נוספות, למרות שלפעמים אני עובד 13-14 שעות ביום.
איך אפשר לתבוע את הזכויות שלי?
ולא פחות חשוב, הזכויות שלי הן הרי תוצאה של חקיקה בפרלמנט הבורגני, צריך לעשות "שיפוץ" לזכויות העובדים בחקיקה או באלימות!
אני עובדת בחברת היי-טק מזה 11 שנה. המשכורת היא בסדר, אבל אף פעם לא הצלחתי לעמוד על ההכנסה לשעה. אני משקיעה כל כך הרבה שעות בעבודה! יש לי חברות שכדי לעבוד יום עבודה נורמלי נאלצו לבקש לעבור לשלוחות החברה שבחו"ל. הפלא ופלא: שם בארצות ה"מתוקנות" עובדי ההיי-טק עובדים עד 4 וחצי או עד חמש אחה"צ ו… הולכים הביתה. חברה העובדת בגרמניה סיפרה לי שרוב העובדים המקומיים חברים באיגוד עובדי המתכת ומקבלים המון הטבות – כולל חופשות ארוכות בתשלום וזאת מכח הסכם העבודה. מדוע ההסתדרות לא פועלת בקרב אנשי ההיי-טק?
שמעתי הרצאה של מנכ"ל חברת אנימציה, שלא אזכיר את שמה, על העבודה עם חו"ל.
והוא תיאר זאת כך: עם אנגליה, כמובן, הדברים קלים (בהשוואה לארה"ב, מבחינת השעון, כי יש רק פער של שעתיים בינינו לבינם).
מגיעים לעבוד ב-9, הם מצטרפים ב-11 (9 מבחינתם), ואנחנו בעצם מלווים אותם כל היום, עד 19:00.
הם, האנגלים, מסיימים לעבוד בחמש. הם עובדים 8 שעות ביום, שזה משהו שכבר כמעט ולא קיים בהרבה ענפים.
העבדים בארץ עובדים 10 שעות בתור סטנדרט.
עובדים שעות רבות מדי תמורת שכר נמוך, זהו הסוד של הצמיחה הקפיטליסטית בישראל.
צריך להבין דבר מאוד פשוט-
אנחנו חיים בעידן של ריאקציה חמורה בזכויות העובדים, תהליך שקורה בכל העולם ה"חופשי".
ריאקציה זאת נעשית לשם הגדלת הרווחים של הבורגנות הגדולה (לא חסרות ולא קשה למצוא נתונים על התפלגות העושר ב-20 השנים האחרונות- גידול ברור ותלול של העשירונים העליונים באופן יחסי ומוחלט) ובעזרת הפרלמנט הבורגני.
דבר חשוב מאוד שהתברר בשנים הללו הוא שבניגוד למה לחשבו זרמים סוציאליסטים מסויימים אחרי מלחמת העולם השניה, מדינת הרווחה היא לא נצחון של הסוציאליזם, אלא אינטרס זמני של הבורגנות והמדינה מבצעת את מדיניות הרווחה בשם הבורגנות ולמטרותיה כשם שאת מדיניות ההפרטה היא מבצעת למען הבורגנות, וכפי שנאמר כבר במאה ה-19 וחוזר ומתבהר כיום- המדינה היא כלי של הבורגנות ובשום פנים ואופן לא פלטפורמה לשינויים סוציאליסטים.
מכאן יש להסיק מסקנות מעשיות ברורות-
אמנם אסור להפסיק את הפעילות בפרלמנט הבורגני, כי אפשר באמצעותה לגנוב פה ושם כמה פירורים (זה אולי אופורטוניסטי אבל בשביל מליוני {מליוני, כי הכוונה לכל העולם הבורגני} פועלים זה לחם חוק), אבל יש להבין שהמטרות החשובות קרי הלאמה, עליה בשכר, קיצור שעות העבודה, ביטול חברות כח אדם ועוד ועוד (ולצערנו הרב יש עוד ועוד ועוד), מטרות אלא לא יכולות להיות מושגות בימינו בעזרת הפרלמנט הבורגני (אולי בימים אחרים שדרך ההצבר תשתנה שוב וזה שוב יהיה האינטרס הבורגני לעשות מדינת רווחה, אבל זה כמובן היפותטי ולא צריך להוות שיקול).
לכן הדרך היחידה להשיג את המטרות הללו היא בעזרת שביתות המוניות, הפגנות אלימות, ביזה של רשתות גדולות וכל פעולה שהיא שתגרום לבורגנות לעשות הערכה מחדש של יעדיה.
כמובן שהמטרות שנשיג בדרך זו הם בכלל לא סוציאליזם אלא רק חזרה למדיניות הבורגנית של לפני 30 שנה, ומטרתנו הסופי היא ביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור כולם.
נ.ב
נושא חשוב למחקר מרקסיסטי עם המון משמעויות מעשיות הוא הדרך שבה נעשתה הריאקציה של רווחה-הפרטה.
ברור שאי אפשר לעשות זאת בזבנג וגמרנו כי אז באמת עלולה להיות מרידה (לא מהפכה), אלא נדרשו 30 שנה של הרס מדינת הרווחה, מלויים בתעמולה אדירה שמסבירה לפועלים למה הכי טוב להם לקבל פחות.
אני לא נתקלתי במחקר כזה ואשמח לקבל הפניות.
לפחות המשכורת בהי-טק היא משהו שאפשר ללכת איתו למכולת. במגזר המקצועות החופשיים שעות נוספות ללא תשלום ("שכר גלובלי") הם מחזה נפוץ ביותר, אם לא סטנדרטי, והשכר הכללי נשאר נמוך (5000-7500 ש"ח לחודש). מדובר על אדריכלים, אמנים בתחומי התקשורת וכד’. לגבי מגזר זה, התנאים בהי-טק הם סוג של חלום רחוק – הרי אנחנו בקושי מקבלים החזרי נסיעות (10.40 ליום).
אני חייב להגיד שהרבה לא נעשה גם באשמת השכירים עצמם. כשחשבתי לארגן סוג של "הסתדרות לאדריכלים שכירים" עשיתי סקר שוק אצל חברים אדריכלים שכירים ונעניתי בבוז, צחוק, או תגובות כגון "אנחנו לא מעמד פועלים, אנחנו בעלי מקצוע חופשי"…!
ההפרד ומשול המעמדי הצליח עד כדי כך, שמי יודע כמה שכירים בארץ נדפקים אך לא מוכנים להודות בכך, פן יאלצו להאבק כאחרון הפרולטרים
לפני כמה חודשים עזבתי את ההייטק. לא הייתי מתכנתת אבל עבדתי בתור קניינית רכיבים. זה אומר עבודה עם חו"ל והקפצות לחו"ל מתי שמתחשק להם (וזה ממש לא כיף כמו שחושבים! זה לא חופש ולא נעליים אלא עוד סוג של עינוי ולרוב אין לו שום חשיבות). אז ככה, אי אפשר להגיד שטחנתי יותר מידי. אני מאמינה שגם בתעשייה הייתי נשארת בעבודה עד הערב כמו כורת פחם, ואפילו בהייטק הם כאילו לא מסתכלים על השעות אלא על התפוקה והם כאילו נותנים לך חופש (לאכול יותר זמן צהריים, לדבר סמול טוק עם הקולגה, להתעסק בעניינים פרטיים או להגיד לבוס "אין לי זמן עכשיו" וכיו"ב)אבל מה שכן היה בהייטק הזה זו מן מחויבות אדירה. נותנים לך את האשליה שאתה עושה משהו כ"כ חשוב שאתה לא יכול להעדר מהעבודה, אתה זמין להקפצות לחו"ל כמו בצו 8, והתודעה שלך כל הזמן בעבודה כדי להיות "דה בסט". מצפים ממך להיות קוסם של פתרון בעיות וכל הזמן רוצים ממך יצירתיות בתחום הכי משעמם אולי בעולם כולו, אולי חוץ מהנהלת חשבונות. הישיבות זו בכלל הצגה אחת גדולה ומעוותת ולאט לאט אתה מרגיש (אם אתה בן אדם ולא הפכת כבר לרובוט, מה שקורה לרוב שם, בלי שהם בכלל מרגישים) שאתה בקושי יודע מי אתה.
הספרים מאבדים את טעמם, הקשרים האנושיים מאבדים את האותנטיות שלהם בצל אופוריית ההייטק והרכיבי אלקטרוניקה הופכים להיות מרתקים כדי שהנפש שלך תוכל לשאת את הסיוט הזה.
אמרתי תודה לכסף המזופת שלהם וחזרתי לספרים ולאבטלה המתוקה.עכשיו אני יכולה לסוע לכל מקום שאני רוצה. ובינינו? אפשר לחיות מ- 3000 ש"ח (לבן אדם בודד)- וחיים מעולים. לרגע אני לא מתגעגעת למשכורת של ה- 5 ספרות. תודה אבל לא תודה.
התארגנות עובדים בהיטק
— קישור —