עורך הדין אמנון דה-הרטוך ממשרד המשפטים קרוע ככל הנראה בין שתי המסורות העיקריות הרווחות במחנה הדתי-לאומי. הוא גם צבר גאה, מלח הארץ, בוגר צה"ל (חיל המודיעין) ועובד מדינה בעל תודעה ממלכתית קפדנית וגם מתנגד לחרדים. ממקור מפוצל-אישיות זה נבעה גם סטירת הלחי המצלצלת שהבריון רך המזג הזה הדביק לפרצופו של ח"כ יעקב כהן מיהדות התורה. לעו"ד דה-הרטוך יש היסטוריה ארוכה של יחסים גרועים עם החרדים התלויים באישוריו כדי לקבל הקצבות לרשתות החינוך שלהם. בין הצדדים שוררת שנאה הדדית קשה ומתועדת. לראייה, עו"ד הרטוך הרהיב עוז לכנות את ח"כ כהן בכינוי הגנאי "בהמה" עוד לפני שהח"כ השווה אותו, ר"ל, לגרמנים. עובד המדינה השתולל מילולית עוד לפני שנקט אלימות גופנית, וציבורים גדולים בארץ, כולל עיתונאים רבים, עמדו לימינו והצדיקו אותו. בכך ביקשו להנציח את הסדר החברתי-פוליטי המקובל עליהם, בניגוד לכל ההשקפות העומדות בבסיסה של הדמוקרטיה הייצוגית.
ב-59 שנות קיומה של המדינה נוצרה הירארכיה מעניינת של אזרחים ישראלים, ועקרונות מוצקים של אי-שוויון הפכו ללחם חוק ולכן גם למכת מדינה. איש דתי-לאומי סטר באורח משפיל על לחיו של מחוקק חרדי, ורבים גילו נכונות תמוהה לעלות עבורו על המיתרסים. בעוד כמה חודשים, או במקרה הטוב כמה שנים, ירביץ איזה בריון לח"כ ערבי בתואנה שהוא תומך בטרור ואז יתייצבו לימינו מאות אלפים. דה-הרטוך אמנם יילל באוזניו הכרויות של כתב "מעריב" ערן אלדר בתחילת השבוע, ובאמת יש להניח שהסיפורים המשפחתיים על מוראות השואה השפיעו במידה לא מבוטלת על יליד הארץ הזה. הסיפורים נגעו בהחלט גם ללבי, על אף שלא היו רלבנטיים לפרשה החמורה עצמה. למרבה הצער, הסקתי מסגנון דבריו ומתוכנם, שהאיש טרם הבין את חומרת מעשיו. המכה הוא עובד מדינה, פקיד, ועוד פקיד גאה, שרואה בתפקידו הגשמת ייעוד חשוב. בכל זאת הוא מסרב להבין שעליו לדבר אל נבחר ציבור בנימוס, בנימת קול ראויה וביראת כבוד. אם דה-הרטוך לא יקבל עונש חמור ולא יעמוד לדין פלילי ומשמעתי, הפגיעה בדמוקרטיה תהיה חמורה.
נאמנים עלי דבריו של חברי שחר אילן מ"הארץ", שדה-הרטוך הוא פקיד מסור וחרוץ, שמנסה כל ימיו למנוע חריגות, המקובלות כנראה על רבים מהפונים אליו. לגבי השאלה החשובה יותר, האם מגלה עובד המדינה הזה מידה שווה של קפדנות ונוקדנות כלפי פונים מחוגי ציבור אחרים, לאו דווקא חרדים "שחורים", לא מצאתי תשובה במאמרו של אילן. התחושה שלי, כקורא די קבוע של העיתונות החרדית, היא שהאיש איננו אוהב את החרדים ושהם, כדרכם, מגיבים באיבה כפולה ומכופלת. נכון שאין לנהוג בזבזנות בכספי ציבור, אבל תפקידם של הפקידים הוא לחלק אותם לא רק בהתאם לחוק, אלא גם בטאקט ובשום-שכל. חלק מתומכיו של דה-הרטוך עוררו בי אי נוחות, שכן העדפת אמות המידה הלאומניות על הדתיות איננה מבטיחה טובות.
אם מדינת האפרטהייד הזאת, שכבר הכבידה את עולה על תושבי השטחים הכבושים והרסה את חייהם, תמשיך לגלות סלחנות כזאת כלפי דה-הרטוך רק משום שהקורבן לתוקפנותו היה חרדי, נידרדר כולנו לדרך חתחתים שסופה מי ישורנה. אולי נצטרך גם לחוקק חוקים חדשים, שיזכירו לבעלי תודעה היסטורית את שנת 1935. ראינו השבוע שני סימנים לתופעה: ניסיון להעביר בכנסת חוק שיאסור מכירת אדמות קק"ל לאזרחים ישראלים לא-יהודים, וסרט תיעודי שהוקרן בדרום הארץ כדי להרתיע נערות יהודיות מיחסים רומנטיים עם צעירים בדואים מהנגב. כבר עתה צפוי ערבי הפוגע ביהודי לעונשים הרבה יותר חמורים מאשר יהודי הפוגע בערבי. בעתיד נוכל להנהיג הקלות מפליגות לדתיים לאומיים התוקפים חרדים, ולקבוע בחוק החמרות כלפי חרדים, עניים, אתיופים ואולי גם רוסים. בפרשת דה-הרטוך שילמנו את מחיר הזלזול בבית הנבחרים, שבו אשמים, כמובן, גם הח"כים עצמם. עובד מדינה בריטי שהיה מקלל ואחר כך גם תוקף חבר פרלמנט, היה מתפטר בעצמו מכל תפקידיו ואז גם משלם את המחיר בבתי המשפט. מי שמפקיר את דמו ואת כבודו של ח"כ כהן יהיה אחראי ישיר לכל הפגיעות הקשות בנבחרי העם שיתרחשו בעתיד.
ייסוריו ועלבונו של ח"כ כהן תוארו ברוב כלי התקשורת בנימה גלויה של לגלוג ואדישות. לדידם, המכה בקושי היתה מכה, וכהן בילה את יומו במרפאת הכנסת כדי להפיק הון פוליטי מקסימאלי מהפרשה. הרמזים היו עבים בצורה כמעט מעליבה: בעצם, לא קרה לח"כ כהן שום דבר. הוא סתם שכב במרפאה כדי למשוך תשומת לב ולדאוג להענשתו החמורה של הפקיד שהגיב על פרובוקציה הקשורה בנאצים. דה-הרטוך הפך לקדוש המעונה ואילו כהן הפך לאסקופה נדרסת. למזלו הכהניסטים עדיין נקרעים בין העולם החרדי לבין התנועה הדתית-לאומנית, אחרת עוד היו מוציאים עליו דין רודף.
ציפיתי לפחות מאנשי מרצ להוקיע את דה-הרטוך ולהגן על הח"כ החרדי כהן, אבל הם פשוט אינם מסוגלים לכך. גם בהעדרם של אנשי שינוי מהכנסת (שמתם לב איך 15 ח"כים התאדו לחלל האוויר מבלי שאיש יצטער עליהם ויעלה באוב את זכרם?) הם לא הצליחו להתעלות ולשכוח לרגע את שנאתם היוקדת לחרדים. במרצ, עוד יותר מאשר במפלגות המרכז הלאומני, מתחשבים מאוד בכל הקריטריונים הציוניים כאשר הם שוקלים נושא פוליטי כלשהו. בהנחה שאנשי מרצ שייכים למרכז הדמוקרטי (להבדיל מהמרכז הלאומני של העבודה-קדימה) הם חייבים להבין שעליהם להיבדל מהעדה הרעה של המתנחלים ותומכיהם בתוך הקו הירוק, ולא לראות במכנה המשותף הציוני את חזות הכל. אחד מהתפקידים המעטים שעוד נותרו למרצ הוא השמירה על הפרדת הרשויות, על שלטון החוק וכל כבוד הכנסת. היא כשלה במבחן הזה בפרשת דה-הרטוך ורצוי שיוסי ביילין ואנשיו יפיקו במהירות את הלקחים הדרושים. ח"כ זהבה גלאון ממרצ אמורה לעמוד בראש קבוצת הפרלמנטרים שיתעקשו על העמדתו של הפקיד שסרח. התאכזבתי כאשר לא שמעתי את קולה בנושא הזה.
יש לייחס חשיבות רבה לעובדה שעו"ד דה-הרטוך איננו מסוגל או רוצה להבחין בין המונח "גרמני" למונח החמור "נאצי". נכון שח"כ כהן דיבר על הגרמנים בהקשר של אנשים שרצו להרוס ליהודים את הגוף, ולכן ניתן לקבוע ששני הניצים אינם מודעים לקונוטאציות השונות. זה מצער בעיני. הגרמנים הם עם שיש לו היסטוריה מגוונת ולעתים בעייתית, ואין שום טעם להתעלם מהחשבון הטראגי בינינו לבינם. הנאצים, לעומת זאת, הם אנשי תנועה פוליטית ואידיאולוגית שמחדדת עד הסוף את המסר של הימין הקיצוני הגזעני והלאומני. העם הגרמני כיום מתנער מהנאציזם ברובו הגדול, וחוקי המדינה שם מונעים התארגנויות נאציות או שימוש בסמלים המוקצים של התנועה. בקיץ שעבר הם הפכו את המונדיאל שנערך שם לחגיגה בינלאומית יפה, עממית, פלורליסטית ובהגדרה גם אנטי פאשיסטית ואנטי גזענית. זה לא היה מקרי. מאמץ ממסדי ועממי גרם לעם שלם לקבל במאור פנים את מאות אלפי הזרים שזרמו למדינה. לא היה שום דמיון בין מונדיאל 2006 לאולימפיאדה הנאצית שנערכה בברלין בשנת 1936.
גרמנים רבים מאורגנים בתנועות אנטי נאציות ובתנועות שלום, ופועלים במסירות רבה למען איכות הסביבה ונגד הדורסנות האמריקאית לא רק בארצם אלא בכל רחבי העולם. לפני 15 שנה ארגנו נהגי המוניות בפרנקפורט הפגנה אנטי גזענית לאות סולידאריות עם שחקן כדורגל מניגריה ששיחק בקבוצה הבכירה של העיר. השחקן, ג’יי-ג’יי אוקוצ’ה, התקבל ביציעים בקריאות גנאי גזעניות והנהגים החליטו להוכיח שהמנוולים שקיללו אותו שייכים למיעוט קטן ושדווקא האוכלוסייה העממית בעיר, המיוצגת גם על ידי נהגי המוניות, מוכנה להגן עליו בגלוי. 50 אלף איש השתתפו בהפגנה המפוארת בפרנקפורט ואני זוכר שחשתי קנאה רבה נוכח התופעה. כדאי שגם דה-הרטוך וגם יריבו ח"כ יעקב כהן ישננו לעצמם, שנאציזם יכול לקנן בכל מקום, גם אצלנו, ושיש הבדל עצום בין נאצים לסתם גרמנים. דה-הרטוך חייב לדעת, שהנאצים הם שרדפו את בני משפחתו ממניעים גזעניים, ושעיקר ייעודו כאדם הוא להילחם נגד הגזענות ולא נגד החרדים.
הייתי משנה את הכותרת מבריונות איכותית לבריונות סלקטיבית
הבריונות הסלקטיבית הפכה לנחלתם של שמאל וימין,ואם אתן דוגמא שהשמאל הקיצוני לא יאהב
הרי מדובר ברצח המחבל היהודי זדאה
היכן רוצחיו? למה אינם נשפטים? שתיקת הכבשים של השמאל הרדיקלי….על שום מה?
מאמר חשוב. היה ראוי לנסות להפיץ אותו בעיתונות היומית שיש לה קוראים רבים יותר (אם זה אפשרי, כמובן)
"Highly pleased with the adress.There was not one word in it that ought not to be there; it could not have been done with fewer words"
פתחתי בציטוט דבריו של ג’ון סטיוארט מיל אודות נאום שנאם מרקס בפני המזכירות הכללית של האינטרנציונל הראשון ב 23.6.1870. נאום שכותרתו הייתה Working Men and the War.
הנאום עצמו, מלאכת מחשבת של חשיבה פוליטית שמאלית/סוציאל דמוקרטית/קומוניסטית, הוא קריאת חובה, לדעתי, לכל מי שהכניס ראשו למאבק האיתנים ‘התאורטי’ המתנהל בימים אלה מעל דפי הגדה השמאלית – ויכוח שלשמו הוחרדו מקברם לנין, סטאלין, ובעיקר משה סנה (באותו גלגול בו לבשה הציונות האקטיביסטית לוחמנית שלו, ציונות עליה לא וויתר אף פעם, את לבוש החיבור ‘האנטי ציוני מכל החיבורים האנטי ציונים’ – החיבור שהוא עדיין התנ"ך בהא הידיעה של שמואל אמיר – "על השאלה הלאומית").
ניתן למצוא את המאמר המופלא הזה ב"כל כתבי מרקס ואנגלס", בהוצאה הניו-יורקית שלהם, כרך 22 ע"מ 3-7.
אסיים בהבעת אותה תחושה שאפפה אותי למקרא דבריך ב’שפה יהודית שורשית’ –
חזק וברוך (בעגה ‘ספרדית’) או יישר כוח (בעגה ‘אשכנזית’).
תודה על הדברים.
לחיים ברעם,
סוף סוף מישהו כותב על זה משהו ראוי. עד עכשיו היתה לנו הפמיניסטית הגדולה אורית קמיר, שכתבה מאמר שנקרא "בזכות הסטירה", לפיה אין עילה טובה יותר לסטור למישהו ו"כל שעשה הר-טוך הוא למלא את תפקידו נאמנה" (ואחר כך היא לא רוצה שישוו אותו לגרמני…)
— קישור —
ועוד כל מיני ליברלים, שתמיד מתנגדים לאלימות/מלחמה חוץ מאשר במקרה הנדון. אפשר רק לדמיין מה היה קורה לו ח"כ מש"ס היה המעליב…לא רק שהיינו נאלצים לקרוא על הזכות לתת סטירות (מפי משפטנית ואידיאליסטית…) אלא על החובה להוריד כפה (אבל בטח באשכנזית טובה, מתובלת ב"הגנה עצמית", "לשון הרע" ו"דמוקרטיה מתגוננת").
מאמר משובח ומאיר עיניים!
הסטירה של דה-הרטוך היא עבירה על החוק.
אם הוא לא יועמד לדין זוהי פגיעה בשלטון החוק.
הדמוקרטיה אינה קשורה לעניין – אלא אם כן חברי הכנסת הינם אותם צדיקים שהובטח להם (עוד בחייהם) מקום בגן-עדן.
הייי חיים
רציתי ליידע אותך על תוכניות טלוויזיה שרצות בערוץ 23 בסופ"ש הזה, המספרות איך כדורגל שימש את הנאציזם ואת הפשיזם של איטלר, מוסליני ופרנקו.
בהזדמנות אכתוב לך על ההיסטוריה שלנו ביחד: אתה ככותב ואני כקוראת עוד מימי כל העיר (פוליטיקה וספורט) לפני 20 שנה…
שבתשלום
חבל מאוד שחיים ברעם מתעלם מכך שהרטוך התנצל על המעשה, שוב ושוב בכל אמצעי התקשורת. זו היתה התנצלות כנה ואמיצה של פקיד מדינה אחראי ובכיר שיודע שכשל במילוי תפקידו. אשר למילוי תפקידו, כדאי לקרוא את מאמרו של שחר אילן בהארץ, שם הוסבר היטב כיצד נאלץ הרטוך, למרות שרצה לעבור לתפקיד אחר, להתעמת עם החרדים המבקשים עוד ועוד ועוד ונותנים פחות ופחות. איני שונא חרדים ח"ו ויש בהם רבים שאני מוקיר ומכבד, אבל אי אפשר להכחיש כי ככלל תרומתם לחברה נמוכה בהרבה מיכלתםמחובתם. כך אינם נראים בצבא ואינם נראים במקומות העבודוה והם חובשים ספסלי הישיבות רוב שנות צעירותם וחיים חיי בטלה. אכן, הציונות הדתית סטתה מדרך הישר כאשר נשבתה בידי התלהמות משיחית גאולית שעיקרה כל סממן יהודי אמיתי מדרכה. אבל יש נסיגה ויש חזרה בתשובה ויש למה לקוות ועם מי לדבר. לא כך החרדים שכל רצונם הוא לגייר אותנו ולכפות עלינו את אורחותיהם ולאנוס אותנו ללכת בדרכיהם. בכלל זה הם נתלים על קופת הציבור ויונקים ממנה מבלי להחזיר ולו מקצת חובם. כן כמובן, זו הכללה. הכללה גסה. אבל בגדול – זו אמת לאמיתה.
ושוב אני שואל את חיים שאלה ומעז לצפות לתשובה: הכיצד בכל המאמר הארוך לא מצאת שורה או הקשר לאזכר את עובדת התנצלותו של הרטוך, התנצלות שאיש אינו יכול לכפור בכנותה? לא, איני טוען שההתנצלות ממרקת את העוון, אבל היא בוודאי שקולה במכלול. גם מה שכהן דחה את ההתנצלות בתוקף בהסברים שנשמעו תירוצים שהוכנו מראש בחברותה עם ידידיו המפולפלים אומרת דרשני. מי יעיז לדחות התנצלות? איזה עזות מצח לא לסלוח! ואני נזכר בעוד פרט קטן ("פרט קטן", חא חא חא): דה הרטוך ביקש להגיד קדיש על אביו בבית כנסת חרדי אז רבים עזבו כדי לא לומר אמן אחרי רשע. כן אנחנו מכירים אתכם מספרות ההשכלה ויודעים איך אתם עומדים על הדם. לא להניח ליהודי להגיד קדיש? מנין הם נוטלים אומץ להתרסה כזו? אין זאת שהם יודעים היטב שהשמים ריקים ורק משחקים אותה לצרכי כבוד ופרנסה.
ואתה חיים ברעם, שנחנת בלב רגיש ושכל טוב, האם תתנער מפקיד ישר דרך המסור לתפקידו (שנכפה עליו כגיגית) שנפל קורבן למנאץ שהעז לכנותו נאצי (כפי שאתה עצמך הראת לדעת!). עוד לא מאוחר לתיקון.
לרמי יובל,
אתה טוען שאינך שונא חרדים, ואני מקבל את זה, כמובן. עם זאת, השתמשת בתגובתך בכל הסטריאוטיפים על החרדים, אלה המקובלים על ישראלים מהזן הציוני, עם או בלי כיפה סרוגה.
אשר להתנצלות, היא לא סיפקה אותי והייתה מלאה בתירוצים מכל הסוגים. כדאי לך לקרוא שוב את הטקסט, כיוון שבחרת להתעלם מההבדל הענקי בין נאצי לבין גרמני שהודגש מאוד בטור שלי.
אשר לשרית, תוכלי לקבל את הדוא"ל שלי במערכת.
לרמי יובל,
את מה שכתבת על החרדים היה יכול לנסח גם נאצי מתחיל. טוב שפרסמו את התגובה שלך, כי היא מסבירה למה החרדים מגיבים כלפי פקידים ציוניים שרק עושים את מלאכתם בהשוואות כאלו.
דווקא ראיתי לא מעט חרדים עובדים, וגם לא מעט חרדיות. הנתונים מראים שמה שהחרדים מקבלים לחינוך ילדיהם לא עומד בהשוואות למגזר של היהודים הלא חרדים.
הכסף הגדול הולך לתשע עשרה משפחות שמגלגלות מחזור ששוה ל-88% מתקציב המדינה, אז מה אתה נטפל לחרדים? כי עליהם אתה חזק ועל העשירים לא?
והרטוך לא התנצל, כי התנצלות אמיתית לא עושים ככה אלא כמו שהגשש הסביר:
תהיה גבר, תשפיל את עצמך, תהיה גבר.
הר טוך בשום מקום לא הביע חרטה שלא מסוייגת ולא מגייסת את הנאצים שוב. הוא לא לקח אחריות באמת על מה שהוא עשה.
מדוע אי אפשר להכחיש כי "ככלל תרומתם (של החרדים) לחברה נמוכה בהרבה מיכלתם ומחובתם"? הם אינם נראים בצבא? יפה. הלוואי וכולם בישראל היו נוהגים כך, שאז היה מצבנו טוב הרבה יותר.
הם אינם נראים במקומות העבודה? הם חובשים ספסלי הישיבות? האם אלה חיי בטלה, כמו שאתה כותב, או חיים שראוי לחיותם? האמנם עדיף עובד המוכר את חייו תמורת מעמד חברתי מפוקפק, מכונית, טלוויזיה וחופשונים בארץ או בחו"ל? וכי ציבור העובדים עושה כן (כלומר, עובד) משום שהוא דואג לרווחת הכלל או משום שהוא ציוני וחרד למדינה? לא. הוא עובד משום שהפרסומות שיבשו עליו את דעתו והעשירים מוצצים את דמו ושוטפים את מוחו בכוונה שיקנה לעצמו את כל המוצרים הללו שהם מוכרים לו. האם נולדנו לעבוד 45 שעות בשבוע במקרה הטוב ולפרנס בחיינו את 19 המשפחות השולטות בישראל?
למען הסר ספק אצהיר שאיני חרדי או דתי כלל. אני חילוני גמור.
לחיים שלום, אתה עצמך קובע שח"כ כהן השתמש במילה גרמנים בהקשר של רצון להשמיד את היהודים מבחינה גופנית (וייחס להרטוך חומרה נוספת – להשמיד את הנפש). כלומר, אתה עצמך אומר – בצדק – שכהן אמר "גרמני" אבל התכוון ל"נאצי". אז האבחנה (המוצדקת) שלך בין גרמנים לנאצים אינה רלוונטית לעניין הנדיון (וזה מה שהתכוונתי בדברי).
אשר להתנצלות, לא אתווכח אתך אם היא כנה או לא. דומה שיש לכבד התנצלות בלתי מסוייגת. מה שהוא מסביר מה גרם לו לעשות את המעשה עליו הוא מצטער ומתנצל אינו גורע מן ההתנצלות.
אשר לאלימות, הדתיים – גם החרדים וגם הציוניסטים אינם בוחלים בה. התזכור את הבעלזים שתקפו את מנחם פורוש ושברו לו את העצמות והמשקפים? זו לא היתה סטירה בודדת ולא על רקע של עלבון צורב של מי שכבר נאמר לו שהוא רשע ואינו ראוי לברך את ה’, אלא עשרות בנדיטים הכו את חבר הכנסת הקשיש ושברו את "הקריסטלים", כפי שנרמזו לעשות על ידי כבוד הרב בונים. אז בוא נניח להם באהבותיהם ושנאותיהם. הם מומחים בהקצנת רגשות ומעשים.
תגרה של פקיד/עו"ד דתי-לאומי עם ח"כ חרדי על כ=ס=ף ש=ל כ=ו=ל=נ=ן מסתיימת במכות. נו באמת, לגזור מזה משהו בעל משמעות לאומית, תרבותית, או פוליטית, זה כמו להכריז על קץ הציביליזציה למשמע אוהד בית"ר הקורא "השופט בן זונה".
למתייפייף,
דווקא תגובתך מעידה על כך שהטור הזה דרך על היבלות של המתלהם החילוני הממוצע. למריבה בכנסת, ועוד יותר מזה לתגובות עליה (כולל התגובה שלך) הייתה בהחלט חשיבות לאומית ופוליטית, ובעיקר תרבותית. דרך אגב, מימד תרבותי חשוב יש גם לצעקות ביציע, בעיקר לנאצות הגזעניות, אבל בנושא הזה נדון בנפרד.
לחיים ברעם
דווקא משום שהאלימות של עו"ד הרטוך נמצאה ראוייה למחילה ו"מובנת" על ידי הציבור חשוב היה לומר דברים ברורים בגנותה, לקרוא לה בשמה המפורש ולא לבדל אותה מגילויים נוספים של רשעות ופגיעה של השלטון בציבורים חלשים. מבחינה זאת אני מוצא את דבריך חשובים, ומצער הדבר שלא מצאו את דרכם לעיתונות היומית לפחות.נראה שהתקשורת ככלל לא ששה לדון בשאלות הבוחנות את הקודים המוסריים של החברה הישראלית.
ובכל זאת, הערה אחת בנוגע לשאלת ה"תקדים". אתה "מנבא" כך: "כבר עתה צפוי ערבי הפוגע ביהודי לעונשים הרבה יותר חמורים מאשר יהודי הפוגע בערבי. בעתיד נוכל להנהיג הקלות מפליגות לדתיים לאומיים התוקפים חרדים, ולקבוע בחוק החמרות כלפי חרדים, עניים, אתיופים ואולי גם רוסים." – אתה יודע הרי היטב שהסצנריו הזה מופרך, ולא רק משום שהמקרה של הרטוך המכה יתקשה מאד לשמש מודל של התנהגות ראוייה (קרוב יותר שייהפך לסימן אזהרה לפקידי ממשל כיצד אין לנהוג דווקא).
הוא מופרך משום שבשיח הציבורי ובהתנהגות הממשל לא קיימת אנלוגיה בין ציבורים הנתפסים "ישראליים" לבין האחרים, קרי – הערבים. לא תיתכן חקיקה כנגד חרדים, מזרחיים, אתיופים ו"רוסים" בכנסת. רק הקיפוח המתמשך של ערבים בישראל וביטויי האלימות כנגדם מניבים אצלנו גם יוזמות חקיקה וחוקים בפועל. אז עם כל הדמיון של מקרה הרטוך – יש להניח ברמה גוברת של סבירות שאיש בכנסת שלנו, מספסלי האיחוד הלאומי ועד מר"ץ, לא ילמד גזרה שווה ממנה על הנעשה ביקום המקביל זה של ה"מגזר", עבורו קיימים "חוקים" נבדלים, חוקי גזע פאר אקסלנס.
למיקי מילר,
את צודקת בכל טענותיך. כמובן שנקטתי בלשון הפלגה מכוונת כדי ליצור אפקט סוריאליסטי.
רשימה נאה ומשובחה! ברכות ותודות למגיבים על ההערות המעניינות והמשכילות!