ביום שני שעבר ביקרתי לשם הזדהות במחנה הבנייה החמישי של הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, בענתא שבמזרח ירושלים. מתנדבים בינלאומיים, ישראלים ופלסטינים בונים מחדש את ביתה של משפחת חמדאן שנהרס בידי הרשויות בדצמבר 2005. כמו אלפי בתים אחרים שנהרסו בשנות הכיבוש בגדה המערבית גם בית חמדאן נבנה ללא אישור בנייה, על קרקע השייכת למשפחה, לאחר שנדחו כל בקשותיהם של בעליה לקבל אישור כנדרש. הוא נהרס בתואנה של בנייה בלתי חוקית, ועכשיו הוא נבנה מחדש בצלו המאיים של צו הריסה קבוע (*).
מחנה הבנייה נפתח ב-14 ביולי במטרה לבנות את הבית מן המסד עד הטפחות בתוך שבועיים. עם מסירת המפתח לבני המשפחה, יצטרף הבית לבתי "צומוד" אחרים הנבנים במסגרת פרויקט הבנייה מחדש של בתים שנהרסו רשמית מטעמים ביורוקרטיים, אך למעשה כמדיניות שיטתית של גירוש פלסטינים מאדמתם. הבנייה מחדש נעשית אפוא כפעולה בלתי אלימה נגד הכיבוש, כביטוי של סולידריות עם הפלסטינים ועל מנת לסייע להם להישאר על אדמתם.
אין ספק שמיקומו של הבית, הדבוק למדרון המשקיף אל עיסאוויה הנמצאת מעבר לוואדי שעובר למרגלותיו, ומעיף מבט מתגרה מזרחה, לכיוון מחנה עופר המתנשא מעל סביבתו, מסמן אותו כמבנה מועד להריסה. אך כבר ביום השני לפתיחת המחנה כמעט הושלמה הקומה הראשונה, ושורת המתנדבים, יותר מ-20 נשים וגברים מבני עשרים ומשהו ועד בנות יותר משישים, העבירה מיד ליד את אבני הבניין, בהתלהבות של מתחילים הפטורים, בשלב זה, מחובת ההכרות האישית עם רודנות הכיבוש על מכלול היבטיה. אך כבר למחרת היום נקטעה הפתיחה האופטימית באקורד צורם במיוחד.
בבוקרו של יום המחרת, 17 ביולי, באה משלחת ההריסה אל בית שעמד במרחק של כמאה מטרים מאתר הבנייה, ובתוך כעשרים דקות הפכה אותו לגל אבנים. בבית שנהרס גרה בשכירות משפחת אבו סנינא, זוג הורים ושבעת ילדיהם, ששהתה באותה שעה בחברון, לרגל אירוסי בתם הבכורה. על גג בניין סמוך הצטופפו המתנדבים ועקבו בחלחלה ובזעם כבוש אחר תהליך ההרס, אותו ביקשו לבטל בעצם נוכחותם ובכוח עבודתם ועתה נעשו, בעל כורחם, עדים להתרחשותו. יחד איתם עמדה נאדיה חרחש, פלסטינית צעירה, המנהלת מטעם הוועד נגד הריסת בתים את תוכנית מרכז השלום "בית ערביה", בו מתארחים המתנדבים. בשתיים לפנות בוקר, בשובה נסערת ונרגשת לביתה, מיהרה לכתוב את עדותה והפיצה אותה בגרסת טיוטה בין קבוצות הדיון ברשת. ביקשתי מנאדיה חרחש רשות לתרגם (מאנגלית) את רשימתה והרי היא לפניכם בעיבוד קל.
היום היה באמת יום מיוחד במינו. בבוקר הלכתי למחנה הבנייה, שם נודע לנו שעומדת להתבצע הריסה בא-טור או בעיסאוויה. עד מהרה התברר שהרסו את הבית הסמוך לבית שבנינו מחדש. מכוניות משטרה והיחידות המיוחדות, שוטרי משמר הגבול, הצבא, בולדוזר, ג’יפים, מערך שלם נפרש לנגד עינינו. כולנו עמדנו על גגו של בית השכן והתבוננו בכעס עצור ובייאוש במה שקורה. הכול היה שם כמו בסרט. תחילה הם דפקו בדלת ולאחר דקות ספורות פרצו אותה ונכנסו. תחילה נכנסו הכלבים. הבית היה ריק מדייריו. הם הקיפו את האזור כולו והחלו לרוקן את הבית מחפצים. ממרחק זה נראה כמו העברה מאורגנת של תכולת דירה. הם העבירו חפצים בתוך שקי ניילון והניחו אותם בנחת בצד. לא יכולתי להסתכל. לא רציתי לעורר את המתנדבים הבינלאומיים לתגובה שלא יכולתי לשער את תוצאותיה וחשתי חסרת אונים. הלכתי לשכנים כדי לשאול איך נוכל ליצור קשר עם המשפחה. המשפחה, בת תשע נפשות, נסעה יום קודם לחברון לביקור משפחתי לרגל אירוסי בתם הבכורה, והיום היתה צפויה לחזור לביתה. החיילים התנהגו כמו רובוטים. כעסי היה כה רב עד שלא יכולתי אפילו להצדיק אותם בטענה שהם חייבים לעשות את מה שהם עושים. לאחר כחצי שעה המקום המה מילדים והחיילים מיהרו לגרש אותם. כאשר החיילים הלכו לעבר הילדים צעקתי עליהם: "בעוד כמה שנים, כשהילדים האלה יגדלו אתם תתפלאו מדוע הם נעשו מי שאתם מכנים טרוריסטים". והחייל אמר משהו כמו, "למה הם לא בבית הספר? למה הם לא נמצאים בגן במקום לבוא לכאן?" ואני אמרתי משהו כמו, "בגלל שאם תסתכל סביבך תראה בעצמך שהמתקנים היחידים שיש להם הם ערימות האשפה מסביב. החיים שלהם הם חיי אלימות ופחד. אין להם כלום". זה היה כה נורא, כה בלתי צודק. כולנו חשנו חסרי תועלת. היינו מיואשים. אשה זקנה באה ואמרה שהיא היתה בעלת הבית. פניתי לחיילים והסברתי להם את דבריה עד שהסכימו להכניס אותה לשטח (התברר שבנה הוא בעל הבית). למזלי נראה שהם לא חשדו בי שאני פלסטינית, אולי מפני שהפגנתי שליטה עצמית. אלוהים, כמה חששתי שיבקשו ממני להראות להם את תעודת הזהות (הכחולה) שלי. זה היה הורג אותי. הם הרסו את הבית ואנחנו התקרבנו למקום. שני גברים באו. אחיה של האשה שגרה בבית ובעל הבית. האשה הזקנה ישבה שם ובכתה חרש ודיברה אל עצמה.
עברתי בין החפצים וזה קומם אותי. חיים שלמים של משפחה. זכרון של משפחה ארוז ומושלך בשקי פלסטיק ליד הריסות מה שהיה עד לפני רגע בית. ראיתי ילקוטי בית ספר, ספרים, יומן של מתבגר, אלבומי תמונות. האשה שגרה בבית הזה לא ציפתה למבקרים שיבחנו כל פרט בחייה ובחיי משפחתה; אנשים שיבדקו את חפציה האישיים, את בגדיה ואפילו את בגדיה התחתונים. היא לא שיערה שהמקרר שלה ישכב בצד הדרך, מופקר לזרים מוחלטים; היא לא ידעה שהמחבתות עם שאריות השמן יחליפו ידיים זרות שיפלשו למה שהיה אך זמן קצר קודם לכן, חייה הפרטיים. כה קשה לחשוב על אותה אשה. היא באה לביתה ולא מצאה אותו. מה ירגישו בנותיה המתבגרות? חייהן נגנבו מהן היום ממש לנגד עינינו.
חשבתי שאם גניבת ארנק או מחשב נייד גורמים לנו להרגיש כה חשופים, מה מרגישים האנשים האלה אשר זרים פולשים אליהם, מפשפשים בבגדיהם, בלבניהם, בסיריהם, בפרטיותם ומעבירים את כל זה ממקום למקום? לא רק אותם מדכאים, כי אם אף אותנו, המנסים לעזור להם. הרגשתי יותר ויותר מיואשת וחסרת תועלת. אֵם המשפחה שגרה בבית שנהרס באה למקום. הסתכלתי באשה המסכנה הזאת שפעם, רק לפני שעות אחדות, נראתה אשה חזקה – והתחלתי לבכות. היא התאמצה לעצור את דמעותיה ועברה בין ההריסות לחפש דברים. היא אספה פריטים אחדים וניסתה לתקן אותם ואחר-כך חזרה והתיישבה ללא מלים. שאלתי אותה ואת בעלה מה הם מתכוונים לעשות עכשיו, אך הם לא יכלו לענות. הם פשוט לא ידעו. הם לא יכלו לפנות אל בני משפחה אחרים משום שבגלל תנאי חייהם לא יתאפשר להם להקצות להם מקום. מצד שני הם לא רצו לעזוב את חפציהם המושלכים כפי שהם. זה היה מצב של אובדן מוחלט, תבוסה שלימה. אין להם מושג לגבי מה שיקרה להם בקרוב. לא ידוע להם היכן ילונו ושניהם היו תקועים ללא יכולת לחשוב על פתרון.
שאלתי אותם אם הם זקוקים למשהו ואמרתי שיתקשרו אם צריך וכי נשתדל לעזור ככל שנוכל. לאחר שעה חזרתי אליהם. הם החליטו לאסוף את חפציהם וללכת לעיסאוויה שם יש להם חלקת אדמה ריקה שבה יוכלו להניח את חפציהם, לישון על האדמה ולהתכסות בשמים. וזו אינה מטפורה או ניסיון להיות פואטית. זה באמת כל מה שהיה להם. מדוע נגזר עלינו להתבונן בחיים של אחרים? המשפחה הזאת היתה משפחה ככל המשפחות רק שעות אחדות קודם לכן. לא ידענו דבר על קיומה, עכשיו פלשנו אליה. זה כל-כל לא צודק. זה כל כך בלתי נסבל. ובסופו של כל זה הם תוהים מדוע אנשים אלה נעשים טרוריסטים.
הגבר כבר העמיס את הדברים על הפורד שלו ונסע למקום האחר. לאחר כרבע שעה הוא חזר עם החבילות שלו, מפני שהחיילים במחסום סרבו להעביר אותו. הם אמרו שאין להם ציוד מתאים לבדיקת המכונית והיפנו אותו למחסום רמאללה המצויד באמצעי חיפוש.
למזלם הציע להם השכן ממול, שגם את ביתו הרסו בעבר, לאכסן את חפציהם בחצר המגודרת שלו. הם היססו. נכנסתי פנימה ואמרתי שהשכן מציע פתרון לחפציהם ושאנשים יבנו להם מחדש את הבית. השעה כבר היתה חמש וחצי. אמרתי להם שנותרה לנו עוד שעה שבה נוכל לעזור, והצעתי שאקרא לקבוצה ונפעל במהירות. ולפני שהיה להם זמן לחשוב שאלתי את המתנדבים אם הם מוכנים לעזור. אחד מהם מיהר לקרוא לאחרים וכולם באו. יצרנו שרשרת והתחלנו להעביר את הדברים לשטח המגודר. כעבור שעה גמרנו את העבודה. זה היה הדבר הטוב ביותר שיכולנו לעשות, והרגשתי טוב מפני שהצלחנו להיות פרודוקטיביים ולהביא סוף-סוף תועלת כלשהי.
הוועד הישראלי נגד הריסת בתים החליט להתחיל מיד בבניית הבית הזה מחדש, ואנחנו מקווים שבעוד שבועיים יעמדו על תילם שני בתים. ואולי יש בכך תקווה. אבל אני מודעת לכך שאין בזה שום פתרון. אנחנו יודעים שהם יכולים לחזור, וכפי הנראה הם עוד ישובו ויהרסו את הבית. אך לפחות ביטאנו את כעסנו ומחאתנו נגד המצב הבלתי צודק הזה, ואולי גם זעקה עמומה זו היא קריאת התנגדות שיש בה תועלת מסויימת.
אבקש להעיר שענתא לא נמצאת בחלק הפלסטיני של ירושלים אלא בסמוך לו, ובשלב זה גם בצד הפלסטיני של גדר ההפרדה. אגב, הכפר נמצא ממש בצמוד לבסיס צבאיף שהוקם על אדמות שהופקעו מתושביו.
יש להבין את הנישול בהקשרו.
כידוע מרקס כתב בהרחבה בכרך הראשון של הקפיטל על הנישול של האיכרים והפרולטריזציה שלהם שהיו תנאי להתפתחות הקפיטליזם.
זה גם התפקיד שממלא הנישול של האיכר הפלשתיני והבדואי מאדמתו- ניתוקו מאמצעי הייצור שלו בכדי להפכו לפועל.
כמובן שבימינו הריסת הבתים ותת הפיתוח של השטחים הכבושים (וגם של הכפרים הערביים בישראל) נועדו גם לשמר שכר נמוך לאוכלוסיה שהיא כבר בעיקרה פרולטרית.
הפתרון היחידי לטרור הבורגני הזה הוא סרוב מוחלט של הפועל הפלשתיני (הישראלי או הנתון תחת כיבוש) לעבוד עבור מעסיקים ישראלים.
לימני ציוני נלהב- ממש הקוזאק הנגזל.
ישראל לא מאפשרת בנייה חוקית בגלל אותן סיבות שמניתי למעלה, מצב זה כמובן גורר את הערבים הרעים לבנות בצורה לא חוקית (הם כל כך רעים- הם מעדיפים בנייה לא חוקית על לינה ברחוב או טרנספר), ואתה, מלא כמובן במוסר בעל ביתי, מטיל את האשמה על הקורבנות של הדיקטטורה הבורגנית.
למערכת- מן הראוי לא לפרסם תגובות של פשיסטים תומכי הבורגנות, ולא פחות חשוב לא לאבד תגובות שלי, זו פעם שנייה שאני שולח תגובה ברוח זו.
ממש מעורר חמלה. אלו בתים לא חוקיים ושהערבים יפסיקו לעשות מה שהם רוצים. כשזה ערביים שבונים בניגוד לחוק אז כולכם קמים ומתרעמים על ההריסה. אבל איפה ארגוני זכיות האדם כשמדובר בתושבי גוש קטיף שהתיישבו כחוק ופונו כחוק. ושנתיים אחרי עוד מחוסרי דיור קבע.
"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה"
"כיבוש צודק"
גם את ביתי הרסו הרשעים. בואו נבנה אותו יחד
אני לא חושש מתגובות שונות משלי, אבל זה פורום שמאלני ולא פשיסטי ואתה וחבריך הטרוריסטים מסיטים את הדיון מעיקרו (ולראייה הצורך שלי להגיב כבר פעם שנייה על תגובות טרוריסטיות כמו שלך).
לא ברור מה אתה מתגאה ב"אנחנו נהרוס".
איזו מין גאוה משונה זו היא גאוות המעמדות השליטים המתעללים בקורבנותיהם.
צריך להדגיש- אתה טרוריסט אמיתי, מעשיך הם הרוע בהתגלמותו, וכאשר תפרוץ המהפכה ישמר לך מקום של כבוד ליד הגיליוטינה (אני לא בקיא במדיניות פסילת התגובות של האתר ולכן אדגיש כי הגיליוטינה היא רק אמצעי ספרותי בתגובה זו ואין כוונה לקרוא להרוג את המגיב שמעלי [למרות שהסוגריים הללו פוגעים פגיעה אנושה במוטיב ספרותי זה]).
"למערכת- מן הראוי לא לפרסם תגובות של פשיסטים תומכי הבורגנות, ולא פחות חשוב לא לאבד תגובות שלי, זו פעם שנייה שאני שולח תגובה ברוח זו."
למה?
אתה חושש מתגובות שונות משלך?
ולעניין, אתם תבנו בניגוד לחוק ואנחנו נהרוס. צומוד עאלק..