בשבוע שעבר נחתם הסכם השכר למגזר הציבורי בין התאחדות התעשיינים לאוצר. לא, אין כאן טעות. ההסכם שהושג לאחר שביתה קצרה ומו"מ של כמה שעות בלילה שבין רביעי לחמישי איננו עונה לדרישותיהם ולציפיותיהם של העובדים, אלא דווקא של התעשיינים (קבוצת המעסיקים החזקה במשק). נשיא התאחדות התעשיינים "התנדב" לספק הסכם להסתדרות, האמורה לייצג את האינטרסים של העובדים, ולממשלה. זו לא פעם הראשונה שהתעשיינים ונשיאם, שרגא ברוש, מתערבים בענייניה של ההסתדרות. בפעם הקודמת ברוש לחץ על מועמד הליכוד "לרדת" מן המרוץ לראשות ההסתדרות בבחירות שנערכו ב-15 במאי האחרון. הכל לטובת אותו מועמד, שניצח בבחירות והעומד לכאורה מאחורי ההסכם שנחתם בשבוע שעבר: עופר עיני.
מדוע התעשיינים כל כך מוטרדים מן ההסכם בין הממשלה לבין ההסתדרות? הרי הם אינם צד בהסכם, החל אך ורק על העובדים במגזר הציבורי. אבל התעשיינים מודעים היטב שהפער החברתי ההולך וגדל בין בעלי ההון לבין העובדים הוא תולדה ישירה של שכר הדורך במקום ושל פריון העולה בקצב מהיר. רוב העובדים בישראל עובדים יותר מדי שעות תמורת שכר נמוך מדי. ולרוב העובדים ברור שעל מנת לשפר את שכרם יש לחלק את העוגה בצורה אחרת.
מהו חלקם של העובדים בעוגה הלאומית? על פי נתונים שפורסמו על ידי מרכז אדוה, ערב האחד במאי האחרון (יום העובד הבינלאומי) במשך שנתיים רצופות, 2002-2001, הצטמק התוצר המקומי הגולמי (התמ"ג), וכן במשך שלוש שנים רצופות, 2003-2001, הצטמק התמ"ג לנפש. במחצית השנייה של 2003, כאשר בתוך תחומי הקו הירוק החלה להסתמן רגיעה, התחילה הפעילות הכלכלית להתרחב מחדש, ואותה שנה הסתיימה בשיעור צמיחה צנוע של 1.5% שלא הספיק כדי להגדיל את התוצר לנפש. בשנתיים שלאחר מכן התרחבה הפעילות עוד: ב-2004 היה שיעור הצמיחה 4.8%; ב-2005 הוא היה 5.2% וב-2006 היה 5.1%. בשנתיים האחרונות גדל גם התוצר לנפש ב-3.4% וב-3.2% בהתאמה.
הצמיחה אינה מחוללת רבות מן התמורות המצופות. ההכנסה הלאומית גדלה, אבל החלוקה שלה מאוד לא שוויונית: חלקם של המעסיקים גדל באופן חד, אבל חלקם של העובדים מצוי בירידה. האבטלה יורדת, אך בקצב איטי יותר מזה שנרשם בגל האבטלה הגדול של תחילת שנות ה-90, בו בזמן ששיעור המובטלים בתקופה ממושכת גדל וכך גם שיעור המתייאשים ממציאת עבודה. הביקוש לעובדים ועובדות אמנם גדל, אך חלק גדול מן המשרות המוצעות, ובמיוחד לנשים, הן חלקיות.
אך התמורה הגדולה ביותר היא בחלוקת עוגת ההכנסה הלאומית, בין עובדים ומעסיקים. טיב החלוקה הוא במידה רבה ביטוי של הכוח היחסי של כל אחד משני השחקנים הראשיים בחברה: המעסיקים והעובדים. במהלך ההיסטוריה של הקפיטליזם נרשמו עליות ומורדות באופן החלוקה: כך למשל, באמצע המאה ה-19 חלקם של העובדים בעוגה הלאומית של מדינות שונות באירופה היה נמוך, וחלקם של המעסיקים גבוה. מאוחר יותר עלה דווקא חלקם של העובדים, בין השאר כתוצאה מהתארגנותם באיגודים מקצועיים חזקים.
בישראל, במהלך מרבית שנות ה-90 חלקם של העובדים בעוגה הלאומית עמד על כשלושה רבעים. העובדים מקבלים את החלק הארי של העוגה הלאומית, שכן, הגם שהשכר שכל אחד מהם מקבל הוא קטן, מספרם הכולל גדול בהרבה ממספר המעסיקים. המעסיקים יכולים להטות את המאזניים לטובתם בדרכים שונות: גל של צמיחה מהירה, העמקת הניצול, שימוש בטכנולוגיות חדישות, הגירה המביאה עובדים זולים, או העברה של הייצור למדינות ששכר עובדיהן אינו מוגן; חולשה של האיגודים המקצועיים גם היא מועילה עמם. לעובדים, לעומת זאת, נדרש בדרך כלל מאמץ גדול וממושך יותר להטות את המאזניים לטובתם: בדרך כלל חיזוק והעמקה של ההתאגדות המקצועית או שינוי עמוק במערכת הפוליטית.
התנודות בחלקם של המעסיקים ושל העובדים נמדדות באחוזים מתוך ההכנסה הלאומית.
מאז 2003 חלקם של המעסיקים גדל מ-6% ל-12% בעוד שחלקם של העובדים ירד מ-71% ל-66%, גם כאשר מדובר באחוזים בודדים, הסכומים הם משמעותיים: ב-2006 לדוגמא, עמדה ההכנסה הלאומית של ישראל על 520 מיליארד שקל. אחוז אחד מזה היה כ-5 מיליארד שקל. אילו עמד חלקם של העובדים בעוגה של אותה שנה על 71% כפי שהיה בשנת 2003 ולא על 66% כפי שהיה בשנת 2006, היו העובדים מקבלים כקבוצה 26 מיליארד שקל נוספים. לצורך המחשה: אם נחלק את הסכום הזה במספר הכולל של כוח העבודה בישראל אשתקד, עשויים היו כל עובד ועובדת לקבל בממוצע תוספת של 9,285 שקל או כ-770 שקל לחודש. הסכום שהעובדים הפסידו נותר בידי המעסיקים ובהסכם שנחתם בשבוע שעבר לא נקבע כל תוספת לשנים 2006 ו-2007 ופיצוי מזערי לשנים 2008 ו-2009. בדיוק לכך התכוונו התעשיינים, בעזרת יו"ר ההסתדרות.
האם זו העמדה של סיעת חד"ש בהסתדרות, עמדת מק"י או עמדת המחבר? מדוע חד"ש או מק"י לא מפרסמות כל התייחסות להסכם הגרוע שנחתם בין יו"ר ההסתדרות לבין משרד האוצר?
מספר הערות:
א’ – נו, זהו עופר עיני. למה ציפית? כשחד"ש תעמיד אותך, או את עאקל, כמועמד ליו"ר, יהיה טעם להצטרף אליה, להצביע ואולי גם לשנות משהו… לעת-עתה, לעובדים העניים באמת – אין כתובת, מלבד – אולי – "קו לעובד". כי עופר עיני = שונשיין של העובדים. הם אפילו נראים ונשמעים אותו דבר.
ב’ – טוב, זה שאנו עדים לריאקציה חמורה, השואפת להחזיר את הגלגל לאחור, לא רק למאה התשע-עשרה, אלא גם לתקופת ההצמתה-מחדש בפולין, באוקראינה וברוסיה – זה ממש לא חדשות. אוטוטו, נהפוך כולנו לרכוש-האוליגארכים = המגנאטים-דהיום. יחד עם זאת, ברור לחלוטין שהדבר התאפשר מכיוון, שבעוד שלבורגנות, יש ג-לא-בא-לי-זציה, הגלובליזציה החיובית, שלנו, גם החלה מאוחר יותר (אינני זוכר, בשנות השמונים למשל – עליהן עוד מלה בהמשך – הפגנות ושביתות כ??אן, למען זכויות לעובדים – ולעובדות… – בדרום-מזרח אסיה, למשל… פשוט, הסתגרו מאחורי חומת מכסים – וזה הכל. רחוק מן העין = רחוק מן הלב) וגם, בנוסף לכך, בימינו, מקרטע הדבר. האוייב מתקדם – ואנחנו מהססים וזוחלים.
ג’ – מה שב??א?מ?ת מפריע לי במאמרך, הוא הדבר, המאפיין את כל הקו החד"שניקי: רפורמות. קצת רפורמות. לא לערער, חלילה, על עצם-מהותו של המנגנון!! לא לקרוא, בשביתות ובהפגנות כמה שיותר סוערות, לביטול עצם-מו?ש??ג-הרכוש. לא!! לא להציג, ח?לו?פ?ה לבורגנות ולערכיה הרקובים!! אלא, רק להסתפק במינימום-שבמינימום, רדוקציוניזם החי נהדר, עם החיים הבורגניים, המרעילים והמנוונים את הנפש – ורק להגיד: "גמאני גמאני גמאני רוצה!!!" כלומר, לקחת ק?צ?ת מן העשירים ולחלק ק?צ?ת לעניים. לסייע, גם לעניים ביותר, להגיע לוילה ולאוטו ולעדי-וי-די – זאת תחת לשאול, מדוע ל?ע?ז?אז?ל, זקוקים אנו לכל הרעלים הבורגניים האלה!!! ועל הרס-הסביבה = ה?בעיה האמתית של ימינו – לא התחלתי, אפילו, לדבר.
איזו מין מהפכנות היא זו???
בגלל זה, לחד"ש יש רק שלושה מנדטים, בקושי. קצת קשה למשוך המונים, להפגין למען "המהפכנות הגדולה והאדירה", של חלוקת איזשהו אחוזון קטן בעוגת-התל"ג.
אנו זקוקים לחזון חד"שני אמיתי, שיוביל את הדרך למהפיכה הסוציאליסטית!!!
ההסכם שנחתם בין ההסתדרות לבין האוצר הוא גרוע. ולא רק מהסיבות בגללן ד"ר דוידי כתב את מאמרו. הוא גרוע כי הוא לא מבטיח פיצוי על השחיקה בפועל במשך כמעט עשור (מ- 2001 ועד ל- 2010!).
ברצוני להציע בתגובה זו את דרכי הפעולה האופטימליות למלחמה בשוד הבורגני.
תגובה זו תחסר את הניתוח של מצב מעמד העובדים מבחינת אירגונם הפוליטי ולכן תלקה בחסר.
כידוע (או לפחות כפי שמתברר) המדינה היא לא גוף חסר פניות שמטרתו לנהל את העניינים לטובת הכלל, אלא כלי בידי הבורגנות.
למרות שזרמים סוציאליסטים מסויימים חשבו אחרת, ולראיה הביאו את הצלחת מדינת הרווחה, לאור מה שאנחנו יודעים היום ברור שמדינת הרווחה התהוותה בגלל אינטרסים זמניים של הבורגנות (המשברים המחזוריים וכו’, ע"ע קיינס, ארנסט מנדל ועוד) ומדינת הרווחה מתחסלת בגלל האינטרסים של הבורגנות.
לכן ברור שבעזרת הפרלמט הבורגני בלבד יהיה זה בלתי אפשרי להחזיר את הגלגל אחורה ולחזור למדינת הרווחה (שגם היא מהווה רק נחמה פורטה).
לכן ברור שהדרך היחידה לחזור למדינת רווחה (בהנחה שזה ההישג הכי גדול שאפשר להשיג בדורינו, לא נשלה את עצמנו שאפשר לבנות סוציאליזם רק בישראל) היא בעזרת גל גדול ונחוש של שביתות, כולל כמובן (ובעיקר) את המגזר הפרטי, אי כניעה לסחיטות ואיומים ועמידה נחושה עד שיושג ההישג (אזכיר כפי שכתבתי בהתחלה שאני מתעלם ממצב מעמד העובדים מבחינה פוליטית-ארגונית-תודעתית ולכן זו כמובן הדרך האופטימלית רק כאשר מטרה זו תובן ע"י העובדים, ולמרבה הצער המאבק הקשה באמת הוא הנחלת התודעה הזו לעובדים).
למשה: אתה צודק וזוהי בדיוק הבעיה!!
ההמונים נבערים מדעת וכל מה, שהשמאל הרדיקאלי מסוגל לעשות, הוא להתברבר בתוך עצמו.:-((
למרים: בתור שמאלנים רדיקאליים, אל לנו להישאר, בדיונינו, ב?ת?ו?ך? השיטה הבורגנית הרקובה – המניחה קיום רכוש כדבר מובן-מאליו – כי-אם שומה עלינו, כל פעם מחדש ובכל הזדמנות אפשרית לתבוע, בלהט, את ביטול עצם מושג הרכוש מכללא.
צר לי דניאל לאכזב אותך: התפקיד שלנו כפעילי שמאל הוא לקדם את מאבקי העובדים ולתת להם אופק אנטי-קפיטליסטי. על כך כתב דוידי במאמרו. מה שאתה מציע זהו אוסף של סיסמאות, למעשה קשקוש. אגב, אינני סבורה שה"המונים הם נבערים". אני חיה בתוכם.
מאחר ואנחנו חיים בחברה שנשלטת בידי ההון – תקשורת, חינוך, השכלה גבוהה…. מה הם הסיכויים לכך שהנבערים מדעת יצאו למאבק הנושא אופק חברתי ? היום לאחר שנים רבות של גזל מתמשך של זכויות חברתיות האלטרנטיבה הראלית לשלטון הנוכחי ( שהמאיס את עצמו ) הוא ביבי או ברק אותה הגברת עם אותה האדרת .
לצערי הרב השכבות החלשות ביותר באוכלוסיה הם אלה שנושאים על כפים את ביבי וחבר מרעיו.
תודה לדוידי על מאמר חשוב. האם כמו שאפשר לחשב ממוצע כמה כל עובד שכיר היה יכול לקבל, האם ניתן לחשב כמה כל מעסיק קיבל (מה-26 מיליארד שקל)?
תגובתה של מרים ממחישה, בצורה מ?ח?ר?יד?ה, עד לאן הידרדר הגוף, המעז – עדיין!! – לכנות עצמו "המפלגה הקומוניסטית הישראלית": סו?צ?י?אל-ד??מו?ק?ר?ט?י?ה. ר?ד?ו?ק?צ?יו?נ?יז?ם.
לא עוד מהפכנות!! רק "לקדם מאבקי-עובדים". לא עוד "עולם ישן *עד היסוד* נחריבה" – אלא רק "לתת אופק מדיני" – אוה, סליחה, "אנטי-קפיטליסטי". לא שום חזון ממשי: רק התדיינות טרחנית, מייגעת, מתישה ובורגנית-כ??ש??ל?ע?צ?מ?ה, על שברי-אחוזים. אבל, קריאה – ופעילות!! – למען ריסוק השיטה הבורגנית-צרכנית עצמה??? חלילה!!! לא נשמע כזאת!!! בע.
חד"ש ומק"י, ב??ג?דו? ב?מ??ה?פ??כ?ה. נקודה.
דני.
צר לי על הפסימיות אך אינני מבין את אותם מגיבים שמדברים על מאבק מיליטנטי. במקום לכתוב מה צריך לעשות הייתי שמח לקרא מי הם אותם קבוצות ( לדעת המגיבים לנין,דניאל ) שיכולות מסוגלות ורוצות לצאת למאבק.
דניאל: אני לא כל כך מבינה מהן הטענות שלך כלפי חד"ש: "רפורמות ועוד רפורמות" אתה כותב. אבל דווקא המאמר הזה, להבדיל מכל המאמרים שפורסמו בעיתונות הכתובה בסוף השבוע מצביע על עצם חלוקת העוגה בחברה הקפיטליסטית. לרוב, הפרשנות בעיתונות "הגדולה" הייתה שמדובר על "תוספת מנה פלאפל". זה נכון. אבל דוידי דווקא חודר עמוק יותר במאמרו הוא מאתגר את כל השיטה הקפיטלסיטית – כפי שהוא עושה בדרך כלל במאמרים שלו. באתר זה יש עשרות מאמרים פרי-עטו של דוידי, ולהגדיר אותו "רפורמה ועוד רפורמה" זה גם מעליב לגם לא נכון.
הקורא-מגיב והסופר-מהפכן דניאל תוקף, באמצעות התקפה על דברי, את מק"י ואת חד"ש. זכותו. אבל אני לא דוברת מק"י, אינני דוברת חד"ש ואף אינני חברה בשני ארגונים אלה. אכן אני סבורה שחד"ש ומק"י הן החלופה השמאלית היחידה במדינת ישראל. אבל מדבריו של דניאל עולה ריח ישן ודי מחצין: ריח של פרובוקציה. הרי אין דבר קל יותר מלסנות ולמוטט את השמאל העקבי היחידי בישראל. מדוע למוטט את ההשמאל העקבי? כדי שבעלי הון ופאשיסטים ימשיכו למשול בחיים שלנו. כאן מתגלה לנו המהפכן דניאל במלוא תפארתו. מאחורי הססמאות הסופר-מהפכניות לא עומד כלום. רק הריק המשרת את בעלי ההון.