הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 ביולי, 2007 5 תגובות

כמוטו לספרך "הכל מתחיל מכאן" בחרת, אמא, קטע משירו של נאזים חיכמת:



כלום לא נותר נמל שלא לחמנו בו עדיין?
כלום לא נותרה תוגה שלא שרנוה עדיין?
האופק שנפרש בקר-בקר מלפנים,
כלום לא ראינוהו לילה לילה מאחור?
מי ימנה מספר לכוכבים
ששטו לפנינו בלטפם גלים:
וכל זריחה – כלום לא היתה בבואת
כמיהתנו הגדולה?
ואף על פי כן, הלא נערך שוב למסע
על אף הכל.

היום, כשאנחנו מביאים אותך למנוחה אחרונה, אני יודע איזו זכות זו היתה לגדול עם אמא כזו, עם הורים כאלה, בבית כזה. חום, אופטימיות, חכמת חיים ושמחת חיים, נאמנות לערכים, אהבת תרבות, והמון משפחה וחברים מסביב.


הסיפור שלך, אמא, לא התחיל כך. את עשית אותו כזה במו ידייך.


גדלת בבית דל בכרם התימנים, בעולם של קנאות דתית שהשכלה לנשים היתה בו לחלוטין מחוץ לתחום. השכלה ותרבות היו מרד – ואת מרדת והובלת את אחיותיך למרוד עימך.


על עוני כתבת:



…הלכתי לחפש את אימי.
בחדר הסמוך למשחטת העופות ישבו נשים ומרטו נוצות. עיני תרו אחר אמא. הכרתי אותה רק על-פי עיניה שהבריקו מתוך ראש מכוסה נוצות. נוצות היו על כל גופה, על בגדיה, על רגליה, על עפעפיה, היא נראתה כמו עוף ענק.
הייתי אז ילדה והתביישתי.
היו ילדים שלמדו לגנוב אוכל מהשוק. במשך הזמן הפכו מומחים. עד היום לא ברור לי איך קרה שלא הפכתי גנבת. גם לא הרמתי אוכל מהזבל.
אבל מה כן אספתי? פרחים! הלב הקטן כה כמה היה ליופי! ציניות, ציפורנים, ורדים, סייפנים שלא נמכרו ביום שישי (אז עוד לא היו שומרים פרחים בקירור) והושלכו בצד הכביש. הייתי אוספת לי צרור פרחים ליפות את השבת שלי.
אולי התשוקה הזאת למצוא פרח אפילו באשפה היא שהצילה אותי אז מהידרדרות.
ועוד אני זוכרת:
כשאמא רצתה לחדש את שמלתי האחת והיחידה, היא הוסיפה טלאי גדול ואמרה לי:" הנה יש לך שמלה חדשה!".
אבל אני הייתי ילדה וקינאתי בחברות שלי בבית-הספר הדתי בית יעקב, שהיו לבושות שמלות נאות וחדשות והתביישתי. עשיתי הכל להסתרת עוניי כאילו הייתי פושעת.
ועוד.
ריחות של פירות משגעים אותי. עד היום, בעוברי ברחוב מלצ’ט אני יכולה להצביע על בית מסוים, שם התגוררה בת כיתתי העשירה.
בארבע אחרי-הצהריים היתה שם שעת הפירות. היו קוראים לה ונותנים בידה בננה עבה, צהובה וריחנית.
ריח הבננה היה מתפשט בחדר המדרגות, ואני הייתי מריחה וכמעט מתעלפת…


סיפור החיים שלך, אמא, ראוי לרומן גדול.


בחול הטובעני ההוא ידעת לאחוז בשערות ראשך ולחלץ את עצמך. מהמקום הקשה ההוא צמחת להיות אשה אופטימית. היה זה סוג מיוחד של אופטימיות: למצוא פרח באשפה – ותמיד לדעת למצוא את הטוב באנשים שמסביב. לענות לבעיות בהתמודדות. לענות לכאב בעשייה. וכשיש מחסור – לדעת דווקא לתת.


את נתת בלי גבול: במי לא טיפלת? למי לא סייעת? מתי לא תמכת? בעצם הנתינה הזו יצרת סביבך עולם של חמלה, סביבה של אחווה, מקום אמיתי של אנושיות. זה היה גמולך.


אהבת אנשים ואנשים אהבו אותך. בכל מקום, בכל קבוצה אליה הגעת, מצאת מייד את השיחה, את הקשר, את הקירבה, את הידידות, את החברות.


הקומוניזם שלך היה התשובה לעוני ולמצוקה, האלטרנטיבה לבושה. הוא גולם בשאלה אחת שהיית חוזרת ומספרת עליה. זו היתה השאלה ששאל אבא הצעיר את נערת העוני היחפנית מכרם התימנים שפגש במקהלת הפועלים רון:


"מי קרוב אליך יותר" – הוא שאל אותך – "בעל בית החרושת לשוקולד שהעביד אותך בשכר רעב, יהודי, או אותו ערבי נכה שהיה מגיע לשוק הכרמל, ליד הכרם, למכור את מעט הירקות כדי לפרנס את הילדים שהשאיר בבית?"


עבורך התשובה היתה חדה וברורה, תשובה חזקה שעמדה בכל סערות הזמן, תשובה בהכתיבה דרך שהתמידה למרות כל הקשיים, הטעויות והאכזבות…


תשובה שהיתה יסוד של השקפת עולם.


את ואבא תמיד תיארתם עצמכם כאנשים מאד שונים. באמת הייתם שונים. אבל בעצם היה ביניכם הרבה משותף: סוג האופטימיות, העוצמה הפנימית, אהבת החיים, החום המשפחתי, האידאל של עולם צודק. זה היה סיפור מיוחד של אהבה, חברות ושותפות.


בחודשים ובשבועות האחרונים לחייך היית חוזרת שוב ושוב לשני הקטבים האלה.


את ספר השירים שלך "כך היית – היינו" בחרת לחתום בשיר "אבוא אליך":



הרי בסוף אבוא אליך,
סשה יקר שלי – ואז לא אפחד
כי הרי קניתי לי כבר טאבו
מעל קברך.
יורידו את האבן הלבנה
שעל חציה חרוט שמך
יוסיפו את שמי, ותאריך הולדתי
והכתובת: " הוא היה אדם פשוט"
הרי מתאימה מאד גם לי.
לשנינו לא היה כל תואר אקדמי
אבל חיינו חיים מלאי פעילות,
כאב ואשר
אהובינו יזילו דמעה
יכסו את המצבה כולה
בורדים אדומים
ישירו את השירים שאהבנו
רגבי אדמה חומים
עם ענפים משתרדים,
עם הזמן בלאט יעטפונו.
שורשים וחרקים
עלינו ובנינו
חושך גמור יעטוף אותנו
נשכב קרוב – גוף אל גוף
שום דבר לא יחצוץ בינינו.
ראש, ידיים, רגליים,
חוט שדרה, עצמות
כמו בחיים
כשקרמנו בשר, עור וגידים.
היה לנו מזל גדול
הידידות והכבוד בינינו
לא כבו.
אהבנו עד הסוף
גידלנו ילדים טובים.
התמזל מזלנו.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. עצוב שאשה כמוה הלכה לעולמה הגיב:

    באמת עצוב שאשה כמוה הלכה לעולמה. דבריו של הבן, דב חנין, מרגשים במיוחד.

  2. רמי הגיב:

    כל כך יפה. לא הכרתי את המנוחה, אבל זה אושר לדעת שהיו ויהיו נשים ואנשים כאלו.

  3. אורלי הגיב:

    מילים יפות על מי שהיתה (כך נקרא) אישה נעימה ומיוחדת שהשכילה לחיות חיים מלאים בתוך הסחי הגובר והולך וגם לדעת לוותר, לעזוב, להפרד. תודה על המילים היפות, דב ומקווה שתוכל לחיות גם אתה כך.

  4. גדעון ספירו הגיב:

    לדב והמשפחה,
    משתתף בצערכם.

  5. מתן קמינר הגיב:

    לכל משפחת חנין הגדולה והיפה,
    אני מצטער מאד שנאלצתי להיעדר מההלוויה. הכרתי את שולה מעט אבל גם המעט הזה עורר כבוד והערכה גדולה לאשה מיוחדת מאד. יהי זכרה ברוך.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים