הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-2 באוגוסט, 2007 51 תגובות

בחודש האחרון התחלתי פתאום לדאוג לעיתון "מעריב" ולעקוב אחר הפרסומים על המשברים הכלכליים הפוקדים אותו בחרדה אמיתית לעתידו של היומון הוותיק (נוסד בשנת 1948). זה לא שהפכתי, חס וחלילה, לחסיד אומות העולם וגם לא חזרתי בי אפילו ממילת ביקורת אחת על דרכו הפוליטית הרעיונית של "מעריב" בשנים האחרונות. אבל האינטרסים האובייקטיביים של החברה הישראלית מחייבים את קיומה של עיתונות רחבה, פלורליסטית ומגוונת ככל הניתן, וקשה יהיה לסמוך על עיתון מונופוליסטי אחד שייאבק למען החלשים והעניים. זה נכון שבמגוון רחב של נושאים, שלא לדבר על איכות הכותבים, "ידיעות אחרונות" עדיף על "מעריב". העיתון של המדינה מקיים מערך גדול של עיתונאים חוקרים, לוחם בשחיתות לא רק במדורי הפובליציסטיקה, וגם עמדותיו בנושאים הפוליטיים יותר מאוזנות ובמידה ידועה יותר נאורות מאשר אלה של העיתון המתחרה. אבל היריבות בין העיתונים תורמת המון לחברה. השבוע למשל יצא "מעריב" בקמפיין גדול למען רווחתם של ניצולי השואה, שהממסד פשוט גזל את הכספים המגיעים להם והותיר אותם בחוסר כל. קל מאוד להוכיח שהעמדות הניאו-ליברליות המנווטות את המדורים הכלכליים בעיתון מרוקנות את המאבק למען ניצולי השואה מתוכן, אבל זה לא משנה את העבודה שהכותרות הגדולות ב"מעריב" צוטטו גם בעיתונים אחרים ומוחזרו בכלי התקשורת האלקטרוניים. זהו מאבק ראוי מבחינה רעיונית, מוסרית ואנושית. אם "מעריב" יתמוטט חס וחלילה (ואני אומר זאת במלוא הכנות) ייגרם נזק רב לחופש העיתונות, לפלורליזם הרעיוני ולמאבקים החברתיים בישראל.

אבל עצם העלאת מצוקתם של השרידים הקשישים (והחולים ברובם הגדול), לא תפתור את בעייתם. עמדת הממשלה נגדם היא עקבית, ומהווה חלק בלתי נפרד מהמאבק החד-צדדי, המנצח, של הבורגנות השבעה נגד החלשים. בעלי ההון, שחדרו לכל חלקה טובה גם בשלטון, לא לוקחים שבויים והזירה החברתית זרועה בקורבנות חסרי אונים. כיוון שהימין המתנחל עוסק רק בהבטחת המשך ההתפשטות הטריטוריאלית על חשבון עתידנו כאן, המרכז הדמוקרטי-הבורגני (מרצ ושלום עכשיו) מקדיש את הפעילות לקרבות בלימה סמליים, שחלקם אינם אלא תעמולה ציונית, ואילו הימין הדתי מגן רק על אינטרסים סקטוריאליים – אין מי שיגן על החלשים מפני החיידק הטורף ששמו הבורגנות הלאומנית. קיפוח ניצולי השואה הוא כתם נורא על דמותה של החברה הישראלית, אבל הוא פועל יוצא ממדיניות שרוב העם מקבל אותה בהתלהבות או בשתיקה. כך הופכים כולנו למשת"פים של הגזל השיטתי, ויש לשבח את העיתונאי נתן זהבי על הלהט הכן שהוא משקיע במאבק שלו נגד עושי העוולה במסדרונות העוצמה. גם זהבי ייעלם מהנוף העיתונאי שלנו אם החינמונים התאצ’ריסטיים ישתלטו על השוק, בעזרת עיתונאים לשעבר כמו דן מרגלית וגדעון אלון.

בתוך מסך העשן וההתעלמות המכוונת מהקשישה שאיבדה את ילדיה בשואה ואיננה מצליחה לרכוש לעצמה משקפיי ראייה, ממשיכים המתנחלים לדרוש בתוקף רב את ליטרת הבשר שאיננה מגיעה להם. בסוף השבוע קראתי כדרכי את כל הטורים הפובליציסטיים בעיתונות היומית, והתרשמתי שדוברי הימין העקבי חשים מאוימים, או למצער מחצינים תחושה כזאת. אין הרבה חדש בתופעה הזאת, שכן תסמונת הקוזאק הנגזל היתה תמיד מאוד דומיננטית בקרב דוברי הימין הלאומני שלנו. היא באמת ייחודית לחלוטין. מי שקורא ושומע את הדיווחים על תעלולי המתנחלים בשטחים, ועל יחסם הקניבלי לשכניהם הפלסטינים, חש אולי בחילה קלה למקרא הדברים האלה. אבל זה פשוט נכון: האליצורים, האורבכים, ההראלים וגם עמיתיהם הקרובים מהמרכז הלאומני מאמינים באמת (אבל לא בתמים) בתיאוריות קונספירטיביות סבוכות ומטורפות למחצה.

הם סבורים למשל שאהוד אולמרט התגנב לכסא ראש הממשלה בתואנות שווא, שפרס הצליח איכשהו לחלחל למשכן הנשיא, פחות או יותר דרך אדמת הגן התחוחה, כאילו היה חפרפרת מנוסה. איכשהו, כך הם מאמינים, חברו כל הגורמים שאין להם רוב בעם, כדי לנשל את המתנחלים ואת תומכיהם הרבים מספור מירושתם הקרקעית. הגיע הזמן לטפל גם במיתוס הזה שכן ההתנחלויות והמתנחלים מעולם לא היו פופולאריים במיוחד. כל דיבור על שלום, שממילא כרוך בכמה ויתורים, מעורר בפובליציסטים הימניים חלחלה אמיתית. השיח המתלהם שלהם חייב להיות לא רק המנצח אלא גם היחיד, וכאשר כלו כל הקִצים הם מסוגלים לגייס את בן-דרור ימיני מ"מעריב", כדי שיעשה למענם את העבודה המלוכלכת. התירוצים של ימיני או של שותפו הרעיוני אמנון רובינשטיין כאילו הם מגוננים על ישראל בזירה הבינלאומית מפני השמאל הבוגדני, אינם אלא מסווה להתקרנפות המוחלטת והמפחידה של השניים.

התסביכים העמוקים שמבעתים את נשמותיהם של תומכי המתנחלים לא מדאיגים אותנו במיוחד. גם דמעות התנין של מפוני גוש קטיף מעוררות רק בוז ושאט-נפש. כמה אלפי בני אדם פלשו לרצועת עזה, אולי המקום הכי צפוף בעולם, ניכסו לעצמם חלק ניכר מהאדמות והפכו את חיי הפלסטינים שם לגיהנום. אם יש להם טראומה נפשית קשה רק מהפינוי, אבל לא ממעשי החמס והגזל שהיו כרוכים בעצם נוכחותם ברצועה, יש להניח שהחינוך הדתי-לאומני הצליח לעוות את תודעתם עד תום. חבל רק על הילדים הרכים שהובאו לרצועה על לא עוול בכפם. אני מקווה שיבוא היום שהם יגישו את החשבון לרבנים ולהורים שהרסו את נעוריהם, ולא לחברה הישראלית שבחלקה הגדול הסתייגה מאוד מהפלישה המתמשכת לעזה, אבל למרבה הצער לא עשתה די הצורך כדי למנוע אותה.

אבל מסע החנופה למפונים הכתומים, שלווה גם בהפגנה סגפנית של גילויי חרטה פומביים על עצם ההתנתקות, לא היה מקרי. הוא נועד לסכל כל התקדמות רצינית למשא-ומתן מבוקר בחסות אמריקאית. זהו הרי הצירוף שהכי מפחיד את שדולת ההתנחלויות, אבל גם היעד הנכסף של הבורגנות המתונה. כל המאבקים הפוליטיים בישראל מושפעים מהנושא הזה ומהשלכותיו. מפעם לפעם מפיח מישהו רוח חיים במשא-ומתן על הסורים, מצטט איזו התבטאות מתונה של שר סורי בכיר ורומז שגם בוושינגטון מגלים עתה עניין בהתקדמות בתהליך עם הסורים. בדרך כלל האפקט האופטימי של ההדלפות מטורפד במוקדם או במאוחר על ידי נציג ממסדי שמבקש לסכל כל ויתור קרקעי ברמת הגולן. הרמה קרובה ללבם של אנשי המרכז הלאומני, אבל נושא הוויתורים ממשיך להיות מכריע בחשיבותו. הוא מפלג את הבורגנות בין הלאומנים הממלכתיים (קדימה, עבודה) המבקשים לקיים לפחות מראית עין של תהליך מדיני, לבין הנצים (ליכוד), המתלבטים בין חבירה לימין העקבי לבין נטייתם להתחשב בגורם האמריקאי.

המערכת הפוליטית הישראלית היא עתה ברורה ושקופה יותר לפרשנים המתכוונים להשתמש באמת באיזמל הניתוח שלהם ולא להסתפק בסיפורים אישיים פיקנטיים שאינם מעלים ואינם מורידים. בעשרים השנים האחרונות נאלצנו לבזבז פה המון אנרגיה כדי להסביר את מה שבעינינו נראה אז כמובן מאליו:

1. מפלגת העבודה מאבדת את צביונה הסוציאל-דמוקרטי (אפילו בגרסה הלאומנית) והופכת לחלק בלתי נפרד מהמרכז הלאומני בראשות קדימה. שינוי יחסי הכוחות בין שתי המפלגות לא ישנה כלל את מהותו של המרכז.

עמיר פרץ היה תופעה קוניקטוריאלית ולא מבנית. איש עדות מזרח שמתיימר לייצג את הנושא החברתי לא יכול לעמוד לטווח ארוך בראשה של מפלגה הגולשת לבורגנות הניאו-ליברלית.

2. החזרתו של אהוד ברק לעמדת המנהיג בעבודה היא הצהרת כוונות חד-משמעית של ציבור חברי המפלגה. הם רוצים מנהיג שייראה כמוהם, שיחשוב כמוהם ושיהיה כמוהם. לכן הדחתו של פרץ והחזרתו של ברק לא משקפים את כישלונו של פרץ במלחמה, וודאי שאינם מבטאים ביקורת נוקבת על עצם ההחלטה לפלוש ללבנון בשנה שעברה.

3. כל זמן שביבי נתניהו יתלבט בין זיקתו הברורה ללאומנות החילונית הפרו-אמריקאית, לבין שיתוף הפעולה עם פאשיסטים דתיים וחילוניים, תימשך היריבות לכאורה בינו לבין המרכז הלאומני.

מותו של השמאל היהודי, לפחות במסגרות המפלגתיות, ייאלץ אותנו לייסד אותו מחדש. אין להעלות על הדעת שום מפלגת שמאל בלי בסיס עממי מוצק, כלומר, יהודי-ערבי. מה שנראה עכשיו כמעט בלתי-אפשרי יהיה מציאות איתנה ושוקקת חיים בתוך שנים מעטות.

תגובות
נושאים: מאמרים

51 תגובות

  1. גלית הגיב:

    אבי – האמת שכל המושגים הכלכליים מתחילים להתיש אותי אבל אני אנסה בכל זאת להבהיר את כוונתי.

    מאחר ואני לא דקדקנית על המושגים, בכוונתי לקפיטליזם במודל הסקנדינבי, התכוונתי שלהבדיל מהמצופה בכלכלה סוציאליסטית, בסקנדינביה ניתן לראות תאגידים גלובליים, סחר חופשי וכדומה. הכלכלה היא עד גבול מסוים, חופשית, וודאי יותר מהתכנון המקורי שקיים בכלכלה הסוציאליסטית.

    אם זה לא מספיק, אני אנסח את זה בצורה הכי פשוטה וברורה שאפשר – לדעתי האפליקציה הכי ישירה של סוציאליזם כדרך חיים התקיימה בקיבוצים, והכלכלה בארצות הסקנדינביות לא מנוהלת באותה הדרך שכן העולם הקפיטליסטי של תאגידים וסחר עולמי שולט בממלכתם. הם כן נתנו לעולם הקפיטליסטי להיכנס לאזורם והם יישרו איתו קו בהרבה מובנים כלכליים כדי שיוכלו להוות השפעה עולמית ולקחת חלק בפריחה הכלכלית.

    שי נ – בלי לנסות לפשט דברים יותר מדי, צריך לומר שהמיליטריזם וההתחמקות משוק העבודה וכדומה הם רק תופעות לוואי של המצב הקשה שקיים היום בישראל. כשנגיע לזמנים יותר נאורים, בהם נפסיק את מלאכת הכיבוש ונתעסק בדברים המהותיים באמת, המצב ישתפר בכל תחומי החיים. זה תלוי בסדר העדיפויות של הממשלה. כשנגיע לזמנים בהם הכסף ילך לחינוך והחינוך ישאף ללמד את ילדי ישראל לחשיבה עצמאית וביקורתית ובכלל, נחזיר ערכים לחברה המתפוררת הזאת, תופעות הלוואי של מדינה כובשת ידעכו חזרה לשוליים.

    אין ספק שישראל שונה וייחודית מכל ארץ אחרת ולכן יש לה את הבעיות שלה, אבל הרעיון הכללי המיושם בסקנדינביה טוב גם לנו ולכל מדינה אחרת. צריך ליישם את הרעיון הכללי ולהתאים אליו את המגבלות הספציפיות שקיימות אצלנו בארץ.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים