נשיא המדינה היוצא, משה קצב, יכול היה לקנות את עולמו לו הוציא את הקטן שלו באיזה שהיא קבלת פנים, נאמר לשגריר ארצות הברית / מיקרונזיה המגיש בדחילו ורחימו כתב אמנה מטופש, או בעת הצילום המשותף של עוד אחת מאותן ממשלות קמות ונופלות ש"העם" מעניין אותה מאוד אך לא האנשים. עבור השועים האוחזים בקרנות הוולבו – השד יודע באיזה קורקינט הם נוסעים בימים הלחים היום – הבריות זו המצאה נוצרית בכלל. כל מלת חמלה הנפלטת מפיהם של הקאקימקות – "אישים" הם מכונים, לא עלינו – נשמעת צורבת ומעליבה. אך קצב, נעבעך, בחר לשלוף ולנדנד את השטרונגול שלו – בעיר הבירה של צה"ל, כמו של שאר הצבאות בעולם – בנסיבות אפלות, מחמירות ומוטרפות.

קצב לא המציא דבר; ישראלה היתה לנפנאלה כבר מזמן.

אחד משיאי תורת הנפנוף התרחש בלוד במה שמכונה משום מה מלחמת השחרור (עברו כבר 60 שנה והוא עדיין לא נראה באופק, השחרור) בתנועה מגונה הורה אדריכל היישות הציונית, דוד בן-גוריון, למפקד הפלמ"ח יגאל אלון ולקמב"ץ יצחק רבין לסלק את תושבי לוד. הנפנוף הזה עלה, בין השאר, במותם של 263 ילדים בצמא, ברעב ובדריסה למוות. כותב בני מוריס בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים": בן-גוריון עשה את שעות אחר הצהריים המוקדמות של 12 ביולי ביאזור ונפגש עם האלופים ידין, איילון ואלון, עם ישראל גלילי ועם סגן אלוף יצחק רבין, קצין המבצעים של ‘מבצע דני’ … לאחר מכן יצאו בן-גוריון, אלון ורבין את החדר ובפורום זה שאל אלון: "מה לעשות עם הערבים?" בן-גוריון הניף את ידו בתנועה נמרצת מזרחה ואולי אף הוסיף לכך את המלים: "גרש אותם".

אך האיש הקטן-גדול הזה בפיהם של הזמרים גרוניך וכספי – לא המציא את תורת הנפנוף. קדמו לו גואלי קרקעות למיניהם, סוחרים ממולחים שריפדו אפנדים שמנים ומגעילים שחיו בביירות ובפריז בכספים שמנים כדי לנפנף אריסים ופאלחים מעל אדמתם האחרונה, היחידה. ומאז פרוץ המדינה אוחזת תורת הנפנוף בכול: שטח 9 מנופנף כדי להקים את כרמיאל, כפרים שלמים נמחים מעל פני האדמה ביום השמיני של מלחמת ששת האימים והופכים לפארקים ציבוריים. ואלו הם רק דוגמיות בלבד, כמובן.

פרס, דיין ובן-גוריון דאגו לנפנף את משה שרת שמצא מהלכים אל נאצר, גולדה ניפנפה את נחום גולדמן ואת סאדאת, ברק השחצן עשה זאת לערפאת ואחר-כך צרח בגרון ניחר שאין עם מי לדבר. ואחרי כל נפנוף הגיע תור המחיר הנורא!

ומי שמתחיל באחר, בשכן, מגיע מהר מאוד לקרוב, "לבני ישראל הערבים זה לזה". הקורבנות של הנפנוף הם מדיניות הרווחה, חוקי העבודה, הקצבאות למיניהן, האיגודים המקצועיים וההסתדרות ומה לא בעצם. לאחר שנבחר ליו"ר ההסתדרות (התואר מזכיר או מזכ"ל הוצא אל מחוץ למליאה) ניפנף חיים רמון את הוועד הפועל לירושלים. המעשה לא צלח. ההסתדרות שבה לבניין ההיסטורי ברחוב ארלוזורוב -"הבניין עומד או לא עומד?!" רועם עדיין קולו של שמואל רודנסקי. עלות הקפריזה 50 מיליון שקל (כאשר התמודד רמון על התפקיד מול חיים הברפלד המנוח הוא רואיין על ידי עיתונאית שאמרה על מתחריו, אנשי מפלגת העבודה: "והם כל-כך מכוערים…". אותה רמון לא ניפנף).

ומה באשר ליחסים הקריטיים שבין מדינה לצבא? בשורה התחתונה אין המדינה עבור הצבא אלא מקור לא אכזב לכספים ולבשר תותחים שיעלה למולך במוקדם או במאוחר. הכת הצבאית השלטת, הנשלטת על ידי חסידי הימין, המתנחלים ושאר שונאי פלסטינים וערבים – דואגת רק לעצמה ולשכבת המפקדים שמתחתה. הצבא דאג להוציא את אנשיו מרצועת עזה. חייליו מוגנים בשכפ"צים ומה לא, בעוד האזרחים, תושבי שדרות, מופקרים. במלחמת לבנון השנייה הוכחה אוזלת ידה של הכת. הוברר שהמנכ"ל שלה הינו שחצן חסר תועלת. מבקר המדינה כלל את פיקוד העורף בשורת "ליקויי המאורות". אז יש ישיבות ממשלה, לשכות שר, מכוניות ממוזגות והעורף? על הזין של מזרחי.

הכת הצבאית תומכת תמיכה מוחלטת במתנחלים ועוזריהם, מנפנפת כל יוזמה ולו המזערית ביותר להחיל את החוק מעבר לקו הירוק. הם גם ידאגו למנוע ולו הסרת אריח אחד מהמאחזים הבלתי חוקיים. ההפרטה החולנית, מתן עדיפות להון על פני עבודה ועוד שורה של תהליכים יצרו ואקום אליו נכנס הצבא בנעלים המסומרות שלו. וגם עתה, אל נוכח המלחמה העומדת בשער, מקבל הצבא את כל הדרוש לו כדי לגונן על עצמו והעורף? ראה/י לעיל.

כניסת החבר שמעון פרס לבית הנשיא בירושלים הקלה מאוד-מאוד על אחד מדיירי הרחוב שהתוודה מעל גלי האתר כי כל עוד שכן קצב במשכן הוא הלך עם הראש באדמה והתחמק מסקרנים ששאלהו למקום מגוריו. זהו. אותו יהודי חביב יוכל מעתה ואילך ללכת בשכונת רחביה המעטירה בראש זקוף, ואם ירחיקהו קצת רגליו הוא עשוי לעבור על פניה של החורשה הסמוכה לתיאטרון ירושלים בה ניתן למצוא יחידים או משפחות המנפנפים מנגל, אחת התנועות התמימות שעוד נותרו במחוזותינו.

Share on Facebook