לפני שבוע פגשתי בבית קפה בתל-אביב חבר ותיק מבית הספר התיכון, ירושלמי גאה לשעבר שמתגורר בעיר האורות כבר יותר משלושים שנה. כמו רבים מחבריו הגולים, הוא קורא את עיתון "כל העיר" בכל הזדמנות, ולא מסתיר את געגועיו לירושלים. אחרי שחקרנו איש את רעהו וסיכמנו לא רק את קורותינו, אלא גם את גורלם של רוב חברינו מבית חינוך בכ"ט בנובמבר, סיפר לי חברי שהוא כבר מזמן נפרד בלבו מישראל ומכל הקשור "למדינה הזאת". הוריו נפטרו לפני כמה שנים, ומאז התנתק מעירנו ירושלים והתבצר בחייו המקצועיים בתל-אביב, בלי אשה, בלי ילדים, בלי אחים וכאמור גם בלי הורים. "אני קורא אותך לעתים קרובות", כך אמר לי, "וקשה לי להבין למי אתה עמל. אם אתה מצדד ברוב התביעות של הפלסטינים, וחולם על חברה שוויונית, אז מה לך ולמדינה דכאנית זו, לתושביה הגסים ועבי הנפש ולעתידה באזור המחורבן הזה?". לא כעסתי עליו. דווקא הבנתי ללבו ולא הייתי מסוגל לומר לו שיש לי ארבעה ילדים ואפילו נכד, ולכן אינני יכול לאמץ את גישתו המנוכרת כלפי העתיד. הוא רק חייך ואמר שתמיד דיברתי בסגנון פסימי אבל חייתי כמו איש אופטימי. יש בזה משהו.
רבים מבני דורי ואף צעירים מהם בהרבה מאבדים בהדרגה את האמפטיה שלהם לחברה הישראלית. יותר ויותר אנשים מנערים את חוצנם מכל מה שקורה פה כאילו היו תיירים מנורבגיה. לא מדובר דווקא במרקסיסטים מושבעים, או באנרכיסטים שפועלים יום ולילה נגד הכיבוש הממאיר. האדישות פשתה בעיקר בקרב הוורדרדים, שנהגו בעבר הלא רחוק לפגוש את חברי קבוצת ההתייחסות שלהם בהפגנות מתונות של "שלום עכשיו". רבים מאלה איבדו את אמונם בפעילות פוליטית, בתוך הכנסת או מחוצה לה, והם בוחנים עתה אופציות שיאפשרו להם להתחמק מהתמודדות עם המציאות, הן מבחינה מדינית והן מבחינה חברתית-כלכלית.
הוורדרדים נאחזים בעיקר בשחיתות, כדי להסוות את העובדה שדווקא גורמים אחרים הביאו אותם לידי ייאוש תהומי. יש לזה סיבות די ברורות: הם מסרבים להודות בפשרה שהם עשו עם המרכז הלאומני ועם הימין הקיצוני בנושא ההתנחלויות, בכך שהם זנחו את התקווה שפינוי מוחלט של השטחים הכבושים יביא לשלום אמת. הם הדחיקו את ההתקרנפות שלהם בנושא החברתי, את "ההתפכחות" מהחלום הסוציאליסטי ואפילו את קבורתו השקטה של החזון הסוציאל-דמוקרטי, כיוון שההוויה הבורגנית שלהם עיצבה מחדש את הכרתם. קרל מארקס חזה אמנם את ההתפתחות הזאת לפני שנים רבות, אבל הוורדרדים הישראלים בורים בכל הנוגע לכתבי מארקס. לכן הם מסרבים להודות שאורח חייהם פיתה אותם לטפח את החלום האמריקאי.
אני זוכר אינטלקטואלים מפא"יניקים בשנות ה-50, שלמדו בלונדון וקראו את שבועון השמאל ניו-סטייטסמן. השבועון נשאר מעולה (אני קורא אותו בקביעות ואף כותב בו לעתים) אבל בארץ כמעט שלא מוכרים אותו לעומת מאות העותקים שנמכרו בעבר. האקדמאים עם האוריינטציה האנגלית והצרפתית עדיין חיים בתוכנו, אבל השפעתם מתמעטת והולכת. ההשתלמויות בארצות הברית, הפוסט-דוקטוראטים והמשרות השמנות קורצות לאליטות החדשות, ודרך החיים הזאת מובילה גם לאימוץ עמדות שמרניות. גם תומכי המפלגה הדמוקרטית עברו תהליך של התקרנפות ימנית בנושא החברתי-כלכלי. ישראל איננה עוד בעיניהם אוטופיה סוציאל-דמוקרטית ייחודית, והם נטשו את האמונה בעצם תקפותה של האוטופיה הזאת. עברו הימים שהוורדרדים התגאו בתנועה הקיבוצית, וראו בקיבוצניקים את חבריהם לדעה ולמאבק. כל המיתוסים האלה הפכו עכורים ומטולאים, נגועים באנוכיות, בהפרטות, בלאומנות ואפילו בגילויים של גזענות אנטי מזרחית ואנטי ערבית. הוורדרדים נשארו ספק ליברלים ספק שמרנים, אין להם עם מה להזדהות, והם רואים בחיים בישראל מעין גזירת גורל, כאילו נשלחו על ידי שר ההיסטוריה למושבת עונשין מאוסה.
הוורדרדים מסתכלים סביבם, והאופק נראה חשוך וקודר מתמיד: מיליוני ערבים מוסלמים מקיפים אותם, נתמכים על ידי מיליונים נוספים בעולם המוסלמי הלא-ערבי. החברה הישראלית מוצפת בזרים, רוסים, מזרחים, ערבים וחרדים, שלא ישבו ליד המדורות, ולא מכירים את שיר הרעות שהיה אהוב כל כך על יצחק רבין. השפה העברית היא בקושי שפה עוברת לסוחר ברחבי העולם וכמעט כל הוורדרדים שולטים היטב באנגלית. קל להם יותר לשוחח במסנג’ר עם עמית בברקלי, באוניברסיטת ייל או באוקספורד, מאשר עם ישראלי ממוצא רוסי או מזרחי, שלא לדבר על ערבי. לכן הם כבר לא מאמינים שיוכלו לייבא לכאן את החלום האמריקאי, ושואפים להגשים אותו בארצות הברית עצמה. "לבי במערב ואנוכי בסוף המזרח", בדיוק ההפך מהדברים שכתב בספרד הרחוקה המשורר יהודה הלוי.
מכאן גם האמביוולנטיות הפוליטית הבלתי נסבלת שאותה הם חווים בעשור האחרון. המרכז הלאומני משקף אמנם את הוויית חייהם, אבל הוא לא מלהיב אותם וגם לא הולם את התדמית העצמית הנאורה שלהם. שתי המפלגות המרכיבות אותו הן כושלות ומאכזבות. בהנהגת אהוד ברק הפכה מפלגת העבודה ליותר נצית בהרבה מ"קדימה" והיא בעצם כמעט זהה לליכוד. "קדימה" עצמה נגועה בשחיתות ודוחה מבחינה מוסרית ואתית. קשה לוורדרדים להזדהות עם הרטוריקה הלאומנית והניאו ליברלית של ביבי נתניהו חרף העובדה (שבה אין הם מכירים) שהפער האמיתי בהשקפות הפוליטיות הוא מזערי.
הפתרון הזמני הוא אימוץ פוזה זעפנית, מנוכרת וממורמרת, כמו זו של איה החמור מ"פו הדב". הביטוי החיצוני שלה הוא שאט הנפש מול השחיתות. זהו נושא ליברלי טוב, והתקוממות בשם ערכים מערביים של שלטון החוק וטוהר המידות נוחה מאוד לאנשים כאלה. במקום למחות נגד הכיבוש, לעלות על בריקדות אחרי שגדעון לוי מתאר ב"הארץ" את חיילינו רוצחים צעיר ערבי בדם קר רבע שעה נסיעה מירושלים, הם מקוננים לא נגד השיטה אלה נגד התיפקוד. במקום להזדהות עם המנושלים, האמהות החד-הוריות, חסרי הדיור וחסרי אמצעי המיגון בעיירות הפיתוח, שכונות העוני והמגזר הערבי, הם מעדיפים לצקצק בלשונם על גנב כזה או אחר שהתגלה על ידי המשטרה. שלא תטעו, המלחמה נגד השחיתות היא חשובה גם מנקודת ראות חברתית, אבל היא חייבת להיות מעוגנת בחשיבה כוללת ובאסטרטגיה מסודרת להתקדמות לקראת תיקון חברתי רדיקלי.
אם הוורדרדים נוטשים את המערכה הפוליטית והכלכלית-חברתית בגלל פינוק-יתר ורפיסות אידיאולוגית, אז השמאל העקבי איננו יכול להרשות לעצמו לחקות אותם. יש לנו סדר יום שונה לחלוטין, יעדים מקומיים, אזוריים וגלובליים מוגדרים וגישה שוויונית לכל בני האדם. אנחנו פועלים כאן ועכשיו, עם ולמען כל הישראלים שחיים איתנו, וגם למען כל עשרות המיליונים שחיים לידנו. המצרים, הסורים, הפלסטינים, הלבנונים, הירדנים, העיראקים והסעודים הם שכנים לתמיד, ולא רק אויבים מקריים שבהם נתקלנו במהלך המסע הארוך לבוסטון או לסן-פרנסיסקו. המזרחים, האזרחים הערבים, הרוסים והחרדים הם בני-אדם כמונו, לא מוטאציות מפחידות שיש להתרחק מהם ולבודד את ילדינו מהם בכל מחיר. את הבנייה החברתית יש לעשות כאן, ואת השלום שיאפשר לנו להקדיש את משאבינו למטרות החברתיות עלינו לעשות באזור ולקבל את הסכמת העולם. את השוויון הדרוש לכל תושבי המזרח התיכון לא נשיג בלי מלחמת חורמה נגד הגלובליזציה בשיתוף פעולה עם השמאל העולמי ועם כל בן ברית אפשרי באזור.
לכן "שמאל" איננו סתם הלוך רוח תבוסתני של נרפים, נהנתנים ובטלנים אלא השקפת עולם שלמה שבה כרוכה גם מעורבות חברתית ואנושית עמוקה עם בני אדם שאינם חושבים כמונו. איש שמאל אמיתי רוצה שחבריו האזרחים, נשים וגברים כאחד, יחיו כאן חיים טובים ומלאים, ישתפו פעולה עם שכניהם, ייהנו משפע של פעילות תרבותית, יזכו למערכת בריאות ומערכת חינוך מפוארת, לספורט תחרותי והשתתפותי מפותח ויתגאו בחברה שבה הסולידאריות האנושית קובעת את קצב ומהלך החיים, ולא מוטיב הרווח ותאוות הבצע, שהיחצ"נים קוראים להם "כוחות השוק החופשי". השמאל איננו מנוכר לחברה, איננו אדיש להצלחותיה ורוצה בטובתה. התפקיד העיקרי של האוונגארד הקטן בשמאל הישראלי הוא למשוך את הוורדרדים למעורבות חברתית חדשה ופורייה ולקבור סופית את חלום התעתועים האמריקאי.
חיים – קשה שלא להסכים עם הניתוח שלך. אבל מה יכולים אנשי שמאל עקביים שלא התקרנפו לעשות נגד אותו סוג של ייאוש בדיוק? הרי כפי ש"לחיים ברעם" מציין, אין לאף אחד מאתנו הצעה מעשית איך להוציא את הוורדרדים ממצב הרוח ההרסני שלתוכו נשאבו. מאין נביא אנחנו את התקווה בשעה ששותפינו החשובים ביותר, במונחים של כוח פוליטי, מפנים את הגב לכל ערך אנושי וחברתי?
איזו פעולה שננקוט תוכל להקים כעת שמאל ישראלי עם כוח פוליטי משמעותי?
שי – אכן הפוליטיקאים היום יותר מושחתים מבעבר ודירוג מדינתנו במדדי שחיתות של "ארגון השקיפות העולמי" ושל "הבנק העולמי" התדרדר דרסטית בעשר-עשרים שנים אחרונות (בעיקר בעשור האחרון). פוליטיקאי עבר מעולם לא היו מליונרים כדוגמת ביבי וברק ולא "עשו לביתם" כחברי דירקטוריונים ויורי"ם בתאגידי ענק כדוגמת בייגה שוחט, אברום בורג וכו’.
אני לא חושב שמישהו יתנגד לגלובליבציה בתור עקרון, הרי קריאת "פועלי כל העולם התאחדו" היא קריאה ידועה ומקובלת על כל הסוציאליסטים (גם הסוציאל דמוקרטים). ההתנגדות היא, מן הסתם, לגלובליזציה שמנוהלת ומנווטת ע"י בעלי ההון והמוסדות הפיננסיים, שהיא הצורה שבה הגלובליזציה הנוכחית פועלת. לא לגלובליזציה של "שוק ג’ונגל", אלא לגלובליזציה של פועלים, עובדים וזכויות סוציאליסטיות (ביחד עם שיתוף פעולה בנושאים אקולוגיים).
אני חושב שחיים טען שהורדרדים הם גם מיליטריסטים בנשמתם, אך לא פחות חשוב, קפיטליסטים בנשמתם וחסרי אכפתיות כלפי העובדים והמעמדות הנמוכים, כמו רוב הליברלים (ואפילו הפוסט מודרנים – לא זכור לי פוסט מודרניסט (פוקו, דרידה, ליוטר, דלז, בודריאר, בורדייה, ארנדט וכו’) אחד שניסה להציג שיטה להפחית את אי השוויון והעוני, כנראה שאי השוויון והעוני לא ממש מעניינים את ההוגים הפוסט מודרניים).
למר ברעם שלום, ככלל אני מסכים עם רוב הדברים שאתה כותב בטורים שלך אבל נראה לי שהפעם לא קלעת למטרה. אמנם דבריך על הורדרדים הם נכונים אבל אני מתרשם שהחבר שאותו פגשת בתל-אביב כמו רבים אחרים בעלי גישה בלתי מתפשרת לנושא השלום ולחלוקה יותר צודקת של משאבי המדינה הגיעו לייאוש עמוק ממצבה של מדינת ישראל, מהשליטה של התפישה הקלריקל-פשיסטית / מיליטריסטית בהוויה של המדינה. תפיסה המונוליתית הזאת חובקת את הרוב המכריע של המפלגות, את הצבא וכן את העיתונות הכתובה והאלקטרונית. אינטלקטואל שמאלני, גם אם יש לו משפחה, ילדים וידידים קרובים, מגיע למסקנה שהמדינה כבר לא קיימת ואין הוא יכול לעשות דבר בנידון. מאמרים שלו לא יתפרסמו בעיתונות הממסדית, כתיבה באתרי אינטרנט עלומים לא תשפיע על תפישת הרוב המכריע במדינה, הצבעה בקלפי איננה יותר מהצגה אחת גדולה מאחר, ובאופן מעשי ניתן לבחור רק את חברי האוליגרכיה השלטת (שאין ביניהם שום הבדל) ומה לעשות, לא כל אחד מוכן להפגין ברחובות. אז לאותו אינטלקטואל שמאלני לא נותר אלא להסגר בתוך עצמו, בתוך עבודתו ובקרב משפחתו ולחיות בהגינות ובקבלת היש, שהוא גם כן לא מבוטל, כל עוד שאפשר.
היי חיים
אפשר הסבר מדוע אתה קורא להם ורדרדים .
מה מקור הכינוי ?
שבת שלום
אתה צודק והחזון שלך יפה וכו’, אבל לא ברור מה יגרור אותם בחזרה למקום שהם כבר לא נמצאים בו. יש לך רעיונות? אולי למישהי אחרת?
היי חיים
כרגיל, כיף לפגוש אותך כאן 🙂
כמובן שאני מסכימה עם ההבחנות שלך במאמר זה על הורדרדים הליברלים המיואשים נוסח לאה רבין ודוקטורנטים לביולוגיה או כלכלה. יחד עם זאת, אני רוצה להציג פלח אוכלוסייה נוסף, שלא הייתי קוראת ורדרד, הייתי אומרת שאולי הוא חסר כלים לנתח את מציאות הכיבוש הלאומנית והכלכלית ולכן מדקלם סיסמאות ורדרדות.אלו הם בני העשרים והשלושים שלא מוציאים את עצמם: אין עבודה, ואם יש זה בשכר עלןב (22 עד 30 ש"ח לשעה), הרבה שעות עבודה, כל שירות שצורכים פה עולה מלא כסף, שחיתות וריקבון במבנה השלטוני, האלימות והגסות שנמצאות בכל מקום ויש, כמובן, עוד המון.
אני לא מדברת על ילדי הבורגנות שמצליחים להתקיים בזכות הסטטוס המעמדי והכלכלי של הוריהם, למרות שגם הם מתחילים להרגיש את הפער במציאות החיים שלהם ביחס לזו של הוריהם. אני מדברת על בחורות ובחורים בני המעמדות הנמוכים, נניח כמוני בת לאמא עובדת ניקיון ומסביבה חברתית-כלכלית-תרבותית מנוחשלת. לאנשים כמונו הסיכויים לחיים סבירים בזכות עצמנו הם קלושים, אז אני יכולה להבין איך זה נשמע קוסם להיות במקום שבו חלק מהרעות החולות (וצריך להודות החברה הישראלית עשתה עבודה יסודית, היא חולה כמעט בכל פרמטר של חיים) לא מתקיימות.
חוצמזה נראה לי לפעמים שעוד עשר-ים שנה לא תתקיים מדינת ישראל והכעס, המוצדק מאוד, של הפלסטינים, ייצא על הישראלים שנותרו. ומי אתה חושב יאכלו אותה, אנחנו העניים, כמובן.
שבתשלום
אני מסכים עם דבריך על מהות השמאל, אבל אי אפשר להתעלם מהדיעות הקדומות במאמר על האשכנזים בארץ. זה גם סוג של גזענות בסופו של דבר.
דווקא אדם כמוך צריך להתעסק בדברים אחרים חוץ ממוצא. המוצא של בן אדם לא צריך לקבל כל יחס בכלל. אתה בעצם ממשיך את מעגל הדיעות הקדומות כך.
המאמר הכי טוב של ברעם שקראתי.
זה גרם לי להיזכר בורדרדים שאני מכיר ולהאנח ביאוש.
לחייל צה"ל-
לא היתה אצל ברעם התייחסות למוצא במובן של אשכנזים/מזרחיים, הרי ורדרדים רבים הם מזרחיים, אבל אין ספק שהמוצא החברתי של אדם (בורגני,פועל,זעיר-בורגני,מעמד ביניים,איכר וכו’) הוא הכלי היחידי לניתוח חברתי ולפעולה שמאלנית פרודוקטיבית.
אם יש לך זמן בתור חייל (לי בתור חייל היה הרבה זמן…) אתה יכול לקרוא את כתבי מרקס,אנגלס,לנין וכו’ ולהבין קצת יותר על העולם שאתה חי בו…
חיים שלום,
כרגיל אני נהנה מאד לקרוא את מאמריך גם אם לפעמים אינני מסכים לחלק מן הדעות המובעות בהם, אבל תמיד יש לי נחת מרוח הדברים ומן הסגנון הרהוט והניסוחים המבריקים.
ברשותך, ברצוני להעלות מספר נקודות למחשבה:
אתה טוען כי הורדרדים מבועתים מן העובדה כי האופק חשוך וקודר וכי מיליוני ערבים המקיפים אותם וכד’, אבל אני תוהה כלום פני הדברים לא היו כאלה גם בשנות ה50 וה60, אותו "תור זהב" שבני דורנו אוהבים כל כך להתרפק עליו?
ומבחינות רבות המצב היה מפחיד בהרבה מאשר כיום כי כל המרחב שמסביב היה מאוחד בשנאה למדינת היהודים ואילו כיום שתיים מן המדינות עימן היו לנו סיכסוכים מדממים – ירדן ומצרים – פרשו ממעגל האיבה ואף יש לנו יחסים דיפלומטיים עימן?
אולי ה"אשמה" במצב הרוח הקודר אינה נעוצה ב"מצב" אלא בעובדה שהישראלים של היום מפונקים בהרבה מכפי שהיינו אני ואתה ובני דורנו בשנים ההן? אולי אין הדור הנוכחי מסוגל לשאת אתגרים וקשיים ומעדיף להסתופף בבתי קפה אופנתיים, לצפות התכניות טלויזיה מכווצות שכל ולגרגר מאכלי גורמה?
האם כל זה הוא באשמת הכיבוש?
אינני סבור כי לתהליך שבו הישראלים הפכו לרופסים נהנתנים ונטולי יכולת עמידה יש קשר שהוא לכחבוש שהרי גם אם לא היה בא הכיבוש לעולם החברה הישראלית הייתה הופכת למה שהיא כיום.
התהליך הזה נובע בחלקו מעלייה ברמת החיים ובחלקו ממה שאתה מאבחן נכון כאמריקניזציה שהשטלתה על חיינו.
כיבוש? אינני רואה את הקשר.
את המתיימרת ליצג יותר מ"להציג פלח אוכלוסייה נוסף" ומחלתך היא העצלות. בני הוא בן של בורגנים, יש לו הכל שאת יכולה לחלום עליו, אבל סבו היה פועל בניין, סבתו מנקה בתים (אמך לא המציאה כלום) ושניהם בוגרי מעברת זרנוגה.
אביו (כלומר אני) לא קיבל מהם מאומה, אלא שבין סימסטר אחד למשניהו עבד וקרע את התחת. העושר לא נופל ממרום ואם את רוצה שילדיך לא יהיו במצבך, את היא המפתח. הכי קל לבכות ולתלות את האשם ב"בורגנים", יש פלח ענק של אוכלוסיה שחי מצויין מעמל כפיו
חיים, כמה שאלות:
האם אתה מתנגד לרעיון הגלובליזציה עצמו או לפרקטיקת הגלובליזציה הנוכחית?
מה לפי דעתך החלק של החשיבה המיליטריסטית של נוטשי השמאל?
מדוע אתה חושב שבישראל המעשה הפוליטי עצמו נתפס כמושחת מיסודו? האם באמת הפוליטיקאים היום יותר מושחתים מבעבר?
חיים ברעם, זה תיאור טוב ונכון, אך חסרה החוליה המקשרת בין המצוי לרצוי. אם בוחנים מדינות אחרות במצבים דומים, לא היו תקדימים לשינוי שהתרחש ללא הפיכה אלימה כלשהי, או מהומות רציניות. השמאל יכול להועיל לשינוי על ידי חשיפת אירועים ספציפיים שיפקחו את עיני הציבור שבסך הכל מובל בחח ומאמין שהוא עושה את הדבר הנכון. זה צריך להיות העיקר ופחות דיונים תיאורטיים שנכתבים אל המשוכנעים. לעניות דעתי, השמאל בגדול החליט להצטרף למגמה שאתה מתאר, מטעמים של שימור עצמי. זה לא מגונה, בנסיבות הקיימות, אך אין לצפות לנהירה של מצביעים חדשים או להשפעה על מקבלי החלטות. עמדה של שימור עצמי והמתנה היא אסטרטגיה עם תועלת ומחיר.בעיה מרכזית נוספת היא שאין פרטנר משמעותי לשמאל הישראלי בארצות הברית. לעומת צ’ילה אפילו שחלק מגולי פינושה היגרו לשם ופעלו בצורה מאד יעילה לשינוי דעת הקהל האמריקאית. הנוכחות המסיבית של היהודים שם, שיש להם אינטרס כלכלי מובהק בהמשך המצב הנוכחי, מונעת מהשמאל לפעול שם. (מניסיון אישי, יותר קל להתעמת פה עם הממסד מאשר עם היהודים האמריקאים הציונים..שהופכים כל שמאלני ל"אנטישמי" או "מחבל").
הברית עם אנגליה ואירופה היא פחות אפקטיבית מטבע הדברים, בגלל מאזן הכוחות, אחרי הכל ההגמוניה העולמית היא בידי אמריקה. בריטניה לא תצא מגדרה להציל את ישראל מעצמה במחיר של עימותים עם ארצות הברית. זה קורה עכשיו, במידה מסויימת (החרם האקדמי) אבל לא מאד משמעותי. בכל מקרה , ניראה שגם תומכי השמאל מבריטניה הבינו שהכי חשוב זה להלחם בשיטת "גרילה" (סמלית) נגד המגמה השלטת, כלומר, אישית, נגד גנרלים מסוימים, או ביורוקרטים מסויימים, ולהתמקד בפרשיות שמוסתרות מהציבור. זה הכיוון, אבל אני סקפטית גם לגבי זה. אי אפשר להשאיר את כל העבודה לזרים. מנסיוני האישי, השמאל לא ערוך לפעול במחתרת בצורה אפקטיבית, אין סולידריות, אין אמון הדדי, ואין עדיין הסתגלות והבנה שהצד השני הולך על מאבק בלי כפפות, ומתוחכם.
איני מתייחס לדבריו של חיים, כי הם נראים לי מנותקים והזויים. כמובן, הוא כותב ממקום טוב וגם פסקת הסיום נשמעת כדברי נבואת נחמה, אבל המציאות החברתית הפוליטית היא מייאשת ואתה היטבת לתארה.
עם זאת, האמנם ניתן לחיות חיים הגונים כאן? כל אימת שאני נוסע לירושלים דרך הכביש הגנוב (443) שנאסר לתנועה לפלסטינים, אני חושב על היותי שותף – סביל ולעתים פעיל – למארת הכיבוש.
לדעתי, אין שום עתיד לחברה ולמדינה הזו, אלא אם כן יתחולל שינוי דרמטי בדרך אלימה.
מאמר מבריק, כל כך נכון – ועצוב.
כן האשם הוא בבורגנים.
מה זה משנה אם בעזרת עבודה מטורפת ורצחנית יכול איזשהו פועל להיעשות בעצמו (או ילדיו) לבורגני?
זה הופך את הסבל של מעמד הפועלים ליותר מוצדק?
כל תופעה שאנחנו עדים לה בעולם הבורגני היא תוצאה של סדרי החברה הבורגנית, חברה לא רציונלית שכבר אין שום בסיס אובייקטיבי לעוני שהיא מפיצה.
לארה"ב יש בהחלט יכולת לספק רפואת חינם וברמה גבוה לכל האוכלוסיה, אבל למרות זאת לעשרות מליונים אין ביטוח בריאות (ובקרוב אצלנו).
בארה"ב בתי הכלא (שגם בימים כתיקונם הם כלי טרוריסטי של הבורגנות) בבעלות פרטית, והענישה שם חריפה בגלל זה…
הייצור למטרות רווח כפר פשט מזמן כל רגל מוסרית,מקדמת מבחינה היסטורית וכו’.
המצאות טכנולוגיות חשובות נגנזות כי אי אפשר לייצר אותן באופן רווחי, כאשר התעשייה הגדולה פועלת ב-100% תפוקה, אין רווח!!!
שלא נדבר על המלחמות המתחוללות לשם הרווחים (נזכיר רק את מלחמות העולם, וייטנאם, קוריאה, עיראק1, עיראק2, והרשימה למרבה הצער עוד ארוכה).
אז בבקשה מספיק לחזור כמו תוכי על תעמולה בורגנית (כל הרשימה למעלה היא טובה, כי במסגרת זו מתאפשר לפועל אחד מתוך מאה להפוך לבורגני?!).
לשניים (אני מניחה שאתם גברים) שענו לי – לנין ולא-נזדהה:
אין לי מושג על מה שניכם הגבתם, אבל בטח לא לי. חוצמזה אתם סתם גסי רוח וחצופים, לא פניתי אליכם אלא לחיים.
בסגנון שלכם אתם מזכירים לי למה טוקבקיסטים ממאיסים את האופציה, הדמוקרטית בעיקרה, להגיב פה ובמקומות אחרים.
נקודות חשובות, במיוחד לגבי גניזת הטכנולוגיות שאינן עולות בקנה אחד עם ההון. האם תוכל להרחיב בנושא זה? למשל איך בבריה"מ הטכנולוגיות דווקא נוצלו להצעדת מעמד הפועלים קדימה? או איך המיקסרים שיוצרו (KMT-DDR) במזרח גרמניה היו… חד-פעמים, כי שם לא היה אינטרס שהתוצרת תחזור לתיקון במפעל אז ייצרו את זה הכי טוב שאפשר???
אני לא מבין את הדמגוגיה שלך.
אני לא מנסה לסנגר על בריה"מ, אם היית עוקב אחרי התגובות שלי היית מבין זאת, אני מדבר על החברה הקפיטליסטית, שבה, מה לעשות, התפתחות הטכנולוגיה נחסמת מטעמי רווח (וזה אחד הדפקטים הפחות חמורים של הקפיטליזם).
שלא יהיו לך תקוות או אשליות, חיים.
בקונטקסט הישראלי הנוכחי להיות שמאלי, פירושו לשאוף להחזרת ישראל לגבולות 67 או ל-78% מן השטח הכולל. יתרה מזאת, המחזיק בדעה זו חייב לראות בענין הזה את בעיתה מספר אחת של ישראל ולא, נניח, בעיה מספר 3 אחרי אי השוויון החברתי ויחסי דתיים-חילוניים. כן, זה נשמע פשטני, אך ברמה המעשית בעית הכבוש היא בעיתה ה-י-ח-י-ד-ה של ישראל בעיה שפתרונה יביא בקלות יחסית לפתרון הבעיות האחרות.
הזכרת את המזרחיים, החרדים, הדתיים והרוסים. לצערי שכבות אלו אבודות לשמאל וברמה המעשית-אלקטורלית חבל לבזבז עליהם מאמצים ומשאבים. אחוז המקבלים את גבולות 67 מביניהם, הוא פחות או יותר אפס. קבלת גבולות 67 (או 78% מן השטח הכולל) הוא תנאי מיקדמי והכרחי להיותך שמאל ישראלי. אם, לדוגמה, תאמץ את הסוציאליזם של יצחק בן אהרון ז"ל, אך תרצה להגדיל "קצת" את שיטחה של ישראל, אינך שמאל.
מי נותר כשמאל פוטנציאלי?
נותרה שכבת האשכנזים, החילוניים, הותיקים וילדיהם. לפי הערכות שונות, תומכי גבולות 67 בקרב שכבה זו מגיע לכ-20%-25%. (בבחירות האחרונות קבלה מר"צ כ-16% בקרב בוחרים אלו). הורדרדים שהזכרת בנתוחך המצוין, כולם שייכים לשכבה זו. המצב על כן די מייאש. ניתן אולי לגדול מ20%-25% ל-35%-40% אבל כל גדול כזה,אם בכלל יקרה, יתרחש בתוך קבוצה חלקית המהווה לא יותר משליש של האוכלוסיה כולה. שני השלישים האחרים אבודים מראש.
לא הגבתי לתגובה שלך, אלא לתגובה שבשם שלה הופיע "לשרית".
משה – ואחרי הבעיה של הפלסטינאים, יהיה הבעיה עם סוריה, ואחריה הבעיות עם ערביי א"י, ואחריה הבעיות עם קבוצות טרור פונדמנטליסטיות מפלסטין וכו’ וכו’. כלומר, הבעיה החברתית תידחק לנצח ובינתיים הפערים והעוני יעברו את ארה"ב ויגיעו לרמה של ברזיל והונג-קונג, כל המשק יהיה מופרט והאיגודים יחוסלו סופית. במצב שכזה יהיה מאוחר מדי לשנות משהו וניאלץ להיאבק על המינימום שבמינימום (נגיד שלא יבטלו לחלוטין את שכר המינימום או שישאירו טיפה דמי אבטלה). אם זה נקרא להיות שמאלני, אז אני מפסיק להיות שמאלני. אני לא מוכן להתעלם מהבעיות הפנימיות ומהצרות של תושבי מדינת ישראל, רק בשם הבעיות הפוליטיות-חיצוניות של ישראל.
למשה לופינסקי,
תודה על מכתבך המעניין. עם זאת, יש לי, כמובן, המון השגות על התוכן וקצת גם על הסגנון. בנושא החזרת השטחים אני מסכים איתך לגמרי ולא עולה על דעתי שניתן לתמוך ב"שמאל" כלשהו התומך בסיפוח סנטימטר אחד.
חילוקי הדעות נעוצים בהתבטאות האומללה שלך (רק מנקודת ראות שמאלית) "ברמה המעשית אלקטוראלית חבל לבזבז עליהם משאבים". זוהי גישה ביצועיסטית על גבול הרפ"יזם בעיני. לשמאל יש גם אידיאולוגיה, ואנחנו לא קובעים את יחסנו כלפי קבוצות חברתיות ומעמדיות רק על בסיס דפוסי ההצבעה שלהן. האוריינטציה הבלעדית שלך על בחירות כלליות מונעת ממך לראות את התמונה הכוללת, את התהליכים הבינלאומיים והאזוריים ואת השפעתם העתידית גם על הלכי הרוח כאן. יש לנו סיבות טובות להילחם לקידום היעדים הרעיוניים והפוליטיים שלנו ולשם כך קיים, בין השאר, גם האתר הזה.
לחיים ברעם,
מאמר חשוב המעלה בעייה כאובה. ב-2004 כתבתי מאמר דומה, אחרי שה"ורדרדים" כפי שאתה מכנה אותם יצאו לכיכר להפגנת תמיכה באריאל שרון לרגל ההתנתקות, עם יום-טוב סמיה כאורח כבוד.
עם זאת, המציאות אינה שחור-לבן. הרוב המכריע של פעילי השמאל האמיתי באים בדיוק מקרב אותו שכבה "ורדרדה" שאתה מוקיע. משפחה בורגנית ישראלית טיפוסית (דמיונית, במקרה הזה): האחות פעילת תעאיוש, שני האחים אדישים.
עוד מקרה טיפוסי (אמיתי הפעם): ישראלי "מבית טוב" שניצל את אזרחותו הכפולה להשתקע מעבר לים עם משפחתו, "בינתיים" (כבר עשר שנים). כן, הוא אוהב את אמריקה, לא סובל את השחיתות הישראלית, וגם מכריז שעד שיפורקו הכיבוש וההתנחלויות לא יחזור – ולא עושה הרבה בנדון חוץ מלקרוא חדשות מהארץ כל הזמן. כשהוא בא לביקור, הוא עדיין מביא – כל פעם – סכומי כסף לא מבוטלים לפועלים-לשעבר העזתים שלו. והוא לא עשיר גדול. "ורדרד", או לא "ורדרד"? אגב: לא, זה לא אני.
האם אפשר להאשים רק את ה"ורדרדים"? האם השמאל האמיתי נחל איזשהן הצלחות שיסחפו מצטרפים חדשים? האם המאמצים להושיט יד לפלחי אוכלוסייה אחרים נשאו פירות? אולי רק כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל.
מי שאכן רוצה להשתלב במרחב, מי שמבין (למשל) שהחרדים הם אוכלוסייה טבעית בירושלים לא פחות מהחילונים, וכו’ וכו’ – צריך להתמודד לא רק עם דעות קדומות "ורדרדות" (שאכן קיימות, כמובן), אלא עם מערכת פוליטית-צבאית-כלכלית-חברתית שלמה שמטיחה אותנו שוב ושוב כנגד המרחב, ומפרידה ומסכסכת בין שבטים בתוך החברה הישראלית עצמה.
לבנות מחדש את המערכת הזו כך שתהיה פחות הרסנית, תוך כדי התנגדותה הפעילה – זו משימה כבירה ומייאשת לא רק עבור אדם בודד, אלא גם עבור אלפי האנשים שכן מנסים לעשות משהו.
נכון שאם האלפים יהפכו בן-לילה למאה אלף, יזוז משהו ואולי אפילו מהר. אבל בינתיים, האם הדרך לשכנע אותם שזה אפשרי, שכדאי לנסות, היא לקרוא להם בשמות גנאי?
והאם באמת צריך לנזוף באדם פרטי שמחליט להתנתק מכל זה – לטובתו ולטובת משפחתו – ולקרוא לו "נפולת של נמושות"?
אגב, אני אישית לא הצלחתי להתנתק למרות המרחק, ואנחנו חוזרים עוד שנתיים. בלי נדר 🙂
לכל התוהים: "ורדרד" ככינוי למי שאינו ממש "אדום".. אני מקווה (?!) שזו הייתה הכוונה ולא מממ… איזו אלגוריה (מכוערת) מרומזת שזקוקה לפרשנויות מפולפלות ומוזרות.
*
המונח "ורדרד" נולד לפני במאה שעברה כשם תואר סלחני למדיי עבור אותם אקס-קומוניסטים שנשארו עם איזה סנטימנט סוציאליסטי. בהמשך הוא שוכלל ושימש בשם תואר קצת פחות חיובי עבור סוציאליסטים שסטו מדרכם.
דני בליר
אסף – איזה שמאלני אוהב את ארה"ב? מה עם אני לא אגור בארה"ב עד שהיא תוציא את כוחותיה מעירק ותפסיק את כיבוש עירק?
לחיים ברעם,
אבהיר את את דברי ממכתבי הקודם באמצעות שני תסריטים דמיוניים:
תסריט א העבודה ומר"צ מנצחים בבחירות ויחד עם קדימה מקימים ממשלה. שלי יחימוביץ מתמנית לשרת האוצר ומגשימה חלק גדול מאותם דברים שאליהם היא מתיחסת בנאומיה ומאמריה. באשר למצב היחסים עם הפלסטינאים והסורים, אין שינוי לעומת המצב הנוכחי וגם "תנופת ההתנחלויות" נמשכת.
תסריט ב נתניהו שר אוצר. גם הוא מגשים את משנתו הכלכלית וההפרטה משתוללת. אשר לפלסטינאים, מדינתם הוקמה בגבולות 67, המתנחלים הוחזרו לישראל וחוזה שלום נחתם בין שתי המדינות.
רמת הגולן פונתה גם היא וחוזה שלום נחתם בין ישראל לסוריה.
ובכן, חד משמעית מעדיף אני את התסריט הדמיוני ב על פני תסריט א. מה שחשוב יותר מכך הוא, שמצבם הכלכלי-חברתי-השכלתי של חמשת העשירונים הנמוכים יהיה טוב לאין שעור אם יתגשם תסריט ב (למרות נתניהו), לעומת מצבם בתסריט א (למרות יחימוביץ).
אחזור על משפט ממכתבי הקודם:
" זה נשמע פשטני, אך ברמה המעשית בעית הכבוש היא בעיתה ה-י-ח-י-ד-ה של ישראל בעיה שפתרונה יביא בקלות יחסית לפתרון כל הבעיות האחרות ."
"בעית הכבוש היא בעיתה ה-י-ח-י-ד-ה של ישראל…".
אין כזה דבר הבעיה של ישראל, ישראל, כמו כל חברה כיום בעולם, מחולקת למעמדות שלהם יש אינטרסים משלהם.
הכיבוש הוא לא בעיה של הבורגנות באותה צורה שהוא בעיה של העובדים.
הכיבוש הוא כמובן לא הבעיה היחידה, ובוודאי שפתרונה לא יביא לפתרון הבעיות האחרות, אבל להלחם בכיבוש זו כן המשימה ההיסטורית הכי חשובה שעומדת מול השמאל הישראלי.
משה – תפיסות כמו שלך הם הסיבה שהשמאל התכווץ והצטמק למה שהוא כיום והפך לחסר השפעה וחסר רלוונטיות בחברה הישראלית, העובדה שלא אכפת לך מתושבי ואזרחי המדינה ושאתה מוכן להסכים למדיניות הקפיטליסטית של ביבי היא הסיבה שישראלים רבים כל כך התרחקו והם סולדים מממחנה השמאל. שנים מחנה השמאל הסכים להתחבר עם כל בעל הון מנוול, קידם בברכה את הגלובליזציה והסכים לכל הפרטה ופגיעה בזכויות עובדים והכל בשם השלום. כשהמצב נהיה קצת מסובך (אינתיפדת אל-אקצה), מחנה השמאל איבד לחלוטין את התמיכה הציבורית ונשאר חסר כל רלוונטיות לחברה הישראלית. האם אתה באמת יכול להאשים תושב עיירות פיתוח שתומך בימין? הרי לפחות הימין מציע לו גאווה לאומית, השמאל היה צריך להציע לו אידיאולוגיה של סוציאל דמוקרטיה וסולידריות, אבל במקום זה, אתה ורבים אחרים כמוך במחנה השמאל, מדברים אך ורק על ענייני חוץ (המדיניות שלנו בנוגע לשטחים, לסוריה וכו’). המצב הפך לכל כך גרוע שכשפרץ הגיע ועמד בראש מחנה השמאל, כבר לא האמינו לו וטענו שמדובר בלא יותר מסתם הבטחות ריקות (ובגלל זה מספר המנדטים של מחנה השמאל לא גדל).
התקדמות הסכמי השלום, חוזה השלום עם ירדן, חוזה השלום עם מצרים והיציאה מלבנון לא עזרו לקדם מדיניות סוציאליסטית, אם כבר אז להיפך, המצב הורע והקפיטליזם התגבר. במידה וביבי יהיה בשלטון כבר לא ישאר יותר מה להציל והמצב יכול להפוך לבלתי הפיך. האם אתה באמת חושב שזה ריאלי כיום להלאים את כל התעשיות שהפרטנו? האם אתה לא רואה כיצד זה קשה עד כמעט בלתי אפשרי להחזיר את כוחם של האיגודים בישראל למה שהיו פעם?
קודם-כל, סליחה על התגובה המאוחרת – היות ואין לי, כרגע, אינטרנט ביתי, היום זוהי לי הפעם הראשונה, בשבוע זה, בה נכנסתי לאתר "הגדה" (לו אני מכור קשות).
אז – אישית, אני רחוק מרחק שנות-אור מכל אותם "ורדרדים שלום-עכשיו’ניקים", כמובן (גם אם יש לי חברים קרובים ב"שלום עכשיו" ואני נוהג לסייע להם, כנגד הימין הקיצוני). כעת, בהיותי בקצה הרדיקאלי ביותר, של השמאל הישראלי, אני מרגיש יאוש מוחלט. סוף-הכיבוש ופינוי-ההתנחבלויות, כלל אינו נראה באופק – נהפוך-הוא: מרגע לרגע, כמדומה, נוהר הציבור הישראלי ימינה בהמוניו ועוד-מעט קט, אף ישללו, את זכות-ההצבעה, מאתנו – על שסירבנו לשרת, את צבא-הכיבוש, הדיכוי והרצח. אז, אולי, יעשו בנו לינץ’. נהג שיירת-אולמרט פוצע אנושות – וכמעט-כמעט רוצח! – ילדה צעירה ואולמרט ממשיך לשלוט (הרי, לו היה ראש-ממשלתנו *אדם* – היה מתפטר למחרת!! ולא מש ממיטת-הילדה!!). הקפיטליזם משתולל שזה פשוט מחליא. כל הממסד כולו – מושחת עד העצם. והציבור, בור ועם-הארץ – אינו מוכן כלל, להצטרף להפגנותינו – להיפך!! העיקר לצפות, ב"כוכב נולד".
הנה קצת פרטים, על מה שעבר עלי מאז הבחירות האחרונות, מדוע נואשתי לחלוטין מן התקווה, שמשהו חיובי יכול לקרות כאן:
בזמנו, משרק קמה הממשלה הארורה הזאת, היתה, כזכור, אחת מהחלטותיה הראשונות, להעלות את מחיר-הלחם. רק שמעתי על כך – מיהרתי לארגן הפגנה, פניתי לכל ארגון אפשרי, הודעתי לתקשורת ומה לא.
הייתי לבד. ולא זו בלבד – חבורת בני-נוער, עברו במקום וגדפוני – "מה ‘לא להעלאת מחירי-הלחם’??? לך ל…"…
בכל חברה *שפויה*, היתה המדינה כולה מושבתת, עקב החלטה שכזו!!
אז בא כל גועל-הנפש, מן השחיתות של ה"אליטה" האקדמאית בארץ הזאת – ובמיוחד בירושלים, בה קיימים שלשה זנים, של אקדמאים בכירים: הכהניסטים-במוצהר, המתקרנפים והאדישים, הטרודים – אך ורק – בסידור שבתון באמריקה (אותו לוקחים הם, בממוצע, מדי סמסטר שני). ואז – כשלון-המאבק, כאשר נחשף – קודם-כל – פרצופם האמיתי, של כלל הפרופסורים (במיוחד בירושלים, כאמור – בתל-אביב יש, כנראה, עוד צדיק אחד או שניים בסדום) ואז כל גועל-הנפש, גם בקרב כוחותינו שלנו – לא רק יקיר שגב ושות’, כי-אם גם מתנגדיו, ה"""שמאלנים רדיקאליים""", בכאילו, אנשי "תעאיוש" וחד"ש באוניברסיטה – שהיו מוכנים, לאחר-מכן, לחבור, אפילו, לאנשי נתניהו ופייגלין – העיקר להשיג כיסא.
במשך שנה ורבע, הזנחתי את לימודיי, במגוון פעילויות שונות למען הכלל – ומה קיבלתי בתמורה? חולירע. ודי להיכנס לאיזשהו טוקבק אקראי, ב"תפוז", או ב"YNET", על-מנת לראות, מה הוא "עמישראל"… ולהבין, עד כמה אין תקווה.
לא סתם "יש תקווה", היא אחת מתנועותיהם, של תומכי-ליברמן…
אז – להפסיק לפעול לחלוטין, פשוט אינני מסוגל. זה מעשי, בערך כמו להפסיק לנשום. אבל – אני בהחלט מתכוון, ברגע שרק אסיים את התואר הראשון הארור הזה, להשיג מלגה לחו"ל – אינשאללה לאיזושהי מדינה סלאבית – ולעוף מפה להרבה-הרבה שנים.
דני.
אחרי המהפך של 77 הגיע השמאל לשיא כוחו ב-1992 ומר"צ קיבלה אז 12 מנדטים. מאז השמאל רק יורד והסבה, לדעתי, היא שחלק גדול של מצביעי השמאל ב-1992 הצביעו למר"צ "בטעות", בזכות התדמית הסוציאליסטית שלה. כשגילו מצביעים אלה, שמר"צ היא בעד חזרה לגבולות 67 ( או 78% מן השטח) הם נטשוה לטובת "העבודה" או "שנוי" או "קדימה" או שלא טרחו ללכת לקלפי.
תאר לך נפגע תאונת דרכים מובא לחדר המיון. האיש סובל משברים בגפיו וצלעותיו ופצעים וחתכים קשים בכל חלקי גופו ובנוסף על כך אחד העורקים הראשיים קרוע והדם נשפך ממנו. במה יטפלו הרופאים? ברור שבשלב הראשון יענין אותם רק העורק הקרוע מאחר וכל שאר הפציעות, למרות חומרתן, אינן מסכנות את חייו של הפצוע.
ההתנחלויות הן ה"העורק הקרוע" של ישראל.
באשר לשאלה שעולה כאן במאמרים לאיזה סוג סוציאליזם נשאף, התשובה מבחינתי ברורה.
לך אל שבדיה, עצל, למד דרכיה וחכם.
לאבי,באשר להתכווצות השמאל:
אחרי המהפך של 77 הגיע השמאל לשיא כוחו ב-1992 (מר"צ קיבלה 12 מנדטים). מאז השמאל רק יורד והסבה, לדעתי, היא שחלק גדול של מצביעי השמאל ב-1992 הצביעו למר"צ "בטעות", בזכות התדמית הסוציאליסטית שלה. כשגילו מצביעים אלה, שמר"צ היא בעד חזרה לגבולות 67 ( או 78% מן השטח) הם נטשוה לטובת "העבודה" או "שנוי" או "קדימה" או שלא טרחו ללכת לקלפי.
תאר לך נפגע תאונת דרכים מובא לחדר המיון. האיש סובל משברים בגפיו וצלעותיו ופצעים וחתכים קשים בכל חלקי גופו ובנוסף על כך אחד העורקים הראשיים קרוע והדם נשפך ממנו. במה יטפלו הרופאים? ברור שבשלב הראשון יענין אותם רק העורק הקרוע מאחר וכל שאר הפציעות, למרות חומרתן, אינן מסכנות את חייו של הפצוע.
ההתנחלויות הן ה"העורק הקרוע" של ישראל.
באשר לשאלה שעולה כאן במאמרים, לאיזה סוג סוציאליזם נשאף, התשובה מבחינתי ברורה:
לך אל שבדיה, עצל, למד דרכיה וחכם.