למרות שמקובל היום לדבר על 40 שנות כיבוש, האמת היא שכבר מראשית קיומה היתה מדינת ישראל למדינת כיבוש ואפרטהייד, ומערכת הכיבוש על כל כיעורה קיימת כבר מיום הקמתה של ישראל. מתחילת דרכה הכחישה ישראל שהעם הפלסטיני הוא עם, ובעזרת מערכת "ביטחון" מפלצתית ניסתה לחסל את העם הפלסטיני ולמחוק את פלסטין מן המפה. לאחר 60 שנות כיבוש, דיכוי ושיטור, כבר לא ניתן לשחרר את ישראל מאחיזתה החונקת של מערכת ה"ביטחון". סביר להניח שמערכת כיבוש או ביטחון זו שמוצצת את דמן של ישראל ופלסטין כבר 60 שנה לא תיבחל להשתמש בכל האמצעים שיש ברשותה כדי להילחם במי שיעז לסכן את מעמדה הבלתי מעורער. שני היבטים שמערכת זו חייבת לשמר כדי לשרוד הם אופיה הגזעני של ישראל והכיבוש שדרכו כמו ערפד היא יונקת את דמם ונשמתם של שני העמים.
תגובתם האלימה וחסרת הפרופורציה של כוחות הביטחון כלפי המאבק נגד חומת ההפרדה בבילעין, מאבק המאופיין בשיתוף ובאי אלימות, מוכיחה שהם חוששים מהתנגדות ללא אלימות, ואף רואים בה סכנה אמיתית להמשך שליטתם המוחלטת בשטחי פלסטין. מערכת זו האוכפת את הכיבוש, החל בעספורים והמלשינים דרך המשת"פים והשב"כ וכלה במג"ב וצה"ל – היא מערכת שניזונה מאלימות. אלימות היא החמצן שנותן למערכת בלתי אנושית זו חיים ולכן האיום של מאבק ללא אלימות מפחיד אותה. בעוד התנגדות בעלת אופי אלים מחזק ומקבע אותה, המאבק הבלתי אלים מסוגל לנתק את המערכת ממקור החמצן שלה ולהכניע אותה אחת ולתמיד. בילעין היא נושאת הדגל במאבק הבלתי אלים בכיבוש ומין הראוי להזכיר את נחישותם ועמידתם של אנשי בילעין על עקרון האי אלימות.
פלסטינים רבים טוענים, ובצדק, שהמפתחות לשלום נמצאים בידי ישראל. אולם העובדות בשטח מצביאות על כך שפניה של ישראל אינם מועדות לשלום ושאינתיפאדה נוספת היא בלתי נמנעת. לדוגמה, בזמן שאלפי אסירים פלסטינים נמקים בבתי הסוהר הישראלים, כוחות הביטחון של ישראל הורגים פלסטינים חפים מפשע בדם קר וללא אבחנה, ואינם באים על עונשם. בנוסף לזה גזל האדמות ובניית חומת הפרדה נמשכים במרץ כאשר יותר ויותר פלסטינים מוצאים את עצמם ללא אדמה וללא בית. אם תתחיל אינתיפאדה נוספת, יש לקוות שישראלים שוחרי שלום יתמכו בה כמאבק משותף בלתי אלים – כדוגמת המאבק בבילעין.
על מטרות המאבק המשותף להיות ברורות והן צריכות לכלול את חיסול האפליה נגד פלסטינים בכל תחומי ישראל-פלסטין. זו תהיה אשליה חמורה לחשוב שניתן לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות שינויים קוסמטיים כדוגמת הסכמי אוסלו. עידן הקוסמטיקה כעידן שתי המדינות חלף מהעולם ורק שוויון זכויות מלא לשני העמים במולדתם המשותפת יש בכוחו להביא לסיום הסכסוך. ישנם ספקנים שיאמרו שזו תמימות לאמר דברים אלה ויש שיראו בזה שאיפה שלעולם לא תתממש, אך הצלחתו של כל מאבק נקבעת על ידי בהירות מטרותיו ונחישות מנהיגיו ולא על ידי תבוסתנותם של ספקנים.
"הכיבוש" הוא השם שניתן למשטר האפרטהייד שמשליטה ישראל ברחבי פלסטין ושם זה יוצר רושם שהמצב זמני. אבל המשטר שמדכא את העם בפלסטין והורס את העם בישראל נמשך כבר 60 שנה. סיום משטר הכיבוש מהווה אינטרס חיוני משותף לפלסטינים ולישראלים גם יחד: הוא יסיר מישראלים אחת ולתמיד את העול ההרסני שבשיטור על עם שנלחם על זכויותיו, ויסיר מהעם הפלסטיני את עול החיים כאסירים על אדמתם. המכשול הגדול ביותר בדרך לסיום הכיבוש וסיום הסכסוך הוא המערכת הנקראת "מערכת הביטחון" של ישראל. זוהי מערכת אדירה שכאמור ניזונה מהכיבוש וכמו סרטן ממאיר איננה מוכנה להרפות.
הנרטיב הציוני טוען שניתן להקים מדינה פלסטינית בתנאי שהיא תקום לצידה של מדינה בעלת רוב יהודי שכוללת את רוב שטחי ישראל-פלסטין. אבל כאשר ממשלות ישראל מדברות על מדינה פלסטינית כוונתן למכלאות מגודרות דוגמת עזה ולא למדינה פלסטינית עצמאית. יצירת גיטאות לכליאת עם שלם לא רק שלא תפטור את הסכסוך, אלא שתביא לאסון כפי שכבר ראינו בעזה. ואם מזכירים את עזה ראוי להזכיר גם שמלבד מאבקי הכוח האלימים שבהם מתרכזת התקשורת, חיים בעזה כ-1.4 מיליון בני אדם שכמחצית מהם מתחת לגיל 18. במלים אחרות, קרוב ל 700,000 ילדים חיים בעזה ללא הגנה כאשר הם חשופים להתקפות משולחות הרסן של ישראל. לו היו מפסיקים לרגע את האלימות ניתן היה אולי לחשוב על דרכים להגן על ילדים אלה ואולי אף לתת להם תקווה לעתיד טוב יותר. אך כל עוד ישראל כולאת אנשים על אדמתם ללא כל אפשרות לחיים נורמלים אין לילדים בעזה כל סיבה לקוות לעתיד טוב יותר, ויתכן מאד שאינתיפאדה נוספת, בתנאי שתהיה בלתי אלימה, תהווה להם מוצא.
במאמר מצוין שפורסם לאחרונה בארה"ב, כותבת ד"ר מונה אל פארה מעזה שאולי אין זה הזמן המתאים לדבר על מדינה אחת לשני העמים, אבל המצב כיום בעזה מראה מעל לכל ספק ששיטת הבנתוסטאנים המבודדים נחלה כישלון מוחץ. השאלה שמתבקשת היא זו: מדוע ניתן לדבר על שוויון זכויות בכל מקום בעולם מלבד בישראל ופלסטין? ד"ר אל פארה מעלה כאן שאלה שבתנאים הקיימים להעלתה דרוש אומץ על-אנושי – האם לא הגיע הזמן לעמוד מול המערכת שמזינה את האלימות ולהתחיל בתהליך שיביא לסיומה?
התשובה לשאלה זו היא כמובן כן. צריך לפתוח במאבק משותף, תקיף ובלתי אלים, מאבק שיהיה קשה וכואב, מאבק שישתק את הכיבוש ויכפה את סיומו על ישראל. צריך אחת ולתמיד לשחרר את שני העמים מעולה של המערכת המרושעת שמשעבדת אותם כבר 60 שנה וכופה עליהם את עול הכיבוש והמלחמה. על ישראלים ופלסטינים ללכת ביחד בדרכה של בילעין ולפעול ביחד לסיום הסכסוך והאלימות.

אם בעמים עסקינן, איפה המשקל של כל ההיסטוריה
היהודית והציונית ארוכת השנים, בארץ ובגולה
שאין לה כל ביטוי כאן.
היסטוריה ארוכה של אוצרות רוח ועשייה?
איזו אידיאולוגיה יש לעם הפלסטיני?
להיות נגד ישראל? זה הכל?
המלחמות של השומר ההגנה וכו’ בפלסטינים
היו מטעמי הגנה.
ואין כאן פתרונות קסם, והאשמות הדדיות אין סופיות, אלא דרוש הרבה אורח רוח, לשבת ביחד ולטקס את העצות הטובות ביותר כיצד יוצאים מהשברים האלה, כל עם של עצמו, בראש ובראשונה.
ואחר כך למצוא את הפתרון המשותף.
בשביל זה יש צורך גם להתייחס לעובדות כולן,
ולא רק בחלקן, אם אנו מעוניינים באמת בפתרון של קבע וארוך טווח לטובת כל הצדדים הנוגעים בדבר.
אף אחד לא ישב בחולות של תל אביב ליד יפו,
או בתוך הביצות של החולה, שיובשו במחיר של חיים והופרחו.
אי אפשר להתעלם מכל המכלול, רק על מנת להצדיק שיש לאחרים לפלשתינים זכויות, כמו לכל בן אנוש אחר.
לא היתה להם הנהגה וארגון לא אז ומעט מדי עדיין היום.
אורח חייהם הפשוט, לא בדיוק תואם את אורח חייו של היהודי שהגיע לפה עם תרבות אירופית,
ומטען רגשי גם מיוחד מעצם היותנו יהודים,
וזכויותנו בארץ ישראל.
למה להבליט רק צד אחד?
עם ישראל לא שילם מחירים כבדים בין העמים,
בפוגרומים ושואות וגירושים ונישולים בקנה מידה הרבה יותר גדול ואכזרי, ממה שהתחולל כאן בדרך לעצמאותנו המחודשת.
איך זה שעדיין יש ויש הרבה ערבים החיים בישראל, בבתיהם?
זה לא בגלל שלא בחרו בדרך הפרעות והמלחמה ביהודים?
אין כאן שוב, בתיאור הזה, שום איזון, שום אמת אחת שנאמרת לזכותנו כאנשים גם הגונים
ורחמנים וגומלי חסדים. איך יתכן?
יש כאן בעייתיות הרבה יותר גדולה משני הצדדים,
ולא פחות מהצד הפלשתיני, שבכלל אין לה שום איזכור ונגיעה. וגם זה מעשה שלא יעשה, ובלתי מוסרי בעליל, קודם כל כלפי היהודים. עמנו.
וארץ ישראל ביתנו.
לנעמי הר ירוק
בחולות תל אביב ליד יפו כמו גם בחלקים נרחבים בסביבה ( כולל בת"א עצמה ( סומייל , שיך מונס ואחרים ) ישבו כפרי הנפה של יפו אלו שנמחקו עם מלחמת השחרור על ידי הצבא הישראלי . מעבר לכך , קריאתו של מיקו מדברת על המצב כפי שהוא ועל הפתרון הכי הגיוני בעיניו כיום ( וגם בעיני ) , מדוע כל כך חשוב לך לציין שוב ושוב כמה גם אנחנו נפגענו ושוב לקרוא לאיזון הקדוש בינינו לבינם . האם איננו החזקים כאן ? האם איננו שולטים בהם עשרות שנים ? האם זה הביא אותנו למצב טוב ? ומה איתם ? אם מישהו מציע להמשיך הלאה ולהילחם במארה הקיימת – הכיבוש , מה חשוב מי ומה ואיך הגענו לכאן אם ידוע שכל זה כיום הוא עוול .
רוב אנשי השמאל המתנגדים לכיבוש רואים בהתנחלויות את אם כל חטאת, משוכנעים שרק בגלל שלמתנחלים כוח פוליטי גדול הם הצליחו "לתפוס בביצים " את המדינה 40 שנה ולגרום לה לנהוג כרצונם, בניגוד ל"אינטרס הלאומי", "הרצון הדמוקרטי" או אי אלו אמונות טפלות אחרות.
כמובן שמדובר בהבל הבלים, רציונליזציה שאין לה קשר עם המציאות.
צריך מידה רבה של תמימות (במקרה הטוב מדובר בתמימות) בכדי להאמין שבניית ההתנחלויות, שבוצעה ע"י כל הממשלות, היתה בעלת השפעה גדולה על המשק ומבנה החברה, היא רק טעות היסטורית, הממשלות פשוט "נרדמו בשמירה".
האמת היא כמובן אחרת-
מאז הכיבוש ב-1967, ישראל מפיקה מהשטחים הכבושים כל טובת הנאה אימפריאליסטית קלאסית- יצוא סחורות, חומרי גלם,קרקעות ובמיוחד עבודה זולה.
לשם הפקת כל ה"טובות" הללו ישראל נוקטת באמצעי דיכוי חמורים, ומונעת פיתוח של השטחים ומנשלת איכרים ובכך הופכת אותם לפועלים בשביל לשמור על שכר נמוך.
במשחק הזה המתנחלים הם רק כלי שבעזרתו מנשלים איכרים, מנצלים פועלים, גונבים חומרי גלם, בונים דיור זול ואיכותי למאות אלפי יהודים, ולמי בדיוק הולך הכסף שנשפך על ההתנחלויות? לקבלנים, חברות נדל"ן… (שמעסיקים בתורם פועלים פלשתינים זולים).
אי לכך ובהתאם לזאת, כל הפעולות שננקטות נגד ההתנחלויות הן בלתי פרודוקטיביות בעליל במלחמה נגד הכיבוש, מהסיבה הפשוטה שההתנחלויות הן לא הסיבה לכיבוש והן רק כלי (הס מלהזכיר את הסיבות שבגללן ה"שמאל" הבורגני לא מבין את זה).
פעולות פרודוקטיביות נגד הכיבוש צריכות ללבוש את הצורה הבאה-
חרם פלשתיני על כל הסחורות הישראליות, סירוב של הפלשתינים לעבוד אצל מעסיקים ישראלים ופגיעה פיזית במפעלים ישראלים המעסיקים פלשתינים.
מהצד היהודי צריך לעזור לפלשתינים לנקוט את הפעולות הנ"ל, להחרים ולנסות לעודד חרם עולמי על סחורות, לא רק שיוצרו בהתנחלויות, אלא כאלו שיוצרו בעבודה של פלשתינים וגם של חברות שמיצאות לשטחים.
בנוסף כמובן לפעולות הרגילות.
רק פעולות כאלו שומטות את הקרקע מתחת לרגלי הכיבוש ויכולות להפסיק אותו.
(דרך אגב, גם כישראל מדברת על שלום, כולל אוסלו, קמפ-דיויד וכו’, היא מדברת על שלום אימפריאליסטי, עם אזורי תעשיה משותפים ואזורי סחר חופשי, קרי המשך ניצול הפועל הפלשתיני הזול והמשך המונופוליזציה של סחורות ישראליות, כלומר המשך האימפריאליזם, רק בלי התנגדות לו).
בקיצור מיקו רואה את התופעות שמעל לפני השטח אבל לא מבין את הסיבות להן. הבעיה היא מעמדית.
לנעמי הר ירוק-
"לשבת ביחד ולטקס את העצות הטובות ביותר כיצד יוצאים מהשברים האלה…".
כי המדינה היא כידוע מועצת חכמי העם היהודי ולא כלי של שלטון מעמדי…
הבעיה היא שהכיבוש טוב לרווחים של הבורגנות ורק ע"י פעולות שיהפכו עובדה זו ללא נכונה יהיה שינוי. כל דבר אחר הוא מליצה ריקה מתוכן (או יותר גרוע, תמיכה במעמדות השליטים).
בגדול כמובן שאני מסכים איתך ולדעתי, ההזיה התמימה וחסרת-הסיכוי להתממש, היא חלום שתי המדינות הנפרדות – ישראל ל?עו?ל?ם לא תפנה, את ההתנחלויות הגדולות בגדה וללא-פינוין, אין מה לדבר, כלל, על עצמאות פלשתינית ממשית. ויחד עם זאת…
אתה חי בארצות-הברית. אתה חי במדינה, באומה, שליד פשעי-רצחנותה חבקי-העולם, ישראל היא לא יותר מאשר דג-רקק מיניאטורי, של הפשיעה הבורגנית המזעזעת. אתה איש-שלום, אולם למגוריך, איווית לך את משמידת האומות הראשונות, הלגיטימיות, של יבשת צפון-אמריקה; את גוזלת-האדמות מספר אחת בתבל; את מחוללת זוועות מלחמת וייתנאם, לרבות רצח מיליון בני-אדם(!!) חפים בלאוס הנייטראלית; את כובשת אפגאניסתאן ומרטשת-עיראק, האונסת כל אומה בעולם, להתאים עצמה לגחמות המשק הניו-יורקי; את מובילת כריתת יערות-הגשם בברזיל, בשם ייצור-ההמבורגרים למק’דולנדס; והרשימה עוד ארוכה, ארוכה. זה פשוט מוזר לי – בתור רדיקאל שמאלי, ברור לי, שלעולם לא אסכים, להציג את כף-רגלי, על אדמת ארצות-הברית או בריטניה, כל עוד דרכן, היא דרך הקפיטליזם, השמרנות והמיליטריזם, המדכא והכובש. ישראל – או פלשתין הכבושה, נקרא לכך איך שנקרא – היא מולדתי, נולדתי בה ועלי לפעול לתיקונה – אלא-אם אוכל לעקור מכאן, בין אם לפולין (שזוהי, פשוט, "זכות-שיבה"… או לשם או לכורדיסתאן) ובין אם לאומה נאורה כלשהי, כגון הולנד או ונצואלה, ע"מ לקחת חלק בקידום המהפיכה העולמית.
שאלה לי אליך – כאשר ובהנחה, שאנחנו אכן ואמנם מ?צ?ל?יח?ים לפתוח בקמפיין, למען מדינה אחת – נניח שאנו מצליחים והיא אכן מוקמת – שילוב שתי האוכלוסיות הללו, הרי, לא יהיה קל… אז – היכן אתה תהיה? בבטחת-אמריקה, יושב ומשיא-עצות – או כאן, בשטח, שותף להישגים ולסיכונים?
ומה אם לשם קידום המהפכה העולמית תאלץ לדרוך בארה"ב?