כהקדמה וכסייג להצגה קצרה זו של הביקורת האנרכיסטית על המרקסיזם, ברצוני לציין שתי נקודות. האחת, בבחינת כבודה של אכסניה, היא שאין בדברים הנאמרים כאן משום ביקורת מעשית ומקומית מצד קבוצה אנרכיסטית ישראלית כלשהי כלפי מק"י או חד"ש. למרות שביקורות כאלה בהחלט קיימות, הן אינן נמצאות במוקד השיחה הנוכחית ובוודאי שאין בהן כדי לבטל את המהות החיובית, בסך הכל, של שיתוף הפעולה בינינו בהקשר של המאבק לסיום הכיבוש ולצדק חברתי כאן בארץ הזאת. הנקודה השנייה היא שבשיחה הזו אני לרוב משתמש במושג "מרקסיזם" לא באופן כללי אלא כקיצור ל"מרקסיזם-לניניזם" על שלוחותיו – סטליניזם, טרוצקיזם, מאואיזם וכיו"ב – היינו אותו חלק מן המסורת הפוליטית והתיאורטית בקומוניזם אשר שם דגש על המפלגה האוונגארדית ועל הדיקטטורה של הפרולטריון. ישנם אגפים אחרים במרקסיזם – למשל קומוניזם של מועצות (council communism) או המרקסיזם של אסכולת פרנקפורט – שכלפיהם יש לאנרכיסטים הרבה יותר סימפטיה ונכונות לאימוץ תיאורטי. לכן, אף שחלק מן הביקורות שיישמעו להלן רלוונטיות למרקסיזם באופן כללי, יש להתייחס אליהן כמכוונות בראש ובראשונה כלפי המרקסיזם-לניניזם, שלהבנתי הוא גם האוריינטציה של בן-שיחי כאן הערב.
הערה מקדימה אחרונה – הדברים הנאמרים כאן הם סקירה תמציתית ביותר, שעם העלאתה על הכתב תסבול בוודאי מהרבה הכללות שטחיות וממשיחות-מכחול רטוריות שלא יעמדו בביקורת מדוקדקת. לכן אני מבקש, במיוחד מן הקורא/ת האנרכיסט/ית, להתייחס לדברים כך ולא לתפוס אותי במלה.
1. הבנת האנרכיזם – ממעשה להלכה
ברצוני להתחיל במספר הבהרות לגבי האנרכיזם כשלעצמו, שכן ההתייחסות המרקסיסטית לאנרכיזם רוויה לא רק בעוינות אלא גם בלא מעט אי-הבנות. בקרב כותבים ומבקרים מרקסיסטים ישנה נטייה – אשר חלחלה גם אל מחוץ לחוגים סוציאליסטיים – להתייחס לאנרכיזם בראש ובראשונה כאל פילוסופיה או תיאוריה פוליטית מופשטת, מין בת-דודה מכוערת של המרקסיזם שמציבה תוכן קצת שונה באותן קטגוריות. יתרה מכך, יש נטייה לזהות את אותו תוכן עם היבטים מאוד מסוימים של האנרכיזם ההיסטורי – בעיקר עם כתביו של פייר ז’וזף פרודון, שאיתו התפלמס מרקס באריכות בכתב, ובמידה מסוימת גם עם הפוליטיקה המעשית של מיכאיל בקונין, שאיתו התעמת מרקס בימי האינטרנציונל הראשון.
כנגד, ברצוני להציע כאן תפיסה של האנרכיזם בן-זמננו שמתחילה מהערכה וניתוח של הנ"ל בתור תנועה חברתית חיה, ולא בתור מצבור מת של כתבים מאת גברים רוסים עם זקן. התפיסה שאני מציע רואה את האנרכיזם בראש ובראשונה בתור שם לתרבות פוליטית מסוימת, כלומר לאוסף מסוים של אוריינטציות לעשייה פוליטית אשר מבנות את האופן שבו אנרכיסטים עושים דברים ומתארגנים יחד. בכך כוונתי לדרך המאבק המבוססת על פעולה ישירה ועל ארגון לא-הירארכי – דרך של עשייה שהיא-היא מהותו של האנרכיזם.
פעולה ישירה פירושה פעולה ללא מתווכים – כאשר אנחנו מתארגנים על מנת להתערב ישירות בשינוי המציאות, על מנת למנוע אי-צדק או לברוא אלטרנטיבות, במקום לעתור לגוף חיצוני כמו המדינה שיעשה זאת בשבילנו. כך למשל, אם אנחנו רוצים למנוע כריתה של יער, אזי פעולה ישירה פירושה שבמקום להחתים אנשים על עצומה או לפנות לבית משפט, אנחנו נקשור את עצמנו לעצים או נשפוך סוכר לתוך תאי-הדלק של הבולדוזרים, כלומר נתערב באופן ישיר כדי למנוע את העבודות. כמו בדוגמה הזו, פעולה ישירה בדרך-כלל נתפסת כדבר מונע או הרסני, אבל היא יכולה להיות גם בונה ויוצרת – למשל בהקמת גינות קהילתיות, אתרי תקשורת עצמאית, מרכזים חברתיים וקומונות – הכול בבחינת בנייה של החברה החדשה בתוך קרביה של החברה הקיימת. ועוד על כך בהמשך.
באשר לארגון ביזורי וא-הירארכי – כאן הכוונה להתארגנות בקבוצות אחווה, בקולקטיבים וברשתות, צורות ארגון השואפות למקסם את האוטונומיה של כל פרט וקבוצה מחד גיסא, ואת רמת התקשורת ושיתוף הפעולה הוולונטרי ביניהן מאידך גיסא. זאת בניגוד למגמה המגייסת והמאחידה של מפלגות, או ל"חברות" הפסיבית בארגונים חוץ-ממשלתיים. מדובר בתרבות הארגונית שאליה משתייכות גם שיטת קבלת ההחלטות בקונסנזוס, והרעיון היותר כללי של פוליטיקה המממשת את העתיד (prefigurative politics) – כלומר השאיפה, ברמות שונות של הצלחה, לממש מבנים ויחסי אנוש אנרכיסטיים, ללא כפייה וללא משטרים שונים של אדנות כמו פטריארכיה, גזענות והומופוביה, בתוך התנועה המהפכנית עצמה.
מהיכן מגיעה התרבות הזו? כאן יש להדגיש, כי האנרכיזם בן-זמננו איננו המשך ישיר של התנועה האנרכיסטית של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, שכן זו נמחקה בפועל מן המפה הפוליטית בתקופה שבין המהפכה הרוסית למלחמת העולם השנייה, בראש ובראשונה הודות לחיסולם הפיזי של עשרות ומאות אלפי פעילים בידי המשטרים הסובייטים והפאשיסטים. למעשה, שורשיה של התנועה בת-זמננו נעוצים בתהליכי ההצטלבות וההיתוך בין תנועות חברתיות רדיקליות מאז שנות ה-60, כולל – ללא סדר מסוים – אקולוגיה, פמיניזם, שחרור קווירי, זכויות בעלי-חיים, אנטי-גזענות ואנטי- גרעין, ולאחרונה התנועות נגד הגלובליזציה הניאו-ליברלית והמלחמה המתמדת בהנהגת ארה"ב. תהליכי ההתרשתות וגילוי המשותף בין תנועות אלה הגיעו למסה קריטית סביב תחילת המילניום הנוכחי, וכמו שאומרים – השאר הוא היסטוריה.
זהו האנרכיזם כפי שהוא באמת – דרך של עשייה הניתנת ליישום בתוך כל מאבק נתון, פרי התגבשות אורגנית לאורך זמן של תרבות פוליטית בתנועות חברתיות – לא משנה סדורה של תוכן תיאורטי מופשט. תיאוריה אנרכיסטית היא דבר שבהחלט קיים – אך זו היא רבגונית, ונוצרת כביטוי למאבק וכמכשיר לקידומו.
2. אנרכיזם ומרקסיזם – השוואה וביקורת תיאורטית
מכאן הקושי להשוות בין האנרכיזם והמרקסיזם, שכן זה האחרון הוא תיאוריה המובילה פרקטיקה ולא להיפך, כמו במקרה של האנרכיזם. אך מכיוון שזוהי המשימה הנדרשת הערב, אנסה בכל זאת לעבור לפסים תיאורטיים ולהשוות בין השניים על דרך הביקורת, במושגים שיהיו בהירים לקהל שלפני.
על מנת לעשות זאת אני נדרש להיבט נוסף של התרבות הפוליטית האנרכיסטית, והוא השפה הפוליטית שאנו מוצאים בקרב פעילות ופעילים בתנועה. מתוך ניתוח השפה הפוליטית הזו אנו יכולים להמשיג את האנרכיזם גם בתור אוסף של רעיונות – לא רעיונות שנמצאים בתוך ספר, אלא רעיונות המאפיינים את הביטוי המילולי של התנועה החיה. ומתוך ההבנה הזו ניתן לומר שהביקורת התיאורטית המרכזית שניתן לנסח מצד האנרכיזם כלפי המרקסיזם היא שהמרקסיזם כשל בהפנמת ארבעה קווי חשיבה מרכזיים בהגות המחצית השנייה של המאה ה-20, שאותם האנרכיזם אימץ. ואלו הם: ביקורת הידע, ביקורת האדנות, ביקורת הטכנולוגיה וביקורת האוונגרד. ארבע הפנמות אלה הן אשר אפשרו לאנרכיזם להישאר מעודכן ולהפוך למנוע המרכזי שמאחורי תנועות המחאה החברתית במדינות קפיטליסטיות מתקדמות, כולל ישראל-– בעוד שמפלגות לניניסטיות מוצאות את עצמן רודפות אחרי עגלה שהן לא ממש מבינות איך לעלות עליה.
על מנת להבהיר במה מדובר, אני מציג את ההשוואה הבאה בין המרקסיזם לאנרכיזם, הבנויה סביב ההבדלים שניתן למצוא ביניהם בארבעה מישורים:
גישה לידע: דיאלקטיקה מול פלורליזם / אקומנה
גישה להיסטוריה: דגש על יחסי הייצור מול דגש על עוצמה ואדנות
גישה לטכנולוגיה: חיובית-עד-ביקורתית מול ביקורתית-עד-שוללת
גישה למהפכה: ריכוזיות, אוונגרד מול ביזוריות, מאסף
וכעת אפרט על כל מישור בתורו.
במישור הגישה לידע, אנו מוצאים שבמרקסיזם הדיאלקטיקה המטריאליסטית נתפסת כגישה הלגיטימית והנכונה היחידה לידע, וישנו חיפוש מתמיד אחר התיאוריה הנכונה האחת שתתאר כהלכה סיטואציה היסטורית נתונה, ומתוך כך תנחה את פעילותה של המפלגה באותה סיטואציה. בניגוד לכך, האנרכיזם כיום אימץ והפנים במידה רבה את ביקורת הידע המכונה פוסט-סטרוקטורליזם, שבין נציגיו המובהקים ניתן למנות כותבים כמו מישל פוקו, ז’יל דלז וג’ודית באטלר. גישה זו תמציתה שלא ניתן למצוא נקודה ארכימדית אחת שממנה ניתן להמשיג את המציאות באופן הנכון והשלם, ושאין גישה תיאורטית יחידה שלה ניתנת נפקות מלאה. ובניגוד להאשמה כי גישה זו מובילה ליחסיות מוחלטת ולהיעדר כל מצפן, ניתן לומר שאימוץ ביקורת הידע הפוסט-סטרוקטורליסטית אל תוך האנרכיזם נעשה תוך שימור המחויבות הפוליטית שלו להתנגדות לכל צורות האדנות וההירארכיה בחברה (הרכיב הבא שעליו אדבר). לפיכך, אנו מוצאים באנרכיזם היום סוג של פלורליזם רעיוני או אקומנה (ecumene) – כלומר מסגרת רחבה ומכילה, שבה לכל אוריינטציה ומצבור של תובנות יש מקום משלה. לפיכך לאנרכיסטים כיום יהיה נוח לשאוב השראה ממקורות רבים – חשיבה פמיניסטית, גישות אקולוגיות, תיאוריה קווירית ופוסט-קולוניאלית, מיסטיקה, פילוסופיה אנליטית, וכן, גם מרקסיזם! – הכל בבחינת זוגות שונים של משקפיים שניתן להחליף ביניהם ושלכל אחד מהם יש יתרונות משלו, כאשר מה שרלוונטי הוא איזו תרומה יכולה להיות לכל אחד מהם לקידום המאבק באמצעות הבנת המציאות ומציאת נקודות תורפה למתקפה.
במישור הגישה להיסטוריה, יש דמיון רב בין האנרכיזם למרקסיזם במובן זה ששניהם רואים את ההיסטוריה כהיסטוריה של מאבק, כפי שמוכר לנו מן השורות המפורסמות שבפתח הפרק הראשון במניפסט הקומוניסטי. ואולם, בעוד שהמרקסיזם מדגיש את שאלת יחסי הייצור ורואה את המאבק ככזה שמתקיים בין מעמדות המוגדרים בהתאם לבעלותם או אי-בעלותם על האדמה והמפעלים, האנרכיזם רואה את המאבק בקווים יותר כלליים, סביב עיקרון האדנות כשלעצמו. מושג האדנות (domination) הוא אולי המושג החשוב ביותר באנרכיזם בן זמננו, ומייצג את מרחב הדמיון המשפחתי בין כל אותן דינמיקות ויחסים חברתיים של ניצול, שליטה, דיכוי, השפלה ואי-שוויון שאותם אנרכיסטים מבקשים לחשוף, לבקר, לשחוק ובסופו של דבר לחסל. לפיכך, התפיסה האנרכיסטית של ההיסטוריה (וכנגזר מכך – ניתוח ההווה האנרכיסטי) תדגיש היבטים כמו פטריארכיה, גזענות וכיו"ב בתור רכיבים עצמאיים שלא ניתן לכנס אותם אל תוך המוקד הכלכלי של יחסי הייצור. לפיכך, מושג העוצמה מקבל גם הוא תוקף בסיסי בניתוח האנרכיסטי, וההיסטוריה נתפסת במידה רבה בקווים של עוצמה הירארכית והמאבקים שהיא מחוללת, יותר מאשר בקווים של מעמד כלכלי ותו לו. נקודה נוספת שאנרכיסטים רבים (אך לא כולם!) נוטים להדגיש במישור זה היא ההבדל הבוטה שבין ההיסטוריה של האדנות לבין היעדרה היחסי בפרה-היסטוריה, כלומר בקרב קהילות של ציידים-לקטים שבמסגרתן חיו כל בני האדם עד לפני כ-10,000 שנה, אז פחות או יותר הופיעו בבת אחת הפטריארכיה, המעמדות הכלכליים, המדינה, הדת המאורגנת, העבדות וצבאות הקבע.
נקודה זו קשורה כמובן להערכה-מחדש, המתרחשת באנרכיזם בעשורים האחרונים, של היחס כלפי הקידמה והמודרניות – וכנגזר מכך גם כלפי הטכנולוגיה. וזהו המישור השלישי שבו האנרכיזם מכיל ביקורת שהמרקסיזם כשל בהפנמתה. במרקסיזם אנו מוצאים יחס חיובי בבסיסו לטכנולוגיה ולקידמה. הטכנולוגיה נתפסת במקרה הטוב ככלי ניטראלי, שניתן לנצל אותו לחיוב או לשלילה – הכול תלוי במסגרת החברתית שבתוכה נעשה בה שימוש. במקרה הגרוע, יש במרקסיזם האדרה והערצה של הטכנולוגיה בתור ביטוי עליון ליצירתיות האנושית (האדם כיצור עובד במהותו), מה שמתיישב עם התפיסה המרקסיסטית של ההיסטוריה בתור תהליך בעל מגמה, כאשר שינויים טכנולוגיים מביאים איתם צורות חברתיות חדשות ומורכבות יותר ויותר, ומכינות את הקרקע לקומוניזם התעשייתי שבו הפועלים יוכלו להשתלט ולהרוויח מן הקידמה הטכנולוגית שהם יצרו במו ידיהם עבור הקפיטליזם. גם באנרכיזם ההיסטורי שלטה מגמה זו. לעומת זאת, התנועה בת-זמננו – בין היתר בשל שורשיה במאבקים אקולוגיים ואנטי-גרעיניים – ביקורתית הרבה יותר כלפי הטכנולוגיה ואיננה מקבלת עוד את רעיון הקידמה כאידיאל שאין עליו עוררין. במישור זה האנרכיזם פתוח הרבה יותר לביקורות שמבחינות במהותן הפוליטית האינהרנטית של מערכות טכנולוגיות. כך למשל האופן שבו קו הייצור מכתיב לעובדים את תוכן וקצב העבודה, נטייתן של מערכות גדולות ומורכבות לכיוון של ריכוזיות ופיקוד (נקודות שגם אנגלס עמד עליהן במכתבו הידוע נגד האנרכיסטים, אלא שמסקנתו מכך היתה שהירארכיה היא כורח המציאות), ומנגד – היכולת המבזרת של טכנולוגיות מסוימות כמו תאים סולאריים, שניתן לתפעל ולתחזק אותם באופן מקומי וללא מומחיות רבה. מכאן גם הדגש שניתן בתנועה האנרכיסטית בת זמננו להתנגדות להנדסה גנטית ולננו-טכנולוגיה, ולחלופות מקומיות ומקיימות לכלכלת הענק הקפיטליסטית.
לבסוף אנו מגיעים לביקורת האוונגרד, שהיא למעשה אבן הנגף המהותית והוותיקה ביותר בעימות בין האנרכיזם למרקסיזם-לניניזם. בעוד ששתי התנועות רואות את יעדן הסופי בקומוניזם ללא ממשלה והירארכיה – כלומר באנרכיזם – המרקסיזם מאמין שעל מנת להגיע ליעד זה יש לעבור דרך שלב ביניים – הדיקטטורה של המפלגה. למרות שלנין וממשיכי-דרכו עושים בכתביהם הרבה שמיניות באוויר כדי ליצור את הרושם כאילו מדובר למעשה בדיקטטורה של הפרולטריון כולו – כלומר בשלטון הרוב – האנרכיסטים תמיד טענו שזהו שקר ומעשה רמייה. מי שבאמת שולט כאן הוא מיעוט מקרב המעמד הבינוני, ששם את עצמו כמנהיג מטעם עצמו וכמורה הדרך של ההמונים, ותחת התירוץ של צורך במפלגה ממושמעת שתוכל "להביס את אויבי המהפכה" למעשה בוגד במהפכה ומביא לא לשחרור אלא לעבדות מחודשת תחת אליטה חדשה של שליטים. מדהים שלניניסטים עדיין מסוגלים להציג את המרכולת המתועבת הזו לאחר שהיא נוסתה הלכה למעשה בחלק גדול מן העולם ותמיד הידרדרה לסיוט טוטליטארי מזוויע. האנרכיזם שולל גישה זו שלילה בסיסית ומוחלטת. המטרה לא מקדשת את האמצעים, אלא להיפך – האמצעים חייבים להיות עשויים מאותה עצמיות ומהות של המטרה אם רצוננו שהם יובילו אליה. לפיכך הגישה האנרכיסטית למהפכה מדגישה פעולה ישירה הרסנית וגם יוצרת: בנייה של חברה חדשה בתוך קרביה של החברה הקיימת ותוך עימות מתמיד איתה. האלטרנטיבות שקהילות במאבק בונות במו ידיהן, תוך כדי תהליך הארגון העצמי שלהן להתמודדות עם העוולות הנעשים להן, הם-הם מהותה של הפעולה המהפכנית. לכן, ככל הנוגע לספקולציות על סיטואציה מהפכנית עתידית, התנועה האנרכיסטית המודעת-לעצמה אינה רואה עצמה כאוונגרד אלא כמאסף – כוח שכל מטרתו להגן על החיות והספונטאניות של ההתקוממות העממית, ולעמוד על המשמר כנגד כל כת חדשה של שליטים שתנסה ללא ספק להרוויח מהמצב ולהבנות את עצמה כמעמד שליט חדש. אכן הבחירה פשוטה: חירות או דיקטטורה.
3. ביקורות מעשיות (או: למה יותר כיף להיות אנרכיסט/ית)
עד כאן הביקורת התיאורטית. אבל הסיבה האמיתית והעכשווית להימנע מהשתתפות בפעילות מרקסיסטית ולבחור תחתיה פעילות אנרכיסטית פשוטה הרבה יותר: הפוליטיקה שלכם משעממת תחת!
כמו כל ארגון גדול, מפלגה מרקסיסטית היא גוף מסורבל המתאפיין בשמרנות ובקושי לחדש ולנוע עם הזמנים. בתור אנרכיסט אני מוצא בזירה הפוליטית המרקסיסטית מעט מדי כנות וקהילה, והרבה יותר מדי דיבורים וויכוחים. המרקסיזם-לניניזם השליך הצידה את הסולידאריות לטובת פוליטיקה מקיאווליסטית של תן וקח, ויתור על עקרונות וסכינים בגב. המפלגה הלניניסטית, בשל חוסר היכולת שלה לחשוב מחוץ לקופסה ולהוביל מהלכים חדישים ופרו-אקטיביים, בוחרת באסטרטגיה חלופית – ניסיונות להשתלט מבחוץ על תנועות-שטח חדשניות. וכל זה קורה תוך דילול מתמיד של המסרים הרדיקליים, בניסיון לגייס דעת קהל. כמעט לעולם לא נשמע ממרקסיסטים על כוונותיהם האמיתיות, רק סיסמאות נבובות וחשש מכל הבעה אותנטית של זעם או תסיסה בתירוץ ש"זה לא הזמן המתאים".
זה כלפי חוץ – כלפי פנים המצב עוד יותר גרוע. בשם האחדות והמשמעת, המפלגה מוחקת את הפרט, את רצונותיו ואת היצירתיות שלו. אנשים שרוצים לשנות את העולם מצטרפים למפלגה, רק כדי למצוא את עצמם בתוך עוד מסגרת שבה אומרים להם מה לעשות ושבה היוזמה שלהם חסרת משמעות אם היא לא מקבלת גושפנקא מהוועדה המרכזית. ועוד – הזלזול המוחלט בפמיניזם, ניהול הפעילות על-ידי גברים חזקים או נשים שמתנהגות כמו גברים חזקים, והשיעתוק של בדיוק אותן תכונות ודינמיקות שכנגדן אנו מתקוממים.
האנרכיזם מציע אלטרנטיבה המשלבת קהילה ואינדיבידואליזם, הגשמה מהפכנית והגשמה עצמית. פעילות אנרכיסטית היא גם יעילה ומשמעותית, וגם נותנת לכל פרט את ההזדמנות למימוש עצמי כאן ועכשיו, לעשייה פוליטית כשווה בין שווים וכחופשי בין חופשיים – במקום לדחות סיפוקים עד להתגשמותם של שינויים היסטוריים שספק אם נזכה לראות בחיינו. אנחנו לא מחכים עד ל"אחרי המהפכה" כדי לממש את החיים שאנחנו מבקשים – אנחנו רוצים אותם כאן ועכשיו, ויודעים שהנתיב לשחרור-עצמי עובר דרך עימות עם הקיים, באמצעות התארגנות שוויונית ומאפשרת שכבר מממשת, במידת האפשר, את היחסים והמבנים שאותם אנו רוצים לראות במקום ההירארכיה והניצול של ההווה.
אני מסכים עם רוב דברי האנרכיסטים, אך אני מפחד ששיטה זו עלולה להתדרדר לליברטריאניזם בסגנון "אני עושה מה שבראש שלי ולא אכפת לי מאף אחד אחר" (בסגנון פוקו), תפיסה אשר תגדיל את כוחם של בעלי ההון ובעלי הכוח הקיימים, תחליש עוד יותר את החלשים בחברה ותהרוס את איכות הסביבה (אני בעל מפעל חזק ואני אהרוס את הסביבה כי זה מה שבא לי) או שתהפוך לחברה דארוויניסטית של מלחמת הכל בכל בה החזק ישלוט. כיצד התיאוריה האנרכיסטית מתמודדת עם הסכנה בתרחישים הללו?
אני אפתח ואומר שאני מעריך מאוד את האנרכאסטים על מאבקם בחומת ההפרדה בזירה הישראלית, ובפעילות אקטבסטית שמאלנית בזירה העולמית.
מה שמחזיר אותי לשאלה הראשונה כלפי התנועה מימים ימימה איך התנועה תפעל למנוע השתלטות של אנשים דורסנים וסדיסטים אם אין חוק ורשויות מבצעות שימנעו ממעשי פשיעה ועוולה לקרות.
נקודה שנייה מה רע לעתור לבית המשפט העליון, לפעול בכנסת, ולהתנגד בשטח הכל ביחד בתקווה שהמצב השתנה.
תשובה ראשונה (יבוא המשך)=
כותב המאמר מתחיל בכך שמתאר לנו "אנרכיזם
בו זמננו",שלא "בתור מצבור מת של כתבים
מאת גברים רוסים עם זקן"
תקון ראשון ידידי= מרקס היה גרמני ולא רוסי,
וכתביו התפרסמו וממשיכים להתפרסם במליוני עותקים ומעוררים וויכוח עוד היום,אפילו
הביאו לכך שתכתוב את המאמר הזה שלך. אם אלה
"כתבים מתים",אז מה חי יותר,עם כן ??
אתה גם מערבב ומבלבל וכתביתך על "שלוחותיו
של המרקסיזם-לניניזם,בתזכור בין היתר את
הסטליניזם,מבלי לדעת שהסטליניזם היה ההיפוך
של המרקסיזם-לניניזם.
מציע לך לבדוק סתירה זו לעומק.
למעשה,אתה מציג לנו את האנרכיזם "בו זמננו"
כ"אוסף מסוים של אורינטציות לעשייה פוליטית"
הגדרה זו לוקה בחולשה נוראית של רפיון וערפול,בה,למעשה נתן להכליל כל דבר כמעט,
ואני שואל,מה זה "אוסף",מה זה "מסוים",מה זה "אורינטציות",מה זה "עשייה" ולבסוף,
מה זה "פוליטית". בקיצור,מה זה הקשקוש הזה?
הדבר הזכיר לי את הסיפור שאומר שפוליטיקאי
כשאומר כן הוא מתכוון לאולי,כשאומר אולי הוא
מתכוון ללא ואם הוא אומר לא הוא לא פוליטיקאי.
אתה אפילו מרחיק לכת ואומר ש"פעולה ישירה"
אפילו יכולה להיות בונה,ולדוגמה,"גינות
קהילתיות".(?)
בתגובה ראשונית זו אני אתייחס רק לסעיף הראשון ל"בקורת"על המרקסיזם שלך=
"בקורת הידע".
לפי דברך,בקורת זו כנגד המטריאליזם הדיאלקטי
מתסבבת על הPOSTRUCTURALISM שעל פיו,אין
גישה שיכולה לתאר את המציאות,ולכן נדרש "פלורליזם רעיוני" (ECUMENE).
פלורליזם זה כולל,בין היתר,"גישות אקולוגיות","פמיניזם",ואפילו "מיסטיקה".
אינני מצליח להבין,מה הקשר בין פמיניזם
או אקולוגיה,לבין "פלורליזם רעיוני".
במידה ותרצה להגיב לבורות וחוסר הבנה
המופלגת שלי,אבקשך להפחית בצירופי מילים
ומשחקים מילולים שלא מוסיפים הרבה למהות
הוויכוח.
על פי תיאורך,ה"אנרכיזם בן זמננו" הוא לא
יותר מאידאליזם פשטני וחסר כל עומק רעיוני
קרוב לNIHILISM וספקנות לשמה,שלא תורם דבר
במישור הבנת המציאות ומהווה רק "אוסף" של
"אורינטציות" ללא כל אורינטציה,הנראה כמו
התמרדות ילדותית ובלתי בוגרת.
אני מתנצל מארש על לשוני החריפה ואין לי כל
כוונה לפגוע,אבל איני מוכן לוותר על וויכוח
מהותי ועקרוני,אם אפשר לקיים כזה,בין מרקסיזם ואנרכיזם.
במה אתם עוסקים? נתקעתם בשנות העשרים (אני מתכוון למאה ה-19)? קומוניזם, מרכסיזם ושאר הבלים, עוד לא התייאשתם? הרי ממילא מדובר בעסקי אוויר או בשטויות. אפילו עדי אשכנזי לא יכלה לחשוב על נושא יותר טוב לסדרת תכניותיה. די, תשתנו, תתבגרו, אפילו מרכס צוחק בקברו על שלקחתם אותו כל כך ברצינות. בטוח שהוא עצמו כבר לא מרכסיסט.
די, צאו מזה. וחסר לכם שלא תפרסמו את תגובתי.
שאלה לאורי גורדון,
כתבת כי
"האנרכיזם מציע אלטרנטיבה המשלבת קהילה ואינדיבידואליזם."
נניח שהשלטון בעיר ניו-יורק קורס ורוב תושבי העיר אינם מעוניינים בשלטון מרכסיסטי
ומבקשים מהאנרכיסטים להציע להם צורה חלופית לניהול העיר ניו-יורק בידי תושביה.
מה הצעתך – המשלבת קהילה ואינדיבידואליזם – לניהול ניו-יורק לפי עקרונות האנרכיזם?
עקיבא אור
לכך יש תשובה פשוטה – רשת של קהילות מקומיות, המאורגנות בדמוקרטיה ישירה תוך עזרה הדדית. כל שכונה מנוהלת בידי אסיפה המורכבת מכל תושביה, ואשר שולחת לוועידה אזורית נציגים בעלי מנדט ברור שניתן למשוך אותם בכל עת. דומני שאתה, עקיבא, היית נותן אותה תשובה.
בכתבה זו חסר לי ההסבר כיצד חושבים האנרכיסטים שהשלטון ימוגר והמדינה תבוטל,
האם לדעת האנרכיסטים בעלי ההון יסכימו מרצון למסור לחברה את הונם ושליטתם ללא מלחמה וללא שפיחות דמים? האם המשטרה, הצבא ובתי במשפט לא ינקטו בעמדה וישבו מהצד כאשר המדינה מתפרק, האם המדינות השכנות שעדיין נשלטות ע"י ההון ישבו בשקט ויברכו על המוגמר.
לדעתי תשובה לשאלות אלה מובילה למסקנה אחת שפרוק המדינה איננו יכול להעשות בקפיצה אחת ז"א חייבים לעבור שלב ביניים .
האדם הוא ייצור עובד אך לא עבד!!! שיפורים טכנולוגים אמורים לשחרר את האדם מעבודת מתסכלות ללא הטכנולוגיה והמדע עדיין היינו בימי הביניים יש לברך ולעודד כל התפתחות טכנולוגית ובינה לביו שליטת ההון אין קשר – ההון שלט במאות השנים האחרונות ולפניו מלכים, כמרים, רבנים, בעלי אחוזות, כאשר המשוטף לכולם הוא העושק והניצול של כל מי שלא השתייך "לחברים" .
טועים האנרכסיטים כאשר הם חושבים שהגזענות, דיכוי האישה, הפטריארכיה אינם קשורים "להון"
הפטריארכיה, כהוני הדת והמדינה צמחו רק כאשר החברה יכלה ליצר יותר ממה שצרכה ז"א היה זמן פנוי ונוצרו מחסנים ויצירות ששבט א’ יכול היה לגזול משבט ב’ ועל הדרך לאנוס ולשעבד.
כחו של האנרכזים שהוא איננו מחויב לאיש או לדרך מסוימת ולכן הוא חי נושם ובועט לפעולה הישירה יש יתרונות רבים וכמובן צודק אורי גורדון בביקורתו על מק"י כמפלגה מאובנת שהדיונים ( עשרות שנים ) הם במקום המעשה.
מאמר מאד מעניין. ובכל זאת…
האם לאנרכיסטים יש משקפיים ?
משקפים דורשים תכנון וייצור. נעזוב את הייצור, ונתמקד בתכנון. המשקפים דורשות לכל הפחות אופטיקה גיאומטרית וחוקי הדמיה. מתימטיקה בסיסית. ספרים שיכילו את המידע ומקומות מוסדרים חברתית (אקדמיה…) שהמידע הממושטר הזה יעבור בו הלאה.
אותו דבר, רק בהקצנה אדירה, עם תאים סולאריים. תאים סולאריים הם תוצר של ידע שיוצר בעזרת מישטור ומשמעת מחקרית של מאות שנים לפחות. המחקרים הללו הם כבר לא אופטיקה גיאומטרית שאפשר לקרוא בספר, ולהתעלם מכך שאי אלו שנות לימוד (במוסד ממושטר חברתית) או הום סקולניג (בהתבסס על ספרות שיוצרה במקומות הממושטרים האלו) הכרחיים בשבילה.
המחקרים בתאים סולאריים הם פיסיקה קוואנטית יישומית. הם חדרים נקיים שמיוצרים בעלויות גבוהות. הם מערכת כלכלית מסובכת שיודעת לתמוך בהשקעות ארוכות הטווח הללו. התאים המתקדמים של היום, אלו עם הנצילות הגבוהה, נוצרו במעבדות לאומיות אמריקאיות. כלומר, הם תוצאה של מאמץ מחקרי גדול במיוחד. יחיד במינו על כדור הארץ, למעשה.
הייצור ההמוני שלהם, עוד יותר מסובך. חומרים רעילים באופן קיצוני, שנעשה בהם שימוש במתקני ייצור שהם גם חדרים נקיים. מאד מאד מסובך. ההקמה דורשת התארגנות ומשטור, הייצור וההפצה דורשים התארגנות ומשטור. אפילו ההתקנה, היות והתאים לא מספקים הרבה חשמל, מה לעשות, דורשת בדרך כלל תמיכה ממשלתית מסוג כלשהו. שוב פעם ההתארגנות מרימה ראש. אולי אנגלס צדק.
כלומר, ולצורך העניין אין הבדל בין מרכסיסטים וניאו-ליברלים, ההתארגנות היא כורח. כורח במובן שלא יודעים לעשות טוב יותר. התארגנות אנרכיסטית באמת נשמעת כיפית, ותמיד יש גם סקס באויר. אבל זה ממקום אותה במקום שבו היא נמצאת, יחד עם הרבה פרקטיקות אחרות של חיבוק עצים. זה תחביב. תחביב ששייך בעיקר לשכבות מבוססות, תחביב שבדיוק כמו הרבה תחביבים אחרים, לא לוקח בחשבון תוצאות חברתיות כלליות.
כדי לסבר את האוזן, אנרגיה סולארית זה אחלה. אבל דורש שטחים אדירים. הטכנולוגיה הכי יעילה, נקיה, ירוקה, היא כורים גרעיניים. זה בגלל שמוציאים שם המון אנרגיה מכל יחידת מסה. פיקוח על הכורים הוא בעייתי, אבל תאמין לי, או לא, לך ותבדוק, יהיו השלכות סביבתיות גם למצב שבו כל דונם שלישי בעולם משמש להצבת תאים סולאריים. רק הייצור שלהם, מחומרים מאד אקזוטיים, יעשה דיסקו שלם בהקשר של הטמנת פסולת של חדרים נקיים.
ואת האמירה הזו אפשר להחיל על כל פעילות אנושית בהיקפים גדולים. כולן מייצרות תוצרים אינטגרליים בהיקף גדול. דוגמה אחרונה, אם תחבק עצים כל היום, מן הסתם אוכלוסיית הנקרים תיכחד. לכן, סוג מסוים של התארגנות קולקטיבית הוא הכרחי. ומשעמם כמו תחת (האם תחת זה דבר משעמם ?). אבל זה לא תחביב.
ובהקשר זה, של שינויים כאן ועכשיו ולא בעתיד הרחוק: שינוי קטן אך מאד משמעותי שכל אחד ואחת יכולים לעשות בתחום המיחזור הוא לשים את כל הזבל האורגני (שאריות ירקות ופירות, אפשר גם כמה דברים נוספים) בפינה במרפסת או בגינה ולהפוך אותו לקומפוסט — נפלא לעציצים ולגינה.
אין בכוונתי לנתח את מאמרו המלומד של הדוקטור שלמד באנגליה. יתכן והוא יודע המון דברים על אנגליה, ועל אנרכיזם ועל אינדיבידואליזם. לצערי, הוא לא ידוע כלום על המקום הזה, על המאבקים שהיו כאן, של יהודים וערבים נגד הכיבוש ונגד האפליה. הכי מקוממת היא הקביעה "בתור אנרכיסט אני מוצא בזירה הפוליטית המרקסיסטית מעט מדי כנות וקהילה, והרבה יותר מדי דיבורים וויכוחים". אני לא ידע על איזו זירה הוא מתייחס. אני יליד נצרת, נולדתי בשנות החמישים, ומק"י היא עבורי קהילה, בית ומשפחה. יש לי יחסי חברות קרובים יותר לחברי במק"י מאשר לקרובי משפחה רבים. נכון שיש דיבורים וויכוחים. אבל מה רע בכך? האם אנו אמורים לעשות: אך ורק לפעול? אין מקום לוויכוחים ולדיונים? מה אנחנו רובוטים? זה מה הדוקטור המלומד מציע לנו: פעולה ועוד פעולה, בלי חשיבה, בלי דיון? אני מבין שד"ר גורדון מלמד בערבה. יתכן וזו הפרקטיקה החברתית שלו. הפרקטיקה שלנו, של הקומונסטים, היא אחרת.
לד"ר נצחונה:
ההצעה שלך מאוד אנרכיסטית ! אבל אולי במקום
להפוך שאירי מזון לקומפוסט אורגני,נקטין
את כמות המזון המבוזבז שנזרק לפחי אשפה במדינות העשירות וחלק ממזון זה יעבור לאפריקה
בה מליוני ילדים מתים מרעב (אגב,גם נחסוך
בטיפולים להרזייה ובעיות לחץ דם )
זה ההבדל בין פתרון מרקסיסטי לפתרון אנרכיסטי, על רגל אחת !!
העצה שלה גרועה מפני שהמזון מכיל חומרים שונים שמחלחלים אל האדמה ומשם למי התהום. מי שרוצה כצעד ראשון נגד זיהום וצרכנות יתר יפסיק לצרוך בקבוקי פלסטיק של מים מנרלים ובמיוחד מי עין גדי שמייבשים את המעיין הטבעי.
המשך תשובה לכותב המאמר.
חלק 2=
הנני רוצה להבהיר שזו טעות לחשוב שתורת המטריאליזם הדיאלקטי,שהיא הבסיס של המרקסיזם, היא ראייה חד צדדית וצרה של המציאות,ו"גישות" נוספות,כגון המסטיקה,ה"אקולוגיה"(?) וה"פמיניזם"(?)מוסיפות פן חסר בתורה צרה וחד ערכית זו.זה למעשה,מוקד הוויכוח בין המרקסיזם והאנרכיזם.
ה"גישות" הנ"ל המוצעות על ידי האנרכיזם הן,אם כי מוצדקות או מובנות,נטולות כל יכולת הסבר ופועלות רק כתגובה ללא כל נסיון לנתח
את התהליכים ולמצוא פתרון אמיתי.זה דומה לרופא אליל הנמצא מול אדם חולה ומנסה כל מני תרגילים שהסכוי שיצליחו תלוי יותר במזל מאשר בידע אמיתי.נכון שהרפואה המודרנית לא מצליחה בכל דבר אבל השוני עם רופא האליל הוא בשיטה,בגישה,במטודולוגיה,בתהליך יותר מאשר בתוצאה.
היסוד של המטראיליזם הדיאלקטי הוא בגישה המשותפת לכל המדעים,של ספקנות,של זהירות,של הצמדה למציאות ולנסוי.גישה זו היא לא תורה סגורה וקפואה,אלא כוללת כל תחומי המדעים,מהפיזיקה,הביולוגיה,האנרטרופולגיה,וגם הפסיכולוגיה והסוציאולוגיה.גישה זו היא הראשונה שהציעה מטודולוגיה מדעית להבנת ההסטוריה,לא כרצף מקרי של אירועים אלא כהתפתחות,תוך מאבק,קידמה ונסיגה לסירוגין,שלהמין האנושי ממצב של חבורות של משפחות מורחבות ופראיות,לארגונים המורכבים של החברה המודרנית,החוצה ימים ויבשות.
גישה זו היא הראשונה שהציגה הסבר מדעי לכלכלה,שלא מבוסס על הנחות מלאכותיות שעליהן מתבססת הכלכלה הקלאסית והניאוקלסית.
גישה זו היא גם הראשונה שהציגה תשובות מוצקות לבעיית הניכור (ALIENATION?)לפסיכולוגיה,ולסוציולוגיה,שאסקולת פרנקפורט ידעה לפתח ולשכלל בצורה נפלאה.
איזה תרומה הביא האנרכיזם להבנת העולם?
כשמרקס כתב שהמשימה היא לשנות את העולם ולא רק להבין אותו,הוא לא התכוון שצריך לשנות בלי להבין.ההבנה קודמת לשנוי ולא להיפך.
באנרכיזם יש רצון עז לשינוי וזה נחמד וזה מבורך,אבל שינוי ללא הבנה הוא כמו זריעת חיטה בים.
הביקורת למפלגות ולאנשי "שמאל" המסתפקים בפעילות מוגבלת,לא רדיקלית,יותר להשקטת המצפון הכואב מאשר למעורבות מלאה,המטילה את כל כובד המשקל לשינויים מן היסוד,עם כל הסכנות שבכך,צודקת בהחלט.
מצד שני,ה"פעולה הישירה" של האנרכיסטים,לוקה בפגם ההפוך=חוסר הבנה מעמיקה של התהליכים הקובעים את המציאות ולכן,סכוים קלושים לגרום לשנוי אמיתי ורדיקלי של המציאות
great article!
just made me realise the lack of anarchist texts, mainly current ones in hebrew.
if uri could continue publishing more texts, or even translating others, i will be very thankful,.
אורי גורדון מאמין שהאנרכיזם הוא התיאוריה פוליטית והמסגרת פוליטית הרדיקלית של הדור "הזקוף" של שנות ה- 2000. אף על פי כן במחשבה מעמיקה ומלומדת יותר יתברר שהאנרכיזם בצורותיו וביטויו השונים כבר קיים מקדמת דנא והיומרה הפוסט-מודרניסטית של גורדון נראה שאין לה על מה שתסמוך.
הפילוסוף האנגלי שפטסבורי מבחין בין שתי מגמות בפילוסופיה היוונית: הראשונה מקורה בסוקרטס..האחרת מקורה למעשה הוא דמוקריטוס…הראשון בין שני הפילוסופים הללו מדגיש את הפעולה, מעורבות בעיני הציבור..השני מבטל את כל זה ומציע (בצדק) להימנע ממעורבות ולהתכנס פנימה. סוקרטס טוען שהחברה נוצרה ,לטוב ולרע, בטבע ושלטבע יש משמעות, ושהוא עצמו, כלומר בהגיונו, נשלט באופן ראוי ומנוהל על ידי שכל פשוט ומושלם. דמוקריטוס מבטל את כל זה, ומציג את "ההשגחה העליונה" ו- "גברת טבע" כלא חכמים יותר מזקנה טיפשה.
מימי היוונים קיים, אפוא, הניגוד בין התפיסה האפלטונית השואפת לכונן את הסדר הקוסמי עלי אדמות והמגמה האנארכיסטית המתחילה (ומסיימת) בבני האדם המצויים כמות שהם הנתפסים כאטומים (או מולקולות) אינדיבידואלים הנעים בחלל כשלעצמם ובשביל עצמם ללא כל סדר ותכלית ברת משמעות אוניברסלית.
הנה כי כן, הרפובליקניזם האפלטוני שואף לשפר את "הפוליס" הקיים ולבנות אותו מחדש לאורה של "האידיאה" בה’ הידיעה. ההשגה של "האידיאה" נעשית לפיו בתיווכו של השליט-הפילוסוף החוזר אל יושבי "המערה" הכבולים, השרויים באפילה כדי לכונן בה את הסדר החברתי האידיאלי. לעומת זאת דמוקריטוס ואפיקורוס מבטלים את תפקידו הפוליטי של הפילוסוף ומדגישים לעומת זאת את השכלול והביטוי הרוחני האינדיבידואלי של האדם כפילוסוף, כמדען וכאמן. בניגוד לסוקרטס העיקר אצלם איננו שלמותו של הפוליס אלא שכלולם הרוחני האינדיבידואלי של הגברים היוונים בעלי הכושר הרוחני אזרחי הפוליס.
חסרונו הגדול של האנרכיזם הוא, אפוא, העדר של אידאה פוליטית אוניברסלית, או "רציונליות תכליתית", האמורים לשמש בבחינת תכלית, חוט מקשר, מטר נורמטיבי וכמקור השראה של הפעילות האינדיבידואלית. כך, אנו רואים היום , בעידן הניאו-ליברלי והפוסטמודרניסטי שהעניין העיקרי הוא מה שקרוצ’ה כינה "הפעילות הכלכלית" גרידא. פעילות, אשר בדומה לפעילות האנרכיסטית, מוגדרת ומושגת גם כן ללא הממד הרציונלי התכליתי של האידאה האפלטונית-הגלינית-מרקסיסטית.
שוב מפספסים את העיקר !=
החברה האנושית אינה אוסף אקראי של פרטים.
מאז שאנחנו נולדים ועוד הרבה לפני זה,כל "אינביבידואל" הוא תוצאה של תרבות,חנוך,תורשה ומסגרות חברתיות שנוצרו במשך אלפי ומליוני שנים.
בנוסף,כל אחד מאתנו נולד בתוך משפחה,מדינה ומעמד כלכלי וחברתי מסוים.כך,החברה האנושית מחולקת במחיצות שונות,כשהחיים הפיזיים,הקונקרטים,מתקיים במעמד כזה או אחר.
גם בחברה היוונית היו מעמדות ,ואם אודי חושב
שהעבדים לא היו בני אדם,אולי בדעתו גם היום אין מעמדות,אין פועלים ואין בעלי הון,אלא
"סתם",בני אדם.
הבעייה היא שזה לא המקרה=מיעוט קטן יחסי
של בני אדם שולט ברוב עצום של עובדים ועמלים,ומוצץ מרוב זה את העושר ואת העוצמה המתרכזת בידי המיעוט.
במוקדם או במאוחר,מצב זה חייב להשתנות כוון
שזה לא מצב קבוע,כמו כל דבר אחר בטבע.
כל אלה הטוענים שמצב זה הוא חלק מ"הטבע האנושי",לא מבינים כי הטבע משתנה,וגם חלק ממנה כמו האנושות.
שוב,המחלוקת בין האנרכיזם והמארקסיזם היא
לא אחרת מאשר המחלוקת בין האידאליזם שלפני
הגל או שאחרי הגל,לבין המטריאליזם הדיאלקטי והמטריאליזם ההסטורי,שהיא אותה מחלוקת בין
הדת,המסטיקה והפנטזיות,לבין המדעים.
מדוע מביאים באתר לניני-מרקסיסטסי דיברי בקורת של האנרכיסטים על המרקסיזם? אם כבר אז ההיפך!
לאשר פרוליך,
שאלה: למה במשטרים סוציאלים מההיסטוריה ומהווה שרר דיכוי ממינים שונים? מדוע דווקא במשטרים הסוציאלים שהכרנו חל דיכוי נשים בעוצמה גבוהה יותר מאשר בקפיטליזם הנוכחי? הרי לטעמי, חיסול צורות של דיכוי אמור להיות בשר מבשרו של הסוציאליזם אז מדוע בכל זאת זה לא קרה?
שי, אתה צריך להתחשב בתרבות של כל מקום ובהתקדמות החברתית בכל תקופה בהיסטוריה, אבל בכל שלב ושלב בהיסטוריה הפמיניזם היה מפותח יותר במדינות סוציאליסטיות – שבדיה יותר פמיניסטית מארה"ב, בתוך שבדיה השמאל יותר פמיניסטי מהימין, בתוך ארה"ב השמאל יותר פמיניסטי מהימין. במזרח הרחוק סין יותר פמיניסטית מתאילנד, סין הקומוניסטית הרבה יותר פמיניסטית מסין הקיסרית (רק תראה מה מאו כתב על דיכוי האישה) וכל חוקר סין יגיד לך שהקומוניזם שם הוא גורם שמקדם את הפמיניזם בניגוד ליריביו השמרנים. רוסיה הקומוניסטית הייתה הרבה יותר פמיניסטית מרוסיה הצארית (לנין היה המנהיג הראשון בעולם שאישר הפלות עוד בשנות ה-20!). האם לדעתך העובדה שמדינות סקנדינביה שמדורגות במקומות הגבוהים ביותר בעולם במדדים מגדריים בינ"ל הן גם המדינות הסוציאליסטיות ביותר (סוציאל דמוקרטיות) היא עובדה מקרית לחלוטין? האם העובדה שמדינות סקנדינביה מציגות תוצאות טובות יותר במדדים הנ"ל מהמדינות האנגלו-סקסיות היא סתמית? אתה באמת חושב שאין שום קשר לאידיאולוגיה של שוויון בתוצאות ולא רק לשוויון בהזדמנויות כמו שהליברליזם גורס? הרי בסקנדינביה עצמה מסבירים את ההצלחה שלהם בכך שהם סוציאליסטים יותר ממדינות אחרות ושהפמיניזם שלהם הוא פמיניזם מדינתי (פמיניזם סוציאל דמוקרטי) ולא פמיניזם ליברלי.
לאבי,
קודם כל, מעניין אבל זו כבר פעם שנייה שאתה "מיירט" שאלות שלי לאחרים.
ובכל זאת, האם בארצות סקנדינביה (שאינן סוציאליסטיות לגמרי והן יותר קפיטליסטיות בעלות ערכים סוציאליסטים) לא קיימת תעשיית פורנו? אם אתה חושב שאין לזה קשר לניצול נשים אז תקרא קצת קתרין מקינון. נדמה לי ששבדיה אפילו מהמובילות בתחום.
לשי:
אינני יודע על מבה אתה מסתמך בקביעה שלך.
מה זה "משטרים סוצנאלים"?
ברוסיה לאחר המהפכה היתה גם מהפכה בקשר לנשים והממשלה היכרה בכל ילד גם ללא אבא כילד
חוקי ואף האמאות האלה קבלו תמיחה נוספת בגלל
שלא היה להם אבא לפרנס.
גם בתקופה שלאחר מכן,נשים בברה"מ הושוו בשכר ובתנאים כפי שלא קיים באף מדינה קפיטליסטית. בקובה,נשים שלא עובדות ומחליטות לטפל בילדיהן בבית מקבלות שכר כאילו היו עובדות בעבודה רגילה.
הדכוי של הנשים הוא חלק מדכוי וניצול חומרי
וכלכלי ולא רק דכוי מיני.על זה נכתב הרבה ומציע לך לקרוא כתבים של אריק פרום בנושא
ERICH FROMM ואחרים,וכמובן אנגלס ומרקס.
אם כי בברה"מ תחת סטלין נעשו פשעים רבים בקשר לדכוי נשים היתה ללא ספק התקדמות ביחס למדינות הקפיטליסטיות שהפכו את הנשים לסחורה שנתן למכור ולקנות כמו כל דבר אחר.
לדעתי "דכוי" הוא מושג רחב הכולל תצוגות אופנה,זנות,אפלייה בשכר ובעמדות בכירות,פרסומת מסחרית,מערכת המשפט והעובדה הפשוטה שנשים עובדות בבית לא מקבלות שום הכרה כ"עובדות",דבר שקיים במשטרים "סוציאלים".
לא היתה תנועה של חשיבה ופעולה שלחמה נגד דכוי נשים כמו המרקסיזם.
לאשר פרוליך,
אוקיי, אני מקבל שברמה העקרונית במשטרים סוציאליסטיים צריך להיות חוסר דיכוי, אולם בכל זאת צורות שונות של דיכוי כוננו דווקא במשטרים כאלו. מה השפעתן של נשים בפוליטיקה הקובנית? מה היתה השפעתן של נשים בפוליטיקה הסובייטית?
לכן השאלה שלי אליך (כי אמרת שאתה אדם שבודק תהליכים היסטוריים): מדוע בכל זאת זה קרה? מה השתבש?
בשבדיה ובנורבגיה (ובמידה פחותה בפינלנד) הזנות אסורה עפ"י החוק כשהפושעים הם הסרסור והלקוח ולא הזונה עצמה שמקבלת סיוע ושיקום. יותר מזה, שבדיה היא המדינה היחידה בעולם שסירבה לשלוח נציגה לתחרות מלכת היופי השנה בגלל התפיסה שהתחרות הזו מדכאת נשים ושהיא סקסיסטית, תראה לי מדינה קפיטליסטית אחרת שהתנהגה כך. לתנאים ולהצלחה של נשים בסקנדינביה אין אך ורע בכל העולם, זו עובדה.
בפעם האלף, מדינות סקנדינביה הן לא קפיטליסטיות, משום שקפיטליזם הוא השקפת עולם ומדיניות שגורסת הרבה מעבר לקיום רכוש פרטי. מדינות סקנדינביה סותרות כל כך הרבה מהנחות הקפיטליזם ובנוסף, הן עצמן לא מגדירות את עצמן כקפיטליסטיות אלא כסוציאל דמוקרטיות (סוציאליזם רוויזיוניסטי ממדרשו של אדוארד ברנשטיין מהמאה ה-19)
לשי בקיצור נמרץ=
שוב,לא היתה תנועה שלחמה לשוויון הנשים
ונגד דיכויין כמו המרקסיזם.לגבי דיכוי "אחר"
בברה"מ ובקובה,אנא ראה הוויכוח שהתנהל כאן
וקודם(לגבי קובה).
כבר כתבתי שמש"השתבש" בברה"מ היתה מהפכת הנגד שנוהלה על ידי סטלין.
אנא תקרא את הבקורת של צ’א גווארה ובקורות
נוספות ,אך זה כבר נושא אחר,ואשמח לדון בו.
לשי בקיצור נמרץ=
שוב,לא היתה תנועה שלחמה לשוויון הנשים
ונגד דיכויין כמו המרקסיזם.לגבי דיכוי "אחר"
בברה"מ ובקובה,אנא ראה הוויכוח שהתנהל כאן
וקודם(לגבי קובה).
כבר כתבתי שמש"השתבש" בברה"מ היתה מהפכת הנגד שנוהלה על ידי סטלין.
אנא תקרא את הבקורת של צ’א גווארה ובקורות
נוספות ,אך זה כבר נושא אחר,ואשמח לדון בו.
לאבי,גם בקיצור נמרץ:
מדינות סקנדינביה הן מדינות קפיטליסטיות
שהיו מדינות רווחה לשעבר והיום עוברות תהליך
ניאוליברלי-סופר קפיטליסטי,כחלק ממצב הגלובליזציה.תהליך זה הוא בלתי נמנע ומי שחושב שמדינות סקנדינביה מחוץ לכדור הארץ,פשוט טועה.
אני איני מרבה להגיב על הדיונים פה. אבל אחת לכמה זמן חוסר הדיוק והיעדר "המדעיות" הקדושות כל כך לחלק מהמתדיינים פה גורמות לי להגיב כמעט בעל כורחי.
ארצות סקנדינביה כפי שכתב בצדק אבי אינן קפיטליסטיות אלא אם אדם בוחר להגדיר כל מציאות אנושית שבה קיים עדיין מושג הרכוש ובעלות פרטית בהיקף מסוים כקפיטליזם. הגדרה צרה מסוג זה היא בהכרח לא רלוונטית. אפילו בנא"פ של לנין שבניגוד לחלק מהכותבים פה איני נמנה על מעריציו היתה בעלות פרטית.
הסוציאל דמוקרטים הסקנדינביים הגדירו את הקפיטליזם כריכוז של זכויות יתר כלכליות ומדיניות בידי מיעוט קטן המנצל את הרוב הגדול נעדר הזכויות. וזו ההגדרה המקובלת עלי.
העברת הזכויות מהמיעוט לרוב מתבצעת באמצעים רבים (בעלות ציבורית ע חלק גדול מההון, עבודה מאורגנת, מדינת רווחה, זכיות עובדים, זכות כללית לבחור ולהיבחר לפרלמנט, ועוד) אבל העיקרון זהה.המדדים להצלחה מבחינתם הם שוויון בחלוקת ההכנסות, שוויון בין המינים ובשנים האחרונות בעיקר בשבדיה שווין ביחס למיעוטים אתניים.
לעמי וטורי:
"שיוויון בחלוקת הכנסות" היא הגדרה יחסית מאוד, שקשה לעבוד איתה. יחסית לימי הביניים אנגליה הוויקטוריאנית נראית כמו קולחוז סובייטי, ומול ארה"ב של המאה ה-19 תקופת המשבר הגדול נראית כמו קיבוץ. קפיטליזם, כשיטה, אינו מוגדר על ידי אי-השיוויון שלו (שקיים גם בשיטות אחרות), אלא על ידי ההסדרים הכלכליים והחברתיים התקפים בו הכוללים ניצול וניכוס. מעל להכל, הקפיטליזם הוא מערכת המאפשרת שליטה של המדינה על מנת להבטיח את הרווחים של אותה אליטה, בין אם דרך שמירה על כוח הקניה של המעמד המנוצל ("קיינסיאניזם") או דרך נישול ועיכול עצמי של החברה ("ניאו-ליברליזם").
בארצות סקנדינביה פועלים תאגידים עצומים שנהנים מתמיכה ממשלתית נדיבה (ע"ע הצלת הבנקים בפינלנד ב-1991), וכמובן משתתפים בחגיגה של ניצול כוח עבודה זול ומחסור בתקני איכות סביבה בארצות המתפתחות. כמו כן, ארצות כגון שוודיה ונורבגיה מריצות "Dumping" (יצוא של מוצרים וחומרים במחירי רצפה, מסובסדים לרוב, על מנת לחסל תחרות מצד שווקים אחרים), ברמה שלא תבייש את ארה"ב או האיחוד האירופאי: בשביל לשמור על המאזן המסחרי השוודי נאלצים כורים פולנים לאבד את פרנסתם.
גם בתוך ארצות סקנדינביה עצמן נמצא המודל בשלבי כרסום מתקדמים: שיעור ההתאגדות יורד, בזמן שהפניה לשירותים פרטיים כהשלמה לציבוריים הולך וגדל (כולל קרנות פנסיה פרטיות). מגזר הטלקומוניקציה בשוודיה כבר הופרט ומתקדם לעבר דה-רגולציה.
ובאמת, אין סיבה שהמתקפה הניאו-ליברלית תיעצר בקו הרוחב הצפוני. כזכור, ראש הממשלה הנוכחי של שוודיה הוא לא-סוציאליסט שנבחר על מצע של הפרטות והורדת מסים.
חברים יקרים, מדינות סקנידנביה הן קפטליסטיות פר אקסלנס. זה שיש קצת יותר עבודה מאורגנת (גם בארה"ב עובדי הנמלים למשל מאורגנים …) לא הופכת אותן לסוציאליסטיות אלא אם מגדירים גם את ארה"ב כמדינה סוציאל דמוקרטית.
גם בארה"ב לימודים ב – state college הם כמעט חינמיים.
חופשת לידה מעט יותר ארוכה ודמי אבטלה קצת יותר גדולים אינן הופכות מדינה ל"סוציאל דמוקרטית".
בקנדה חופשת הלידה בתשלום אורכת שנה. האם יזה בעלות ציבורית יש על ההון בסקנדינביה ?
האם יש למשל מפעלי ייצור (כאלו העובדים ומספקים תוצרת גם לאזרחים) בבעלות המדינה ?
כל קשר לכך ולמציאות מקרי בהחלט.
עם כל הרצון הטוב לראות מעט סוציליזם בעולם הבה לא ננסה להמציא יש מאין.
לעמי:
קודם כל נתחיל בהגדרות=
קפיטליזם הוגדר בעבר באופן ברור ותוכל למצוא הגדרה זו בכל מקור שתרצה=קפיטליזם היא
שיטה כלכלית-חברתית המתבססת על כוחות השוק.לפי הכלכלה קלאסית,עוד לפני מרקס,כח העבודה נחשבת ככל תשומה או "חומר גלם אחר",עליו חלים גם כוחות השוק של בקוש והיצע.
מצד שני,ה"קפיטל"(ומשם נוצר המושג "קפיטליזם"),הוא ריכוז של עושר חברתי,שגם הוא נתון לכוחות השוק,של בקוש והצע.
הכלכלה הקלאסית והניאוקלסית לא בדקו בכלל מה מקור ההון(הקפיטל)ולא עסקו בשום נתוח הסטורי-התפתחותי,אלא העדיפו לעסוק ב"יעילות" השוק,קרי,בתפעולו התקין והחלק,כוון שזה הוא שמניע את הכלכלה.
זה היה מרקס שניסה להבין איך נוצר ההון(הקפיטל),הרי הוא הבין שהון זה לא "מוצר טבעי",אלא מעשה ידי אדם.
התברר,שהון זה,הוא למעשה,צבירה של עבודה ועושר שנגזל בדרכים שונות מעמים וממעמדמות שונות במשך ההסטוריה האנושית,עבדים,צמיתים ופועלים.
קפיטליזם קיים בחברה מעמדית בה חלק קטן,חי על חשבון החלק הגדול.כמובן שבצורה פשטנית זו היה צורך,כנגד ההנחות של הכלכלנים הקלאסים,
להתערב בפעילות השוק,שלא תמיד "פעל" באופן תקין.התערבות זו נעשית על ידי המדינה,המשרתת,
למעשה,את המיעוט המנצל.כך נוצרו "מדינות הרווחה" שהן לא יותר מקפיטליזם מתוחכם ו"יעיל" יותר.
כוון שבהסטוריה האנושית כמו בטבע,הדברים לא עומדים במקום,"כוחות השוק" של הקפיטליזם העולמי הביאו לכך שגם "מדינת הרווחה" לא מסוגלת לתפקד כמו בעבר,מסיבות הגלובליזציה וסיבות נוספות (הנני מנסה לא הרחיב את התגובה יותר מדי).
אם תבדוק מה מתרחש במדינות סקנדינביה ב20 השנים האחרונות,תגלה שבמדינות אלה מפרקים בשלבים את "מדינת הרווחה",שלא יעילה יותר בשוק העולמי,כפי שקורה ממש בישראל.
אנא תראה את הדברים באופן דינאמי,התפתחותי,
ההווה הוא רק חוליה בין העבר לעתיד.
כפי שאמר הפילוסוף היווני העתיק,"אף פעם לא תצליח להתרחץ באותו נחל".
אני מודה לכל מי שמסביר לי את כל מה שאיני יודע על ארצות סקנדינביה. העובדות קצת אחרות אבל זה הרי לא באמת חשוב.
באשר להגדרות. גם נילס קרלבי הכיר את מרכס, גם ארנסט ויגפורס וגם עוד כמה אינטלקטואלים שאני אישית כן מעריך.
אבל מאחר שאני מבין שהתפרצתי למסיבה לא לי אוותר על המאמץ לנהל דיון על "קודש הקודשים".
סליחה
מי שלמד כלכלה צריך לדעת שקפיטליזם אינו מניח אך ורק רכוש פרטי, קפיטליזם הוא חוסר התערבות ממשלתית ברווחה, בבריאות, בשוק העובדה, בסובסידיות וכו’ מתוך הנחה שהשוק החופשי יטפל הכי טוב בכל הדברים ושכל התערבות ממשלתית יוצרת עיוותים, כמו כן מתנגד הקפיטליזם לכל פעולה קולקטיבית כגון איגודים, קואופרטיבים וכו’ מתוך הנחה שכל פרט צריך למקסם את תועלתו האישית.
מדינות סקנדינביה שהן המדינות המצליחות ביותר בעולם בכמעט כל מדד אפשרי הן כיום המדינות הרחוקות ביותר מהמודל הזה למרות שיש בהן רכוש פרטי. כך, לדוגמא, אחוז ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתמ"ג במדינות שנחשבות כסוציאליסטיות כגון מדינות דרום אמריקה אקוודור, בוליביה וונצואלה נמוך מאחוז ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתמ"ג במדינות סקנדינביה ואף יש לזכור שבאופן אבסולוטי הפער גדול בהרבה כי התמ"ג של מדינות סקנדינביה גבוה משל המדינות הדרום אמריקניות ולכן ההוצאה הממשלתית שם גבוהה בהרבה (למעשה התמ"ג לנפש ב-5 מדינות סקנדינביה גבוה יותר מהתמ"ג לנפש בכל קבוצה אחרת של מדינות כגון המדינות האנגלו-סקסיות, מדינות המזרח הרחוק המצליחות וכו’). כמו כן, אחוז ההתאגדות בסקנדינביה הוא הגבוה בעולם. אחוז התאגדות זה והצלחת השמאל לאורך השנים הביא לכך שזכויות העובדים בסקנדינביה הם הטובים בעולם (הרבה יותר מבוונצואלה, קובה וכו’). בשבדיה, לדוגמא, פירמה שמסרבת לחתום על חוזים קולקטיביים או שלא שומרת על חוקי העבודה צפויה לחרם מצד האיגוד כשהמשמעות של כך זה ש-80% מהעובדים השבדים לא מספקים שירותים או משתפים פעולה איתה. השימוש התכוף של האיגודים בחרם (כולל נגד פירמות זרות בשבדיה) גרם לכך שאין כמעט פירמות שמעיזות לא לחתום על חוזים קולקטיבים. כתוצאה מכך, כל הסקרים מראים שהעובדים בסקנדינביה מרוצים בעבודתם יותר מעובדים ממדינות אחרות.
לגבי ההנחה שמדינת הרווחה מתפרקת בגלל התאמה לגלובליזציה, ההנחה שגויה. מדינות סקנדינביה נמצאות במצב טוב יותר משאר המדינות בכמעט כל תחום. גם מדינת הרווחה שם ממש לא מתפרקת. כך, לדוגמא, בשבדיה גודל חופשת הלידה, הסכום שמשולם בה, המימון הממשלתי לגנים ופעוטונים כולם גדלו בצורה ניכרת בעשור האחרון והם כיום גדולים יותר מאי פעם. יותר מכך, ב-2002 החליטה ממשלת שבדיה שכל עובד זכאי לצאת לחופשת שבתון ב-70% משכורת. בנורבגיה, לדוגמא, שעות העבודה שמרכיבות משרה מלאה הולכות ויורדות דרסטית והם כבר מיישמים במספר מקומות עבודה יום עבודה של 6 שעות ושבוע עבודה של 30 שעות.
נכון שלעתים מפלגות ימין מנצחות בבחירות, אולם מפלגות ימין אלו היו מוגדרות כשמאל (ולעתים כשמאל קיצוני) במדינות אחרות ואין אף מפלגת ימין גדולה אחת ששואפת לפרק את המודל הסקנדינבי ואת מדינת הרווחה. ראש ממשלת שבדיה כיום שבא הימין כינה את מפלגתו "מפלגת העבודה החדשה", הבטיח לאורך כל הקמפיין וגם בנאום הניצחון שלו שהוא לא מתנגד למודל הסקנדינבי, אלא רק רוצה לעשות מספר התאמות קטנות וקרא לשיתוף פעולה הדוק בין ממשלתו לאיגודים וגם זה לא עוזר לו וממשלתו מפגרת כרגע בסקרים ב-14% אחרי האופוזיציה השמאלית (שמורכבת ממפלגת הסוציאל-דמוקרטים, הירוקים והמפלגה הרדיקלית שראשה לארס אוהלי הכריז שהוא מרקסיסט).
יש גם לזכור שמדובר בדמוקרטיה וכמובן שלא תמיד רק גוש אחד מנצח, ברור שיהיו פעמים שגם הגוש הנגדי ינצח, מכאן לא נובע קריסה של השמאל. מתוך 75 שנים שלשבדיה יש דמוקרטיה השמאל שלט 65 שנים. לפעמים אנשים יבחרו בגוש השני (אפילו סתם כי הם רוצים שינוי ונמאס להם משלטון של אותה מפלגה). אני שולח מאמר שלי מהגדה שמראה את ההצלחה המוחלטת של מדינות סקנדינביה לעומת המדינות האנגלו-סקסיות הניאו-ליברליות, אחרי שתקראו אותה תגידו לי מצבם של מי יותר טוב ומי מתאימים יותר למצב כיום בעולם מדינות סקנדינביה הס"ד או המדינות האנגלו-סקסיות הניאו-ליברליות
— קישור —
לעמי וטורי=
למה הציניות הזו ? אין כאן כל קודש וגם לא קודשים. אם ה"עובדות" אחרות על סקנדינביה,תביא נא הוכחות.
הגדרות ל"קפיטליזם" תמצא ב WICKIPEDIA ובמאות מקורות נוספים.
זה שנילס קרלבי וארנסט ויגפורס הכירו את מרקס עדיין לא משנה את הגדרת הקפיטליזם.
תוכל גם לעיין ב"מבוא לכלכלה" של פאול סמואלזון שלא היה מרקסיסט כלל.
מותר לבקר את הכל,ובתנאי שלא מדובר בקשקושים בלתי מבוססים ומטעים והפרחת בלונים.
"דרך מאבק המבוססת על ארגון לא היררכי"
כאן טמון הכשל הדיאלקטי של האנרכיזם:
יש לא היררכיה, יש "לא שלטון".
האומנם? כפי שדיכוי דורש מערכת נורמות ומוסדות כדי שניתן יהיה לאכוף אותו,
גם שוויון, צדק ושלום, תהא פרשנותם אשר תהא, דורשים זאת.
אדם לא נולד "לא אלים". הוא לא יוצא לאוויר העולם ומחליט לכבד את "זכויותיהם" של אחרים. הוא גם לא יודע מה הן "זכויות" בלי שתהיה מערכת של הקניית ערכים שתערוך סובלימציה (אם ב"חינוך" ואם ב"שיטור") לנטיותיו הבתוליות, אלה המכונות "טבעיות".
לפיכך תמיד יש "היררכיה" כלשהי. אי אפשר להימנע ממנה, אבל אפשר להתעלם ממנה. בארגונים אנרכיסטים יש היררככיה, אלא שהיא אינה מעוגנת בכלים פורמליים ולכן היא למעשה שלוחת רסן. חברי הקבוצה המצומצמת שאוהבת לומר "אנחנו לא מנהיגים" הם למעשה מנהיגים כל יכולים, בשל גיבושם הפנימי ומחויבותם למטרה.
זה כשלעצמו אינו שלילי, זה פשוט שולל את בסיס התפיסה האנרכיסטית.
אם נעבור מהמיקרו למאקרו, הרי שאצל האנרכיסטים קיים בלבול גמור בין שלטון כפוקד לשלטון כמנהל. כל שלטון הוא הרבה יותר מנהל מפוקד. ככל שהחברה מחויבת יותר לכללים מוסריים וארוכי טווח (איכות סביבה, אי פגיעה בבעלי חיים, הגנה על ‘חלשים’ וכד’), מטבע הדברים גודלת הרגולציה, ולא ניתן להימנע מריכוז סמכויות בידי בעלי תפקידים, שהכרעותיהם סותרות את ה"אינטרס האישי", קצר הטוב, של האדם הבודד. לכן הריכוזיות המנהלית היא למעשה הקוטב הנגדי והמשלים של הסולידריות החברתית והאחריות המוסרית.
קודם כל אצביע על תופעה שמתגלה כאן: דווקא בדיון תיאורטי באופיו יש הרבה יותר משתתפים, וזה מאוד אופייני לשמאל הפוליטי על כל גווניו. אם זה טוב או רע זו כבר שאלה אחרת.
צריך לציין גם חלק מה"ילדותיות" של האנרכיסטים, הסבורים שבחברות ציידים-לקטים אין היררכיה. המציאות היא הפוכה בדיוק: בשבטים מסוג זה יש פיקוח חברתי וחובת ציות למנהיגים שתגרום לכל משטר טוטליטארי מודרני להיראות כאילו יצא ישר מכתבי ג’ון לוק או באקונין. גישתם של ההאנרכיסטים אינה אלא המשך של גישת ה"פרא האציל" של המאה ה-18, כאשר דווקא בראשית התיעוש היו הוגים שקראו לחזור לאיזה עבר טבעי וחופשי שלא היה מעולם.
ומוזר במיוחד תיאורו של הכותב כאילו במפלגות מרקסיסטיות יש את "הזלזול המוחלט בפמיניזם, ניהול הפעילות על-ידי גברים חזקים או נשים שמתנהגות כמו גברים חזקים". אני לא מגדיר את עצמי כמשתייך לאחת התנועות האלה, אבל למיטב ידיעתי מפלגות מרקסיסטיות תומכות בפמיניזם. האם לדעת הכותב עדיף דווקא שגברים יתנהגו "כמו נשים"? האם הוא לא מנסה לכפות על אחרים צורת התנהגות מסויימת?
לד.ר. – "יחסית לימי הביניים אנגליה הוויקטוריאנית נראית כמו קולחוז סובייטי" – בפירוש לא!.
אי השוויון בחברות קדם מודרניות מוגבל עקב מסורות שונות, ויש לו נטייה לגדול עם התיעוש. השאלה אם הוא יורד לאחר מכן תלויה בתהליכים כלכליים שונים, כולל התערבות ממשלתית שיורדת בראשיה התיעוש והמודרניזציה ובדרך כלל גדלה לאחר מכן.
וקודה למחשבה:ב רוב הכותבים פה – בייחוד המרקסיסטים – מגדירים את הסוציאליזם לסוגיו כיותר התערבות ממשלתית. אם לא נראה בסוציאליזם הזה דווקא מטרה אלא הגברת השוויון הכלכלי, האם לא ניתן להגיע אליו בלי הגברת המעורבות הממשלתית למימדים של מאו וסטלין או אפילו שוודיה, אלא על ידי אמצעים אחרים כמו סבסוד מכירת חברות לעובדים, פירוק מונופולים וקרטלים ועוד, או שזה רק אנרכיזם אוטופי?
עופר, הפרטה לעובדים יעילה, אולי, רק לעובדים בדור הראשון, אולם כל העובדים שיגיעו לאחר מכן כבר לא יהנו מכך. מה שעוד שהמציאות הוכיחה שהפרטה זו נוטה לכך שהעובדים מוכרים את מניותיהם ונוצר ריכוז כוח מחדש. ההתערבות הממשלתית הגדולה של שבדיה קשורה גם לשירותים הציבוריים: מימון הבריאות, החינוך, הכשרות תעסוקתיות, הרווחה, דמי האבטלה וכו’. בינתיים מדינות סקנדינביה הן המדינות השוויוניות ביותר בעולם מבחינת הכנסה (תוך שהן שומרות על כך שאין השתלטות של קבוצה או מפלגה על השלטון הפוליטי, כלומר הן לא דיקטטורות). כל השיטות האחרות הוכחו כפחות שוויוניות.
לעופר יהלום:
אכן, בימי הביניים ברוב מערב אירופה היתה נהוגה שיטת הגילדות, המאגדת בעלי מקצוע ומעניקה להם יכולת מיקוח והגנה על תנאי עבודתם ושכרם. עם זאת, הגילדות לא איגדו אנשים לפי מעמד (של שוליה או של שכיר, למשל) אלא לפי אופי עיסוקם, מה שהביא לקונפליקטים בין עובדים שונים ובין עובדים לאיכרים. האיכרים, שהיוו כמובן את רובה המוחץ של האוכלוסיה, לא היו נתונים בד"כ במסגרות איגודיות כאלה ואחרות, והיו תלויים לחלוטין במחירי הזרעים והחיטה ובמבנה הפוליטי הפיאודלי.
אי השיוויון החברתי החריף והתמתן לסירוגין מאז עליית כוחה של המדינה המודרנית, בזכות עליית יכולת הייצוג הפוליטי של האזרחים וההתאגדות המעמדית, כשמולם עולה כוחו של המעמד הקפיטליסטי המסוגל להפעיל יותר אמצעים כדי לדכא התארגנויות כאלה.
כדוגמא ליכולת ההשפעה של שינויים פוליטיים שאינם תלויים בתהליכים טכנולוגים וכלכליים ארוכי טווח, ניתן לראות למשל את שלוש השנים הראשונות של המהפכה הצרפתית, בהן בוטלו הגילדות וזכות השביתה, ושלוש השנים שבאו לאחר מכן, של שלטון ה"טרור" הפופולרי. אגב, את קבוצת ה"זועמים" (enragés) שהובילה את המהלכים הללו, ראו גם מארקס וגם הקבוצות האנרכיסטיות בתור שורשיהם הפרוטו-קומוניסטים\אנרכיסטים.
מאמר מעניין של ורשבסקי שהתפרסם באתר מחסום שגם קשור לויכוח פה:
בזכות האנרכיסטים שלנו
מאת מיכאל ורשבסקי
אחת התתפתחויות הטובות הבודדות של השנים האחרונות במה שנקרא מחנה השמאל/מחנה נגד הכיבוש, היא הופעת האנרכיסטים נגד הגדר. מלבד קואליציית הנשים, המנסה, במאמצים רבים, לשמור את הראש מעל פני המים, כל שאר התנועות נגד הכיבוש חדלו למעשה להתקיים (גוש שלום, תעייוש), או במקרה הטוב, איבדו את כח הדינאמי שעדיין אפיין אותם לפני 4 שנים. אני מתייחס כמובן לתנועות, לא למפלגות פוליטיות, ולא לעמותות, הראויות לדיון נפרד).
תנועה צעירה יתרון אחד, תנועה פעילה יתרון שני, אשר מצליחה להוביל, ביוזמותיה ובפעולותיה השבועיות ליד הגדר, את שאריות הגופים האחרים ואת פליטיהם. מה יש לאנרכיסטים נגד הגדר שהופך אותם לגורם התוסס והלוחם שאנו מכירים? קודם כל, חוש מאוד בריא של מה שטוב ומה שרע, אשר אפשר להם, הרבה לפני כל האחרים, לאתר את הגדר כסמל של הרוע של הכיבוש, ובכלל את הרוע של העידן הגלובאלי הבנוי על גדרות ואפרטהייד. שנית, נכונות להקרבה ויכולת להתגבר על פחדים (כולל הפחד מהמלעיזים והמלעיגים) שלא פעם משתקים אותנו. שלישית, יחס בלתי-אמצעי לצעירים בני גילם הפלסטינים, שמאפשר שיתוף-פעולה הרבה יותר "זורם" מאשר מה שהכרנו בדור הקודם, כאשר פעילות ישראלית-פלסטינית דרשה ימים ארוכים של דיונים וניסוח ברור של הסכמות פוליטיות.
"אין להם אידיאולוגיה" שומעים בקרב חוגי השמאל הישן, וכן "הם אפילו לא יודעים מה זה אנרכיזם!". ייתכן. אלא שבמקום עמדה מתנשאת, היו אותם פעילי שמאל צריכים להפנות את השאלות והתהיות אל עצמם (בעצם אל עצמנו, שכן אני בהחלט משתייך לקטגוריה הפוליטית-דורית הזאת): מדוע לא היה בידי השמאל הישן לתת מענה ומסגרת אידיאולוגית לדור שבא אחריו? מדוע דור האנרכיסטים נגד הגדר אינו רואה את עצמו, ברובו, כהמשכיות למה שהיה לפניו?
הנתק הדורי הזה אינו ייחודי לישראל, וניתן למצוא את מאפייניו של הדור החדש של הפעילים הפוליטיים הישראלים, בכל פינות העולם. עם הבדל אחד משמעותי: בשאר חלקי תבל, או לפחות ברובם, למד הדור הותיק יותר לפנות מקום, מרכזי, לדור הפעילות והפעילים הצעירים. מה שאינו כך אצלנו: בעקבות ההפגנה המרכזית נגד המלחמה בלבנון, לפני שנה בדיוק, הערתי, הן בקואליציה של הארגונים נגד המלחמה והן במאמרים פומביים, על העובדה המגוחכת והמצערת שעל הבמה עמדו ונעמו ותיקי מלחמת הלבנון הראשונה, ולא נציגי הפעילים שעומדים כיום בראש המאבקים נגד המלחמה והכיבוש, ובמקום הסרבנים של מלחמת לבנון השנייה, למשל, כיכב, ב-2006, אחד מראשי תנועת יש גבול מ-1982!
אותם אנשים שמסרבים לפנות את קידמת הבמה קידמת הבמה, כתבתי, לא את הבמה כולה חלילה, כי יש להם/לנו עוד הרבה לתרום, כחיילים פשוטים או, לפעמים, כבעלי נסיון שיר, ולפעמים אף מפואר גורמים להעמקת הנתק עם אותו דור צעיר, שהאנרכיסטים נגד הגדר מסמלים היטב: בניגוד לקודמיהם, הם אינם נעלבים, או מנסים להלחם על מקומם הלגיטימי על אותן במות או באותן ישיבות-תיאום מיגעות, אלא מעדיפים להדיר את רגליהם, כתנועה, מ"הפוליטיקה של הזקנים", ולנהל את מאבקיהם בעצמם, ללא קשר אורגני או אידיאולוגי עם התנועה הכוללת. חבל, חבל מאוד, אלא שלא עליהם עלינו להלין…
שני דברים עלינו לנסות ללמוד: קודם כל, הפוליטיקה החדשה של אותו דור של סיאטל ובלעין. היא אינה דומה לפוליטיקה שלנו, לא בצורותיה ולא במניעים שלה; היא אינה נשענת על מסורת ומה שכינו נסיון מצטבר אנכי, אלא על נסיון אופקי בינלאומי; היא אינה שואבת מקודקס שנוצר במהלך מאה חמישים שנה, וקבע את הגבולות בין הטוב לרע, הצודק והלא-צודק מתוך המאבקים של המהפכה הצרפתית, הקומונה הפריסאית, המהפכות של המאה העשרים והמאבק נגד הפשיזם, אלא מתוך תחושות עמוקות ואישיות אשר, לרוב, אינן מפספסות. הם מוחים כי המצפון דורש למחות, ואותו קול של המצפון הוא המצפן הכמעט יחידי שיכוון לפעילות.
היא גם אינה מתחשבת בשיקולים של "כיבוש דעת הקהל" ו"קירוב המעגלים הקרובים אלינו", כפי שאנחנו נהגנו להתחשב. לא זו בלבד שאין בפוליטיקה של האנרכיסטים שלנו טאבו בקביעת סיסמאות (באיזו קלות צועקים הם "לא נמית ולא נמות על מזבח הציונות"!), אלא שגם אין אצלם שום כוונה להתחשב בטאבו של השותפים למאבק, אשר, בניגוד להם, חרדים למה שתדווח התקשורת (שבלאו הכי מדווחת פחות ופחות) או מה ייחשבו חברי הכנסת של מר"ץ או פליטי "שלום עכשיו"… שאין להם ברירה אלא להפגין במחיצת אותם האנרכיסטים, שלא נדע!
אינני יודע אם כל אותם מאפיינים של הפוליטיקה של הדור החדש טובים למאבקים שלנו, ואם אותו נסיון היסטורי, עליו הם אינם שמים קצוץ, יכול היה לשמש לשיפור מאבקיהם. לעומת זאת אני יודע בוודאות שהוא אינו מעניין אותם, ואת מאבקיהם הם מנהלים לגמרי בלעדיו. וכאן הלקח השני שאנו צריכים ללמוד: יותר צניעות ופחות התנשאות פטרונית יעזרו לנו לא רק ללמוד מדוע לא עלה בידינו "להעביר את הלפיד" לדור שבא אחרינו, שנאלץ להצמיא מחדש את האש בעצמו, אלא גם מהו העולם המיליטנטי של תחילת המאה ה-21, ובפני אילו אתגרים ניצבת התנועה החברתית שכולנו רוצים בחיזוקה והצלחתה.
האין זו מטרת הפורומים החברתיים השונים מהפורום החברתי העולמי, ועד הפורומים התימטיים, עובר בפורומים האזוריים והמקומיים שהצליחו להקים במות דיון וחשיבה אופקיות, טרנס-סקטוריאליות, אך גם טרנס-דוריות? אלא שהצלחת הפורומים החברתיים הייתה אפשרית רק בגלל מהפכה תרבותית, עמוקה ביותר, של הדור הותיק יותר, ונכונותו ללמוד פרקסיס חדש של דמוקרטיה, הן בפעילות והן בדיון. ללא מהפכה זו, ספק רב אם סיאטל וג’נובה של הצעירים היו מצליחים להוליד את אנטי-דבוס ופורטו-אלגרה של כולנו.
כאן בישראל, המהפכה התרבותית הזאת עוד לפנינו. ועד שתתרחש, אנו נדרש ללמוד צניעות והקשבה, ולהתייצב בבלעין ובכפר שלם, במחסום א-ראם ובאבו-דיס, מאחורי אנרכיסטים הקוראים "אחרי", ומפלסים לנו את הדרך למאבק חדש נגד הכיבוש ולמען שותפות של אמת בין עמי הארץ.
ורשבסקי היקר,
גם אני מעריך את האנרכיסטים נגד הגדר ואת פעילותם המבורכת.
אבל שנאת הזקנים הנודפת מרשימתך מקומה בשבועוני אופנה או במקומונים רדודים.
למה "תנועה צעירה" זה יתרון?
מהו גיל הפנסיה של הפעילות הרדיקלית, שלאחריה צריך "לפנות את קדמת הבמה"?
50? 60? 70? 80?
למה 90% מהפעילים הנלהבים בני ה-18 שפעלו לצדי כשאני הייתי בגיל הזה, מזמן נעלמו ואינם? (השם "חפרפרת" מוכר לך?).
למה אתה למעשה חוזר על השאלה של חלק מהם כיום:
"מה? בגילך אתה עוד מפגין???"
יובל, איני מכיר אותך ואיני יודע מה גילך, כי הייתי פעיל בעיקר החל משנות השלושים, ואני מבין שאתה היית פעיל בראשית שנות השבעים, אך זה באמת מצער לראות שהרוב המכריע של הצעירים הרדיקליים נעשים זעיר בורגנים או אף בורגניים ממש עם התבגרותם. קשה קצת לקבל את זה, אבל אולי ההתמרדות היא פשוטת חלק מגיל ההתבגרות, שבימינו מתחיל יותר מוקדם ונמשך יותר שנים.
אני בן 37 בעוד כמה ימים. התחלתי לפעול מאמצע שנות ה-80. עברתי גם שלב אנרכיסטי, כבר משנות פעילותי הראשונות נוכחתי לדעת, למרבה הצער, שצעירים נלהבים נעלמים מהר ממצבת הכוחות.
אחת הסיבות שהביאו אותי למרכסיזם-לניניזם הייתה האווירה שהוא יוצר: אווירה שלא פונה לתלמיד המופרע שרוצה להרגיז את המורה, אלא לאדם הבשל שמעוניין בחברה אחרת דווקא משום טרדותיו כאיש בוגר בחיי היום-יום: פרנסה, ילדים וכד’.
"ילדי הפרחים" והאנרכיסטים מכנים את האיש הזה "בורגני", אבל המרכסיסטים-לניניסטים מכנים אותו "פרולטרי", כי לבורגני אמיתי, כלומר לבעל הון, אין באמת דאגות כאלה, והוא יכול לחיות כילד נצחי, עוקצני ופורק עול, ומאז שנות ה-60 של המאה ה-20 הוא אפילו משווה לזה תדמית עמוקה וערכית.
בהתאם לכך, גם המסגרת הארגונית של הקומוניסטים אינה מתיימרת להיות חבורה ספונטאנית וסחבאקית של ילדים קטנים, אלא ממסד. ממסד מהפכני במטרותיו הפוליטיות, אך שמרני בתרבותו ובמבנהו. ממסד שנועד לארגון הפעילות הפוליטית, בתקופת יציבות או בתקופה מהפכנית (המעבר ביניהן הוא מהיר ובא בהיסח הדעת).
ולסיום, אין בדבריי כל התכוונות אישית לאיש מהאנרכיסטים נגד הגדר או לכל פעיל אחר, צעיר או מבוגר.
יובל שלום,
תנועה צעירה אינה יתרון, על אחת כמה וכמה תנועה ‘אסקימואית’ אך גם קאדר קבוע שאינו פתוח לדפוסי פעולה חדשים אינו מצב רצוי. לא יתכן שמאז 75 לא נולד כאן אף פעיל מסור דיו ולא יתכן שסגנון הארגון לא השתנה מאז 1982 \ האינתיפדה הראשונה
לכל האנרכיסטים והקומוניסטים,
חברים יקרים,
כל הכבוד לכם על מאבקיכם נגד ניצול ודיכוי.
הם חשובים ביותר והם מועילים.
אך לשניכם יש נקודת תורפה מהותית בפוליטיקה:
החלופה ששניכם מציעים למשטר המוליד דיכוי וניצול או שאינה ניתנת ליישום או שהיא מולידה משטר דיכוי חדש.
הקומוניסטים מציעים הלאמת הכלכלה וניהול המדינה והכלכלה בידי המפלגה הקומוניסטית.
זה תמיד מוליד שלטון של קומץ פקידים המנהלים את המפלגה, את המדינה, את הכלכלה. ואת החברה.
אף אחד לא רוצה שלטון כזה כיום.
האנרכיסטים למיניהם מציעים פירוק המדינה לקומונות קטנות בתוכן תתקבלנה החלטות בקונצנזוס.
האם אתם מתארים לעצמכם שתושבי ניו-יורק למשל יסכימו אי פעם לפרק את עירם בת עשר מיליון תושביה לפדרציה של 10000 קומונות בנות אלף איש שכל אחת מהם תתקבל החלטות בקונצנזוס ?
כיצד תנהלנה הקומונות – שלכל אחת מהן יש רק סמכות לקבל החלטות בשטחה – רשתות כלל-עירוניות של ביוב, תחבורה, חשמל, ומים ?
די לשאול את השאלה כדי לראות שחלופה זו אינה ניתנת כלל ליישום.
ביקורת פוליטית שאינה מציעה חלופה למושא הביקורת, למשטר המוליד אי-צדק חברתי, ניצול ודיכוי, היא אימפוטנטית.
היא משחררת לחץ מוסרי ומקלה על המצפון אך היא
לא תורמת כלום לטיפול בשורש הבעיה – במשטר המוליד את העוול, את הניצול, את הדיכוי.
אפשר אפילו לומר שביקורת ללא הצעת חלופה פועלת לתיקון ליקויי המשטר הקיים וכך תורמת לחיזוקו.
חישבו על זה ברצינות.
שנה טובה
עקיבא אור
אתר חבל על הזמן בגללכם קיבלתי מאהה!!