אוסקר ויילד קרא לאהבה ההומוסקסואלית "האהבה שאינה מעזה לומר את שמה". בעידן שלנו, עידן הקפיטליזם המאוחר, האימפריאליזם הוא התופעה המרכזית במציאות הכלכלית-פוליטית – ואף על פי כן אין לנקוט בשמו המפורש.
התנהגותה של ארה"ב כלפי רוב רובו של העולם מאופיינת בכל היסודות הקלאסיים של האימפריאליזם, שניתן להגדירו כניצולה של עליונות כלכלית, פוליטית וצבאית לכפיית יחסים בלתי-שוויוניים. אך הגדרה מילונית זו חושפת רק את התופעות שעל פני השטח. יתברר שמדובר בעצם המבנה של המערכת הבינלאומית הקיימת בעולם, מערכת שקובעת מהלך ההתפתחות ביחסים שבין המדינות ובין העמים.
אך נראה שדווקא המלה הזאת נאסרה לשימוש בשיח הפוליטי היומיומי. זה פועל כך. כאשר אתה מתכונן ומתכוון להשתמש במלה זו, התזאורוס הפנימי האינסטינקטיבי נדלק כדי להציע לך מונח פחות פרובלמטי. אתה נזהר מלהשתמש במלה, שהיא שחוקה לעייפה. יש כמובן אמת בטענה שהמלה "אימפריאליזם" נוצלה בצורה מוגזמת ביותר בנסיבות פולמוסיות. בקרב רבים מבין אלה הנתקלים בה, המלה פשוט מסיחה את הדעת, ומושכת את תשומת לבם לתהיות על קנקנה של בת השיח שלהם והפרשיות הפרובלמטיות בעברה. מאחר שהשימוש במלה זו או אחרת אינו על פי רוב עניין שבעקרון, דובר/כותב רגיש יחליט פשוט לבחור במלה נרדפת מתאימה ותו לא. יכולנו להסתפק בהערה הפשוטה שהמלה אבודה ואין הרבה יותר מה להגיד בנדון.עם זאת, יש עוד כמה מלים שסבלו מניצול יתר ומסילוף. אך רבות מהן נמנעו מגורלה המר של המלה "אימפריאליזם" והן מסתדרות לא רע בכלל בשיח הפוליטי הנוכחי. משום מה אין אנשים מהססים להשתמש במלים כמו "חירות", "דמוקרטיה", "צדק" וכדומה בחופשיות וללא מעצורים כלשהם. אינני יכול להוכיח את זאת אך אני משער שישנו סוג של אימפריאליזם תרבותי או פסיכולוגי שעשוי להבהיר מדוע אנשים "נחמדים" אינם משתמשים הרבה במלה אימפריאליזם.
יש סימנים רציניים שהמלה אימפריאליזם נמצאת בעיצומו של "קאמבק", אך חוששני שאפילו אם קיימת מגמה מבורכת כזאת בעולם, ארצנו תהיה בין האחרונות להרגיש בה. חיפוש אחר כותרי ספרים הכוללים את המלה "אימפריאליזם" בחנות הספרים הגדולה בעולם הניב 23,519 פריטים, בשעה ש"גלובליזציה", מלת הקסם של שנות ה-90, הניבה רק 18,120 ספרים. החוקר, סוטקליף, שמדווח על כך מפרט ארבע סיבות להתפתחות זו. (1) הופעה מחודשת של אסכולה פרו-אימפריאליסטית גלויה; (2) לאור הנ"ל אין קושרים עוד את המושג למרקסיסטים בלבד; (3) הופעת זרם מרקסיסטי הגורס שעידן האימפריאליזם עבר מהעולם (הארט ונגרי); (4) התחדשות העניין ורמת מחקר גבוהה בקרב השמאל, שטוען לא רק שהמפלצת חיה וקיימת אלא שהיא מאיימת על העולם בסכנות חדשות. "Bob Sutcliffe, "Imperialism Old and New", "Historical Materialism Vol 14 No 4, 2006."
הגיליון של הרבעון, מטריאליזם היסטורי, מוקדש לספר חדש יחסי של דויד הרווי (,(David Harvey, The New Imperialism (2003), Oxford University Press. פרופסור נואל קסטרי מאוניברסיטה מנצ’סטר מעיר:
"באופן מפתיע זכה המושג אימפריאליזם לעדנה בחוגים של אקדמאים ואקטיביסטים בשמאל, אף כי רק לפני שנים בודדות נחשב למושג מיושן ללא סיכוי להתחדשות." [David Harvey’s Symptomatic Silence. Ibid.]
בחזרה ל"אימפריאליזם" של לנין
ידוע לי שישנם רבים שאינם סובלים מאמרים גדושים בציטטות. מצד שני, לעתים קרובות ניתן להיתקל בטקסטים שבהם פלוני אומר כך וכך על אלמוני מבלי להטריח את עצמו להסמיך את טענותיו במובאה יחידה מדברי יריבו. לדידי, דיון רציני בנושא האימפריאליזם רצוי שייפתח בהתייחסות לספרו המפורסם של לנין, וכפי שנראה, מובאות עוזרות מאוד להציג את גישותיו המרתקות. המובאות הן ממש חיוניות כאשר דבריו של לנין אינם דומים לדעות הקדומות הרווחות בקרב אלה ששמעו עליהם מפלוני ואלמוני.
כאשר מדובר בטקסט שחובר לפני כמעט מאה שנה בז’נבה, מוטל על מי שמציע להתעניין בו להוכיח שלא מדובר בטקסט שעבר זמנו. כוונתי היא להוכיח את ההפך – שמדובר בטקסט רלבנטי ביותר. אנסה להוכיח את טענתי דרך הבאתם של קטעים נרחבים מפרק 8 בספר "אימפריאליזם, השלב העליון של הקפיטליזם" שעוסק בהשפעתו של האימפריאליזם על ארץ המטרופולין, שהיא במקרה זה אנגליה.
בעיני לנין, בעידן האימפריאליזם נכנס הקפיטליזם לשלב של טָפילות וניוון. ההון שנוצר במקור כתוצאה מתהליכי הייצור, הולך ומתרחק מנקודת הייצור ומנותק יותר ויותר מכל קשר אורגני לייצור. לנין מציין את המעמד המתרחב של אלה החיים מתוך כך על עסקאות הון, אלה "גוזרי הקופונים" של זמנו. (כל המובאות הן מפרק 8 של עבודה זו של לנין).
יצוא ההון, אחד היסודות הכלכליים העיקריים של האימפריאליזם, מגביר עוד יותר את ניתוקם הגמור של אנשי הרנטה מן הייצור, טובע חותם של טפיליות על כל הארץ שמתפרנסת מניצול העבודה של כמה מושבות וארצות שמעבר לים.
תהליך זהה מתרחש בממדים גלובליים.
"המושג: מדינה רנטאית, או מדינה מלווה בריבית, נעשה משום כך רווח ומקובל בספרות הכלכלית על אודות האימפריאליזם. העולם נחלק לקומץ מדינות מלוות ברבית ולרוב עצום של מדינות חייבות".
ובמדינה שחיה על רנטה, מתברר:
"עם כל הגידול המוחלט של הייצור התעשייתי ושל הייצוא התעשייתי, אנו מוצאים כי ההכנסות מריבית, מדיווידאנדות, מהנפקות, עמלות וספסרות, ערכן היחסי בשביל כל המשק הלאומי גדל ועולה. לפי דעתי, עובדה זו היא-היא שמשמשת בסיס כלכלי לעלייה האימפריאליסטית. המלווה קשור בלווה קשר אמיץ יותר מאשר המוכר בלקוח".
הקורא הקפדן ישים אל ליבו שרבות מהערות אלה אינן תובנות מקוריות של לנין. לנין, אכן, הסתמך על לא מעט אנשי מחקר מעולים שהתייחסו באופן מדעי ואובייקטיבי לתופעות הכלכליות החדשות. אנו הולכים בעקבות לנין כאשר הוא הולך בעקבותיהם.
לנין, מסתבר, היה ער ביותר לכך שהשינויים המתוארים עלולים להשפיע השפעה ישירה והרסנית על מעמד הפועלים. הוא מציין:
"מדינה החיה מרנטה בריבית היא מדינה של קפיטליזם טפילי ומנוון, ונסיבות אלה אינן יכולות שלא להשפיע על כל התנאים החברתיים-פוליטיים של הארצות הנוגעות בדבר, בכלל, ועל שתי המגמות היסודיות במעמד הפועלים, בפרט".
לנין הסתמך על הקביעה של הובסון (חוקר אנגלי מהולל אך לא מרקסיסט), לגבי השפעות ספציפיות הפוגעות בתודעה הפועלית.
"מכווני הפוליטיקה הטפילית המפורשת הזאת הם הקפיטליסטים. אולם אותם המניעים עצמם פועלים גם על שכבות-פועלים מיוחדות. בערים רבות תלויים ענפי התעשייה החשובים ביותר בהזמנות ממשלתיות…"
לנין שם לב לתמורות בנוף הסביבתי של הקפיטליזם הטפילי. אזור דרום אנגליה כולו נהפך לאזור של ספורט ובילוי לעשירים. רווחי העם נספגים בתעשיות שירותים עבור עתירי נכסים.
לנין אינו מהסס לאמץ את הפרספקטיבה של הובסון, החוזה בעתיד הנראה לעין מעין פדרציה של מעצמות המתאגדות למען ניצול של אסיה ואפריקה. מובאה לא קצרה זו, שלנין מצטט מכתביו של הובסון כוללת תובנות מיוחדות במינן. הסיכוי לחלוקת סין מעורר אצל הובסון הערכה כלכלית כזו:
"רובה של אירופה המערבית עלול לקבל אז אותה צורה ותכונה שאנו מוצאים כיום בחלקים של הארצות הללו: דרום אנגליה, הריוויירה, מקומות באיטליה ובשווייצריה המיושבים על-ידי אנשים עשירים והמבוקרים ביותר על-ידי תיירים. היינו: קומץ מועט של אריסטוקרטים עשירים, המקבלים דיווידנטים וקצבה מן המזרח הרחוק, ועמם קבוצה גדולה יותר של פקידים מקצועיים וסוחרים, ומספר גדול עוד יותר של משרתי-בית ופועלים בתעשיית-ההובלה ובתעשיה המשלימה עיבוד המוצרים. ענפי-התעשיה העיקריים ייעלמו, ומצרכי-המזון להמונים וחצאי-הפבריקאטים להמונים יהיו זורמים, כמס, מאסיה ומאפריקה… כאלה הן האפשרויות שפותחת לפנינו ברית רחבה של מדינות-המערב, פדרציה אירופית של המעצמות הגדולות: לא זו בלבד, שהיא לא תניע קדימה את מפעל הציוויליזציה העולמית, אלא שהיא עלולה לשאת עמה סכנה עצומה של טפיליות מערבית: לייחד קבוצה של אומות-תעשייה מתקדמות, שמעמדותיהן העליונים מקבלים מס גדול מאסיה ומאפריקה, והם מכלכלים בעזרת המס הזה המוני פקידים ומשרתים מאולפים, שלא עוד עסוקים הם בייצור מוצרים-בהמון בחקלאות ובתעשיה, כי אם בשירות פרטי או בעבודת-תעשייה ממדרגה שנייה, בפיקוחה של אריסטוקרטיה פיננסית חדשה. אלה שמוכנים לדחות מעליהם תיאוריה כזו [ומן הראוי היה לאמור: סיכויים כאלה] "בהיותם סבורים כי אינה ראויה לשימת-לב, יעיינו-נא בתנאים הכלכליים והסוציאליים שבאותם הגלילות בדרום-אנגליה כיום, שכבר הובאו לידי מצב כזה. יחשבו-נא, לידי איזה רוחב-מידות היתה שיטה זו עלולה להגיע, אילו שועבדה סין לפיקוח כלכלי של קבוצת אנשי-הון כזו, "משקיעי-קפיטאל", של משרתיהם הפוליטיים ומשרתיהם בתעשיה ובמסחר, הסוחטים רווחים מן המיכל הפוטנציאלי הגדול ביותר, שכמותו לא ידע העולם מימיו, כדי לצרוך את הרווחים האלה באירופה. ודאי, הסיטואציה היא מורכבת ביותר, קשה ביותר לשער מראש את משחק הכוחות העולמיים, מכדי שאפשר יהיה לפרש את העתיד, כך או אחרת, בכיוון אחד בלבד, בצורה שתתקבל מאוד על הדעת. אותן ההשפעות המכוונות כיום את האימפריאליזם של אירופה המערבית, נעות במגמה זו, ואם לא תיתקלנה בפעולה-שכנגד, אם לא תיספחנה לצד אחר, הרי הן פועלות בכיוון של השלמת התהליך בצורה זו".
יש להעיר כאן שתי הערות. בחיבור זה ניהל לנין ויכוח חריף נגד קאוטסקי על כך שהציג כאפשרות סבירה שתתאגד מעין ארצות הברית של אירופה כמכניזם שיוכל להתגבר על ההיבטים האלימים של התחרות שבין מדינות אירופה. לנין תוקף את קאוטסקי על כך שהוא מייפה את האימפריאליזם ומפזר אשליות לגבי אופיו התוקפני. לנין, כאן על אסיה ואפריקה, לא שכח לרגע את הפולמוס עם קאוטסקי. במקרה הראשון החליט לנין שיש נזק פוליטי מוחשי ומיידי בעמדות של קאוטסקי בכל הנוגע לאירופה. לגבי אפשרויות ההתפתחות בנושא של אפריקה ואסיה, לנין היה סבור שהוא עוסק באפשרויות לגבי העתיד הרחוק ולא פחות חשוב – הוא האמין שיש מגמות וכוחות שיתייצבו נגד המגמות לשיתוף פעולה בקרב המעצמות.
לנין היה חכם וחריף, אך הוא לא היה ולא יכול להיות נביא. אומנם כוחות אדירים התייצבו נגד "ארצות הברית של אירופה": המהפכה הבולשביקית ברוסיה; המשבר הכלכלי העולמי – 1929-1939; מלחמת העולם השנייה. אך כל אלה לא עמדו, בסופו של הדבר, נגד התהליכים האימפריאליסטיים. כך שלאחר 1945, ובמיוחד אחרי שקיעתה של ברה"מ, ישנם סימנים רבים לשיתוף פעולה בין ארצות ההון במערב למען ניצול העולם השלישי.
האימפריאליזם והפועלים
לנין אינו מסיים את החיבור שלו מבלי לתאר בפרטים את ההתנוונות של מעמד הפועלים האנגלי כתוצאה מהעליונות האימפריאליסטית של אנגליה. הרי כבר ב-1858 אנגלס כתב למרקס ברוח זו.
אין בצייתנות הפוליטית של הפועלים האנגליים שנמשכה והעמיקה במשך השנים שום הפתעה. אז לנין אינו רואה במקרה האנגלי תהליך אוניברסלי. אך אין זה כיוון שהאמין שיש למעמד הפועלים מהות מהפכנית או כיוון שגרס שאצל הפועלים קיימת נטייה אינהרנטית למהפכנות. לנין סירב להשתמש בסיסמאות ריקניות כתחליף לניתוח קונקרטי של המציאות, והוא לא היסס לחקור ולחשוף מגמות אופורטוניסטיות נוספות בסקציות לאומיות שונות בתנועת הפועלים הבינלאומית. ברור שלנין אינו מתייאש מתנועת הפועלים, אך הוא מבין היטב שהריקבון שפשה בתנועת הפועלים האנגלית לא היתה תופעה יחידה במינה.
"האימפריאליזם של ראשית המאה ה-20 השלים את חלוקת העולם בין קומץ מדינות, שכל אחת מהן מנצלת כיום (במובן הפקת רווחי-רווחים) חלק "מכל העולם", לא בהרבה פחות ממה שניצלה אנגליה בשנת 1858; כל אחת מהן תופסת עמדת-מונופולין בשוק העולמי הודות לטרוסטים, לקארטלים, לקפיטל הפיננסי, ליחסי מלווה ללווה; לכל אחת מהן מונופולין קולוניאלי עד למידה ידועה".
לנין מסכם את הנסיבות החדשות ששררו כבר ב-1916 ועומד על האתגר הקשה שבפניו עומדת תנועת הפועלים. הלקח הוא ברור. במקום שהאימפריאליזם שולט, ישנה סכנה חמורה לתפקיד המהפכני של המעמד הפועלים.
"המצב כיום מצטיין בתנאים כלכליים ופוליטיים כאלה, שמן הנמנע היה שלא יגבירו את הפירוד בין האופורטוניזם ובין האינטרסים הכלליים והשורשיים של תנועת-הפועלים: האימפריאליזם גדל ועלה מתוך ניצניו והיה לשיטה שלטת; המונופוליות הקפיטאליסטיות תפסו מקום ראשון במשק הלאומי ובפוליטיקה; חלוקת העולם הובאה לידי סיומה; ומצד שני, הנה, במקום מונופולין היחיד של אנגליה, אנו רואים מאבק בין מספר מועט של מעצמות אימפריאליסטיות על השתתפותן במונופולין – מאבק המציין את כל ראשית המאה ה-20. האופורטוניזם לא יוכל עתה לנחול נצחון גמור בתנועת-הפועלים באחת הארצות, למשך עשרות בשנים, כשם שניצח האופורטוניזם באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19, אולם הוא הבשיל כליל, בכמה ארצות הבשיל ביותר עד כי הרקיב, בהתמזגו בשלמות עם הפוליטיקה הבורגנית, כסוציאל-שוביניזם".
מבחר שאלות המרכזיות הנוגעות לאימפריאליזם במאה ה-21
במאמר זה התאמצתי להציג מחדש את נושא האימפריאליזם ולשלבו מחדש בשיח הפוליטי השוטף. לשם כך, אבקש רק להציג כמה מהשאלות המרכזיות המופיעות במחקר המרקסיסטי בנושא האימפריאליזם במאה ה-21. אני מתנצל על ההגבלה אך ככלות הכול נמצאים רובנו בעונת החופשה וניאלץ לנהוג כמנהג המקום ולדחות כל עניין חשוב עד "לאחר החגים".
- מלחמה כמאפיין המכריע ביריבות בין המעצמות
הניתוח של לנין על ההתפתחות של האימפריאליזם מתמקד בניגודים שהובילו לסכסוך מזוין ממושך. תקופת השלום הממושכת בין מדינות ההון העיקריות שלאחר 1945 מרמזת שהמלחמה הפכה בינתיים קטלנית ביותר ומסוכנת יותר לכל צד, ונראה כאילו שאינה באה בחשבון. לעומת זאת יש סימנים, חדשות לבקרים, למתחים שדומים למלחמה קרה חדשה. האם מלחמה בין המעצמות הקפיטליסטיות העיקריות מתקבלת על הדעת?
- גלובליזציה ואימפריאליזם
משנות ה-80 ואילך רואים התעניינות הולכת וגוברת בכלכלה הבינלאומית ובתהליכים חברתיים הקשורים למושג הגלובליזציה. האם הגלובליזציה שונה באופן מהותי מהאימפריאליזם או האם מדובר במלת קסם לאותו דבר עצמו? האם הגלובליזציה כוננה מעמד של בעלי הון חסרי לאומיות? האם עבר זמנן ובטל תוקפן של "המדינה הלאומית והכלכלה הלאומית"?
- שני סוגי הגיון
יש הסכמה כללית שישנם שני סוגי הגיון הפעילים בתהליך האימפריאליסטי. אימפריאליזם קפיטליסטי שונה מהגרסאות הקדם-קפיטליסטיות מאחר שתהליכים כלכליים אמורים להתנהל על בסיס כוחות השוק וללא התערבות ישירה של גורמים שלטוניים. אך ישנו תהליך פוליטי (לא כלכלי) של כפייה – לעתים צבאית-מלחמתית. תהליך הכפייה כרוך לעתים בהוצאות עצומות מבלי שמובטחת רווחיות כלשהי. כיצד מחליטים נציגי ההון על מינון התגובות ללחצים המערערים על ההגמוניה האימפריאליסטית?
ושאלות אלה אינן "מכסות" המון אירועים שוטפים חשובים ומרכזיים. אך כל השאלות יצטרכו לחכות לתשובות שיבואו אם נחכה בסבלנות עד לאחר החגים.
כל המובאות הן מולדימיר איליץ’ לנין: "כתבים נבחרים", כרך ראשון, הוצאות הקיבוץ המאוחד. תש"י, פרק 8.
דומני שלנין לא הבין מספיק את משמעותה של תעשייה עתירת ידע, בעלת ערך מוסף גבוה, שאינו תלוי בעלות חומרי הגלם.
הוא עדיין לא "עיכל" שינויים מהפכניים אלה, שניתן היה כבר לראותם בתקופה בה כתב את ספרו "האימפריאליזם – השלב העליון של קפיטליזם". גישתו ניראית מעוגנת מאד בניתוחו ההיסטורי של מרקס, אודות קיום טפילי מסחורות ועבדים מהמזרח בתקופת האימפריה הרומית למשל, וזאת בחסות כוחה הצבאי של האימפריה הרומית.
וכך, כיום, בניגוד לניתוחו,
1) אין הריבית מהלוואות למדינות אסיה ואפריקה גורם בעל משמעות כה גבוהה ביצירת אורח חיים טפילי במערב, של אוליגרכיית הון שעקר קיומה ניזון מריבית זאת.
2) כך גם לגבי נושא "זרימת מזון וסחורות" מאסיה ואפריקה למערב – דבר שכן היה שריר בתקופת האימפריה הרומית.
3) מאידך, חומר גלם מרכזי, שמקנה לארה"ב כיום מונופולין אימפריאליסטי, הינו הנפט המזרח תיכוני, המניע את המשקים המערבים כולם.
4) ניתוחו של לנין בנושא העובדים הזרים מאסיה ואפריקה במדינות המערב, נשאר תקף. לנין הביא כאן גם סטטיסטיקות, ומגמה זאת לא השתנתה. הדבר פועל לגישתי להוזיל את עלות העבודה הבלתי מיומנת,ומחליש את כוח המיקוח של תנועות הפועלים במערב.
5) הבסיס המרכזי כיום להווצרות ההון בכלכלות המערביות, הינו הערך המוסף של ישום טכנולוגיה מתקדמת. טכנולוגיה זאת גם מיוצאת למדינות דרום מזרח אסיה ולמדינות סמי נחשלות, והופכת בעזרת כוח אדם זול בארצות אלה, למקור מרכזי לרווחי עתק
6) ניתוחו של קאוטסקי ולא לנין, על הווצרות ארצות הברית של אירופה, תוך שיכוח לוחמנות אימפריאליסטית בין מדינות אירופה המתקדמות, הוא שהוכח כיום כתקף.
ראובן,
בנוגע ל- "האם הגלובליזציה כוננה מעמד של בעלי הון חסרי לאומיות?" => ראה את כתביו של זיגמונד באומן על מה שהוא מכנה: "תיירים גלובליים".
בנוסף, חשוב על האפשרות הבאה: כתבת כי- "תהליך הכפייה כרוך לעתים בהוצאות עצומות מבלי שמובטחת רווחיות כלשהי".היתכן והקפיטליזם הנוכחי הוא כבר לא מודרני? היתכן והוא בעל סממנים של דת יותר מאשר של מדע? היתכן והפרקטיקה רחוקה מאוד מהרטוריקה (אפילו מילטון פרידמן עצמו מציין זאת)?
תורה מדעית לניהול כלכלה צומחת בדרך-כלל בדרך רציונלית. כך הקפיטליזם והסוציאליזם, שניהם מבטאים דרכים רציונליות לניהול כלכלה וחברה שניתן להתווכח עמן. אחד מהעקרונות הבסיסיים של תיאוריה מדעית זו היכולת להתווכח איתה ולנסות להפריך אותה, וכך עושים עם שתי התיאוריות הנ"ל. לכן, כאשר מנסים להתווכח עם הקפיטליזם הנוכחי, צריך תחילה לבחון האם מדובר עוד בתיאוריה מדעית או שמא המעשה ניתק מהרעיון שעמד מאחוריו, כך שהתיאוריה המדעית הפכה לערבוב פוסט-מודרני בין מדע ודת. הויכוח עם סוג כזה של תיאוריה צריך להיות בכלים מסויימים אחרים, שמתאימים יותר לניתוח תיאוריות מעין אלו. בשביל לעשות זאת צריך להבין את העיקרון הפוסט-מודרני של התווספות במקום התנצחות.
לראובן:
מאמר מצויין ותודה על כך שהחזרתה נושא כו
חשוב לפולמוס מחודש.
הערה קצרה ראשונה: כמו כל דבר אחר,גם האימפריאליזם עובר תהליכי שינוי בהתאם להתפתחות הכלכלה,הטכנולוגיה והחברה.היום, האמפריאליזם איבד את המאפיין הלאומי והפך להיות "בין-לאומי",גלובאלי.חברות אמריקאיות
ואירופאיות מעבירות את מפעליהם לאסיה וחברות יפאניות מעבירות אותם לארה"ב.
בעלי הון גם רוכשים אזרחויות כפולות ומפקידים את כספם במקלטי מס כדי להמנע במסים ולכן ההיבט ה"לאומי" או לאומני של האימפריאליזם הוחלף במימד גלובלי.
להתפתחות זו חשיבות גדולה שעדיין לא נחקרה מספיק.
עם זאת,בשלב מקדמי זה של הדיון,רציתי להוסיף שכפי שלנין כתב שהאימפריאליזם הוא
השלב האחרון של הקפיטליזם,הגלובליזציה הנוכחית הוא השלב האחרון של האימפריאליזם.
הכוונה במשפט זה היא,שכפי שהאימפריאליזם היה "קרש ההצלה" של הקפיטליזם במאה ה19 ן20,
הגלובליזציה הוא "קרש ההצלה"של האימפריאליזם במאה ה21,אבל,ככל קרש הצלה רעוע בלב הסערה,סופו לשקוע יחד עם אלה הנאחזים בו.
הערה: ניתן לכתוב דברים בתמציתיות ובהירות, באופן קצר, שעדיין מביא את הקונספט המרכזי כולו, וגם, והדבר חשוב, מניע את הקורא למצוא בעצמו דוגמאות ומקרים פרטיים הממחישים את הטענה הכללית. זאת בעזרת איזכור מקרה אופייני, והדבר עשוי להנביע אסוסיאציות קשורות נוספות, ולעורר את זכרונו ארוך הטווח.
כתיבה קצרה, אינה יוצרת עומס רב על הזכרון לטווח קצר ועל הקשב, ואינה מעמעמת את הנקודות החשובות – כשהעימעום יוצר אקלקטיקה כתחליף לאירגון. הדבר חשוב בעידן האינטרנט.
אלא שכיום, בשרות מגמות להפיכת ההמון לניבער וחסר אוטונומייה של התבונה, יש היצף של ספרים עיוניים, המשרשרים וריאציות סביב קונספט יחיד (ולעיתים אין כלל קונספט כלשהו), מרבים בדוגמאות ובסילסולי לשון, והופכים את הקריאה לסוג של העלאת גירה, כפי שכתבה פעם מגיבה לדברי על ספריו של גרפומן מסויים (שאין לו דבר וחצי דבר לומר) בעולם הספרות הישראלי, שזכה לשם: "לקרוא אותו זה כמו לאכול שוקולד משובח".
אלא, שבעוד בשוקולד משובח יש מרכיב חשוב של איכות, הרי הצפי הגרפומנייה המקהים ומעמעמים כל מסר וכל מערכת רעיונות, הינם היפוכה של האיכות, ובשרות הקטנת הדרישה לאיכות אמיתית, תוך שיבוש תחושת המצב הריאלי, במסגרת הצפת ההמונים במוצרי זבל.
בקשר לאימפריאליזם, מעניין לראות יהיה לראות את התוצאות הסופיות של תהליכים שכיום הם בחיתוליהם- ההפיכה הצפויה של הודו,סין וברזיל למעצמות קפיטליסטיות, ובהכרך גם אימפריאליסטיות.
תהליך זה, שיגיע (אם בכלל) לבשלותו עוד עשרות רבות של שנים, יגרום לשינוי רדיקלי בכל המבנה של הקפיטליזם, שהרי שלוש המדינות הללו הן מהמדינות הכי חשובות של הביזה המערבית.
כשהן יפסיקו להיות כאלו, ויהפכו למעצמות אימפריאליסטיות בעצמן (תהליך שקורה כבר היום בזעיר-אנפין ביחסי סין-אפריקה), יגרעו שטחים ואוכלוסיות אדירים ששימשו לניצול אימפריאליסטי מצד אחד, ומצד שני התחרות האימפריאליסטית תגבר…
הדבר עשוי לגרום לשינוי רדיקלי של חלוקת העבודה העולמית, עם כל ההזדמנויות המהפכניות שיתלוו אליה.
אבל זה כל כך תיאורטי וראוי למחקר הרבה יותר מעמיק.
Furthermore, other aspects of the Imperialist system which Lenin describes (actually, he stole much of it from a lesser-known Marxist thinker called Rudolf Hilferding), is the merger between financial capital and industrial capital. Lenin/Hilferding’s definition suits very well some phenomenons of the so-called "globalization".
Examples could include the rising interest rates on the side of the bank and the funds which turn entreprises usually into cutting in wages, while the obligation to distribution of dividents in the short-run is done on the backs of R&D and the pension funds..
ההתייחסות אל תופעת האימפריאליזם היום חייבת לקחת גישות נוספות מלבד זו של לנין. הנטיה הקלאסית של המרכסיסטים לניניסטים להישאר סגורים בתוך תיאוריות מרכסיסטיות לנינסטיות אפילו של כותבים חדשים מחמיצה גישות חשובות אחרות. ניתוח של האימפריאליזם, מנקודת המבט של תיאורית התלות, הביא תובנות חדשות לגבי מדינות הפריפריה (באפריקה, דרום אמריקה וגם באסיה), והצליח להסביר תופעות חברתיות וכלכליות שאחרת לא היינו יכולים להבינם. בנוסף גישה זו מסתמכת על מחקר מפורט לגבי מדינות, ונותנת כלים להבין גם השפעות של תלות בתוך מדינות ואת ההקשרים של תלות בשרשרת. גישה אחרות שהן אמנם אקדמיות אבל ללא ספק יורשת של גישות סוציאל-דמוקרטיות ובהרבה ניזונה מהמחשבה של קאוטסקי, מודל משאבי הכוח (גוסטה אספינג אנדרסון, קורפי ורבים אחרים). לא מדובר כאן בחקר האיפריאליזם, אבל בהחלט מדובר בתובנות מעניינות לגבי מצב תנועת הפועלים במדינוךת המפותחות כלכלית, ויש להם מסקנות קצת יותר אופיטימיות בנושא, ובמיוחד, הם עושים הבחנות בין מודלים שונים של התארגנות פועלים ומדינת הרווחה (לא הרי מעמד הפעולים בארה"ב כמעמד הפועלים בשבדיה ובצרפת). אסור לנו כיום להתעלם מענפים חשובים אלה של "האופרטוניזם", שאחרי הכל לדעתי, מבחינת חקר מצב תנועת הפועלים (וכמובן גם מדינת הרווחה שהוא הנושא העיקרי של גישה זו), זו הגישה החשובה לנו כמרכסיסטים. ולבסוף בעניין הגלובליזציה, אי אפשר לדון בנושא זה ללא התייחסות לגישות הטוענות שהגלובליזציה לא פגעה ממש ביכולת המדינה הלאומית לנהל את עניניה הכלכליים. כל הדיבורים, בתגובות שלמעלה, כמו גם בגישות של מהללי נפלאות הגלובליזציה, על הבינאום של ההון וגו’, אולי נכונים במשהו, אבל מוגזמים. גישה זו שיש המכנים אותה ה"מערכתית" (Pierson,Rhodes,Swank ורבים נוספים). בקיצור, לנין חשוב לשמירת העירנות האידיאולוגית שלנו למשל לגבי מדיניותה הגלובאלית של ארה"ב, אבל אנו חייבים לאמץ כלים תיאורטים מעודנים יותר, שחלק מהם, מה לעשות, נכתבים גם בין כותלי האקדמיה, וכומן לא לפסול על הסף את הסוציאל-דמוקרטיה וענפיה האקדמיים.
למיכה:
המרקסיזם הוא מטודה של נתוח המציאות ומשתמשת במטודולוגיה ובכלים של המדעים השונים לתחומי ההסטוריה,הכלכלה,הסוציולוגיה ובכלל למדעי החברה,ונבדלת מגישות אחרות ביסוד שלו במטריאליזם הדיאלקטי ובמטריאליזם ההיסטורי.
הבחנה זו חשובה כשאנו באים לדון ב"מודלים" או בגישות אחרות לנתוח תופעות כמו האימפריאליזם או בכלל,שלא מתבססות במטריאליזם
הדיאלקטי,ובכלל זה,הגישות ה"סוציאל-דמוקרטיות" למיניהן.
אין פירוש הדבר שהגישה המרקסיסטית הינה תורה סגורה ,כפי שהמדעים גם לא סגורות אלא נתונות כל הזמן לשינויים ולשכלולים.
אבל ההבדל הוא במטודה,בתהליך,ולא בתוצאות.
הגישות הלא מרקסיסטיות במדעי החברה,בסוציאולוגיה,במדעי המדינה,בפילוסופיה,גם אלה שבין כותלי האקדמיה,הן ואריאציות שונות של האידאליזם מסוג זה או אחר,ובכל אופן,לא נתן לשבלן בגישה המרקסיסטית בגלל התהום המטודולוגי שביניהן.
הצופה הבלתי מלומד יכול להתבלבל בקלות מהטרמינולוגיה ה"כאילו" מדעית של גישות אלה ומשחקי המילים הרמות שמאחוריהן לא עומד דבר.
כך קורה עם ה"גישות פוסטמודרניסטיות","פוסט תעשיתיות","פוסט או דה-סטרוקטורליסטיות",
או "ניאו-מרקסיסטיות",שהון יותר משחקי מילים של פסאודו אינטלקטואלים הרצים אחרי הצל של עצמם.
נוהגים לכנות את המרקסיזם כתורה דוגמאטית,סגורה,מיושנת,לא מסוגלת להתאים עצמה להתפתחויות וחידושים.
אין דבר רחוק מהאמת מטענות אלה.
המטודה והגישה המטריאליסטית-דיאלקטית היא הגשה הבקורתית,הפתוחה,המציאותית,והמדעית ביותר מבין כל גישה אחרת במדעי החברה והמדינה
המייתמרת להיות חדשנית ו"מודרנית" או "פוסט-מודרנית",וקרובות יותר לספרות יפה מאשר למדעים.