כשאיילה סבאג החלה את המאבק שלה על זכותה הבסיסית לקורת גג, היא הגיעה עם 15 אמהות וילדים שגרו עד אז בגנים ציבוריים. עם הזמן הצטרפו נשים נוספות, חלקן קורבנות אונס, שאיתן היא בילתה שעות בבתי חולים פסיכיאטריים, כדי שהן יזכו לקבל טיפול. המאבק הזה שונה מקודמיו בכך שזו הפעם הראשונה שבה יש בקבוצה ילדים. היום הקבוצה מונה את 70 איש שמתוכם 37 ילדים, מגיל 3 חודשים ועד גיל 16.
מזה כשלושה חודשים גרים דרי המאהל באותם אוהלים, תחת השמש הקופחת במרכז ירושלים. לא בדיוק התנאים שבהם מישהו מאיתנו היה רוצה לגדל את ילדיו.
בינתיים הם מנהלים משא ומתן עם עיריית ירושלים על פתרונות דיור קבע. לחלקם הוצעו דירות בעיר שדרות (האם המזרחים לא תרמו מספיק לאיכלוס שדרות? מה הפעם? במקום לזרוק אותם שם תחת ערפל ולספר להם שמדובר בירושלים יזרקו אותם שם תחת מסווה מסך העשן של הקסאמים?). לחלקם הוצעו דירות באשקלון. אבל מדובר באנשים עובדים, שזו שערוריה בפני עצמה, שאנשים עובדים ולא יכולים להתקיים ממשכורתם כדי לגור תחת קורת גג ולא באוהל. אין באפשרותם להעתיק את מקום העבודה שלהם או לחלופין לשלם עבור נסיעות משדרות לירושלים למקום העבודה. אחרי הכול לא מדובר באנשים שעובדים בהיי-טק ונוסעים במזדה של החברה (לא שזה תמיד מציאה, אבל עדיף).
עם התפתחות המאבק הצליחה איילה סבאג לעשות את הבלתי אפשרי: להיפגש עם בוני אשר, מנהלת אגף הרווחה בעיריית ירושלים. זה האגף שהיה אמור לטפל בקורבנות האונס, למשל. זה לא מתפקידה של איילה סבאג לאסוף את הנשים הללו מהרחוב ולרוץ איתן לטיפול. אחרי חודשיים של דחיות במקרה הטוב, והתעלמות במקרה הרע, נפגשה בוני אשר עם סבאג. האחרונה ביקשה לדאוג לדיור זמני לנשים שחוו התעללות, עד שיוחלט על הפתרון הקבוע. תשובתה של בוני אשר היתה שלילית: היא לא יכולה לעשות את עבודתה ולדאוג לפינוין של הנשים האלו וילדיהן.
לדבריה, התמיכה המועטת לה זוכות הנשים הללו מגיעה בעיקר מתושבי נחלאות האשכנזים. גם פעילי תעאיוש מירושלים מלווים אותה ותומכים בקבוצה. המיילים שהיא שלחה לארגונים מזרחיים, כמו הקשת הדמוקרטית המזרחית או "אחותי" לא העלו הרבה.
היום, יום שישי, לפני כניסת השבת אין מה לאכול. האוהלים קרועים, המזרונים גם לא במצב מי יודע מה.
דיברתי עם איילה סבאג בטלפון והיא נשמעת נחושה כתמיד, אבל יש ילדים ותינוקות שאין להם מה לאכול והאמהות האחרות, שחלקן כאמור סבלו מתוקפנות קשה צריכות גם להכניס משהו לפה.
המאבק לא זוכה לאיזכור בכלי התקשורת, שנציגיה אמרו לאיילה סבאג שכדי שהסיקור יוצדק הם רוצים לראות דם…
באשר לאפשרות להתארגן למאבק פוליטי יותר מקיף: כדי שזה יקרה צריכים תושבי המאהל למלא את קיבתם הריקה. ההתארגנות שעליה דווח השבוע ב"הארץ", על גישושים להקמת מפלגה חדשה ע"י צ’רלי ביטון, קורמת אולי עור וגידים, אבל אף אחד מהפעילים שם עוד לא היה במאהל, או לא הזדהה ככזה.
סבאג אמרה לי היום "אתה לא יכול לנהל מאבק כשאנשים לא אוכלים" (שזו הגרסה המזרחית למה שברכט כבר כתב מזמן), ולכן אני משתמשת בבמה של הרשת כדי לבקש מכל מי שמוצא זמן כדי להכניס תגובה מדי פעם, ומכל מי שתמיד יודעת מי הוא שצריך להקים את המפלגה הבאה ולהביא שינוי: יש מאבקים בשטח והם צריכים את תמיכתנו. ברור לי שלא כל אחד יכול לעשות הכל ולכן אני מעלה כאן כמה אפשרויות שמהן ניתן לבחור:
מי שגר קרוב או מגיע לירושלים במקרה או במיוחד: להגיע למאהל ולבקר את הנאבקים ולעודד אותם.
מי שלא יכול להגיע: אנא כתבו פקסים לראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי והזכירו לו ולצוות עובדיו, שלכולם אגב יש קורת גג, שיש לא רחוק מהם מאהל. מספר הפקס הוא 02-6296014. אנא כתבו ושלחו פקסים ללשכת שר השיכון, זאב בוים, שחזר לא מכבר מחופשתו (לא רק שיש לו קורת גג, אלא גם בתי מלון מזדמנים לחופשה. הבית חיכה לו) מספר הפקס שלו: 02-5824111. תושבי המאהל זקוקים לתרומות של ציוד כמו אוהלים, מזרונים, שמיכות, מזון לתינוקות ולמבוגרים. מכיוון שכל אם מאכילה את התינוק שלה במשהו אחר, כדאי לבדוק קודם מה להביא, או לתרום כסף. תרומות כסף ניתן להעביר לחשבונה של זוהר עתי: בנק דיסקונט, מספר חשבון 210250 סניף 008. מספר הטלפון של איילה סבאג 054-4340774.
ברכט כתב: "Erst kommt das Fressen, dann kommt die Moral", כש-"Moral" משמעותו "מוסר".
לגרמני,
אני יודעת שזה מה שברכט כתב ושזו הכוונה, אבל קוראי העברית לא מצויים בדרך כלל בשפה הגרמנית.
בנוסף,
הכוונה של ברכט היתה שכדי שאנשים יתנהגו כמו בני אדם, מבחינת התפקודים העילאיים שלהם ולא יפעלו רק מגזע המוח, יש לספק את הצרכים הבסיסיים שלהם.
האם כבר שלחת פקס לפחות?