דומה שהכל כבר נאמר. סופר אנגלי אמר פעם, "ככל שאני מיטיב להכיר בני-אדם, כך יותר אני מחבב את הכלב שלי". מארק טוויין אמר: "אם תמצא כלב פצוע ותיקח אותו הביתה ותטפח אותו, הוא לא ינשוך אותך. זה ההבדל בין כלב לבן-אדם". ויש עוד שפע של אמירות נחמדות על כלבים כייצורים טובים מבני-אדם.

אבל הרעיון המעסיק אותי, ולא מאתמול, הוא היקף הקשר בינינו לבין שאר בעלי החיים, והמשמעות העמוקה שלו בנפש האדם. לאחרונה מת כלב שחי עם קרובי-משפחתי במשך כ-16 שנים – ובבית אבל כבד. אנשים בעלי רצון-טוב אומרים, "זה כמו לאבד חבר או בן משפחה". אבל האמת היא שזהו צער ממין אחר. היחסים בינינו לבין כלב או חתול, סוס או ציפור, שונים לגמרי מן היחסים הקיימים בין שני בני-אדם. והצער המשפחתי הזה הזכיר לי נשכחות.

פעם בארצות הברית בשנות ה-60 ראיתי צילום באחד מכתבי-העת הנפוצים, של אדם שמת ממנת-יתר של הרואין. זו היתה תמונה מזעזעת ועגומה מאוד – גבר כבד-גוף שכב על ביטנו על מזרון מזוהם בחדר ריק שבו אפילו קרשי הרצפה נעקרו בחלקם – ככל הנראה בית נטוש – אבל על הקיר היה תלוי פוסטר של נוף יפהפה, עם אגם ויער. התמונה עוררה בי מחשבות לא צפויות. לא על המגיפה הנוראה של הסמים הקשים, שפשטה בארצות המערב כאש קוצים; גם לא על השפעתם של הסמים האלה על החברה ועל האדם המתמכר להם; גם לא על הסחר המתמשך למרות כל המשאבים שממשלות משקיעות במאבק בו. חשבתי על כך שגם בשפל הנורא ביותר של האדם, כאשר בעצם כבר לא נותר ממנו הרבה – הסם אכל את כל המחשבות, המאוויים, השאיפות, הרגשות והקשרים האישיים – עדיין נותר בו איזה דחף, איזשהו געגוע לטבע. וחשבתי על כך שגם בשכונות העוני העלובות ביותר שראיתי – בארצות הצפון כמו באזורים טרופיים – בהן אנשים חיים ממש מיום ליום, במאבק בלתי פוסק על עצם הקיום, עדיין הם מחזיקים ציפור קטנה בכלוב, או דג זהב באקוואריום עגול, או לפחות עציץ על אדן החלון, ובכל הזדמנות הם יוצאים לפארק העירוני או לגינה השכונתית ויושבים תחת עץ. ברי-מזל החיים בקרבת נהר, אגם או ים, יוצאים להסתכל על המים ואולי לטבול בהם.

בשנות ה-60 היתה הפסיכולוגיה נושא חם ביותר. באמריקה שלט פרויד, ופסיכואנליטיקנים עשו הון. היו גם אי-אלה אסכולות אחרות – חסידי אדלר, יונג, אריך פרום ועוד – אבל תורתו של פרויד שלטה בכיפה. באמצע כל אלה עלה לכותרות הביהייביוריזם הרדיקלי של ב. פ. סקינר, לפיו האדם אינו אלא תוצר של גירויים חיוביים ושליליים, שכר ועונש. העיסוק ביצורים פשוטים כמו יונים שיכנע את החוקרים מן האסכולה הזאת להשליך על בני-האדם גירסה מורחבת של התפיסה של פבלוב, ההוא עם הכלבים המייררים. גם כן באותה תקופה היו פסיכולוגים יהירים להחריד, כמו רודולף בטלהיים – זה שבמשך כמה חודשים הטריד קיבוצים בארץ – שהתיימר לרפא ילדים אוטיסטים והאשים את אימהותיהם שגרמו למחלתם. היו גם כמה מורדים, כמו תומאס סאס, שטען שאין מחלות נפש אלא רק אנשים המסרבים להתנהג כמו שצריך, ומצד שני ר.ד. לאנג, שטען שמחלת הנפש אינה אלא "מטאפורה", ותגובה על החברה-המעוותת.

על מה הם לא חשבו? – על התת-מודע, על אדיפוס ואלקטרה ועל הגמילה מחיתולים, על קנאת אחים ותאוות אחים, על ארכי-טיפוסים, גנטיקה, הורמונים ורפלקסים… רק על הדבר הזה, שניצב מול עיניהם בכל מקום – הצורך העמוק במגע עם הטבע, ולו בייצוגו המינימלי ביותר – הם לא נתנו את הדעת.

אין ספק שמשהו השתנה מאז. אפשר לומר שהנושא נפתח והפך כמעט נחלת הרבים – היום כל אחד יודע שכלב או חתול יכול לשפר את בריאותם של חולים וזקנים. היום לוקחים ילדים אוטיסטים לשחות עם דולפינים, ומתבגרים עם בעיות נפשיות נשלחים לחוות בהן הם מטפלים במשק החי. בארץ חל מהפך שלם ביחס לבעלי חיים – מניחים קערות עם מים ומזון לחתולי הרחוב, ואנשים מרבים לטפח בעלי חיים (הנקראים "חיות מחמד") מסוגים שונים. היום כמעט לא שומעים אימהות אומרות לילדיהן הקטנים, "אל תיגע בחתול, פיכסה!" או "אל תיגעי בכלב – הוא ינשוך אותך!"

אבל, כמו שאמר הסופר רומן גארי בספרו הנפלא "שורשי השמיים" – אין די בכלבים וחתולים, האדם זקוק לפילים ואריות, נמרים ולווייתנים. כבר בשנות ה-50, לפני התפשטות המודעות האקולוגית, לפני שהתעוררו חרדות על היכחדות זנים שלמים, רומן גארי ראה את מקומו של האדם עלי אדמות, שהוא קשור לטבע בכל נימי הווייתו, והניתוק ממנו הוא אסון. ב"שורשי השמיים" (1956) איש צרפתי בשם מורל, שהיה כלוא במחנה שבויים נאצי בזמן המלחמה, יוצא לאפריקה להציל את הפילים. מאבקו מושך אליו אנשים שונים, כולם יוצאי-דופן בחברה שלהם, וכן מנהיגים אפריקאים המתמרדים נגד השלטון הקולוניאלי. אבל למרות ההתעניינות התקשורתית, אין הם מצליחים לעצור את ציד הפילים, הנמשך כספורט וגם למען המסחר בשנהב. אכן משהו השתנה מאז – היום אסור לצוד פילים, והמסחר בשנהב אסור בתכלית ברחבי העולם. גם לווייתנים מוגנים, והמדינות הבודדות הממשיכות לצוד אותם נאלצות בלי הרף להצדיק את מעשיהן. אותו הדבר חל על מעט הטיגריסים, הגורילות, האורנג-אוטנים והקרנפים שעוד קיימים בעולם, אבל רוב הסיכויים שילדים הנולדים בימים אלה יראו את החיות האלה רק בצורת פוחלצים או בסרטים ישנים.

ולא רק בחיות מדובר – היערות והאגמים אף הם הולכים ונעלמים. לא רק האדם עזב את הטבע כאשר עבר לערים, ואלה תפחו מעבר לכל תחזית – הטבע עוזב אותנו. אפשר היה לראות את תחילת התהליך הזה בראשית ימי המהפכה התעשייתית, ובספרות המערבית רואים את הסימפטומים. במהלך המאה ה-19 באירופה עברו הסופרים מן הכפר אל העיר. אמיל זולא, צ’ארלס דיקנס, דוסטוייבסקי, ורבים אחרים, החלו לתאר את החיים של הלומפן-פרולטריון בערים ובשוליהן, ותיאוריהם ממחישים את החסר הנפשי המחמיר של בני אדם שלא רק רע להם מבחינה כלכלית, אלא ניתוקם מן הטבע גורם להם נזקים נפשיים חמורים.

נדמה לי שתפסתי את הרעיון הזה לראשונה בשנת 1956, כאשר ביקרתי במגדלים שבנה לה-קורבוזייה בעיר מרסיי שבדרום-צרפת, אותם הוא תיאר כ"מכונה למגורים". בעיניי הם נראו מפלצתיים – מאורות בטון שבנה ענק עבור גמדים. אם מתייחסים לבני-אדם כאל נמלים, ומחשבים בדיוק כמה שטח וחלל ושירותים בסיסיים דרושים לכל אחד לקיום, מקבלים משהו כזה. גגות המבנים היו אמורים לשמש פתח אל השמש והאור, ומסביב לבניינים היה דשא עם כמה עצים. אבל כל הקומפלקס היה מפלצתי. הוא הדגים את אותה יוהרה מנוכרת שהפגינו רבים מן הפסיכולוגים שסיווגו וקיטלגו את הכל – חוץ מאשר את הצורך האנושי המשווע למגע עם הטבע.

למה לקח כל כך הרבה זמן להבין את זה? – הרי יצירות האמנות הקדומות ביותר הם הציורים המופלאים שנמצאו במערות בצרפת וספרד. אין לדעת מה גרם לאותם אנשים קדמונים לצייר אותם, אם היתה להם תכלית כלשהי, אבל אין לטעות בלהט בו צוירו בעלי החיים השונים. כמו כן, ידוע שבכל התרבויות הקדומות, במסופוטמיה ובמצרים, בעמק האינדוס וביבשת אמריקה, היו דמויות אלים לובשות צורת בעלי-חיים. גם אלי האולימפוס הופיעו מפעם לפעם בדמות חיות שונות. ובאגדות הבריאה של העמים הנורדיים היקום כולו קיים סביב עץ ענק הנקרא איגדראסיל.

ולבסוף, ההוכחה על דרך השלילה. מחקרים שנעשו על פושעים מן הסוג הנורא ביותר, רוצחים סדרתיים שהיו לשם דבר בגלל מפלצתיות מעשיהם, מצאו שבמקרים רבים האנשים האלה בילדותם ונעוריהם התעללו בבעלי-חיים. הנטייה הזאת ידועה היום כמעין אות אזהרה שיש לשים אליו לב לפני שיהיה מאוחר מדי.

אנחנו חיים בארץ קטנה מאוד, שיערותיה הטבעיים אבדו לפני מאות אם לא אלפי שנים, שאת הנהר הממשי היחיד שלה רתמנו לצרכי המים שלנו, ואת הנחלים זיהמנו כך שבעלי-החיים שחיו בהם נעלמו מזמן. אמנם שתלנו מטעים רבים וחורשות, אבל הנזקים ברורים והתחזית עגומה. לא אכנס כאן לעניין העוולות שעושים המתנחלים, הכורתים עצים ומשחיתים שדות – זהו רק חלק מן הנזק המתמשך. בילדותי הרחוקה עוד היו כאן ג’מוסים, בערים עוד נראו חמורים ואפילו גמלים, ובנחלים עוד היו לוטרות, שלא לדבר על דגים. היום כל אלה נעלמו. אנחנו חיים בין קירות בטון, עם פה ושם כמה עצים ושיחים לקישוט, ומתרפקים על הכלבים, החתולים, האוגרים והתוכים, המזכירים לנו לאיזה עולם אנחנו מחוברים בכל נימי נשמתנו. באלה עלינו להתנחם.

Share on Facebook