קיץ 96′. קורס קדם צבאי, השלב הארצי. בית ספר שדה הר-גילה של החברה להגנת הטבע. יומיים זיקה לארץ ישראל. כותרת השיעור בדף של התוכנית: "הזיקה הערבית לארץ ישראל". לכתה נכנס איש, איני עבאדי. מציג את עצמו כפלסטיני אזרח ישראל. מתוודה שעמוק בפנים, כמו כל ערבי, היה רוצה לזרוק את כל היהודים לים. אם נשמע ערבי שאומר אחרת, הוא משקר. מלה שלו. מספר גם על הכפר הערבי, על ההיסטוריה. הפסקה, חוזרים לכתה. איני עבאדי חושף את עצמו: חבר קיבוץ דגניה א’, יליד סוריה, מחבר ספר הלימוד באזרחות לבתי ספר תיכוניים, "הערבים אזרחי ישראל". אומר שהוא מכיר את הערבים הרבה שנים. העמדה שהציג קודם, בתרגיל הקטן שעשה לנו, היא העמדה האמיתית של כל הערבים בישראל.
אני משתוללת, מסמיקה: איך יכולת לעשות את זה? פונה לרכזות: איך יכולתן לאפשר את זה? מי הוא שידבר בשם כל הערבים בישראל? ואיך אפשר לכתוב בתוכנית הקורס שנשמע את העמדה הערבית, ולהביא יהודי שיציג אותה?
מירי הרכזת מוציאה אותי מהכתה. אחר כך בשיחה היא אומרת שיש לי תגובות נורא קיצוניות. מצד אחד, טוב שאני מזדעזעת, כי זו היתה המטרה שלו. זה אומר שהתרגיל הצליח. מצד שני, אני צריכה להיות מספיק בוגרת כדי להעריך את המהלך המתודי שלו, ולא לקחת הכל ללב בעוצמה כזאת.
מירי בקולה הדק קוראת לנו להתאסף: "בנות שמנמנות ובנים גיבורים!" אני מסתכלת עליה. מכנסיים קצרים פרחוניים על רגליים לבנות, כפות הרגליים פונות קצת פנימה. חולצת טריקו גזורה. אני לא רוצה להיות שם. היא נראית כמו חיקוי של חיקוי של חיקוי, של אחותי רחל, אֵם כל המדריכות. אני אומרת לה: "אני באופן אישי הרבה יותר גיבורה מאשר שמנמנה". היא שוב מסבירה לי את התרגיל: "ככה אני מצליחה ללכוד את תשומת הלב שלכם". אני יודעת, שכמה שלא אצליח במבחנים ובתשובות, מירי לעולם לא תקשיב לי בהערכה כמו לשני הבנים שבכתה.
בערב יש מדורה. כל אחד צריך להגיד מהי בשבילו ארץ ישראל. אומרים חווה אלברשטיין ועוד חווה אלברשטיין, אולי גם איזה קומביין. אני בין האחרונים, מתפלאת שבכל המעגל הגדול אף אחד לא אמר משהו על ערביות. הערביות היא חלק חשוב מהארץ הזאת. אם האדם הוא תבנית נוף מולדתו, אז הערביות היא חלק חשוב מהזהות שלי. כולם שותקים, וגם מירי. אני דווקא קולטת מין הערכה בשתיקה ההלומה הזאת. חבל לי שע’סאן לא בא למדורה. הוא משתתף חיצוני בתשלום, לא נמצא כל הזמן.
למחרת נוסעים לבית ספר שדה כפר עציון הסמוך. המדריך מוביל אותנו לכיפה גבוהה יחסית. מתיישבים, והוא מדליק את הטייפ: "ארץ ארץ ארץ". המוסיקה של אילנית חודרת למוח, מתערבבת עם הנוף. השורה "ומזרח למערב נושק גבולות" לא חשובה. השיר כמו נכתב על כאן ועכשיו. אני הולכת למירי: זה גובל בשטיפת מוח. הקורס אמור להיות ממלכתי, ולא מוטה פוליטית. מירי מסבירה: עכשיו אתם שומעים את העמדה שלו, כמו שקודם שמעתם את העמדה של הערבים. זה כל העניין, תמר. החיים הם מורכבים. את צריכה להבין את זה.
ויש גם שיעור על "הזיקה החרדית לארץ ישראל", עם חרדי אמיתי. מתייחס בביטול לציונות. הקוריוז הכי מצחיק היה בסוף. מישהו שואל אותו: "ומה עם ייבוש החולה?" והוא עונה: "אז ייבשו את החולה! ועכשיו מרטיבים אותה".
לסיום היומיים נוסעים ליד-מרדכי, לשמוע עדות של ניצול שואה. הרוב נרדמים על הדשא, מול העיניים שלו. רק כמה מאיתנו יושבים קרועי עיניים, מקשיבים לו מספר איך אכל בשר אדם.
אני משוטטת בהר-גילה, לבניין האבן של מגורי המדריכות. השלט "רחוב תחכמוני" עדיין כאן. רחל אחותי ובנות המחזור שלה סחבו אותו לכאן מירושלים, לפני עשור. כאן היו ישנות, בחדרי האבן הגדולים, מדריכה אחת בחדר. לעתים קרובות עם החבר. במטבח הן בישלו מטעמים טבעוניים. הזוטא הלבנה עדיין צומחת ליד המדרגות. התה הכי טעים בעולם. כאן, בכתה ב’, בביקור אצל רחל, שתיתי אותו לראשונה.
רחל באה לבקר אותי בקורס, עם הבן שלה רועי. היא רק מגיעה ומתחילה לבכות. מסתכלת סביב ובוכה, לא היתה כאן עשר שנים. אחר כך אנחנו יושבים על הדשא. לימור אברג’יל יושבת לידי. היא מצחיקה אותנו בחיקוי מדהים של גמל. אני אומרת לה: "האחיין שלי? הבלונדיני? כמו שאת רואה אותו, אבא שלו מרוקאי". לימור קצת נבוכה, מסתכלת עלי בריחוק. נעמי אחותי סיפרה לי על אח של לימור, יוחאי, שהדריך אתה בבית ספר שדה אכזיב. פעם בטיול צוות לדרום, הם עלו לדירת ההורים שלו בבאר שבע. כל הצוות היה בהלם תרבות, מהדירה ומהשיכון.
אחרי שרחל הולכת, מירי הרכזת אומרת: "נורא יפה אחותך". אני עונה: "אה… כן, יש לה ימים". אחר כך אני קונה ארטיק ורוד עם סוכריות. מירי מסתכלת בזעזוע: "את אוכלת את זה?"
"זה מעולה", אני אומרת.
יום השיבוץ מתקרב. אני מבקשת ממירי, שלא תשבץ אותי לבית ספר שדה הרואי, כמו הר גילה, או אכזיב, או אילת, שבו הדריכה אחותי אסתר. אני רוצה משהו קטן וצנוע, בטח שלא שדה-בוקר או חרמון, או עין גדי, או מעגן מיכאל. אולי הר הנגב. מירי אומרת יופי, חסכת לי הרבה התלבטויות. עתליה, הרכזת של כנרות, באה לבקר בקורס ומתרשמת ממני. היא מבקשת ממירי לשבץ אותי לשם. אני מוחמאת, לא מתנגדת. הצוותים מגיעים. אני יושבת עם הצוות של כנרות. בלונדיניות, צוחקות, מספרות על בננה בכנרת ודיסקו בקיבוץ. אחר כך אני הולכת למירי, בוכה, מבקשת להחליף את השיבוץ. "אני פשוט כל כך שונה מהן". מירי מנחמת אותי: "תמר, כאן בכתה לא דמית לאף אחד בכלום, ובכל זאת קיבלת ציון טוב בסוציומטרי". אני לא מפסיקה לבכות גם באוטובוס שיוצא מהר גילה. חנה מעופרה מחבקת אותי. הבנות מהאולפנות כל הזמן נוגעות אחת בשנייה, וצוחקות שאולי הן לסביות. אני לא רוצה שהיא תיגע בי. אני הולכת אחורה, לבכות ליותם.
מאמר מקסים, מציאות עגומה!
אינני יודע אם זו הייתה כוונת הכותבת, אך כך ודאי ייראה ה"שירות האזרחי/לאומי" שרוצים חלילה לכפות על מי שלא שוכנע שבצה"ל הוא מגן על מישהו.
זה יהיה ממש כמו צה"ל: שירות כפוי בשירות הימין במסווה "ממלכתי".
סיפור חביב ולא מזיק על חוויותיה של נערה צעירה בקד"צ, אך לצערי לא ממש הבנתי את הפואנטה.
אז לכותבת יש לפחות שלוש אחיות: אסתר, נעמי ורחל (שהיא "נורא יפה" ו"יש לה ימים"…? )
היא אוהבת ארטיק ורוד עם סוכריות ואוכלת אותו למגינת ליבה של המדריכה מירי, והיא ישבה ליד לימור אברג’יל (את בטוחה שלא לינור אברג’יל?)
אז נכון, ה"תרגיל" עם הבחור מדגניה שהתחזה לערבי הוא גועל נפש, ומדריכה שאומרת "בנות שמנמנות ובנים גיבורים" היא מטומטמת, מה גם שהיא מקשיבה בהערכה לשני הבנים שבכתה יותר מאשר לך! גוועלד! בצעירותי זה דווקא היה די טבעי שבנים הקשיבו והביטו בבנות וחוזר חלילה, בעיני זה פשוט עניין טבעי והורמונאלי.
אז השמיעו לכן את "ארץ ארץ ארץ". אני אישית הייתי מפהק ונרדם עם שיר כזה
אבל למצוא בו טעם לפגם בגלל "ומזרח למערב נושק גבולות" זו סתם התקטננות, כבר עדיף לעשות עיניים לבנים, לא?
לתמר,
סחתיין ושנה טובה!
לתמר,
(וגם לאחרים). כתוב יפה ונכון. הייתי שם עשר שנים קודם ואפשר היה לתת את אותו התיאור. השוק של הבנות "הטובות" מהקיבוצים, המושבים והעיר הגדולה מהעובדה שיש כאלו מדימונה וקרית גת איתן ושהן גם יכולות להיות לא עילגות. חווה אלברשטיין יחד עם ארנון סופר ערבים. כל התמהיל המגעיל.
רק בנות מהתנחלויות עוד לא היו. זה ההבדל היחיד שמצאתי.
בטח עוד עשר שנים אפשר יהיה לכתוב את אותו הדבר.
טוב, זה מחזיר אותי לימים ההם ועושה לי רע, חייבת לרוץ.
לרובינו הזיקה לארץ ישראל נטועה בהקשר ציוני, פטריוטי- בבחינת "בית לעם היהודי".גם החלה"ט ובוודאי המדריכות החיילות(!) הן חלק מהמנגנון המשומן שמפטם את הזיקה הזאת.
התנועה הכנענית קרסה זה מזמן…
ןעדיין המאמר המתוק הזה מחזיר לתקופה של " הטובות לטייסים ו/או לביה"סש גם אם נרמוס בדרך כמה ערבים או נזייף כמה אמיתות העיקר שיהיה תה זוטא ואם אפשר קצת "הנסיך הקטן" או "אמא אדמה" ברקע.
לתמרוש! הסיפור מקסים. ואת יודעת כמה אני מבינה אותך… הצלחת להעביר את מה שאני מרגישה בצורה מאד מדוייקת ויפה…
שנה טובה מותק.
תמר יקרה, יפה מאוד.
אחד המגיבים הקודמים, מישקה שמו, לא הבין את הפואנטה. לדעתי זה חלק מהקטע. אישוש תשומת הלב הסובייטיבית, גם כשהיא לא מתחברת לאידיאולוגיה.
אור.
תמר,
כל הכבוד
ושנה טובה
מאחותך רבקה
קישרת מדוייק שמות ומקומות. כתיבה יפה, היישר משדות שטיפת-המח הנצחיים.
שנה טובה וגמח"ט
הי תמר
אהבתי אותך כבר אז,כשבאת למבצר ולא הפסקת לקרוא לשנייה (לקחת ת’ספר לשרותים)וגם היום ואחרי הקטע הזה עוד יותר,
"אם כל המדריכות", לא יכלת להיות מדויקת יותר
אהבה מהדר, תתפלאי אבל סוג של אחות לתחושה
זמן רב לא שהיתי כאן באתר ה"סמול" הנוכחי וזמן רב יותר ניתקתי מגע עם אנשי הארץ הזאת חברים מדריכים ואנשי החלה"ט.
גם אותי איני עבאדי למד בקורס בשנת 88, הדרכתי בהר מירון. ממנו גם שמעתי לראשונה את הביטוי אינתיפאדה, למאורעות שהחלו ברחבי יהודה שומרון ועזה.
אני הייתי אז חלק מהעם – הארץ – השבילים והציונות. לא עוד. הלכו ושקעו החיים האלה של פעם אל תוך הבור השחור המתקרא ישראל ואני מרגיש היום מנותק ואינני מצליח לחבור מחדש אל מה שהייתי פעם חלק ממנו. עם שחרורי הסופי משירות מילואים זה סימל אולי יותר מהכל את אובדנו של הקשר הזה ובתי שנולדה לפני שלושה חודשים וחצי תזכה לחיים אחרים ייתכן אפילו במקום מרוחק מכאן. כיום אני בעיקר נושם את האבק, היערות האפלוליים וההרים של אחרים אבל כל זה התחיל כאן בקרב אותם אנשים שסבבו אותי בחוגי הנוער של החלה"ט בצבא ובביס"ש וחוגי סיור. במבט קדימה ועם הרבה שאלות – אבי.
אמנם הגעתי לסיפור קצת באיחור אבל הזכרת לי נשכחות.
תיאור יפה של האופן שבו אנו עוטפים אידיאולוגיות תחת מסווה של ‘ממלכתיות’.
מהבן השלישי שהיה שם באותו המקום ובאותה הכיתה…
הגעתי למאמר היפה לכשעצמו בעקבות איני עבאדי
אתו אני מעריץ(מילה לא יפה במיוחד)
על כן אם הכרת את איני עבאדי זכית אדם נדיר
ומשכמו ומעלה הידע שלו בערבית ותרבות האיסלם לא יסולא בפז אכן אכן ובכול זאת אני משרשה לעצמי לחלוק על דעתו הערבים לעניות דעתי לא עשויים מקשה אחת
מאמר מרתק, תודה!
אמיר
שלום לך,
גם אני מדריך טיולים,
מנסיוני המועט , אני יכול לומר שבכל הדרכה,הרצאה,או כתיבה של אדם כלשהו יש זווית חלקית של המציאות, כלומר, לדעתי אין אפשרות להעניק לקבוצת מודרכים/תלמידים את האמת לאמיתה ללא לחטוא בסילופה.האמת ההיסטורית אינה אחת – ומורכבת מאמיתות שונות של אנשים רבים שכתבו ומפרשים את ההיסטוריה. צריך להשלים עם העובדה שהאמת השלמה מורכבת ממכלול של אמיתויות כגון : סיפורו של איני עבאדי, המדריך מהגוש וכו'.
גם כתיבתך כאן שמתיימרת להבליט את החוסר בהעברת המציאות נוטה לכיוון מסוים. דרך צלחה!.
לתמר ולכל שאר מבקרי האתר.
השבוע שמעתי הקלטה מההרצאה של יצחק איני עבאדי שהועברה לתלמידי המכינה הקדם צבאית "בני דוד" בישוב עלי (זה קישור להרצאה. מומלץ לכל אדם http://www.bneidavid.org/Web/He/VirtualTorah/Lessons/Default.aspx?subject=40&rabi=&name=&rfs=&serie=&childSub=&rfh=&id=1990)
אני לא "נפלתי בפח" והבנתי מההתחלה שהוא מתחזה (לא בגלל חכמתי, אלא כיוון שכבר עברתי הרצאה עם מתודיקה כזאת בהר גילה, בקורס קצינים), אבל החלטתי שכן "לזרום איתו".
אני ממש לא שמעתי אותו אומר שכל הערבים רוצים לזרוק אותנו לים, אלא בדיוק ההפך. ניסיתי לפרט מהיכן הגעתי להבנות האלה ואז גיליתי שהתגובה מוגבלת במספר האותיות.
מהדוגמאות המעטות ליחס הנוראי של מדינת ישראל לתושבים הערבים, הבדואים ואפילו הדרוזים, התחלתי להבין קצת למה התכוונו כשטענו שאיננו יודעים להתיחס ל"גר תושב". הדברים לא מובילים אותי לויתור על חובתנו לארץ ישראל, אבל בהחלט הזדעזעתי ממצבנו הנפשי לאומי שבה לידי ביטוי גם ביחס לשונים מאיתנו. הלוואי שיהיו עוד אנשים שיקשיבו לדברי האיש הזה.