בערב יום הכיפורים קשה להסתיר את הקנאה הגדולה באחינו המאמינים, ואני כולל בקטגוריה הזאת גם יהודים שיבלו את היום הקדוש בצום ובתפילות וגם מוסלמים שמענים את נפשם יום-יום בצום הרמאדן. לחילונים גמורים, גם אם הם מקיימים כמה מצוות מסיבות משפחתיות או לאומיות, אין על מה להישען בעיתות מצוקה קיומית. מי שמנסה כל ימיו לנתח את המציאות, למיין את העובדות ואת התהליכים ולהסיק מסקנות הגיוניות מתוך הנתונים, מוצא את עצמו שבוי במלכודת של פסימיזם משתק. מונחים מנוכרים כמו אקטואליה ואפילו ענייני דיומא מתיימרים להקצות לדיון במתרחש גבול ברור, מעין משבצת תחומה היטב שרק מומחים מתמצאים בה די הצורך כדי להשתתף במשחק הפוליטי. זוהי אשליה. מאחורי הכותרות בעיתונים ובכלי התקשורת האלקטרוניים מסתתרות עובדות מוצקות שגם הסיפורים בעמודים הראשונים על ביקורה של מדונה, או על תאונות דרכים מחרידות, לא יצליחו להסוות. ייתכן שצרכני התקשורת בארץ מאסו קצת בפוליטיקה ישראלית, אזורית ובינלאומית ומעדיפים לעסוק בשטויות; התופעה הזאת רווחת מאוד דווקא במדינות המערב המתורבתות. אבל בתוצאות של התהליכים הפוליטיים ישאו גם אזרחים שמתעלמים מהמציאות. חורים רבים נבעו בסכר המקיף אותנו, וגם מי שאיננו רוצה לקרוא על הדליפות יחוש בזרם האדיר כאשר יגיע השיטפון הגדול, הבלתי-נמנע.

הניסיון השקוף והדי עלוב של ממשלת ישראל לדכא את הדיון במתקפה האווירית על סוריה נידון מראש לכישלון חרוץ. הצנזורה יכולה לעבוד שעות נוספות והממסד יכול לרתום את עורכי העיתונים הגדולים ואת ראשי ערוצי הטלוויזיה והרדיו למרותו ולמטרותיו, אבל גם "חיל האוויר הכי טוב בעולם" איננו מסוגל לחסום את השמיים הפתוחים לערוצי תקשורת רבים מספור וזמינים לכל דורש. מי שרוצה לדעת – יודע, על אפו ועל חמתו של הצנזור הצבאי ושל שולחיו. האיפול היחיד שעדיין קיים הוא פנימי ורצוני. ישראלים רבים בוחרים לעצום עיניים, לעתים מחמת הפחד או בשל קונפורמיזם נוח וחמים. רוב האזרחים עדיין אינם מסוגלים להבחין בין טובת הממסד לטובת אזרחי המדינה. העסקנים בעמדות הכרעה מדינית כפופים להון הבינלאומי הגדול ועובדי מדינה רבים רואים את עצמם כשגרירי המגזר הפרטי במשרדי הממשלה. לכן ההחלטות הן שקלול של פחד מפני העתיד, תפיסת ביטחון צרה ומוגבלת, אינטרסים מעמדיים ולאומנות. כיוון שהניסיון לשכנע שניתן ליצור כאן אומה ישראלית המבוססת על כלל האזרחים נכשל לחלוטין, הלאומנות הממסדית מתייחסת רק לחלק מאזרחי המדינה. כך חזר נישול האזרחים הערבים להיות הנחת יסוד רעיונית וממלכתית ולא רק עובדה מצערת בשטח. זה לא מקרי שכל דוברי הימין והמרכז הלאומני משננים כיום קלישאות מימי דוד בן-גוריון. אחרי כמה שנים שבהן רווחה אשליה של פתיחות, חוזרת המדינה במצור להיות לא רק עובדה קיומית אלא גם עיקר רעיוני.

בני דורי שנולדו בארץ התחנכו ברובם על הסיפור הקלאסי אודות הילד ההולנדי, שתקע את אצבעותיו הקטנות בחורים בסכר ובכך מנע את הצפתה של ארץ השפלה. אבל האגדה הזאת לא יכולה לשמש כמדיניות של יישות שנתונה בסכנה. גם צביונו של הסכר השתנה לגמרי. כל הפרשנים בממסד הציוני כבר יודעים, שקיר הברזל של זאב ז’בוטינסקי והממלכתיות הספרטנית של בן-גוריון הם חלק מאידיאולוגיה משותפת, ולכן אפילו יוסי שריד, מבקר מתון והומניסטי של האידיאולוגיה המרכזית בישראל ובציונות, שר לפני כשבוע שירי תהילה לרומן הלונדוני הדביק בין שני האישים שנה אחרי רצח חיים ארלוזורוב ב-1933. הסנטימנטליות של שריד (לא בפעם הראשונה) מקלקלת קצת את החשיבה הרציונלית ולכן מציגה את מתנגדי ההסכם בין השניים כקנאים חשוכים לעומת שני המנהיגים עתירי החוכמה ושאר הרוח. מכל מקום, ברור שהממלכתיות שאותה מייצגים כיום אהוד אולמרט ואהוד ברק אימצה את חזון קיר הברזל שאליו אמורות להתנפץ מזימות הערבים להשמיד את מדינת ישראל. אלא שקיר ברזל הוא אסטרטגיה של העבר, ובנוי לאמצעי הלוחמה שהיו פעם. כיום ניתן לעקוף אותו, למסמס אותו, לחלחל דרכו ובסופו של דבר גם לקעקע אותו.

מי שמאמין רק בכוח מטפח עיוורון כללי כדי שהאזרחים לא יחושו במגבלות העוצמה. שני האנשים הנהנתנים שעומדים כיום בראש הפירמידה השלטונית שלנו, אולמרט וברק, שבויים באינטרסים מסחריים זרים ומשרתים כוחות פיננסיים וכלכליים עלומים בארץ ובחו"ל. אבל גם הם אינם מסוגלים להנהיג את ספרטה ולחיות כמו באתונה בשיא תקופת התנוונותה. תפיסת עולמם היא מוגבלת ומיושנת והאליטות שתומכות בהם נאחזות בקש, במשענת קנה רצוץ. לכן כל כך קשה אפילו לטובי הפרשנים, שמנהיגים אלה הם חלק מקבוצת ההתייחסות שלהם, להציץ מעבר לקיר הברזל ולהבין מה מחכה לנו בעולם החיצוני אם לא נדע להידבר איתו בעוד מועד.

הוויכוח במדורי הפובליציסטיקה הוא מתעתע, במקרה הטוב. איתן הבר מ"ידיעות אחרונות", למשל, מרבה לבקר את ההנהגה הלאומית על מחדלי העבר הקרוב ובעיקר על החמצת ההזדמנויות לשלום מאז אוסלו 1993. הביקורת היא תמיד רטרואקטיבית, בלי שום חשבון נפש על העמדות הפוליטיות של המחבר עצמו בזמן אמת, כאשר ניתן היה לבחור בשלום, לשלם את מחירו ולהתחיל בתהליך מדיני, כלכלי ותרבותי שסופו התפייסות וכריתת בריתות לתועלת כל עמי האזור. נוח להבר לקונן על הטעויות הקשות של יורשי יצחק רבין (שאותו הוא שירת בנאמנות חרף עברו הבית"רי) אחרי הרצח ב-1995 אבל להעלים עין מההחמצות המשוועות שמתרחשות עכשיו, בשנת 2007.

לפני חודשים אחדים דיברו בכל מקום על הצעות השלום של סוריה, ופרשנים ישרים הודו בגלוי שישראל איננה מעוניינת במשא ומתן כיוון שאין לה כל כוונה לשלם את המחיר הקרקעי שהוא כל רמת הגולן עד מטרים אחדים מהכנרת. הסכנות האורבות לכל ישראלי בהעדר הסכם עם הסורים לא נשקלו ברצינות. רוב הפרשנים הדגישו שאין לאולמרט כל סיכוי לשכנע את הכנסת ואת הציבור להגיע להסכם עם סוריה תמורת הגולן ויישובי הרמה. אולמרט עצמו איננו רוצה לוותר על הגולן וברק מוכן רק לדבר על ויתור ובלבד שהסורים עצמם ידחו את הצעותיו הנדיבות. יש להסכם כזה מתנגדים רבים בתוך המרכז הלאומני, ב"קדימה" וגם במפלגת העבודה, שלא לדבר על הימין הרשמי ועל הדתיים. כל מי שמכיר את ההיסטוריה של היחסים בינינו לבין הסורים ציפה לפרובוקציה ישראלית בתמיכה אמריקאית. הסיפורים על הכור הצפון-קוריאני אינם משכנעים במיוחד. די מוזר שהסכנה הזאת צפה ועלתה בתקשורת הישראלית בהקשר של התוקפנות נגד סוריה. ההפצצה לא תסתום את החור בסכר, או בקיר הברזל. היא רק תרופה זמנית שלא תציל את הרמה לטווח ארוך, אבל תמנע מישראל לקצור הישגים מדיניים כלשהם תמורתה.

אסור להתעלם מהסכנות. הן רובצות לפתחם של כל אזרחי ישראל, יהודים וערבים. גם ישראלים שחולמים על יישות מדינית משופרת, לא גזענית ולא לאומנית אלא שוויונית ושוחרת שלום, מודעים לצורך לנהוג בשום-שכל. אבל יש להפסיק את הנוהג הממאיר לנהל דיון לאומי נוקב רק אחרי מחדל נורא או מלחמה מיותרת ועתירת מחדלים.

אם הנשק הגרעיני מסמל קידמה, טכנולוגיה, מדע, והשתייכות למועדון קובעי ההחלטות בעולם כפי שחושב הנשיא שמעון פרס, הרי כל ניסיון למנוע מעמי ערב וממדינות מוסלמיות אחרות לרכוש אותו הוא לא רק חסר סיכוי אלא גם נגוע בגזענות בסיסית. לא תמיד נוכל לפעול בכוח הזרוע נגד מדינות מתעצמות, וגם אין לסמוך על הסיכוי לרתום ממשלת עתידיות בארצות הברית למאמץ כזה. בסכר יש חורים גדולים מדי.

האסטרטגיה החלופית איננה נעדרת סיכונים אבל היא הדרך היחידה למנוע אסון כבד לילדינו ולנכדינו. ישראל חייבת לחתור לכינוס ועידה אזורית בחסות אירופית, כדי להגיע להחלטה על פירוז גרעיני כולל במסגרת הסכמי שלום עם הפלסטינים ועם הסורים. גם אחרי הוועידה הזאת אין ביטחון מלא שנגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אבל הוויתור על הגרעין מסמל הסכמה ישראלית לזנוח את האדנות ולחיות כאן בשלום לצד עמי האזור ולא במקומם.

Share on Facebook