בתהליך הייצור הקפיטליסטי, במסגרתו ההון קונה את כוח העבודה ומנכס לעצמו את הערך העודף שנוצר במהלך הייצור, מתקיימת תלות הדדית בין בעלי ההון לבין העובדים. ההון תלוי בעבודה השכירה, המגדילה את עושרו, ואילו העובדים נאלצים למכור את כוח עבודתם להון, כדי להתקיים ולקיים את בני משפחותיהם. במסגרת התלות ההדדית הזאת בן ההון לעבודה, לא מתקיים איזון בין שני הצדדים: להון יש עליונות בסיסית ביחסיו עם העובדים.

ההון שאף תמיד לרכוש את כוח העבודה במחיר (בשכר) הזול ביותר. כיום, במסגרת הכלכלה הגלובלית, ההון יצר לעצמו תנאים נוחים ללא תקדים להשגת כוח עבודה זול. מאחר שלהון אין מחויבות מוסרית, חברתית או לאומית, הוא מנייד את הייצור ממקום אחד לשני ברחבי העולם, וזאת במסגרת רדיפתו אחר רווח מרבי.

במהלך כל ההיסטוריה של הקפיטליזם, העדיף ההון תמיד להשיג כוח עבודה בעומדו מול שכיר בודד (מוכר כוח העבודה), ולא מול קבוצה מאורגנת של עובדים. לכן מעדיף בעל הון תמיד "הסכם עבודה אישי" על פני ‘הסכם עבודה קיבוצי". לכן בכל מקום שהדבר אפשרי, מונע ההון התארגנות איגוד-מקצועי של עובדים. במקום בו העובדים כופים על המעביד את קיומו של הסכם העבודה, ממשיך המעביד לנסות ישירות, או באמצעות נציגיו בממסד, לפורר ולפרק התארגנות כזאת. במסגרת מאמצים אלה, מנסה בעל ההון לשחד ולהשחית נציגים של העובדים ולנצלם בהתאם לאינטרסים של ההון. בכל מקרה, המטרה הסופית היא – פירוק התארגנות העובדים.

התארגנות ככורח קיומי

מתוך שאיפה להגן על עצמם, העובדים מתארגנים, ושבים ומתארגנים, ומתייצבים מול ההון. אחדות העובדים, לימד הנסיון, היא הדרך לשיפור התנאים, בהם מוכרים השכירים את כוח עבודתם, ואם לא לשפר – לפחות להגן על השגי העבר, וזאת בהתאם לנסיבות של שוק העבודה.

ככל שהתארגנות העובדים מונהגת בידי גורמים עקביים, הנאמנים לעובדים, וככל שמנהיגי העובדים משכילים להבין טוב יותר את מנגנון הניצול הקפיטליסטי ואת היחסים החברתיים במסגרת משטר ההון – כן משיגים העובדים המאורגנים הישגים גדולים יותר, ומאלצים את המעבידים להסתפק בנתח קטן יותר של עוגת ההכנסות מהייצור.

בהיסטוריה של החברה הקפיטליסטית ושל מעמד העובדים, פעלו ופועלים איגודים מקצועייים ארציים, אשר השיגו עבור חבריהם העובדים הישגים מרשימים בתחום שיפור השכר ותנאי העבודה. הם גם השיגו חוקי עבודה וחוקים חברתיים בתחום הזכות להתארגנות, הפנסיה, דמי האבטלה, החופשות, הגהות בעבודה, הרחבת התחולה של הסכמי העבודה, עבודת נשים וילדים, הבריאות והדיור. הישגים אלה הצביעו על יכולתם של העובדים לקדם זכויות חברתיות, ומבחינה זו הצביעו על יכולתם לעצב משטר חברתי מתקדם יותר, שיחליף בעתיד את משטר הניצול הקפיטליסטי.

חשוב להדגיש, כי ההישגים החברתיים של העובדים במדינות הקפיטליסטיות הושגו בהקשר ברור להישגיה של מהפכת אוקטובר הסוציאליסטית, ובמיוחד לאלה שהושגו בשנים הראשונות לאחר המהפכה.

יחד עם זאת, כל ההישגים של העובדים הם מטרה קבועה לכרסום מצד בעלי ההון ונציגיו בממסד, אשר אורבים להזדמנות, כדי להסתער על הזכויות החברתיות, לצמצמן ואפילו לבטלן. לכן בצד תקופות של הישגים בקידום זכויות העובדים, ישנן תקופות של כרסום, ואפילו של צמצום משמעותי בהיקף התארגנות העובדים.

במציאות של ההתמודדות היומיומית בין העובדים למעבידים, המאבקים של ארגוני העובדים (בין שאופיים רדיקלי או פשרני) מסתיימים בפשרה. בכל מקרה, שלטון ההון נותר על כנו ומעמד בעלי ההון ממשיך לכפות, באמצעים כלכליים ואחרים, את משטר הניצול המעמדי.

קומוניסטים באיגוד המקצועי

כקומוניסטים, אנו מתייצבים תמיד בחזית המאבק של העובדים להגנת האינטרסים היומיומיים שלהם. כאשר עובדים בוחרים בקומוניסטים להנהיג את המאבק, אנו נאמנים להם ומנהלים מערכה עקבית ולוחמנית ככל שניתן, במטרה להשיג תנאים משופרים לשכירים.

אולם באותה עת נדגיש באוזני העובדים, שהמאבק האיגוד-מקצועי, יהיו פירותיו חשובים ככל שיהיו, אין בו כדי לחולל שינוי יסודי באופי המשטר הקפיטליסטי, המבוסס על ניצול העובדים.

כקומוניסטים, אנו מתייחסים לאיגודים המקצועיים ולמאבק המקצועי כאל בית-ספר להכשרת מנהיגי עובדים. במסגרת המאבקים המעמדיים נצבר ניסיון חשוב וצומחים מנהיגים. המאבקים יכולים להיות, בהדרכה מתאימה, גם סדנא רעיונית, שבמסגרתה מוצב האתגר ההיסטורי של גיבוש הדרכים והאמצעים לשינוי מהפכני של החברה. שינוי כזה יוביל להבסת משטר ההון ולכינון חברה סוציאליסטית, שבה יבוטל ניצול אדם בידי אדם ובה פירות העבודה יחולקו באופן צודק בין העובדים.

בתקופתנו, מתמודדים ארגוני העובדים והאיגודים המקצועיים עם בעיות חדשות. נוכח הרס הסביבה האקולוגית והסכנה הגוברת של הנשק להשמדה המונית, מוטלת על האיגודים המקצועיים החובה להתייצב למערכה לא רק בדרישה ליצור מקומות עבודה, אלא, גם שמקומות עבודה אלה יתוכננו כך שהן יגנו על סביבת החיים. על האיגודים להשתלב במערכות נגד נשק גרעיני ולמען שלום. מול האופי הבינלאומי של ההון, מוטלת על העובדים החובה לארגן תיאום בינלאומי של העובדים. דוגמא לכך הם האיגודים של העובדים במפעלי הרכב של פולקסוואגן, הממוקמים במדינות שונות. ארגונים אלה גיבשו תביעות משותפות בכינוס שקיימו לאחרונה במקסיקו.

פעילות של סולידריות בינלאומית בין עובדים של אותו תאגיד תחזק את ההכרה האינטרנציונליסטית של העובדים בכל הקשור בזכויות עובדים וגם בהיבטים רעיוניים ומדיניים.

כוחה וחולשתה של ההסתדרות

בישראל, ההסתדרות החדשה של העובדים היא ארגון העובדים הגדול והיציג. האם בכוחה להתמודד בהצלחה באתגרים שתוארו לעיל?

ההסתדרות הוקמה ב-1920, בראשית המנדט הבריטי בארץ, כאשר יעודה העיקרי היה להוות כלי ביצוע של התנועה הציונית. לכן נטלה ההסתדרות חלק פעיל בקידום האינטרסים של ההון היהודי, בנישול ערבים פלסטינים מעבודתם ומאדמתם ובמניעת מימוש העצמאות לאומית.

לאחר הקמת המדינה, ובהסתמכה על תשתית רעיונית לאומנית, שכונתה "סוציאליסטית", הפכה ההסתדרות מכשיר רב עוצמה בפיתוח המשק הקפיטליסטי הפרטי והממלכתי. ההסתדרות המשיכה להיות חלק בלתי-נפרד ממערך השלטון, שהתאפיין במגבלות חמורות על הדמוקרטיה וברדיפתם של חברי הסתדרות רדיקליים, ובמיוחד – חברי מק"י. במהלך עשרות שנים מנעה ההסתדרות מעובדים ערבים להצטרף לשורותיה, ורק ב-1966, בתום מאבק עיקש שניהלה מק"י, התאפשרה הצטרפותם. בשל אופייה זה, ההסתדרות הסתאבה והמבנה שלה הוא בלתי-דמוקרטי ומושחת.

אך היה להסתדרות גם פן אחר. במהלך כל שנות קיומה, נאלצה הנהגת ההסתדרות להתחשב בהלכי הרוח בקרב העובדים, בהישגי העובדים בברית-המועצות ובמזרח-אירופה, ולתת תשובות מעשיות לצרכים של חבריה בתחומים של תעסוקה, דיור, חינוך ובריאות ציבורית. האיגודים המקצועיים, הפעילים במסגרת ההסתדרות, השיגו הסכמים קיבוציים מפעליים, ענפיים וארציים. בפעילותה המורכבת, ההסתדרות ניתבה את אי-שביעות הרצון ואפילו ההתנגדות של העובדים לעבר פשרה עם בעלי ההון ועם נציגיהם בשלטון.

למרות המסגרת המגבילה, במסגרת ההסתדרות קמו ועדי עובדים לוחמניים וגם איגודים מקצועיים בענפים מסוימים, אשר הצטיינו במאבק והשיגו לעובדיהם הישגים חשובים.

במשך עשרות שנים הצטיינו הקומוניסטים בפעילותם בקרב ועדי העובדים והיו נושאי הדגל של מאבקי העובדים.

בוועדי העובדים צמחו מנהיגי עובדים נאמנים ולוחמניים. אך בשל לחץ ההון והממשלה ובגלל כניעותה של הנהגת ההסתדרות, לא אחת הוכנעו מנהיגים אלה באמצעות פיטורים או באמצעות שוחד.

דוגמא להפעלת שיחוד של מנהיגי עובדים היתה תהליך ההפרטה של נמלי הים. בנימין נתניהו, כשר האוצר, ניהל מערכה נמרצת להכנעת ההתנגדות של הוועדים של עובדי הנמלים לתוכנית ההפרטה. כאשר נוכח לדעת, כי האיומים אינם משפיעים, עבר נתניהו להצעת שוחד: הוא הבטיח לעובדים העלאת שכר מסוימת ושיפור מסוים בתנאיי הפרישה, וזאת בתנאי שהם יתחייבו לא להתערב בתנאיי העבודה של העובדים החדשים, שיתקבלו לעבודה בנמלים. לאחר שהושגה הסכמת העובדים להצעה זו, הפכו הנמלים לחברות פרטיות, ואילו עובדים חדשים מתקבלים לעבודה מחוץ להסכם העבודה הקיבוצי ובאמצעות חברות כוח אדם. מכאן שהמחיר של הסכמת העובדים להפרטת הנמלים היה – פירור ארגון העובדים. הנהגת ההסתדרות גיבתה הסכם גרוע זה.

אך ההסתדרות, על כל חולשותיה, עדיין מפריעה למעבידים ולממשלה. לכן מתנהלת מערכה תקשורתית שיטתית נגד ההסתדרות והמעבידים מקבלים גיבוי ממשלתי, כאשר הם מתנגדים לארגון עובדיהם.

בשנים האחרונות מתחוללים כמה שינויים חיוביים במבנה ההסתדרות ובמנגנוניה. השינויים האלה מתרחשים על רקע התפוררות של מפלגות הממסד ושל התרחקות של ממלאי תפקידים מחברות במפלגות הממסד.

בבחירות האחרונות לוועידת ההסתדרות התייצבו רק ארבע רשימות. נוסף ל"עוגנים", רשימתו של עופר עיני, יו"ר ההסתדרות, הכוללת נציגים של כל מיני מפלגות (עבודה, מרצ, עוז, ליכוד, ש"ס, ישראל ביתנו), התייצבו בבחירות חד"ש, בעלת הזהות הפוליטית-רעיונית הברורה, וכן סיעה אחרת בליכוד ובל"ד (שלא עברה את אחוז החסימה).

נחוצה רפורמה דמוקרטית

ההסתדרות תוכל להמשיך ולהיות הארגון היציג של העובדים, להרחיב את מספר חבריה ולנהל מערכות לוחמניות, אך לשם כך צריכה להתחולל בה רפורמה דמוקרטית, שתקנה לה אופי פועלי לוחם.

ישנם עובדים, אשר בניסיונם להיאבק להגנת זכויות עובדים נכוו מיחסו של מנגנון ההסתדרות, ולכן נואשו מההסתדרות והם פונים להקמת איגודים מקצועיים חלופיים. אפשר להבין את הרקע לניסיון זה, אך צריך להזהיר שאין לו סיכוי להתמודד בהצלחה הן עם בעלי ההון והן עם ההסתדרות.

האם ארגון מקצועי חלופי יוכל לתמוך, הלכה למעשה, למשל, במאבק עובדי הרשויות המקומיות לקבלת שכרם המולן? אפילו הגורם ששמו קרן השביתה, שבו נצברו סכומים, הוא בעל משקל. בשנת 2000 למשל, שולמו מקרן השביתה 9 מיליון שקלים לעובדי חיפה כימיקלים, שניהלו מערכה עיקשת להגנת הסכם העבודה הקיבוצי ולמניעת פיטוריהם של נציגי העובדים הנבחרים.

בתנאים של מתקפה משולבת של ההון והממשלה, כאשר הלחץ לבטל הסכמים קיבוציים קיימים ולפורר ועדי עובדים נושא פרי (למשל בחברות כמו מגדל ביטוח, אלקטרה), חיוני במיוחד להשקיע מאמצים לא בניסיונות שווא להקים ארגוני עובדים חלופיים, אלא בחיזוק ההסתדרות הכללית, בקידום הכשרתם של נציגי עובדים, ובשכנוע הנהגת ההסתדרות בצורך לגבש תשתית רעיונית מעמדית להסתדרות ולאיגודים המקצועיים.

Share on Facebook