בישיבת הממשלה האחרונה "הדהים" ראש השב"כ את השרים בחשיפת סיפור לפיו לפני כשלושה חודשים נעצרו מספר פלסטינים אנשי פת"ח באשמה כי תכננו להתנקש בראש הממשלה אהוד אולמרט. שלושה נעצרו על ידי הרשות הפלסטינית ושניים עצורים בידי השב"כ. העצורים שבידי הרשות נחקרו מספר ימים ושוחררו, אבל לדרישת ישראל נעצרו שוב. מדובר בשלב ראשוני שהיה רחוק מלהבשיל לכדי מעשה, יותר כוונה מאשר יכולת ביצוע.
הסיפור הזה שיחרר מיד הצהרות צדקניות של שרים וחברי כנסת אליהם חברו מספר עיתונאים בנוסח "איך אפשר לנהל מו"מ עם ראשי הרשות כאשר הם משחררים מי שתכננו להתנקש בראש ממשלת ישראל".
באמת נורא, הנשמע כדבר הזה? במקום שהפלסטינים יודו לממשלות ישראל לדורותיהן על כל הטוב שהן משפיעות עליהם מזה 40 שנים, הם תוקעים סכין בגב מיטיביהם.
השאלה שראויה שתישאל, אחרי 40 שנות כיבוש אכזרי בהן יושבת מדינת ישראל, באמצעות מנגנוני הדיכוי שלה (צבא, שב"כ, מתנחלים), על הווריד של העם הפלסטיני, הורגת בו, משפילה ושודדת אותו, כיצד זה היו כה מעט ניסיונות התנקשות בראשי ממשלה ישראלים?
הצביעות הישראלית בנקודה זו, דוחה במיוחד.
ממשלת ישראל, תחת הנהגתו של שרון הוציאה להורג את מנהיג העם הפלסטיני יאסר ערפאת, באמצעות הרעלה ביולוגית.
הדברים מתועדים על ידי העיתונאי אורי דן, חברו ומשרתו של שרון במשך עשרות שנים, שפירסם בספרו שיצא לאור סמוך למותו כי שרון הוא שנתן את ההוראה לחסל את ערפאת. שלא לדבר על ההוצאות להורג ללא משפט שמבצעת ישראל מזה שנים גם במנהיגים פלסטינים בדרג פוליטי אזרחי.
לאור האמור יובן כי ישראל וישראלים הם האחרונים הרשאים למחות נגד פלסטינים לנוכח הרקורד הפושע שלהם בנושא של רציחות והתנקשויות.
כאשר עם נתון תחת כיבוש אלים במיוחד ומבקש להשתחרר, אך טבעי שיקומו מבין הסובלים מי שיבקשו להתנקש בקודקודי הכיבוש.
כמי שמתנגד לעונש מוות בוודאי שאיני יכול לתמוך בצעד כזה, מה גם ואינני סבור שיהיה יעיל במיוחד, הוא יחזק דווקא את קיצוני הימין והמתנחלים, אבל אני בהחלט יכול להבין את המעמקים מהם נובע הרצון של בני העם הנכבש להתנקש במדכאיו. הפלסטינים לא המציאו את הגלגל בנושא זה. את שרון כבר הזכרנו לעיל, ונזכיר גם את אנשי לח"י שהתנקשו בשר המושבות הבריטי לורד מוין ב-1944.
העובדה שראשי הרשות הפלסטינית מיהרו להיענות לדרישה הישראלית לעצור שוב את חברי החוליה לאחר שכבר שוחררו, מדגישה את הבעייתיות בלגיטימיות של ראש הרשות וממשלתו שנתפשים על ידי פלסטינים רבים כמשתפי פעולה נקלים עם הכובש ומעמדם הולך ונשחק. מי שחושב שאפשר לכרות שלום בר קיימא עם מנהיגים כנועים בנוסח הקוויזלינגים, יובהר לו מהר מאוד כי מדובר בהסכם שנשען על חול טובעני ולכן יתמוטט.
מנהיגי ישראל לא למדו את הלקח של "הסכם השלום" שכרת בגין עם נשיא לבנון באשיר ג’ומאיל שנתפש כבובה ישראלית. ההסכם החזיק מעמד ימים ספורים ובעטיו בסופו של דבר גם נרצח.
אם אבו מאזן וראש ממשלתו לא יתעשתו, לא אתפלא אם יסולקו מתפקידם. בישראל בוודאי לא יצטערו, כי המצב של "אין פרטנר" הוא משאת נפשה האמיתית של המנהיגות הישראלית, שתחת מטרייתו יכולים להמשיך בכיבוש ובהרחבת ההתנחלויות, בלי מטרדי שלום.
אבל גם זה לא יימשך לנצח. בסופו של דבר, פרי הבאושים של הכיבוש יכה בישראל ויוריד אותה לתהומות.
שוב הון ושלטון
עו"ד שלמה שחר, כונס הנכסים הרשמי (הכנ"ר) ועו"ד יצחק מולכו שמונה על ידי בית המשפט כמנהל מיוחד של חברת חפציבה הקורסת, הגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים דו"ח לפיו הבנקים ידעו כי החברה תקרוס, אבל דאגו רק לעצמם (ידיעה ראשית בעיתון הכלכלי של הארץ "דה מרקר" 23.10.2007).
במלים אחרות, לא אכפת לבנקים שאלפי רוכשים יישארו עם המכנסים למטה ללא קורת הגג עליה שילמו מיליונים, ובלבד שיבטיחו את האינטרסים שלהם. שני עורכי הדין הם אנשים מתחשבים, לכן החליטו לא להלבין פני הבנקים ברבים ולא ציינו את שמות הבנקים.
האם יש להעמיד את הבנקים לדין על מעילה? על פגיעה באינטרס הציבורי? על שותפות בעבירות על החוק? לא. שני הג’נטלמנים האלה מציעים כי בסופו של דבר הרוכשים שכבר שילמו על הדירות יוסיפו עוד כספים כדי "לשמור על זכויותיהם".
הנה לנו עוד דוגמא על הניגוד המובנה בין הבנקים כעסקים פרטיים של משפחות ההון, לבין האינטרס הציבורי.
האם מזה יש להבין כי אילו הבנקים היו בבעלות ציבורית זה היה אחרת? לא בהכרח, תלוי באיזו ממשלה מדובר, שהרי גם ממשלות יכולות להתנהג כבעלי הון ולהתנכר לאינטרס הציבורי. אולם בכדי שהבנקים יפעלו על פי האינטרס הציבורי ולא בשירות בעלי ההון, תנאי בסיסי הוא שיש להוציאם מהבעלות הפרטית הבולעת עם רווחיה גם את זכויות הציבור.
הון ותקשורת
האם ידעתם שיעקב אילון, שדרן החדשות של ערוץ 10, מנצל את מקום עבודתו לטוויית קשרים עסקיים וטובות הנאה כלכליות עם יאיר המבורגר, בעל חברת ההשקעות "הראל"?
זה מה משספר לנו היומון הכלכלי של הארץ "דה מרקר" (25 באוקטובר 2007).
כיצד נודע הדבר? מתברר כי גיא ויסמן, בכיר לשעבר ב"הראל" המואשם בגניבת 100 מיליון שקל מהחברה, מספר בכתב הגנה שהגיש לבית המשפט כי "יעקב אילון העביר להמבורגר מידע רגיש ביותר טרם פרסומו בציבור, על אשפוזו השני של שרון ועל חטיפת החיילים שהביאה למלחמת לבנון השנייה, על מנת שניתן יהיה לפעול על סמך המידע ליצירת רווחים לאילון וליתר לקוחות הראל. אילון ולקוחות הראל הרוויחו סכומי עתק מהמידע שהעביר, וכמו כן לאילון הועמד קו אשראי של 850 אלף שקל ללא ביטחונות".
יעקב אילון מגיב כי גיא ויסמן "הוא גם גנב וגם שקרן" וכי "מעולם לא נפגש ולא דיבר עם המבורגר עד שהתפוצצה פרשת המעילה" וכי הכל המצאות של ויסמן.
השאלה אם יש לאילון קו אשראי פתוח בהראל נותרה ללא תשובה כי הוא לא התייחס קונקרטית לנושא.
בין שיש לאילון קשרים עסקיים עם בית ההשקעות הראל ובין שלא, ידועה הבעיה של קשרים עסקיים בין עיתונאים לענייני כלכלה לבין מושאי הכיסוי שלהם. לפני מספר שנים התגלו קשרים כאלה ברשות השידור, ובנושאים אלה רב הנסתר על הגלוי.
מכל מקום, משעה שהעיתונים הם עסקים פרטיים, ועיתונאים נמצאים בקשרי עבודה יומיומיים עם ברוני ההון בישראל, ומשכורתם אינה מהגבוהות בשוק, הפיתוי לחצות את הקווים או לערב בין טובה אישית לעיסוק המקצועי קיים. אצל אילון אמנם אין בעיה של שכר נמוך, אבל הפיתוי להרביץ מכה של מיליונים קיים גם בצמרת מקבלי השכר.
הפיתרון? אין כמובן מתכון לסגירה הרמטית בפני מה שקרוי "עשבים שוטים", אולם אם רוצים להקטין תופעות כאלה, יש להכניס נציגי ציבור נשכניים לכל הנהלות העיתונים, ולהחזיר את האיגוד המקצועי והסכמי עבודה קיבוציים שידאגו לשכר הוגן לעיתונאים.
גם המומחה השקול והבקיא דני רובינשטיין מסכים עם מה שכותב גדעון ביחס לערפאת.
דבריו:
— קישור —
"לי, באופן אישי, יש הערכה, שמבוססת על כמה ממצאים ועדויות, שערפאת הורעל על-ידנו. ולכתוב את זה היום נראה כמו מלחמה בטחנות רוח הערבים האלה, עם הדמיון שלהם, ועם תיאוריות הקונספירציה וכולי. זה כל-כך מנוגד לנרטיב שלנו, ומזוהה עם הנרטיב שלהם, שאני לא יכול להכניס את זה. אני חושב שזה נכון לתקשורת בכלל היום נזהרים שלא לפגוע בפרות הקדושות. כל המערכות מאמצות, בסופו של דבר, גישה שאופיינית לחלק, או לרוב, השלטון. "
—
אודה אם מי שיש בידם מידע נוסף ישתפו את קוראי הגדה.
אוי דן?
אורי דן ז"ל היה עיתונאי החצר של שרון וכל דבר שכתב נעשה על-מנת להעלות את קרנו של שרון. קשר למציאות היה מקרי בהחלט.
אם רוי דן חשב שרמיזה (וזה כל מה שיש בספר – רמיזה, ולא אמירה מפורשת, לפחות עד כמה שזכור לי) על-כך ששרון הורה לחסל את ערפאת תתקבל בציבור הרחב ברגשות אהדה לשרון, הוא בהחלט היה עשוי לכתוב זאת גם אם הדבר מופרך לחלוטין.
בזאת אין אני פוסל כמובן את האפשרות שיש אמת בדבר, אבל אני מציע לגדעון לבחור מקורות אמינים יותר.
בפעם הראשונה אפשר להגיד שאני מסכים עם ספירו בלב שלם.
איחולי הלבביים על הוספת ה"שודדים את הפלשתינים" (אולי פשוט לא שמתי לב) לפשעיה של ישראל.
בזמן מחלתו של עראפת פירסמתי את המאמר הבא: "מחלת" עראפת – לוחמה ביולוגית? אתר NFC הוצף ברבבות או יותר קוראים, בשלב מסויים ידיים עלומות שיבשו את הגישה למאמר. כותבים ניזעמים יעדו לי את החבל, ושאר חרפות איומות.
אלא, שזו היסטוריה עיתונאית, עיתונות חוקרת במיטבה, קלאסיקה עיתונאית. מארק מרשל ממגזין הכיבוש תרגם את המאמר לאנגלית, אלא שבינתיים הוא שובש. אך גיביתי זאת שכן על בסיס ניסיוני, צפיתי העלמות או שיבוש. בגוף המאמר באנגלית יש קישור למאמר בעברית. קראו גם רשימותי בשולי המאמר, המצביעות על הסכנה הכללית והנירחבת לזכויות האדם שבתופעה הזאת.
— קישור —
"הסתמכות" על מאמריו של אורי דן היא חרב פיפיות:
האיש טען בלא מעט הזדמנויות שערפאת היה נוכל שלא התכוון לקיים שום סעיף בהסכמי אוסלו אלא ניצל את ההסכמים לבניית יישות טרוריסטית שתפעל ליישום "תורת השלבים" של אש"ף.
אורי דן גם היה סבור וביטא זאת במאמריו הרבים כי ערפאת היה רוצח חסר עכבות מוסריות וכי מטרתו הייתה – ונשארה – חיסול מדינת היהודים.
אורי דן גם סבור היה כי השמאל הישראלי הוא גייס חמישי החותר תחת קיומה של מדינת ישראל.
אפשר להביא ציטוטים נוספים ממשנתו של הפאשיסט הגזעני הזה, אבל להסתמך עליו כמקור מהימן הוא מעשה מוזר מאד כשזה נעשה על ידי כותב מאמרים מן השמאל.
אנו, אנשי השמאל העיקבי מן הראוי שלא נסתמך על כתבלבים פאשיסטיים כדוגמת אורי דן, שהיה מלחך פינכה של שרון, גדול הטובחים בעם הפלסטיני עוד מימי קיבייה ופעולות התגמול הרצחניות.
ערפאת הורעל ע"י ישראל ויגאל עמיר לא רצח את רבין כמו שכולם יודעים
שלום גדעון,
לא התייחסת כלל לטענתי. אשמח לשמוע דעתך.
התשובה של ספירו לצלחת מעופפת היא הדגמה מצוינת של בעיתיות מקורות המידע של "השמאל". ספירו מעלה טעון צודק בקשר למקורות היסטורים אבל עושה את זה בסלקטיביות מצחיקה – מה שמתאים לדעותיו זה בסדר וראוי לציטוט ומה שלא מתאים פשוט איננו קיים או שהוא מחליט שלא נכון. למה? ככה. אם אתה מסתמך על ידיעה בגלל קירבה לשלטון בבקשה להסתמך על כך לכל אורך הדרך. אם כשאורי דן רומז על הרעלת ערפאת זו ידיעה ודאית אז גם כשהוא טוען שערפאת היה מחבל רוצח ושקרן זו ידיעה ודאית ממקורות פנימיים. אי אפשר להפריד את המידע לנכון ולא נכון רק בגלל התאמתו לדעותיך. צריך שיהיה עוד מקור שיתמוך בדעה זו או אחרת ומה לעשות ואין שום תמיכה מבוססת לרעיון שערפאת נרצח חוץ מתאוריות קונספירציה הזויות לחלוטין ולעומת זאת יש הרבה מאד תמיכות חיצוניות לדעה שערפאת היה מחבל רוצח ושקרן.
ל"צלחת מעופפת",
אם היינו מקבלים את דעתה של "צלחת מעופפת", אפשר היה לסגור את המחקר ההיסטורי. על מה מתבססבים היסטוריונים כשהם חוקרים למשל משטרי עריצות או רודנים? על כתביהם של מי שהיו קרובים למקבלי ההכרעות ולמעגלים האינטימיים של השליטים.
מאמריו הפובליציסטים של אורי דן בהם הוא מביע את דעותיו על השמאל או על ערפאת, אינם חשובים לעניינינו. לעומת זאת קרבתו האינטימית עשרות שנים לשרון בתפקידיו השונים הופכים אותו למקור חשוב ככל שמדובר בעובדות שהוא נחשף להן, ומעביר אותן הלאה בכתביו.
מכאן יובן שאל מול ההכחשות הרשמיות שלישראל אין קשר למותו של ערפאת, הגילוי של אורי דן בספרו, כמי שהיה מאד מקורב אל שרון ושמע ממנו דבר או שניים, הוא בעל חשיבות רבה.
המחקר ההיסטורי עושה הבחנה חדה בין מקורות מהימנים למקורות שאינם כאלה.
כדי להבהיר את הדברים נניח שספירו היה מביא כעדות את הודעות דובר צה"ל בחקירת מותם של ילדים פלסטינים ברצועת עזה: הרי לא היה עולה על הדעת שגדעון יעשה כדבר הזה משום שכפי שידוע אמינותו של דובר צה"ל היא במקרה הטוב נמוכה מאד, וברוב המקרים הוא מסלף את המציאות ומשקר ביודעין.
לעומת זאת, הסתמכות על מקורות פלסטיניים היא ברוב המקרים אמינה בהרבה, כפי שהוכח בפרשיות רבות, ולכן גדעון מרבה לצטט מהודעותיהם ולאנשי השמאל העיקבי הציטוטים האלה הם אמינים מאד.
לכן בשורה התחתונה הסתמכות על גורם לא אמין – כדוגמת הפאשיסט מלחך הפיכה אורי דן- אין בה כגדי להוכיח אמיתות כלשהן.
חבל שספירו נפל למלכודת הזו.
חלק מהתגובות כאן בעניין נסיבות מותו של ערפאת נובעות מהשפעת יתר של הפרוצדורה המשפטית על אופן מחשבתנו.
לו? היה שרון עומד למשפט פלילי באשמת רצח ערפאת, היה התובע מתקשה להוכיח את אשמתו ברמה הנדרשת בדרך כלל ממשפט פלילי, כלומר "מעבר לכל ספק סביר".
גם אם היה נאשם אחר היה קושי להביאו לידי הרשעה, כי מה לעשות, רוצחים למדו לטשטש את עקבותיהם.
היסטוריה איננה משפט פלילי. אין מדובר בענישת חשוד זה או אחר, אלא בצורך שלנו לשחזר את השתלשלות המאורעות ולהבין דבר מתוך דבר. היות שאנו מתעניינים גם בתקופות קדומות, או באנשים בעלי כוח שלטון שבדרך כלל אי אפשר לשופטם, איננו מחויבים לכלל של "זכאי עד שלא הוכחה אשמתו מעבר לכל ספק סביר."
בהיסטוריה כמעט תמיד יש ספק סביר, וכל הנותר לנו זה לקבוע מה סביר יותר, מה מתקבל על הדעת יותר מכל אפשרות אחרת.
הדרישה להוכחה פלילית מביאה לצמיחת פסאו-מחקרים ופסאודו-מסקנות, שבדרך כלל משמשים כמכשירי תעמולה.
ראה "הכחשת השואה", "הכחשת טבח דיר יאסין" של אורי מילשטין (שעליו דובר כבר באתר הזה), "הכחשת אשמתו של יגאל עמיר כמבצע רצח רבין" (הנה, אפילו עניין שהתברר במשפט פלילי מצליח להיות "מוכחש" באמצעים משפטיים כשהוא מהווה גם אירוע היסטורי).
ובעניין מותו של יאסר ערפאת:
אישית, זו גם הרגשתי האישית שיד שלטונות ישראל בדבר, לכן איני יכול, גם אם ארצה, שלא להתייחס לסברה זו כעובדה, כשאני בא לשחזר השתלשלות מאורעות היסטוריים.
גם אם לא הוחדר שום רעל, עצם הכליאה של אדם מבוגר הסובל מבעיות בריאותיות שונות במקום סגור במשך זמן כה רב מסכנת את חייו, וישראל אחראית בכל מקרה למותו בנסיבות אלה.
נכון, זה לא כמו להחדיר מזון נגוע ברעל קטלני, וכפי שכבר אמרתי, ספק אם עורך הדין הטוב בעולם היה מצליח להרשיע את הנאשם, לו? היו בידיו רק ספרו של אורי דן והתחושה הכללית.
אבל אני בטוח שהזמן יעשה את שלו. היה לנו כבר טבח דיר יאסין, הטבח בכפר קאסם, פרשת לבון, קו 300, קנוניית מבצע קדש, הכור בדימונה ועוד המון המון דברים שישראל הכחישה והכחישה והכחישה, ובמוקדם או במאוחר הכחשתה קרסה לחלוטין נוכח מבול ראיות ועדויות.
כך לדעתי יקרה בעניין ערפאת.
אם באמת שרון הרעיל את ערפאת- איזו טובה תצמח לכותב המאמר השמאלני מכך שהפלסטינים ידעו זאת?
נניח שנתת להם עוד סיבה (טובה) לפגע בנו- מה התועלת שתצמח לך מכך? אתה קברן או מה?
בעיני רוחי מצטייר ערס שלוחש לחברו: "אל תוותר, אל תהיה פראייר, תחזיר לו"
ואולי תזכיר להם גם שהם עדיין לא נקמו את חיסולו של השיח’ יאסין כי חבל- הם "יוצאים פראיירים"
לצלחת מעופפת
אתה מתאר את שרון כגדול הטובחים בעם הפלשתיני מקיביה ועד פעולות התגמול.
כדאי שתפשפש בזכרונך קצת ותגיע לספטמבר 1970 ותגלה שגדול הטובחים היה המלך חוסין אחיהם של הפלסטינים. בפקודתו חוסלו כ 12000 פלסטינים.
על כותב המאמר איני מתפלא- הוא מעולם לא אזכר את הטבח וגם הפלסטינים לא מתרגשים ממנו יותר מדי – בימי הזכרון שלהם הוא לא קיים.
לא בטוח שהמערכת תפרסם את תגובתי וגם על זה לא אתפלא .
עצוב לקרוא מאמרים באתר שלכם, כולם מתארים מציאות נוראה אך לא מביאים כל פיתרון אמיתי רק מבט מפוכח אל התהום וחוסר אונים.
למגיב הקרוי "הערה", יש לך בעיה מושגית חמורה למדי:
כתבת:
" אם כשאורי דן רומז על הרעלת ערפאת זו ידיעה ודאית אז גם כשהוא טוען שערפאת היה מחבל רוצח ושקרן "
ובכן, הטענה "x שקרן/מחבל" איננה טענה עובדתית פשוטה. במקרה הטוב היא טענה משפטית שנכונותה תלויה בפרשנות משפטית של עובדות. במקרה הפחות טוב, הטענה היא בגדר גידוף או התלהמות, ואז אין להתייחס אליה כלל כמשפט עובדתי דקלרטיבי (כשם שהאמירה "יא מניאק" איננה משפט נכון או שקרי), ובמקרה כזה רק מן הבחינה הפורמלית המשפט "X שקרן / מחבל" הוא משפט.
לעומת כל זאת, הטענה "ישראל הרעילה את ערפאת" היא טענה עובדתית פשוטה, כמו הטענה "יגאל עמיר לא ירה ביצחק רבין" (טענה שקרית לדעתי). מבלי לקבוע אם היא נכונה או לא, אני מניח שתסכים עמי שנכונותה אינה תלויה בפרשנות משפטית של ראיות.
אגב, אני לא בטוח שגדעון ידידי יחלוק על הטענה שערפאת אחראי למעשי רצח (כמו שרון, שמיר , רבין ואחרים). לא צריך את אורי דן כדי לגבש עמדה בסוגייה זו.
באנגליה טוב בישראל דרעק. חייתי שם. דרעק זה לא מילה
המאמר: סדר אנגלי ואילתור אנגלי
— קישור —
בישראל ניטפלים ונידבקים אליך: השיטה זו מציאת הרשעות ופגמים מדומים. כך גם במדינות באפריקה. ראיתי סרט על עיתונאי שעצרו אותו והביאוהו לתחנת משטרה ותא מעצר, וביקשו שוחד לשיחרורו. רק שהופיעו שניים מהשגרירות הבריטית, בחליפות, כעבור שעה, והוציאו אותו משם. לכולם היה ברור שבהרשעות האפריקניות כמו הישראליות, אין ממש, זו שיטת היטפלות, הדבקות וסחטנות. יש פשוט לחלץ אותך מזה ללא מילה מיותרת, הרי ברור מה העניין פה.
2) הטון היבש האקסקוטיבי: בישראל לוקחים דברים במרמה, מנצלים את עמלך, וברגע שהישיגו מספיק, מתנערים ממך. בטענה שאין לך חוזה איתם או משהו בדומה. אלא שרוב הטרנסקציות בהם צד מסויים משקיע הן בעלות אופי של חוזה מכללא לא מפורש. ואז מתנערים ומנכסים את קניינך, וגם גורפים רווח נוסף של טילטולך, הטרחתך, והצורך להתרוצץ. טון ההתנערות של השרץ הישראלי הוא טון אקסקוטיבי יבש. מובלעת כאן האמירה: אני ממהר לגרוף טובין ללא השקעה וללא אירגון, אל תפריע לי.
3) מה שמאפשר את 2 הוא פיקוק נתיבים מלאכותי. תצורת ההתגודדות בקליקות המשתלטות על נכסים שכיחה כאן, ובעוד באנגלייה יש בפניך כמה דרכים חילופיות לאמצעי פעולה המועמדים לרשותך, בישראל יש נתיב אחד בלבד למעשה, הנישלט על ידי שירצי אנוש (שמהם יש להחלץ, ולא להתעסק איתם). וכך אתה, עקב חסימת נתיבים, ניזקק לשרות השרץ (שכאמור, לאחר הגזל, מתנער ממך וממחוייבות לך, וסוגר את האמצעי שהעמיד לרשותך, כל זאת בטון יבש אקסקוטיבי…)
מבקריי מימין ומשמאל בעניין אורי דן חולקים מכנה משותף – אי הבנה באשר לעבודתו של חוקר ו/או היבטוריון.
כאשר אורי דן אומר שערפאת רוצח, זה פחות או יותר בעל חשיבות דומה לזו של יגאל עמיר שאומר כי רבין הוא רוצח. שני אנשים מחווים את דעתם. זה לכשעצמו לא הופך את שניהם למקור. אולם כאשר אותו עמיר אומר "אני יריתי ברבין" זה כבר הופך אותו למקור שראוי להקדיש לו תשומת לב. ההיסטוריון או החוקר, יודעים לערוך ניפוי מתי יש לאמירה של איש זה או אחר חשיבות עובדתית ומתי לא.
במקרה של מות ערפאת, רחשו זה מכבר ההערכות כי הוא נרצח בידי ישראל (כך למשל סבר רופאו האישי מירדן) אולם ישראל הכחישה ולא נמצא אישור ממקור מוסמך.
לעניין זה אורי דן הוא מקור מצויין בגלל קירבתו לשרון. הערכה יותר מסבירה היא, כי בשעות הרבות שבילו ביחד, גילה שרון באוזני דן לא רק את דעותיו על ערפאת, שהרי הן ידועות לציבור הרחב ממילא, אלא גם סודות מדינה.
לכן, החוקר, הסופר והעיתונאי ד"ר אמנון קפליוק, שכתב ספר על ערפאת (יצא לא מכבר בצרפת) רואה בגילוי של אורי דן בספרו חשיבות רבה ואישור למעשה כי סוכנים ישראלים אכן רצחו את ערפאת.
אף אחד ממבקריי לא הביא נימוק רציני מדוע אורי דן לעניין ספציפי זה אינו מקור טוב.
דומה כי אנחנו ניכנסים בנושא זה לויכוח מעגלי בו כל אחד חוזר פחות או יותר על טעוניו ולכן לא אחזור לדון בנושא (אלא אם כון מישהו יאיר את עיניי בגילוי מפתיע שישנה את גישתי).
לאייל ותוהים אחרים: למה בישראל קורה כל זאת? האם בגלל היעדר פרולטזיצייה מספקת של המעמד הבינוני בישראל, ואי הפיכת שדרה זאת עדיין לשטומפן-פרולטריון?
האם בגלל מניעת התפתחות תודעה פוליטית של ההמונים המדוכאים בישראל, עקב מניפולציה תודעתית ממסכת רבת עוצמה של סוכני הסוציאליזצייה והתקשורת בישראל? האם, ברמה הגלובלית, משום שהמהפכה בעולם השלישי ניבלמה על ידי האימפריאליזם, דבר שצלח משום שתהליך הפרולטריזצייה של האיכרות לא הושלם עדיין?
או שיש כאן עניין אחר לגמרי?
להלן מאמר מאוייר: הטיפוס הישראלי המצוי ותצורות פעולתו (כולל תצלומים מרחיבי דעת ופוקחי עיניים)
— קישור —
התחמקות מדיאלוג ענייני בנוסח: "לא אחזור לדיון בנושא" היא אכן בריחה מהתמודדות עם העובדות שטופחות על פניו של ספירו.
א5פשר גם לומר "כי במקרה של מות ערפאת רחשו זה מכבר הערכות כי הוא מת מאיידס כתוצאה מקיום יחסים הומוסקסואליים (כך למשל סבר הרופא שטיפל בו בפריס) אולם הרשות הפלסטינית הכחישה ולא נמצא אישור ממקור מוסמך.
יש להבחין בין עובדות לבין משאלות לב, דעות, שמועות וציטוטים מכלי שני שלישי או רביעי.
"אורי דן שמע משרון" איזה הוכחה יש לדבר הזה? הקלטה שבה נשמעים הדברים? סרט שצולם ללא ידיעתם? הצהרה בשבועה בפני בית משפט?
לכן הקביעה של הרופא האישי שווה בדיוק לקביעה של הרופא שטיפל בו בפריס – שתיהן לא אמינות.
דיאלוג אינו מעניינו של ספירו. אינך יכול לדרוש ממי שאינו מבצע דיאלוג עם המציאות לבצע דיאלוג עם דמות וירטואלית. ישנן ספקולציות רבות למותו של ערפאת (סתם הרי לחשוב שאדם בגילו יכול למות ובמיוחד לאור המתחים בהם הוא חי כבר לא באופנה הרי), כל אחד יבחר את מה שמתאים לו- ישראל הרעילה את ערפאת, השב"כ רצח את רבין, האף בי אי את קנדי וכו’…אין הבדל בין זה לבין ההצהרה של איראן שמי שאשם במתיחות בין הכורדים לטורקיה הם ה"שלטון הציוני"…בדיחה…
הניסיון של המגיב מעליי ליצור גזירה שווה בין הספקולציות שהזכיר לבין ההסתמכות על אורי דן באשר לרצח ערפאת, דינו להיכשל, לאור ניגוד מהותי. בעוד כל הספקולציות בקשר לרצח קנדי או רבין באו מבתי יוצר של אנשים שלא היה להם כל קשר לשלטון ולמקורותיו, לא כך אורי דן שהיה מקורב למקור עליו הסתמך, ולכן גם המידע העובדתי שלו הינו בעל משקל שונה לחלוטין לעומת הספקולנטים שהפריחו תיאוריות באוויר.
הספקולציות באו ממקום שלא היה לו קשר לשלטון…מעבר לרמה החברית בין אורי דן לאריק שרון אין ממש קייס שיבסס את מגדלי הקונספירציה הרעועים שספירו בונה. דרכם של אלו מסוגו היא להיטפל לפרט מסויים ולבנות עליו תיאוריה תוך עיקום ועיוות המציאות על פי צרכיו ושימת דגש על חוסר היכולת להוכיח והיכולת לשמור על חקר האמת בדיוק בנקודה שבה תמיד יעצר…הנקודה שבה שני אנשים דיברו בחדר ואין לדעת על מה.פירסום ללא עובדות בנושא לכאורה שהעיסוק בו רגיש וסודי נדון לכישלון ולביסוס רק על בסיס הראייה הסובייקטיבית והשימוש הסובייקטיבי בעובדות ובתחום זה מצטיין ספירו. היכולת הוירטואוזית לראות חלקי תמונה ומציאות ולסלף גם אותם עד כי נדמה שלא ברור לו מהי התמונה האמיתית היא מסימני ההיכר של כתיבתו והיא זו ההופכת את טוריו לכדור המיטלטל בין מגרש הסאטירה למגרש המדע הבידיוני. הרי לאור העובדה שהוא חדשות לבקרים מצר על התקשורת הישראלית המכורה והתעמולתית ,הוא אינו רשאי להביא אותה כמקור אמין לביסוס טוריו כאשר נמצא שהיא מתאימה לו.