נג’ווא עמאשה מתקשה להסיר את עיניה מן המחשב הנייד המונח על שולחנה במכולת שלה, בכפר בוקעתא שבצפון רמת הגולן. תנועת קונים דלילה איפשרה לה לפתוח את היום בהתכתבות עם אחד מבני משפחתה הרבים החיים בסוריה, והיא מתקשה להתנתק אפילו לשעות ספורות. האינטרנט והטלפון החליפו זה מכבר את הצעקות הרמות בגבעת הדמעות המפורסמת, אך את הדמעות שום טכנולוגיה לא תוכל לייבש.

נג’ווא היא סורית שנישאה לבן בוקעתא, שהיה חיל ב-67′ בצבא סוריה ונשאר בה אחרי המלחמה. ב-1979 כשהלכה אחריו לכפרו בגולן, הוא אמר לה שזה רק עניין של זמן קצר עד שישרור שלום באזורנו והיא תהיה חופשיה לנסוע לסוריה. מאז היא פגשה את הוריה רק פעם אחת ולשם כך נסעה לעמאן בירדן. בגלל יוקר הנסיעה היא לא צופה פגישה נוספת בעתיד הנראה לעין. לפני כ-14 שנים הלך בן זוגה לעולמו והיא נותרה עם ארבעה ילדים קטנים, מכולת ושני מטעים קטנים, הגובלים בקיבוץ אל רום, בהם היא מגדלת תפוחים ודובדבנים. לאחר שהתאלמנה הוצע לה (לא הובהר לה מי המציע ובאיזו סמכות) לחזור לסוריה עם ילדיה, בתנאי שתמסור את אדמתה למדינה. "אמות ולא אמכור", ענתה עמאשה והמשיכה לעבד את המטעים שכבר מזמן אינם רווחיים ובקושי מפרנסים.

מצוקת החקלאים הערבים ברמת הגולן מתוארת בדו"ח מיוחד של ארגון העבודה הבינלאומי שפורסם במאי השנה בכותרת, "מצב העובדים בטריטוריות הערביות הכבושות". הפרק העוסק בתושבי הגולן הסורים מייחס את קשיי החקלאים ל"אפליה הדרמטית נגד האזרחים הסורים במונחים של מחירי מים ואדמה והתחרות הבלתי הוגנת מצדם של מתנחלים ישראלים". באשר לכלל האוכלוסייה הערבית הסורית בגולן, הנאמדת ב-18 אלף אזרחים (הצלב האדום מעריך את מספרם ב-21 אלף), מצביע הדו"ח על אופק תעסוקתי מוגבל ביותר, התלוי בחלקו במצב שכופה הכיבוש, אך גם בריחוקם ובניתוקם של הכפרים מן המרכז הכלכלי בארץ. לחקלאי הכפרים הסורים, קובע הדו"ח, מוקצים כ-20 אלף דונם אדמה מעובדת, בעוד שלמספר כמעט זהה של ישראלים, החיים ב-33 התנחלויות, מוקצב שטח חקלאי גדול פי ארבעה. החקלאים הערבים מופלים לרעה הן במכסות המים המיועדות להם ממקורות המים שהשתייכו להם, והן במחירם. הם מקבלים 150 קוב מים לכל היותר לדונם מטע (בעוד שדונם תפוחים צורך כ-600 קוב מים) במחיר של כ-3 שקלים לקוב מים, בשעה שהחקלאים הישראלים, המקבלים את מלוא מכסת המים הדרושה להם, משלמים 90 אגורות בלבד תמורת קוב מים. עקב עלותו הגבוהה של גידול התפוחים עברו חקלאים רבים לגידול דובדבנים, אך גישתם המוגבלת לשווקים, יחד עם היעדרה של תעשייה חקלאית, מצמצמים את אפשרויות ההתפרנסות מחקלאות, שהיא הענף הכלכלי המסורתי העיקרי של תושבי הכפרים. בשש השנים האחרונות, נטען בדו"ח, נעקרו בידי הצבא כ-3,000 עצי תפוח, והתושבים הערבים, החייבים להוכיח את בעלותם על האדמה, חיים בחשש מתמיד מפני הפקעת אדמותיהם.

תייסיר מרעי, המנהל את עמותת "גולן למען פיתוח" (Golan for Development), מתקומם נגד ההעדפה הישראלית המקובלת להגדיר את תושבי הגולן על פי דתם. "הגדרת זהותנו כדרוזים באה להחליש את הטיעון הלאומי", אומר מרעי, אך "בקונטקסט הפוליטי אנחנו סורים או ערבים בגולן". העמותה, שנוסדה ב-1991, מספקת שירותים שחסרו בקהילה כגון שירותי בריאות וחוגי העשרה לילדים, ומפתחת מקורות תעסוקה חדשים כמו תיירות אלטרנטיבית שמעודדת הקמת עסקים מקומיים קטנים. זה כשנתיים פועלת במסגרת העמותה קבוצת נשים המפעילה מעון לכ-60 תינוקות וילדים בגילאי הגן לאמהות עובדות. רכזת הקבוצה היא תורכיה אבו סאלח, אם לארבעה, בהם סטודנט לרפואה הלומד בסוריה. האם ימצא עבודה שתהלום את כישוריו לכשישוב לכפרו בגולן, או שמא יצטרף לכ-50% מבעלי התארים האקדמיים שאינם עובדים במקצועם?

מרעי, דוקטור לביולוגיה, שלמד באוניברסיטה העברית בירושלים, השתלם בקליפורניה ובחר לשוב למג’דל שמס, מעריך שכ-10% מן הצעירים בגיל העבודה מהגרים לחו"ל, וכי רבים אחרים נעשים מהגרי עבודה בתוך ישראל. הגירת עבודה, ואפילו בתחומי ישראל, נמנעת בדרך כלל מן הנשים, שמצופה מהן להישאר בביתן לאחר נישואיהן ולעבוד, אם בכלל, בקרבתו. תשוקתן של נשים בכפרי הסורים בגולן ללמוד ולעבוד מחוץ לבית נבלמת בתגובה מסויגת של חברה פטריארכלית שמרנית, המגדירה את חופש העיסוק של האשה בגבולות המתחם הביתי ובקשר רופף בלבד עם השכלתה המקצועית. לחסמים הפנימיים המושמים לפני הנשים יש להוסיף את מגבלות הניידות המשפיעות על שגרת החיים באזור הספר הרחוק והמבודד ביותר בארץ, את משטר הכיבוש המנהל באופנים גלויים וסמויים גם יחד את חיי האנשים בכפרי הסורים בגולן ואת אי הביטחון ביחס לעתידם הטריטוריאלי והפוליטי, המלווה אותם כצל תמידי ומתערב בתוכניותיהם.

נג’אח אברהים מן הכפר מסעדה מלמדת כבר 17 שנים בחטיבת הביניים ובתיכון. בזכות חמותה, היא אומרת, הצליחה ללמוד ולעבוד. אם מעמד האשה בכל חברה נגזר מאפשרויות ההשכלה ומהזדמנויות התעסוקה הפתוחות לנשים, הרי בכפרי הגולן נפער פער מוחשי בין אלו לאלו. שיעור ההזדמנויות התעסוקתיות אינו מדביק את העלייה הגדולה במספר הבנות הרוכשות השכלה ורוצות לעבוד. אברהים מאפיינת את החברה כ"פטריארכלית מפותחת", המקבלת את המראה המודרני של האשה במכנסיים אך ממשיכה לתבוע ממנה לחיות על פי קודים מסורתיים שמרניים. בבית הספר שבו היא מלמדת שמור הקידום הניהולי לגברים, כי הרי גם אפשרויות התעסוקה שלהם מוגבלות. ובכל זאת, טוענת אברהים, זוהי תחרות בלתי הוגנת עם המורות שאינן יכולות לחפש עבודה מחוץ לכפר. "תראי", היא אומרת, "כמה אנחנו מבודדים ומסוגרים מכל האופציות. סגנון החיים שלנו לא משתנה". פדווא עווידאת, אם לארבעה מעין קיניא, למדה אמנויות וחינוך לדמוקרטיה במכללת תל חי וכיום היא עוסקת עצמאית בגישור משפחתי. עווידאת מספרת על כ-120 נשים שלמדו בשנים האחרונות לתארים גבוהים באוניברסיטאות סוריה, בהן עשר רופאות וחמש רופאות שיניים. אקדמאיות רבות לא מצאו עבודה הולמת והן מתפרנסות חלקית מעבודות עונתיות בקטיף ובבתי האריזה. הבידוד הגיאוגרפי אומנם מעיק, אך עווידאת מצביעה על הדלות התקציבית כגורם שמעכב את הפיתוח הכלכלי. "אנחנו משלמים מסים כמו כולם", היא אומרת, "אך לא מקבלים את מה שמגיע לנו. החיים שלנו נקבעים בידי הפוליטיקה שמעלינו".

עאידה ספדי ממג’דל שמס, אלמנה ואם לחמישה, עובדת בקיבוץ דן כמטפלת סיעודית בזקנים, "כבר חמש שנים בשכר מינימום שלא עולה". ב-1985 היתה ספדי האשה השנייה בכפר שקיבלה רשיון נהיגה, שהיה בשבילה גם מפתח לעולם שמעבר לכפר. כי בכפר הגדול והמבודד הזה, בו חיים כ-10,000 תושבים במרחק של חצי שעת נסיעה מן העיר הקרובה ביותר, קרית שמונה, אין תחבורה ציבורית. ומשום כך מייחסות הנשים לרשיון הנהיגה ולמכונית מעמד של "אשרת" עבודה. ספדי מתקשה לממן את אחזקת המכונית, אך על זמן האיכות שהיא מבלה בה בדרכה לקיבוץ ובחזרה ממנו היא לא תוותר. לא רק עבודה מאפשרת לה המכונית אלא גם הרגשה של חופש, רגעים של שליטה בחייה ותחושת אוטונומיה נכספת.

קיץ מתוח עבר על רמת הגולן. אמצע נובמבר, הגשם מאחר לרדת, אך קור הלילה כבר חודר לעצמות. בעלי האמצעים במג’דל שמס ממשיכים להבעיר את האח בבולי עץ, ואולם עקב התייקרות הדלק החליפו מרבית התושבים את תנורי הסולר במזגנים. הפעלתם במהלך היום, ובעיקר בשעות הערב, גורמת לקריסתה של מערכת החשמל שאינה עומדת בעומס ומדי פעם שוקע הכפר לזמן קצר בעלטה כה כבדה, עד שנדמה שגם קולותיו נבלעים בה. מנקודת ראותן של הנשים, ובעיקר הנשים העובדות שמתחילות בשעות הצהריים המאוחרות את משמרת העבודה השנייה שלהן בבית, הפסקות החשמל המרובות גורמות לאנרכיה מוחלטת בסדר יומן הביתי. מה חיוני יותר, תנור האפיה או מכונת הכביסה? מכונת הכביסה או חימום חדר הילדים? וזה עוד לפני רדת השלג הראשון שיפתח את עונת התיירות החורפית המפרנסת משפחות רבות בכפר.

עיניה של נג’ווא עמאשה מחייכות מתחת לגבותיה המצויירות בסגנון האיפור המקובל על נשות הכפרים: קווים שחורים וישרים המדגישים את מבנה השקד של העין. יתכן שבשל המחסור בתפוחים הצפוי בשווקים בישראל יעלה מחירם והיא תעדיף למכור את פירותיה בישראל ולא בסוריה. בשנתיים האחרונות העביר הצלב האדום כ-8,000 טונות תפוחים לשווקים בסוריה במטרה לסייע לכלכלה החקלאית המקומית ולפתוח ערוץ הומניטרי בין החקלאים בכפרי הגולן לשווקים הסורים. הגולן אמנם סופח ב-1981 לישראל, אך מרבית תושביו הערבים ממשיכים לשייך את עצמם לסוריה.

נג’ווא מתארת את חייה כחיים ב"כלא גדול" שבו נפער "חור גדול בנשמתה" מפני שאין היא יכולה לצאת ממנו כדי לבקר את משפחתה בסוריה. מלים דומות על הכאב הגדול הנובע מן הנתק שנגזר על משפחות משני צדי הגבול שמעתי מכל הנשים שפגשתי. גוסן, בת 37, אם לשלושה, אומרת כי בשביל הנשים הערביות בגולן "הכלה הסורית" הוא סרט שאינו נגמר. "אתם", היא מתכוונת אלי, "התרכזתם בכלה וזו טעות. הסיפור האמיתי הוא של ההורים שמאבדים אותה". הצלב האדום מציין בדף המידע שפירסם, שבעיית קשרי המשפחות משני צדי הגבול נתפשת בעיני רוב הערבים הסורים בגולן כבעיה המרכזית שיצר הכיבוש. באוקטובר האחרון הפגינו כ-40 כלות סוריות החיות ברמת הגולן מול משרדי הצלב האדום בירושלים בתביעה לקבל את אותם אישורי המעבר לסוריה הניתנים לסטודנטים ולאנשי הדת. ב-15 השנים האחרונות מאפשרת ישראל לסטודנטים ערבים מן הגולן ללמוד באוניברסיטאות דמשק. מן הנתונים המתפרסמים מטעם הצלב האדום עולה כי ב-2006 יצאו מן הגולן לסוריה 780 סטודנטים עשר פעמים במהלך השנה. בחסותו ובארגונו של הצלב האדום יוצאות בשנים האחרונות גם משלחות השייח’ים לסיורי צליינות בסוריה. ואולם התוכנית לביקורי משפחות שנוהלה בידי הארגון הופסקה בפתאומיות ב-1992 בטענה הרשמית שסוריה היא ארץ אויב ולפיכך אסור לבקר בה. זו טענה תמוהה ובלתי משכנעת לנוכח ההיתרים הניתנים לסטודנטים ולאנשי הדת. מן הראוי ששלטון שהיתיר לבני זוג החיים משני עברי גבול- עוין להקים משפחות יבטיח גם את זכותם לקיים קשרים ממשיים עם משפחות המוצא שלהם ולא רק כמחוות הומניטריות נדירות.

מה יהיה? שאלתי את הנשים והגברים היודעים שחייהם עשויים להשתנות בן רגע ולא נעניתי, אלא בחיוך מסוים. בגולן הדרוך לכל אפשרות כולם נזהרים מתחזיות ונשמרים מעתידנות. ממילא, הם אומרים, את גורלנו יקבעו המעצמות הגדולות; אנחנו רק נשלם את המחיר.

מקורות:

The Situation of Workers of the Occupied Arab territories; Report of the Director General; International Labour conference, 96th Session; Geneva 2007.

ICRC Activities in the Occupied Golan, 22 March 2007; icrc.org/web/eng/siteeng0.nsf/html/golan-update-010307.

Share on Facebook