בסוף השבוע חלה הפוגה בגל השביתות שפקד את צרפת בשבועיים האחרונים. אומנם השביתות באוניברסיטאות נמשכות ומדי יום מצטרף מוסד להשכלה גבוהה נוסף לשביתת הסטודנטים, אבל השביתות בקרב העובדים פסקו… למספר ימים. זאת, לאחר שעובדי הרכבות שבתו כמעט 9 ימים. על הפסקת השביתה החליטו העובדים באסיפות שנערכו ב-100 אתרים ברחבי המדינה. אם כי באסיפות שנערכו במספר ערים, העובדים החליטו באורח דמוקרטי שלא להפסיק את השביתה לרגל תחילת המו"מ בסוגיית הפנסיה; ולכן, לא כל העובדים שבו לעבוד.
בצרפת נהוג שעובדים במקצועות מסוימים יכולים לצאת לפנסיה לאחר 37.5 שנות עבודה, כאשר רוב העובדים יכולים לעשות זאת רק לאחר 40 שנות עבודה. הממשלה השמרנית בראשות הנשיא הפעלתני ניקולא סרקוזי החליטה לבטל סעיף זה שבהסכמים הקיבוציים באמצעות חקיקה מיוחדת. עובדי המגזר הציבורי הצטרפו לשביתת עובדי התחבורה ובמשך יממה השביתה כללה את בתי הספר, שירותי הרכבת, התחבורה הציבורית, העיריות, שירותי הדואר ושדות התעופה. גם מחלקי העיתונים שבתו באותו יום, אבל מסיבות אחרות.
עובדי המגזר הציבורי מתנגדים לתוכנית הממשלה שלא לגייס עובדים חדשים בעקבות עובדים שפורשים לגמלאות, וטוענים כי הרפורמות שוחקות את כוח הקנייה שלהם. עוד הם דורשים תוספות שכר. בהפגנות שנערכו במרכזי הערים ביום ג’ בשבוע שעבר, בעת השביתה, השתתפו כ-700 מפגינים. זהו גל השביתות הגדול ביותר שנרשם בצרפת מאז שממשלה שמרנית קודמת ניסתה ב-1995 לשנות את הסדרי הפנסיה הקיימים. כעבור מספר חודשים הממשלה נפלה בקול דממה דקה.
מתברר שבצרפת האיגודים ערים עד מאוד לכוח הקנייה של השכר. במלים אחרות, הם דורשים לשמור על השכר הריאלי ואף מדי פעם הם גם דואגים לתוספות שכר להגדלת כוח הקנייה של חבריהם. "שמירת כוח הקנייה של השכר" הינו מושג שהוא זר לאיגודים המקצועיים בישראל. ההסתדרות בראשות עיני, חתמה לפני מספר חודשים על הסכם קיבוצי המעניק תוספת מזערית לשנים הקרובות ואפס תוספת לשנים שעברו. במלים אחרות, ההסתדרות הסכימה לשחיקת כוח הקנייה של השכר. גם הסתדרות המורים חתמה על הסכם, ובו, כדי לקבל תוספת, המורים נדרשים לעבוד יותר שעות. וכך יוצא שמורה שעובד יותר, מקבל פחות תמורה-כספית לשעת עבודה. עם הסכם שכר שכזה… מי צריך איגוד מקצועי? רק ארגון המורים העל-יסודיים נותר איתן בדרישתו לתוספות שכר אמיתיות השומרות על כוח הקנייה של המורה.
באורח פרדוקסלי ישנו שכיר בודד אחד בצרפת, שללא סיוע של איגודים מקצועיים או ועד העובדים, הצליח להגדיל ובהרבה את שכרו, ושמו: ניקולא סרקוזי. הנשיא החליט ש"שכרו נמוך" וב-30 באוקטובר האחרון דרש מן הפרלמנט להעלות את שכרו ב-140%. בשעות אחר הצהריים של אותו יום השלימה האסיפה הלאומית כמעט בלא מחאה את הליך אישור ההעלאה. רק הממונה המיוחד על התקציב הציבורי, ז’אן לונה (איש המפלגה הסוציאליסטית), הביע הסתייגות ונרשמו מחאות קולניות של חברי הסיעה הקומוניסטית. "הסמיכות בין העלאת שכרו של נשיא הרפובליקה, לקיפאון בכוח הקנייה של הצרפתים, מקוממת במיוחד", אמר אחד מחברי הסיעה הקומוניסטית. ואולם ההפתעה באה בעיקר מהשיטה שנבחרה כדי לבצע את "עדכון" השכר. בהצעת התקציב שהוגשה לפרלמנט היה שכרו של הנשיא 101,488 יורו בשנה, כלומר 8,457 יורו בחודש. לאחר מכן, נרמז שהאליזה מבקש להכניס שינויים בהצעת התקציב לשנה הקרובה. אבל לא היה זה שינוי בהצעת התקציב אלא הצעת חוק לביצוע מיידי. משכורתו של הנשיא הועלתה באמצעות תיקון שהוגש באותו יום עצמו לאסיפה הלאומית, שקבע ששכרו השנתי יועלה ל-240 אלף יורו בשנה, כלומר כ-20 אלף יורו, או כ-110 אלף שקל, לחודש. "הדבר מעיד שוב על הדרך הנמהרת שבה מתקבלות ההחלטות" נכתב באחד העיתונים.
סרקוזי עצמו השתומם על הפולמוס. "עד עכשיו קיבלתי משכורת של שר פנים", העיר הנשיא. על כן טבעי בעיניו היום "לקבל לכל הפחות משכורת של ראש ממשלה". "כל מה שרציתי זה שקיפות", הוסיף. "עד כה, נשיא הרפובליקה קבע את שכרו שלו. אי אפשר לבוא אלי בטענות על שאני רוצה שקיפות". מעניין שגם העובדים שהפגינו ברחובות הערים הגדולות של צרפת בשבוע שעבר ביקשו אותה "שקיפות", אם כי היו צנועים יותר. רבים מסרו לאמצעי התקשורת שהם "מסתפקים" בעשירית מתוספת השכר שקיבל נשיאם, קרי: 14%.
פחות צנועים הם נהגי הרכבות בגרמניה הדורשים תוספת של 30% לשכרם והפסקת הליכי ההפרטה של חברות הרכבות הלאומית, ה"דוייטשה-באן". בשבוע שעבר שבתו נהגי הרכבות במשך שלושה ימים, שביתת הרכבות הארוכה ביותר מאז שהוקמה "דוייטשה-באן" ב-1994. האיגוד מאיים לפתוח בשביתה ללא הגבלת זמן בעוד שבועיים אם השיחות יסתיימו ללא תוצאות.
אם בשביתות אנו עוסקים, כאן המקום והזמן לקרוא לרן ארז, אם הוא רואה עצמו מחנך, לא לציית לפקודה הבלתי חוקית בעליל המכונה "צווי מניעה".
שום מאבק עובדים לא יצלח אם בית משפט, בהוראת האוצר, יוכל לשלוף בכל רגע צו האוסר לשבות,
ושום צו לא יצלח אם ייתקל בהפרה המונית שלו.
יובל הלפרין