גם אחרי אנאפוליס קשה להכחיש שראש הממשלה אהוד אולמרט הפך לבן-גוריוניסט המובהק ביותר בפוליטיקה הישראלית, אחרי מינויו של שמעון פרס לנשיא, אבל לא לגמרי. כידוע טבע דוד בן-גוריון בתחילת שנות ה-50 את משפט היסוד בתורתו הפשטנית, והפך אותו לאבן התשתית של הפוליטיקה הישראלית עד אוסלו 1993: "לא חשוב מה יאמרו הגוים אלא מה יעשו היהודים". לפילוסופיה הלא-מרשימה במיוחד, הגלומה בהברקה המפוקפקת הזאת, הדביקו חסידיו השוטים בממשל, ובראשם פרס, את שיטת העבודה שלהם שהפכה גם למהות קיומם בפוליטיקה. קראו לזה "ביצועיזם". כך הגדירו בן-גוריון, פרס, משה דיין, יצחק נבון, גד יעקובי וחבריהם את נטישת הסוציאל-דמוקרטיה הלאומית שאיפיינה את מפא"י, ואת המעבר לממלכתיות צבאית ולביצור מעמד המנהלים תוך הרחבת הפערים ביניהם לבין כלל העובדים. החבורה הזאת, שהתלכדה בשנת 1965 למפלגת רפ"י, זילזלה באידיאולוגיה ובעיקר בסמלים שהתפרשו כ"מעמדיים", והרימה על נס את המעשים ואת המפעלים הגדולים שהוקמו, מבלי להתייחס כלל לדעת הקהל או למסורות הרעיוניות של תנועת העבודה שממנה צמחו הביצועיסטים.

ההוויה שתיארתי כאן איפשרה לפרס להקים את הכור הגרעיני בדימונה ולהפוך אותו למקור העוצמה העיקרי של ישראל. להתפתחות הזאת היתה חשיבות עצומה. ישראל הצליחה לתמרן בין המעצמות, לעקוף את כל האמנות הבינלאומיות, להיות הראשונה שהכניסה נשק גרעיני לאזור מבלי להצהיר על כך ולהפוך את מדיניות העמימות למרכיב ראשון במעלה בכוח ההרתעה שלה. כיוון שלא נערך שום דיון ציבורי בנושא הזה לאורך עשרות שנים, היוותה דימונה איום על עצם קיומה של הדמוקרטיה הישראלית. פרס עזר לממסד לנכס לעצמו את הסמכות להחליט ולבצע מבלי לשאול את דעת הציבור או את הכנסת, ובכך לקבוע הכרעות גורליות לעתידו של כל אזרח ישראלי לדורות. אפילו העימות הסמוי והגלוי עם איראן, שהוא המאפיין החשוב ביותר של מדיניות החוץ והביטחון בתחילת המאה ה-21, הוא תולדה בלתי נמנעת של ההחלטות הבלתי דמוקרטיות שהתקבלו לפני חמישים שנה.

אולמרט, שהוא פוליטיקאי נבון ואינטליגנטי אבל בעל משקל נוצה בכל הקשור להכרעות רעיוניות ארוכות טווח, הפך את תורת בן-גוריון על פניה, והגיע למסקנה שרק מה שיאמרו הגוים חשוב, ושלמעשיה של ישראל יש השפעה זניחה למדי. כל מקורביו של ראש הממשלה הסבירו לעיתונאים הרבים שנסעו לוועידת אנאפוליס השבוע, כי מטרתה העיקרית של ישראל היא להשיג הצהרה חיובית מנשיא ארצות-הברית ג’ורג’ בוש. את הביטוי "חיובי" אין לקבל כפשוטו, ויש לו אינטרפרטציה ישראלית קלאסית. ישראל חוגגת כשבוש "החיובי" אינו כולל בהצהרותיו שום דרישות ספציפיות שעלולות לסכן את יציבות הממשלה. כמה מלים מרגיעות כלפי סוריה, דרשת בר-מצווה על שתי מדינות שחיות זו לצד זו בשלום, ואז תתגשם משאלת לבו של פרופסור שלמה אבינרי שמייחל לתוצאות דלות אבל מבלי לנפץ איזה מומנטום ערטילאי ששומר על הסטאטוס קוו לכמה שנים. המאמרים של אינטלקטואלים ועיתונאים המקורבים איכשהו לממשלת המרכז הלאומני לא ישנו את מצב הדברים. אולמרט קיבע את ממשלתו במדיניות פסיבית, שמטרתה היא הבטחת התמיכה המדינית, הכלכלית והצבאית האמריקאית חרף האינטרסים הברורים של ואשינגטון בריצוי הממשלות הערביות והמוסלמיות המתונות, כלומר השמרניות.

קראנו ב"הארץ" את הרשימה המלאה של משתתפי הוועידה. היא עוטרה בדגלי כל המדינות, והנחילה לפחות לקח כלשהו לאנשים החושבים שקוראים את העיתון. מאות מיליוני מוסלמים יוצגו באנאפוליס באמצעות הממשלות שלהם, והישראלים שתוכנתו בשנים האחרונות לראות בכל מוסלמי מחבל קנאי ומטורף למחצה נוכחו לדעת, שרוב המוסלמים רוצים בעצם בהסדר. מובן שרוב הממשלות בעולם הערבי והמוסלמי לא מייצגות באורח דמוקרטי את הציבור שלהן, ושישראל תמיד שאפה להסדר עם האליטות השולטות בעולם המתפתח והתרחקה מחוגי ציבור אחרים, שהדבקות שלהם באינטרס הלאומי והעממי הפכו אותם לחתרנים בעיני כל הממשלות שהיו כאן. אבל אין להניח שכל הממשלות שמשתתפות בוועידה התעלמו לגמרי מרחשי הלב בעמים שלהן. אין לנו אלא לקוות שישראלים רבים יתחילו לקרוא את המפה, ויבינו שסטריאוטיפים שטחיים אינם עוזרים לנו להבין את המתרחש. המצב מורכב, ולא רק ממשאלות לב של כותבי מכתבים למערכת.

המורכבות הזאת קיימת גם בזירה הפוליטית הישראלית. בצד ההיסטריה המאופקת ברמת הגולן וההיסטריה הגלויה בגדה המערבית, אין לממשלת אולמרט שום יכולת מדינית להעביר בכנסת הסדר הכרוך בוויתורים רציניים. הציבור הישראלי האחראי קשוב מאוד לתכתיב האמריקאי, וברוב השנים שעברו מאז אוסלו תמך באורח כללי וקצת מעורפל במשא ומתן לשלום. אבל אולמרט לא הצליח לגבש אליטה שלטונית שיש לה סמכות רעיונית ומוסרית ויכולת להשפיע על כלל הציבור ועל הכנסת. אפילו בסיעת "קדימה" האמורפית יש חילוקי דעות מהותיים וחלק מאנשי הסיעה עדיין מקיימים זיקה חברתית ורעיונית למרכז הליכוד שאליו השתייכו בעבר ואליו יצטרפו, קרוב לוודאי, גם בעתיד. אהוד ברק מוביל את סיעת העבודה לדרך חתחתים מתוסבכת ונפתלת כמו האיש עצמו, ומנסה לתמרן בין נהִיָית חלק מתומכיו אחרי כל הסדר שיהיה מקובל על אולמרט, לבין רצון להתחרות דווקא עם ביבי נתניהו על קולות הימין הפרו-אמריקאי. מנהיג ש"ס אלי ישי הצליח להטות את ש"ס לעמדות נציות במיוחד, בניגוד למסורת הישנה של הרב עובדיה יוסף שהטיף פה ושם לשנאת ערבים בסגנון גזעני מובהק, אבל ראה עצמו תמיד כאיש מתון מבחינה מדינית. ייתכן שמרצ תתגבר את הממשלה בעיקר אם אביגדור ליברמן יחליט שהוא מאבד את ציבור התומכים שלו בימין בגלל השתתפותו בממשלת אולמרט. זה לא יציל את הממשלה וגם לא יקדם את ההסכם, אבל יגרום אולי לניכור סופני בין הנהגת מרצ לבין ציבור בוחריה, המסרב לתת תמיכה בראש ממשלה הנתפס כאיש מושחת.

גם יו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו-מאזן) איננו מסוגל לשווק הסכם הכרוך בוויתורים מהותיים ועמדת הבכורה שלו אפילו בקרב אנשי פתח איננה מובטחת כלל ועיקר. מכאן החיזור אחרי מרוּאַן ברגותי, המרצה עונש מאסר שערורייתי בישראל. ברגותי הוא איש מתון לא פחות מעבאס, יש לו יותר שורשים בשטח ופחות מחויבות למדינות הנפט השמרניות. אבל גם הוא לא יוכל לשכנע את בני עמו לקבל פחות מאשר מדינה פלסטינית בגבולות יוני 67′, כולל מזרח-ירושלים והסדר סביר בנושא הפליטים.

אם חיים אורון או בנימין בן-אליעזר מקווים לשלוח את ברגותי לחופשי כדי שהוא ישכנע את חבריו להצטרף לתנועה הציונית, יש להם טעות גדולה. מיד אחרי ההכרזה על תהליך אוסלו בשנת 1993 היו שהזהירו שכל ניסיון לביית את יאסר ערפאת ולהפוך אותו למשת"פ כנוע של ישראל ושל ארצות הברית יסתיים באסון. סברנו אז שאין שום טעם בתהליך המדיני, כולל חימוש אנשי המשטרה הפלסטינית, אם ישראל איננה מוכנה להיפרד מכל השטחים ומכל ההתנחלויות. מה הטעם להשקיע כל כך הרבה כוחות נפש וגוף בברגותי, ואחר כך לראות בו קיצוני ולטפל בו באמצעים האלימים שהביאו כנראה למותו של ערפאת? או שתעשו ממנו משת"פ בנוסח אנטואן לאחֵד, שייאלץ בסופו של דבר להימלט על נפשו במקרה הטוב או להירצח במקרה הרע, או שתגרמו לכך שגם הוא יתווסף על אויבינו.

כיום, כאשר אפילו דוברי הממסד כמו איתן הבר כבר קלטו את תורתו הישנה של מחנה השלום והפכו לנושאי הדגל של "שתי מדינות לשני עמים", ברור לגמרי שלא נוכל עוד להימלט משאר האמיתות הישנות: אין שלום בלי החזרת כל השטחים; אין שלום בלי חלוקת ירושלים; אין שלום בלי פירוק רוב ההתנחלויות או מציאת הסדר מוסכם על כמה מהן, תמורת שטחים בתוך ישראל עצמה; אין שלום בלי הסדר מוסכם לבעיית הפליטים; אין שלום בלי סוריה ובלי נסיגה מלאה מרמת הגולן. אני יכול להבין שיש ישראלים שמסרבים לשלם את המחיר הזה, ולכן יש לגייס רוב של אזרחים שכן מוכנים לשלם אותו. רק כך נדע לאן מועדות פנינו ואם אמנם דנו את כולנו לסכסוך נצחי שמחירו ילך ויגדל.

Share on Facebook